המאפיה של מדינת ניו־יורק 1 - אימפריית פיתוי

1

לוקה

סנט אונופריו — נפת ויבו ולנטיה, קלבריה

דלת המכונית נפתחה וגבר נכנס למושב האחורי לידי. "יש לנו בעיה רצינית, דון בנטי," אמר דון רוסי וטרק את הדלת. "משטרת הפיננסים מתכננת לעצור אותך."

רוסי היה ראש הנדראנגטה הנוכחי במחוז שלנו, אבל הוא היה ידוע בנטייה שלו להפרזות. לא היה שום סיכוי שהם יעצרו אותי.

משטרת הפיננסים אחראית על המאבק בפשיעה הכלכלית באיטליה. הם היו קוץ בתחת שלנו מאז ומעולם, אבל רובנו מצאנו דרכים להתנהל איתם. רק בוסים טיפשים ועצלנים מוצאים את עצמם בכלא — ואני לא הייתי אף אחד מהדברים האלה.

"קאצָטָה," בולשיט, אמרתי בשלווה. "אני משלם להם כדי לדאוג שזה לא יקרה."

"זה היה נכון לפני שהחלטת לזיין את אשתו של קולונל פלמיירי."

פלמיירי? למה העניין הזה בכלל מוזכר עכשיו? שכבתי עם סיניורה פלמיירי לפני שנה, כשהיא פנתה אליי במסעדה. בדרך כלל אני לא מזיין נשים זרות, גם אם הן יפות, אבל היא ממש לחצה. הסקס היה נחמד, אבל לא משהו בלתי נשכח. "לא ידעתי מי היא כשעשיתי את זה. לא היה לי מושג שהיא נשואה."

"זה לא משנה. היא יודעת מי אתה והיא סיפרה לפלמיירי שהזדיינתם כדי לתקוע לו אצבע בעין. כדי להתנקם הוא החליט להפוך אותך ליעד ובשקט, בשקט בנה את התיק נגדך."

"זאת הפעם הראשונה שאני שומע על זה. אין מצב שיש לו ראיות מוצקות."

"אבל יהיו לו. עצרו את בן הדוד שלך ניקולו בלוצרן. הוא נתפס בהעברת משלוח. הם מחזירים אותו לרומא ופלמיירי מתכנן להשתמש בו נגדך. הם רוצים שהוא ילשין עליך."

מֶרדָה! חרא. אני הולך לרצוח את איש הקשר שלי במשטרת הפיננסים שלא חשב להזהיר אותי על כל זה. ישר אחרי שארצח את בן הדוד שלי. "אני אטפל בזה."

"בטח שתטפל. אבל יכול להיות שלא יהיה צורך. פלמיירי רוצה לזרוק לך גלגל הצלה."

הסתכלתי החוצה מהחלון וחשבתי. יכול להיות שפלמיירי אסף עליי מידע, אבל גם אני ידעתי דברים עליו. הקפדתי לערוך מחקר על כל אחד מהאויבים שלי. אחרי שגיליתי שהאישה שגררה אותי למיטה היא אשתו של פלמיירי, ניסיתי להבין למה. את התשובה לשאלה הזאת עדיין לא מצאתי, אבל למדתי להכיר כל היבט אחר בחייו של הקולונל. היו שני דברים שהוא היה לגמרי בלתי מתפשר לגביהם — השנאה שלו למאפיה האיטלקית וחוסר הנכונות שלו לקבל שוחד.

אז לא הבנתי למה שהוא יציע לעזור לי. "למה?"

דון רוסי עשה פרצוף זועף והקמטים מסביב לפה שלו העמיקו. "זה פאקינג משנה? זה יכול להציל את כולנו מהבעיה."

"לי זה משנה. אני לא סומך עליו. מה הוא רוצה שאני אעשה?"

"הוא רוצה שתמצא את פלביו סֶגרֵטוֹ ותביא אותו לרומא."

