מארז בין חושך לאור - מארז ההמשכים

פרולוג

ציוץ ציפורים מתנגן באוזניי ומשב רוח מלטף את פניי, ואני משננת בראשי את כל הסיבות שבזכותן עליי לחוש אסירת תודה.

חיים מוארים ומלאי אהבה הם בחירה.

אני בוחרת להתחבר לאנשים מוארים ולהפיץ אור בעצמי.

אני בוחרת לחייך אל העולם ומאמינה שבזכות החיוכים שלי – העולם יחייך אליי בחזרה.

אני בוחרת להעניק אהבה ולהביט על העולם מבעד למשקפיים ורודים.

לא התכוננתי לרגע שבו החושך ימצא אותי והאפלה תערער אותי.

אך החושך כאן.

אני בוחרת לחסום אותו.

אני בוחרת להיאבק בו.

אני בוחרת לאחוז באור שלי.

אך החושך חזק ממני.

פרק 1

קרני השמש מלטפות את פניי, ציוץ הציפורים מענג את אוזניי ומשב רוח נעים מרפרף על זרועותיי. אני פוסעת על המדרכה כמעט בדילוגים, מנופפת לשלום לבעלי החנויות שמסדרים את חלונות הראווה ומפזרת חיוכים לעוברים ושבים. כמדי בוקר אני חשה הכרת תודה על השפע שהיקום מעניק לי ועל הזכות להיות חלק מהעולם המואר הזה. עבורי, יום שני של שבוע חדש הוא יום הודיה מיוחד.

אני מתקרבת אל קרן הרחובות ונעמדת מול חלון הראווה של החנות שלי. סלנה, אחותי הקטנה, כבר עומדת מאחורי הדלפק ומרססת מים על הוורדים הטריים שקיבלנו. החולצה הוורודה הגזורה שלה חושפת כתף אחת, ועגילי הכסף הארוכים שמשתלשלים מאוזניה מציצים מתחת לרעמת השיער הבלונדינית והפרועה שלה כשהיא מתנועעת בקצב המוזיקה שללא ספק מתנגנת בקולי קולות בחלל החנות, כמו תמיד.

אני מרשה לעצמי להשקיף עליה עוד כמה שניות ונרעדת מצביטת געגוע לבית. געגוע לחווה, לאחוזה, לגינה היפה שטיפחתי במו ידיי ולתחושת החופש שהרגשתי רק שם.

קמט ריכוז מעמיק במצחה ואני נאנחת. היא נראית בדיוק כמו ג'וזלין, אימא שלה. אימא שלנו. האישה ששכחה את התפקיד ההורי שלה ואילצה אותי למלא אותו במקומה. המראה החיצוני הוא הדבר היחיד שמעיד על הקשר ביניהן. ג'וזלין הייתה קרה ואנוכית, ואילו סלנה עדינה וחייכנית, וניצוץ תמידי של התרסה בוהק בעיניה הכחולות.

אני שולחת מבט חטוף אל דמותי שנשקפת אליי מהחלון ומעבירה יד על שערי. בשונה ממנה, שערי הגלי והארוך הוא בגוון של ויסקי. השמש של טנסי שזרה בו פסים זהובים והעניקה ללחיי ולאפי מרבד של נמשים. עיניי החומות הגדולות זהות לעיניו של אבא, וכך גם שתי הגומות העמוקות בלחיי.

סלנה ושתי מזוודות היו כל מה שלקחתי איתי כשעברתי לברוקלין. ברחתי משם כדי להגן על הנפש שלה, ולא הייתי יוצאת להרפתקה הזאת בלעדיה.

אני נושמת נשימה עמוקה ופותחת את הדלת אל הממלכה הקסומה שלי.

"בוקר טוב, מונטי." סלנה מחייכת אליי ומייד חוזרת לרסס את הפרחים.

"בוקר טוב לעובדת החרוצה ביותר בעולם," אני משיבה במחמאה הקבועה וניגשת אל מערכת הסטריאו כדי להנמיך מעט את המוזיקה. "היה לך נחמד בדייט אתמול בערב?" אני מציצה לעברה, "ישנת טוב? אכלת ארוחת בוקר?"

"מונטי, תפסיקי לדאוג לי כל הזמן," היא צוחקת. "ישנתי מצוין. אכלתי מצוין והדייט שלי היה משעמם ממש."

"זה חזק ממני," אני מתנצלת. "אבל השתפרתי. לא שלחתי לך עשרות הודעות."

"השתפרת." היא מעניקה לי את החיוך המאיר שלה. "אל תדאגי, אני באמת מאושרת כאן ואת יכולה להיות רגועה."

אני לא בטוחה שאי־פעם אצליח באמת להשתחרר מהצורך הכפייתי שלי לדאוג לה. לא אחרי התקופה המטלטלת שהיא עברה. אבל אני עובדת על זה.

אני לוקחת מהדלפק את בקבוק הריסוס הנוסף ומטיילת בחנות בצעדי ריקוד. כל אחד מהעציצים זוכה לטיפול יסודי וכל אחד מהפרחים נהנה מתשומת ליבי.

אנחנו מחליפות את המים העכורים בדליים של הזרים במים צלולים ומסדרות יחד את התצוגה החיצונית. כעבור דקות ספורות, חזית החנות עמוסה בדליים מלאי פרחים מרהיבים בשלל צבעים.

"את תקבלי דוח נוסף," סלנה מציינת ומביטה בגאווה בתצוגה המרשימה שלנו. "עדיין לא קיבלת היתר להציג את הסחורה על המדרכה."

"וגם לא היתר לסככה." אני מסתכלת על הפרחים – שלא זוכים בינתיים להגנה מפני השמש – ומזיזה שני דליים. "בטח אקבל בקרוב. הגשתי את הבקשות לפני כמה חודשים." אני מהנהנת בביטחון. "מהיום שהגענו לברוקלין ופתחתי את החנות המושלמת הזאת, המזל תמיד שיחק לטובתי." אני שולפת זר ורדים אדומים ומחבקת אותו. "הפרחים שלי הכי יפים, יש לי לקוחות נאמנים ונדיבים, ואַת העובדת החרוצה ביותר בעולם." אני מתנגשת בה בחיבה. "כשמחייכים אל העולם, העולם מחייך בחזרה." אני מנערת את טיפות המים משולי השמלה הצהובה שלי ומצחקקת.

"את אופטימית חסרת תקנה." סלנה מושכת בכתפיה. "אבל בהחלט זכית בעובדת מצטיינת, אז אולי כל החיוכים שלך לעולם באמת עוזרים." היא פותחת את דלת החנות ומקבעת אותה אל המעצור. "הלקוחות הנדיבים מוזמנים להיכנס," היא מכריזה בגיחוך ונכנסת פנימה.

"אחזור בעוד כמה דקות," אני צועקת ומתחילה את סיבוב הבוקר השגרתי שלי. כל אחד מבעלי החנויות השכנות מקבל ממני ורד וברכת בוקר טוב. פרד, השען הקשיש אפילו לא מרים את עיניו מזכוכית המגדלת שבעזרתה הוא בוחן שעון עתיק, אך ממלמל מילות תודה. קלרה, מנהלת הבוטיק של בגדי הווינטג', מציעה לי להתרשם מהסחורה החדשה שלה. ארון, מעצב השיער, מפציר בי להוסיף גוונים בהירים לשיער ומייד מתחרט. הוא מציג את השיער שלי בפני לקוחה שיושבת מול המראה ומחמיא לעושרם של הגלים שנופלים על גבי. כשהוא סוף־סוף משחרר אותי, הוא מצמיד את הפרח לחזהו ומפריח לעברי נשיקות באוויר. אני כבר יכולה לצפות במדויק את התגובה של כל אחד מהם, והשגרה הזאת נוסכת בי ביטחון. בשלוש השנים האחרונות הפכתי לחלק בלתי נפרד מהנוף של הרחוב ואני חשה בת מזל.

אני עוזרת לאישה קשישה לשאת את הסלים שלה ועוצרת לרגע מול חנות הפרחים של מוריס. הוא נשען על משקוף דלתו, ממולל את קצות שפמו ונועץ בי את המבט המתנשא שלו.

"בוקר טוב, מיסייה מוריס." אני מחייכת אליו.

"מאדאם מונטנה," הוא יורק את שמי. "את לא צריכה לחזור לחנות המטופשת שלך?"

"החנות שלך יפהפייה!" אני מחייכת בניסיון לרכך אותו ולהפחית במעט את הסלידה שהוא חש כלפיי, וממהרת לחלוף על פני התצוגה החיצונית המרהיבה שלו. בניגוד אליי, הוא קיבל היתר להציג את הסחורה על המדרכה וזכה בהיתר לסככה קבועה. אני נהנית לראות את ההצלחה שלו, אך הוא מצידו רואה בי מטרד. אני לא מבינה מדוע. השכונה גדולה ויש מספיק לקוחות שיפרנסו בכבוד את שנינו.

אני מגיעה אל החנות שלי בתיאום מדויק עם ג'רי, הפקח העירוני.

"גברת מונטנה," הוא מקבל את פניי בחיוך נבוך.