זה היה אפילו יותר מבלבל. פלביו סגרטו היה אגדה בדרום איטליה. בשלב מסוים הוא היה סגן בוס חסר רחמים, אבל לפני עשר שנים הוא נעלם אחרי שגנב כסף מכמה מהנדרינות, ומאז כולנו חיפשנו אחריו. "למה סגרטו?"

"אתה זוכר כשהבת של פלמיירי נרצחה לפני שנתיים?"

"ברור." הילדה בת השבע התפוצצה במכונית בדרך לבית הספר. אלו היו החדשות הבוערות באותה תקופה. פלמיירי פיתח אובססיה לתיק וניצל כל רגע פנוי לחקירה. כל הסימנים הראו שהוא מאשים את המאפיה. "אז?"

"זאת הייתה התנקשות של סגרטו."

 "קֶה קאצוֹ? מה לעזאזל? אין מצב. למה שסגרטו יצא מהמסתור שלו כדי להרוג את הבת של פלמיירי?"

"אין לי מושג, אבל פלמיירי אומר שיש לו הוכחה שזה היה סגרטו," אמר רוסי.

"לא יכול להיות. אם סגרטו היה יוצא מהחור שלו, הייתי יודע."

"כן, המודיעים שלך הם שם דבר, אבל אנחנו לא בעמדה שאנחנו יכולים להתווכח עם משטרת הפיננסים. בוא ניתן לפלמיירי את סגרטו בתמורה לניקולו ואז נתנער מכל העניין. כי אם ניקולו ידבר, אתה תלך לכלא וזה יסכן את כולנו. זה רע לעסקים."

הפכתי בכל המידע הזה בראש שלי ובחנתי את האפשרויות מכל הצדדים. אני לא אדם שפועל בפזיזות. אני מתכנן, רוקם מזימות ומסתמך על היגיון. זה אחד מהדברים שהובילו להצלחה שלי כמי שעומד בראש אחת ממשפחות הפשע הכי חזקות שיש. רגשות הם דבר מסוכן וחינכו אותי להימנע מהם.

בדממה שהשתררה רוסי שאל, "אתה יודע איפה סגרטו נמצא?"

"לא בדיוק."

"מה זה אומר?"

"שמעתי שיש לו בת שגרה בניו־יורק."

רוסי חבט בדלת המכונית בכף ידו. "פּוֹרקָה פּוּטָנָה! איזה זין. כל הזמן הזה ידעת איפה למצוא את הבת שלו? למה לא השתמשנו בה כדי למצוא אותו?"

"כי אין ביניהם קשר קרוב. מאז שגיליתי שהיא קיימת לפני שלוש שנים לא היה אפילו דיווח אחד על מפגש ביניהם."

"אם ככה זה יהיה סתם בזבוז זמן למסור אותה למשטרת הפיננסים."

"לא בהכרח," אמרתי. "אם נביא אותה לפלמיירי, סגרטו ישמע על זה ויעשה הכול כדי להחזיר אותה." כאבא בעצמי, ידעתי שככה זה עובד. היו לי שני בנים והייתי מוכן ללכת עד לגיהינום ובחזרה בשביל כל אחד מהם.

"זה מוצא חן בעיניי." רוסי סידר את החפתים שלו והחזיק בידית הדלת. "תדאג שזה יקרה."

"אין בעיה. אני אשלח מישהו לניו־יורק למצוא אותה —"

"לא! אתה תטפל בזה בעצמך, באופן אישי. אין כאן מקום לטעויות."

סידרתי את השעון שלי ונאבקתי לשמור על קור רוח. "לנסוע לבצע את המשימה הזאת בעצמי יהיה גם טיפשי וגם מסוכן. אני אמסור את המיקום שלה ברגע שיהיה לי אותו, ומישהו מהאנשים של פלמיירי יוכל להביא אותה לרומא."