"אל תרגיש רע," אני מצחקקת ומניפה את ידי בביטול. "אני יודעת שאתה בסך הכול עושה את העבודה שלך." אני מגישה לו את שלושת הוורדים שנותרו בידי.

"אני מאמין שאת האזרחית היחידה בברוקלין, אולי בעולם כולו, שמגישה פרחים לפקח שמגיע לתת לה דוח." הוא נאנח בקול ולוקח ממני את הוורדים.

"כשמחייכים אל העולם..." אני מצביעה על הגומות שלי.

"העולם מחייך בחזרה," הוא משלים אותי ומוסר לי את הדוח.

"שמעת משהו על ההיתרים שלי?" אני שואלת בציפייה.

"ניסיתי לברר." הוא מיישר את עניבת המדים שלו. "לצערי אין לי קשר עם חברי הוועדה, והתשובה היחידה שקיבלתי היא שיש עומס של בקשות."

"אז אני רק צריכה לחכות בסבלנות עד שתורי יגיע." אני פוקדת על עצמי לשמור על אופטימיות.

"גם תורך יגיע." הוא מניד את ראשו לאות אישור ומסתובב.

"ג'רי, אל תשכח שבחודש הבא אתם חוגגים יום נישואים," אני קוראת לעברו.

"אני בטוח שתזכירי לי!" הוא צוחק ומנופף בוורדים שנתתי לו.

"בהחלט אזכיר לך," אני מאשרת ונכנסת לחנות.

אני מקיפה את הדלפק, פותחת את המגירה ומניחה שם את הדוח החדש.

"אמרתי לך..." סלנה ממלמלת בזמן שהיא רושמת לעצמה את הכתובות למשלוחים של היום. "אם לא תקבלי את ההיתרים, תצטרכי לקחת הלוואה גדולה כדי לשלם את הדוחות האלה."

"אני אקבל את ההיתרים." נימת קולי משדרת את הביטחון שאני חשה. "ואל תעציבי את הפרחים שלי עם פטפוטים על הלוואות," אני נוזפת בה ומייד מזדקפת ומחייכת אל סקוט, שוטר הסיור, שאף פעם לא מחמיץ ביקור בחנות שלי. שערו לבן וגופו כבד, אבל החיוך שלו נערי ושובב.

"צפוי לכן היום ביקור מלכותי ברחוב." הוא מתקרב אל הדלפק. "מפקד התחנה בכבודו ובעצמו יסייר בשכונה."

"זה צריך להדאיג אותי?" אני מעיפה מבט אל התצוגה הלא־חוקית שלי על המדרכה.

"המפקד לא מתעסק עם השטויות של הפקחים." הוא מחניק פיהוק בכף ידו.

"אז מה מטרת הסיור?" אני מסתובבת אל מכונת הקפה.

"אני משער שזה סיור שגרתי." סקוט נשען על הדלפק. "זה הרחוב היחיד בשכונה שאף פעם לא התרחש בו איזשהו פשע."

"בגלל שהפושעים מפחדים ממך," אני צוחקת ומגישה לו ספל קפה, כרגיל.

"אפילו הילדים שלי כבר לא מפחדים ממני," הוא מגחך ולוגם מהקפה.

"איפה השותף שלך?" אני מציצה שוב אל הרחוב.

"הטירון הזה חושש שהמפקד יעבור כאן בזמן שהוא שותה אצלך קפה." סקוט מעווה את פניו.

"אציע קפה גם למפקד שלכם כשהוא יגיע לכאן." אני בוחנת את רשימת המשלוחים.

"יש סיכוי טוב שהוא יקבל את ההצעה שלך." סקוט מרחרח את הקפה בהנאה. "הוא קיבל את הפיקוד על התחנה רק לפני שלוש שנים, אבל לפי ההספק שלו אפשר לחשוב שעבר כבר עשור." שמץ גאווה נשמע בקולו. "הוא סילק את השוטרים המושחתים וצירף אלינו שוטרים איכותיים, והוא דוגל במדיניות של דלת פתוחה. כל אזרח שמגיע לתחנה עם תלונה זוכה להתייחסות רצינית ומקצועית."

"מזל שלנו." אני מהנהנת.

"אולי זאת צריכה להיות מדיניות קבועה. שכל מנהלי מתקני הכליאה ימונו למפקדי תחנות משטרה." סקוט ממשיך לשתות. "בהתחלה הייתי ספקן לגביו, אבל מהר מאוד הבנתי שהוא סיפור הצלחה."

"הוא היה סוהר?" אני שואלת בפליאה.

"יש לו קורות חיים מעניינים." סקוט מחייך כממתיק סוד. "הוא התחיל את דרכו המקצועית בכוחות המיוחדים של המשטרה ואז עבר לשירות בתי הסוהר. הדרגים הגבוהים כנראה מעריכים אותו מאוד כי הבנתי שממש התעקשו שהוא יחזור למשטרה ויקבל על עצמו את הפיקוד על התחנה."

"אני בטוחה שהוא לא זכה בהערכה הזאת לחינם." אני מקיפה את הדלפק ומרימה כמה זרים. "השכונה כל כך שקטה ונעימה. צריך לזקוף את זה לזכותו."

"מונטי תמיד תמצא דרך לשבח כל אחד." סלנה צוחקת ואוספת זרים נוספים. "גם אם השטן בכבודו ובעצמו יפגוש אותה היא תתעקש לדבר בזכותו."

"במקרה של המפקד שלנו, היא בהחלט צודקת." סקוט מסיים את הקפה בלגימה ארוכה. "אבל את צריכה לשמור עליה." הוא נאנח. "העיר הזאת מלאה בטורפים."

"אני שומרת על שתינו," אני אומרת בלי להסיר את מבטי מהקוצים של הוורדים.

"טורפים לא מגיעים לקנות פרחים." סלנה לוקחת עוד כמה זרים. "וזה המקום היחיד שמונטי מבלה בו."

"אעזור לך עם המשלוחים." סקוט ממהר להניח את הספל ואוסף את הזרים מידיה של סלנה.

שנינו עוקבים אחריה אל הרכב הקטן שרכשתי עבורה ומניחים בזהירות את הזרים במושב האחורי. אני זעה באי־נוחות כשהיא מתיישבת מאחורי ההגה ותוהה לעצמי כמדי יום אם אני מסכנת אותה בכך שאני שולחת אותה לבדה לבתים של אנשים זרים.

"אני צריך לרכוש זר בקרוב?" סקוט שואל ומגרד בראשו.

"לא בקרוב," אני צוחקת. "יום הנישואים שלכם בעוד חצי שנה וסנדי חוגגת יום הולדת רק בעוד ארבעה חודשים."

"אני לא יודע מה עשיתי לפני שהגעת לכאן עם היומן שלך." הוא מנענע את ראשו. "כבר שלוש שנים שאני לא שוכח תאריכים חשובים ואשתי חסרת תלונות."

"זה התפקיד שלי." אני טופחת בחביבות על זרועו. "להפיץ אהבה ורומנטיקה בעולם."

"ומה עם אהבה ורומנטיקה עבורך?" הוא מרצין. "יש כמה טירונים נחמדים בתחנה שירוצו לכאן אם רק תאשרי לי לשחק בתפקיד השדכן." הוא מפנה מבט אל השותף שלו שבוחן את הרחוב בעיני נץ. "טירונים נחמדים, לא דפוקים כמו האידיוט שהצמידו לי."

"הוא לא אידיוט." אני מחניקה את צחוקי. "הוא חסר ניסיון, ובזכות הליווי המקצועי שלך – עם הזמן הוא יהיה שוטר מצוין."

"היית צריכה להישאר בנאשוויל." סקוט בוחן אותי במורת רוח. "ברוקלין היא לא מקום טוב לבחורות תמימות כמוך."

"אני צריכה להיות בדיוק כאן," אני מפטירה ונסוגה מעט כדי לאפשר לאישה מטופחת לבחון את הזרים בדליים.

"היא לא נראית מסוכנת," סקוט לוחש. "אז אני אשאיר אותך לבד כדי שתעשי את הקסמים שלך." הוא קורץ לי ופוסע לכיוון השותף שלו.

אני לובשת על פניי את החיוך היפה ביותר שלי ומשכנעת את האישה שזרי הפרחים שלי הם בדיוק האוצרות הקסומים שחיפשה.

 

השמש שוקעת ואני מנערת כמה עלים מהשמלה שלי ומפהקת. סלנה מרססת את הפרחים בתוך החנות ואני יוצאת אל המדרכה כדי להחליף את המים בדליים. אני לוקחת דלי אחד, ניגשת לשולי המדרכה, ושופכת בזהירות את המים העכורים אל תעלת הניקוז. אני מזמזמת לעצמי שיר קאנטרי ישן וחוזרת לטפל בדלי נוסף. החיוך לא יורד מפניי ואני מונה בראשי את ששת הלקוחות החדשים שנוספו היום אל היומן – לקוחות שאדאג לטפח ולשמר, בתקווה שיישארו נאמנים לי בשנים הבאות.

אני מנערת את הדלי ומסתובבת. כמה טיפות ניתזות על המדרכה ואני נבהלת כשאני רואה שהן נחתו גם על זוג נעליים שחורות מבריקות.