"לא. פלמיירי לא רוצה שמשטרת הפיננסים תדע על זה. זה עניין אישי, לא מקצועי רשמי. אנחנו צריכים לעשות את זה בשקט, אחרת הוא יבטל את העסקה עם בן הדוד שלך."

נאנחתי בכבדות. הייתי מאוד לא מרוצה.

רוסי המשיך ללחוץ על הנקודה. "אתה רוצה להסתכן, לתת לניקולו להיות בכלא? תהיה חכם, לוקה. תיקח איתך כמה אנשים שאתה צריך כדי לשמור על עצמך ותיסע לניו־יורק. ואז תעלה את הבחורה על מטוס כמה שיותר מהר."

חרא עליי. מסתמן שאני טס לאמריקה הערב.

2

ולנטינה

פייזנו, ניו־יורק — טרָטוֹרִייָה רוּסטִיקוֹ

העסקים היו חלשים.

אבל העסקים תמיד היו חלשים בערבי שלישי. המצב ישתפר ביום חמישי ובמהלך סוף השבוע, או ככה לפחות קיוויתי.

טרטורייה רוסטיקו הייתה המסעדה המשפחתית שלנו כבר חמישים שנה, ואני הייתי אמונה על ההישרדות שלה בימים אלה. כמנהלת וכבעלים איישתי כל תפקיד אפשרי על פי הצורך, ובימים האחרונים זה אמר שעבדתי במטבח.

אף עובד מטבח לא החזיק אצלנו מעמד יותר מחודש. חשדתי שהאשמה נעוצה בשף הראשי שלי, טוני, אבל זאת הייתה בעיה שתצטרך לחכות ליום אחר. כרגע היינו צריכים לעבור בשלום את הסרוויס של ארוחת הערב.

אן מארי, המלצרית הכי טובה שלי, נכנסה למטבח במבט מודאג. "טוני, אני חייבת את העוף פרמזן הזה כבר. מה לעזאזל קורה שם מאחורה?"

"תחכי בפאקינג סבלנות," קרא טוני מאחוריי. "זה כבר מגיע."

בדקתי את השעה בבון של ההזמנה. "הם מחכים כמעט ארבעים דקות. למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?"

"הייתי צריך להביא חזה עוף מהמקפיא, ואל. לא היה לנו מוכן."

מה הסיפור? איך אין לנו חזות עוף מוכנים מראש לסרוויס של ארוחת הערב?

אבל זה לא הזמן הנכון לחקור את זה.

"איזה דושבג," מלמלה אן מארי לעצמה ויצאה בחזרה לאולם הסועדים.

טוני הניח שתי צלחות על הפס ונבח, "בואו להוציא! ספגטי כדורי בשר ופֶּנֶה א־לה וודקה."

ניגבתי את שולי הצלחות והנחתי קישוט פטרוזיליה על כל אחת. ואז מצאתי את הבון. שולחן ארבע. בדיוק כשעמדתי להוציא את האוכל לשולחן בעצמי, כריסטינה נכנסה למטבח. היא הייתה צעירה ממני ועובדת גרועה במיוחד. אבל אבא שלה היה ראש העיר, ואף אחד לא אומר לא לראש העיר.

היא לקחה לי את צלחות הפסטה מהידיים וראיתי על הפנים שלה שמשהו לא בסדר. "מה קרה?"

"הבחור בשולחן שבע. הוא, כאילו, הוא חתיכת זבל."

נפלא. לקוח בעייתי. זה בדיוק מה שחסר לי עכשיו. "הוא שיכור?"

מדי פעם היו לנו כאלה, כשלא הקפדנו לעקוב אחרי צריכת האלכוהול שלהם.

"לא, הוא לא מכאן. אני חושבת שהוא ספרדי, אולי. הוא כל הזמן שואל שאלות על התפריט ומסביר לי למה הכול אצלנו לא בסדר. כאילו זה מזיז לי."

"למה הוא עושה לך בעיות?"