"אוי, אני כל כך מצטערת." אני כורעת על ברכיי ומנגבת את הנעליים בשולי שמלתי. "לפחות לא גרמתי נזק בלתי הפיך," אני ממלמלת ומצחקקת במבוכה. "הנה, עכשיו הן אפילו יותר נקיות." אני מחייכת ונושאת את מבטי מעלה.

החיוך נמחק מפניי ורעד חולף בחזי למראה פניו של הגבר שמשפיל אליי את מבטו. נדמה שגווני השקיעה המרהיבים נבלעים בדוק האפלה שאופף אותו.

פרק 2

הגבר שמביט בי ממרום גובהו עוצר נשימה. שערו הגלי השחור כפחם נופל על מצחו מעל זוג עיניים כהות, ממוסגרות בריסים ארוכים. לסתותיו מסותתות, אפו ישר ושפתיו הבשרניות משורטטות.

אני ממצמצת באי־נוחות. משהו בתוכי אומר לי שההילה שלו משדרת סכנה. עיניי מטיילות על גופו האתלטי שעטוף בחולצה מכופתרת שחורה ובמכנסיים מחויטים באותו צבע. אני בולעת רוק כשאני מבחינה בתג המשטרתי שלו ובאקדח שנעוץ בנרתיק בחגורתו.

"את כורעת על הברכיים בפני כל מי שעובר ברחוב?" הקול העמוק נשמע חושני. "או ששמרת את קבלת הפנים הזאת במיוחד בשבילי?"

אני ממצמצת בבלבול וחוזרת להביט בפניו. ניצוץ מטריד מופיע בעיניו והוא מגיש לי כף יד גדולה וחזקה.

"אממ... רק וידאתי שהנעליים שלך נקיות." אני אוחזת בכף ידו והוא מושך אותי לעמידה. "מונטי," אני מציגה את עצמי ומושכת ממנו את ידי. "זה קיצור של מונטנה." החיוך שלי מכאיב ללחיי ואני מתקשה להסיט ממנו את מבטי. עיניו הכהות עוצמתיות כל כך, ונדמה שהוא מסוגל להביט לתוכי.

"מונטנה," הוא חוזר אחריי ועיניי ננעצות בשפתיו.

"אממ..." אני ממלמלת.

"הדסון קופר," הוא מציג את עצמו.

"אהה, כן." אני בולעת את הרוק. "המפקד."

"עדיין לא המפקד שלך." רמז לחיוך מפציע על שפתיו.

"התכוונתי שאתה מפקד התחנה." אני מסמיקה כשאני שומעת גיחוכים, ולראשונה מבחינה בשני השוטרים שמלווים אותו.

"אני מלחיץ אותך." הוא מעביר את אגודלו על סנטרו. "לגברת מונטנה יש סיבה להילחץ מביקור של מפקד התחנה ברחוב הזה?"

"לא." אני מנענעת את ראשי שוב ושוב. "אני אזרחית שומרת חוק."

"אז אני מניח שיש לך היתר לתצוגה החיצונית הזאת." הוא מרים גבה.

אני מחווירה ושותקת.

"שאלתי אותך שאלה." הוא מביט בי כאילו אני ברשימת המבוקשים של האף־בי־איי.

"חשבתי ש..." אני מגמגמת. "חשבתי שמפקד המשטרה לא מתעסק ב... ב..."

"אני מתעסק במה שמתחשק לי להתעסק בו."

התחושה הפנימית שלי מתחילה להיראות מוצדקת. ההילה שלו משדרת סכנה.

"אני... אני..."

"היא הגישה בקשה להיתר." סלנה מרימה את קולה מפתח החנות וממהרת להתייצב לצידי. "כבוד המפקד," היא פונה אליו בראש מורכן. "אחותי הגישה בקשה להיתר וממש בקרוב היא אמורה לקבל אותו."

"אחותך..." מבטו מופנה אליה לשבריר שנייה ומייד חוזר אליי. "אתן לא מקומיות."

"לא. אנחנו מנאשוויל." סלנה מזדקפת.

"והחנות הזאת שייכת לשתיכן?"

"מונטי רכשה אותה בכספה," סלנה משיבה ואני מתרשמת מהביטחון שבקולה. "אני רק העובדת המצטיינת שלה."

"הבירוקרטיה העירונית בהחלט יכולה להוות מטרד." הוא מהנהן ועיניו לא משות ממני. "אני מקווה שתקבלי את ההיתר לפני שאיאלץ להתערב."

אני לא מעיזה לשאול לאיזו התערבות הוא מתכוון, ורק נושכת את שפתי התחתונה ונדה בראשי לאישור.

"היה נעים להכיר אותך, מונטנה," הוא מדגיש את שמי ומחייך חיוך מסנוור.

"היה נעים להכיר גם אותך," סלנה משיבה במקומי ואני מהנהנת בהסכמה.

הוא חולף על פנינו ואני עוקבת אחריו במבטי. הליכתו זקופה, כתפיו רחבות וגופו בנוי היטב. הוא נראה רב־עוצמה.

"אף פעם לא ראיתי גבר כזה מרשים," סלנה לוחשת ומשלבת את זרועה בזרועי. "נראה לי שהוא יכול לזהות אם את פושעת רק לפי קצב הנשימות שלך." היא תולשת מכף ידי את הדלי.

אני ממשיכה לבהות בדמותו עד שהוא נבלע בתוך ג'יפ שחור בהמשך הרחוב.

"ראית איך הוא הביט בך?" סלנה מושכת אותי אל החנות. "הוא ממש זיין אותך עם העיניים שלו."

"סלנה!" אני פוערת עיניים ומשתחררת מהאחיזה שלה. "איך את מדברת?" אני קוראת בזעזוע. "אנחנו לא מדברות ככה. אנחנו לא אומרות מילים כאלו. אנחנו מחונכות ומנומסות."

"סליחה." היא מרימה ידיים בכניעה. "יכולתי לומר שהוא ממש עשה איתך אהבה באמצעות העיניים שלו, אבל לא נראה לי שגבר כזה עושה אהבה."

"העיר הזאת משחיתה אותך," אני נוזפת בה. "אם אני אחשוד שאת לא שומרת על הכבוד שלך, אשלח אותך לגור עם סוואנה."

"זה איום מרושע." היא מניפה כלפיי אצבע מאיימת. "אני לעולם לא אעבור לגור בצ'רלסטון עם האחות הגדולה והמרושעת שלנו."

"גם אני אחותך הגדולה." אני זוקרת את סנטרי. חילופי הדברים המוכרים מרגיעים מעט את ליבי, ההולם עדיין מהמפגש המטלטל שחוויתי. "והבטחתי לעצמי שאשמור עלייך."

"את גדולה ממני בשנה!" היא יוצאת מהחנות ואני עוקבת אחריה. "אין הבדל בין עשרים ושלוש לעשרים וארבע." היא מרימה דלי ושופכת את מימיו לתעלת הניקוז. "את חייבת להפסיק להזכיר לי מי הייתי. אני כבר לא שם. ואני כבר לא באותו מצב."

היא נראית כעוסה ולא נוח לי לדעת שאני זו שעצבנה אותה.

"זה היה איום מרושע." אני מחייכת אליה בחנופה וחושפת את הגומות שלי. "את יודעת שלא הייתי שורדת כאן בלעדייך." אני מרימה דלי נוסף ושופכת את מימיו. "ואת יודעת כמה היה לי קשה כשעזבת את הדירה שלי ועברת לגור עם שותפות."

"זה קרה רק כי לא הייתה לי פרטיות." היא מעניקה לי חיוך מתנצל. "בניגוד אלייך, אני לא מתנזרת, ויש בעיר הזאת כל כך הרבה בחורים נחמדים."

"אני לא מתנזרת." אני מנערת את הדלי האחרון. "אני עסוקה בענייני החנות ואין לי זמן לאהבה."

"מי דיבר על אהבה?" סלנה צוחקת. "את לא בתולה חסודה. שמעתי אותך בבית עם קייל לא פעם וגם לא פעמיים."

השיחה הזאת לא מוצאת חן בעיניי ואני נכנסת עם הדליים לתוך החנות.

"הוא עדיין מתקשר אלייך?" סלנה עוקבת אחריי עם הדליים הנוספים. "שולח הודעות? מתחנן שתחזרי אליו?"

"עכשיו כבר פחות." אני סוגרת את הדלת. "מדי פעם הוא שולח לי תמונה של שנינו מנשף הסיום."

"מלך ומלכת הנשף." היא מנענעת את מותניה ומצחקקת. "מסכן המלך שנשאר שם לבדו בלי המלכה שלו."

"הוא ימצא מלכה אחרת." אני מניחה את הדליים. "אני לא אהבת חייו והוא לא אהבת חיי."

"אם אני לא טועה, אבא שלך כבר בחר עבורכם את האולם ואת הקייטרינג."

"אבא שלנו," אני מתקנת אותה. "האבא שנטשנו במוסד..."

"מונטי!" היא קוטעת אותי בצעקה. "לא נטשנו אותו במוסד! מטפלים בו שם הרבה יותר יפה ממה שמגיע לו, וסוואנה מבקרת אותו לפחות פעם בחודש."