"כי הוא זין אולי?" היא לקחה את הצלחות ויצאה מהמטבח.

לא אהבתי שלקוחות מתייחסים לא יפה לעובדים שלי. גם ככה קשה למצוא אנשים שהסכימו לעבוד כאן. הסתכלתי על טוני בצד השני של הפס. "תסתדר לבד כמה דקות? אני רוצה לצאת לראות מה קורה שם."

"אין בעיה," הוא נופף בידו. "אני מסתדר כאן."

לא הייתי בטוחה לגבי זה, אבל היו לי בעיות יותר גדולות כרגע. העקבים שלי נקשו על הרצפה כשיצאתי אל אולם המסעדה. שבעה מהשולחנות היו מאוכלסים, אפילו שזאת הייתה אמורה להיות שעת השיא של ארוחת הערב. שיט. לא טוב בכלל.

אבל התעלמתי מזה לעת עתה כשהסתכלתי לכיוון של שולחן שבע — וכמעט נפלתי על הפרצוף.

או, וואו. שלום לך אדוני.

גבר מבוגר ונאה מאוד ישב בספסל האחורי של תא הישיבה העגול עם זרוע אחת שעונה על משענת העור. הוא לבש חליפה אפורה יקרה למראה ושעון הכסף הענקי על מפרק כף היד שלו נצנץ באור הרך שהטילה המנורה מעליו. למה שעונים גדולים זה כזה סקסי על גברים?

משהו משונה פרפר לי בחזה כשהעיניים שלי סרקו את שערו הכהה והגלי, את תווי הפנים החזקים ועצמות הלחיים הגבוהות. הוא היה מגולח למשעי בדרך שהבליטה את השפתיים המלאות והגומה הקטנה בסנטר. הלסת שלו הייתה יצירת אומנות. יש גברים שנולדו לעצור את התנועה, כאילו איזו ישות אלוהית פיסלה אותם רק כדי להטריף נשים, בלי שום קשר לגיל שלהם.

אז אחד כזה ישב במסעדה שלי עכשיו.

אוקיי. הכול בסדר. אני יכולה להתמודד איתו. לוהט או לא, אין לו זכות להתנהג כמו זבל. לא אצלי במסעדה.

שולחן שבע הרים את הכוס המלאה ביין אדום באוויר וקירב אותה לפניו. ציפיתי שהוא ישתה ממנה, אבל במקום זה הוא רחרח את היין, השפה העליונה שלו התעקלה והוא הניח את הכוס בחזרה על המפה הלבנה בלי לטעום אפילו.

הרגשתי איך העורף שלי מתכווץ והעור מתלהט. הוא רומז שהיין שלי גרוע?

תשמרי על קור רוח. שליטה עצמית. אני יכולה לעשות את זה. אני טובה בזה.

ניגשתי לשולחן שלו. "ערב טוב, אדוני. יש בעיה עם היין שלך?"

עיניים חומות עמוקות פגשו במבטי. עיניים בצבע קפה חזק שהקרינו תבונה וביטחון עצמי. והרבה מאוד בוז. "הבעיה היא שהיין הזה הוא עלבון לתושבי טוסקנה."

איטלקי. הייתי מזהה את משיכת ההברות והר' המתגלגלת בכל מקום.

זה הזכיר לי את אבא שלי וגל של כעס נטול היגיון שטף אותי. הדחקתי אותו, כמו שעשיתי תמיד כשהמחשבות על אבא שלי איימו להרוס לי את היום. "אני אשמח להביא לך כוס חדשה. או יין אחר, אם תרצה."

"אמרו לי שזה היין הכי טוב שיש לכם."

"אז אולי תעדיף בירה. או כוסית ויסקי."

"מה שאני רוצה, סיניורינה, זאת כוס של יין סביר."

כן, מדובר כאן בחתיכת זין. לקוח או לא, אני לא צריכה את החרא הזה בחיים שלי. "אז יש הרבה מסעדות אחרות בפייזנו. אולי באחת מהן תמצא יין שיעמוד בסטנדרטים שלך."