"אני מבינה למה את כועסת עליו." אני מעווה את פניי. "אבל הוא עדיין אבא שלנו. גם שלך."

"הוא אף פעם לא היה אבא עבורי, הוא תמיד היה רק אבא שלך – הנסיכה שלו," היא אומרת בלעג ומצביעה עליי. "אני כבר לא כועסת עליו, אני לא מרגישה כלפיו כלום."

"אני מצטערת." אני אוחזת בזרועה. "אני יודעת שלא היה לך קל איתו, אבל עכשיו הוא חסר אונים ואנחנו צריכות להתנהג בבגרות."

"אז תיסעי אליו." היא מושכת בכתפיה. "באמת הרבה זמן לא ביקרת אותו."

"אבל... אבל החנות, והתשלומים, והדירה..."

"בדיוק," היא אומרת ביובש. "תבקשי מסוואנה שתתקשר אלייך כשהיא מבקרת אותו. תוכלי לומר לו שאת עדיין חושבת עליו."

"סלנה, את צריכה להשלים איתו לפני שיהיה מאוחר מדי."

"לא." היא זוקרת את סנטרה.

"סלנה!"

היא מפנה לי את גבה ומטאטאת במרץ את הרצפה. "תראי מה השעה." היא מזייפת הפתעה כשהיא מביטה בשעון הקיר. "יש לי דייט הערב. את מוכנה לסגור לבד?"

אני נאנחת ומבינה שהדיון הסתיים שוב בלי שינוי. כרגיל.

"לכי," אני מצחקקת בניסיון לטהר את האווירה. "הדייט היחיד שיש לי הערב הוא עם ריאן."

"תמסרי לשכן המתבודד שלך דרישת שלום." היא מניחה את המטאטא ליד הקיר ולוקחת את מפתחות הרכב מהדלפק. "ותגידי לו שיצא כבר מהדירה המסריחה שלו."

"את יודעת שזה לא יקרה..." אני ממלמלת בזמן שהיא נושקת ללחיי.

"אף פעם לא ראיתי אותך מתאבנת כשגבר מדבר איתך, ולא חסרים לך מחזרים ברחוב הזה." היא בוחנת את פניי בריכוז. "וכשהמפקד הזה דיבר איתך חשבתי שתתעלפי מרוב לחץ."

אני מקמטת את מצחי בניסיון למצוא תשובה, אך לשווא.

"את יפהפייה דרומית שתמיד משיגה בקלות את מה שהיא רוצה." סלנה ממשיכה לבחון אותי. "הוא הצליח לבלבל אותך. אולי כי לא חייכת, אז הוא לא חייך אלייך בחזרה." היא צוחקת ויוצאת מהחנות.

אני מנקה את הדלפק ואת המדפים במשך שעה ארוכה, והמחשבות שלי נודדות אל המפגש המוזר עם מפקד תחנת המשטרה. סלנה צודקת. מעולם לא חשתי מבוכה ליד בעלי תפקידים בכירים ומעולם לא בלעתי את הלשון כשנשאלתי שאלה. אבל הגבר הזה שונה. תחושת הבטן שלי אף פעם לא טועה. מראה עיניו השחורות לא נותן לי מנוח ועורי סומר מתחושת סכנה.

אני מתיישבת ומעלעלת ביומן בחוסר ריכוז, ולפתע נשמע רעש מכיוון חלון הראווה. אני מתכווצת למראה כפות הידיים שנשענות עליו. הגבר שנתמך בזכוכית לובש קפוצ'ון שחור וחובש כובע בייסבול ירוק. הוא מצמיד את ראשו לזגוגית אך איני מצליחה לראות את פניו בחשיכה.

אני מציצה לכיוון הדלת בידיעה שהיא לא נעולה, ומשפילה מבט אל הטלפון הנייד שלי. הגבר חובט בזכוכית ומתרחק.

אני נאנחת בהקלה ומזנקת מהכיסא. אני נועלת את הדלת, אוספת את השטרות מהקופה, טומנת אותם במעטפה ומכניסה אותה לתיק.

החנות נקייה ומסודרת ואני אוספת לזרועותיי שני זרי ורדים, מכבה את האור ויוצאת אל הרחוב.

החנויות הסמוכות לשלי כבר סגורות, אך חלונות הראווה מוארים, והמועקה שליוותה אותי בשעות האחרונות מתפוגגת. מזג האוויר נעים והחיוך חוזר אל פניי. אני מזמזמת לעצמי ומונה את כל הסיבות שבזכותן עליי לחוש מאושרת. סיימתי עוד יום מוצלח בחנות שלי, אני חוזרת לדירה שנמצאת בבעלותי, סלנה נראית שמחה ואבא נמצא במקום שבו דואגים לו. אני כבר לא כלואה בנאשוויל ואף אחד לא משרטט עבורי את נתיב החיים שלי. אני בעלת עסק עצמאית, ואחראית בלעדית לגורלי. היקום מאיר את עולמי ואת ליבי.

אני פונה שמאלה בקרן הרחובות ומביטה בהנאה בפארק. כמה זוגות מטיילים בנחת, בחורה צעירה שאוזניות נעוצות באוזניה רצה על השביל בבגדי ספורט, ושני קשישים יושבים על הספסל. אני מחייכת אליהם והם משיבים לי חיוך.

הזרים חבוקים בזרועותיי ואני ממשיכה לפסוע לכיוון הבית.

"סליחה," אני ממלמלת בהיסח הדעת כשגוף זר נתקל בי מאחור. אני לא מספיקה להפנות אליו את מבטי ורצועת התיק נמשכת מכתפי. אני שומטת את הזרים ומנסה למשוך את הרצועה בחזרה. מראה הקפוצ'ון השחור וכובע הבייסבול הירוק מבלבל אותי, ואני נופלת לקרקע. אני מצליחה לבלום את הנפילה במרפקים, אבל הרקה שלי מתחככת באספלט המחוספס.

אני משפשפת את ראשי וממצמצת בזעזוע. הגבר בקפוצ'ון נעלם עם התיק שלי, ואני שולחת את אצבעותיי אל עלי הכותרת האדומים שנשרו מהוורדים.

"ילדה מסכנה." הקשיש שישב על הספסל רוכן אליי. "נפצעת? אני חושב שיורד לך דם."

אני מנגבת את הרקה, וכף ידי נצבעת באדום עז.

"אולי נזמין אמבולנס?" הקשישה מתערבת.

"לא, לא." אני מנענעת את ראשי, והפעולה הפשוטה הזאת מסחררת אותי. "אני בסדר גמור, הדירה שלי ממש כאן מעבר לפינה."

אל שני הקשישים מצטרפים עוברי אורח סקרנים ומתקהלים סביבי. סירנה מייללת מאחוריי וניידת משטרתית עוצרת בסמוך למדרכה. שני שוטרים במדים יוצאים ממנה וההתקהלות מתפזרת, למעט שני הקשישים.

"מה קורה כאן?" שוטר משופם בוחן אותי בדאגה.

"מישהו שדד אותה." הקשיש מזדקף ואוחז בגבו.

"אנחנו יושבים כאן מדי ערב וזאת הפעם הראשונה שראינו שוד בכניסה לפארק." הקשישה נאנחת. "ילדה מסכנה, הוא ממש פצע אותה."

"זה לא כל כך נורא." אני מחייכת אליה בניסיון לנחם אותה, או אולי את עצמי.

"גברתי, אני השוטר אמרסון," הוא מדבר לאט. "וזה השוטר דילייני." הוא מחווה בראשו כלפי השוטר השני. "את זקוקה לאמבולנס?"

"לא." אני נאנחת ואוספת את הפרחים שהשתחררו מהזרים. "אני רק קצת מבוהלת."

"ראית את השודד?" השוטר דילייני מושיט לי את כף ידו ועוזר לי להתרומם.

"אממ... לא ראיתי את הפנים שלו, אבל הוא לבש קפוצ'ון שחור ו..."

"כדאי שתמסרי את העדות בתחנה," הוא קוטע אותי.

"בתחנה?" אני ממצמצת בחוזקה בניסיון להיפטר מהסחרחורת. "אני חושבת שעדיף שאלך הביתה."

"כאזרחית שומרת חוק יש לך אחריות לסייע לנו לתפוס את השודד," השוטר אמרסון נוזף בי. "את בטח לא רוצה שהשודד הזה יתקוף בפעם הבאה את זוג הקשישים האלה."

הקשישים משתנקים ואני מחווירה.

"ברור שלא." אני נושכת את השפה שלי. "אצטרף אליכם ואני מקווה שאצליח לעזור."

השוטר אמרסון פותח את דלת המושב האחורי של הניידת ומסמן לי להצטרף אליו.

"אתם אנשים טובים. מאוד נחמדים." אני מגישה לקשישה את אחד מזרי הפרחים ומחייכת אליה.

היא מחבקת את הזר בהתרגשות ומשיבה לי חיוך. אני נכנסת לניידת, וכשהדלת נסגרת אני ממשיכה להביט בקשישה. החיוך שלה מרגיע ומעודד אותי.

כעבור דקות אחדות הניידת עוצרת ליד בניין המשטרה ואני מתלווה אל השוטרים פנימה.