הוא בקושי מצמץ, המבט שלו היה כל כך עוצמתי שהרגשתי אותו בבהונות בתוך נעלי העקב הגבוהות שלי. "את אמורה לנסות לספק את הרצון של הלקוחות שלך, לא? לא להעיף אותם מהמסעדה. אולי כדאי שאני אדבר עם הבעלים."

"אתה מדבר עם בעלת המקום."

השפתיים שלו התפתלו כאילו המידע הזה מסב לו שביעות רצון. מה שלא היה הגיוני. "אני מבין. אז זאת את שמעמידה פנים שאת יודעת את השפה שלי."

שילבתי זרועות על החזה. "על מה אתה מדבר?"

"השם של המסעדה שלך לא מדויק."

"תקשיב —" מזווית העין ראיתי את השולחן שחיכה לעוף פרמזן קם כדי ללכת, הבעות הפנים שלהם הביעו תמהיל של כעס ותסכול. איזה חרא.

מיהרתי אליהם לבדוק אם אצליח לשכנע אותם להישאר. "גברת טיילור, מר טיילור, בבקשה, אל תלכו. תנו לי לבדוק מה מעכב את המנות שלכם."

"אוי ואל." גברת טיילור עשתה פרצוף והחליפה מבטים עם בעלה. "מתוקה, אנחנו באמת לא יכולים לחכות יותר. למר טיילור יש נפילת סוכר אם הוא לא אוכל בזמן."

הרמתי ידיים בתחינה. "אני יודעת שאתם מחכים לאוכל שלכם הרבה זמן. אני ממש מצטערת. אבל אולי אני יכולה להביא לכם משהו לנשנש בזמן שאתם מחכים?"

"אנחנו חייבים ללכת," אמר מר טיילור. "יש משחק הערב."

"אוקיי, אז תנו לי לפחות לשלוח אתכם הביתה עם אוכל. סלט או קינוח, אולי."

הזוג המבוגר התחיל להתרחק ממני וללכת לעבר הדלת. "זה בסדר, מתוקה," אמרה גברת טיילור. "יש לנו שאריות של עוף טטרזיני במקרר."

שיט, זה אסון. הלכתי אחריהם. "בסדר גמור. אבל בפעם הבאה שתגיעו, הארוחה שלכם על חשבוני."

"בטח, ואל," אמרה גברת טיילור, אבל לא נשמע שהיא מתכוונת לזה. הם סתם מנסים לרצות אותי כדי להתחפף מכאן?

נופפתי להם לשלום ונתתי להם ללכת בכתפיים שמוטות בתבוסה. לרגע שכחתי משולחן שבע והתחלתי ללכת לעבר המטבח בכעס שלא היו לי מילים לבטא.

זאת האחריות שלך. זה מוטל עלייך. ואת נכשלת. תתאפסי על עצמך, ואל.

כשנכנסתי פנימה קידם את פניי כאוס. אן מארי וטוני עמדו שם וצרחו זה על זה. שברי משפטים התחילו לקבל צורה בתוך הראש שלי.

"...מכין את האוכל ברגע שנכנסים בונים, כלבה," נבח טוני. "אני לא עושה כאן אפליות."

"בולשיט," צעקה אן מארי. "אתה לוקח קודם כול את הבונים שלה כי אתה מזיין אותה, ואני מאבדת לקוחות בגללך."

רגע, הם מדברים על טוני וכריסטינה? והם —? אלוהים אדירים, ראש העיר הולך להרוג אותי.

"את פאקינג משוגעת," אמר טוני. "לא פלא שבעלך עזב אותך."

השתנקתי בקול כשאן מארי נהמה, "מה אמרת לי עכשיו?"

טוני לא חזר בו אפילו מילימטר. "שמעת אותי."

אן מארי הרימה צלחת וזרקה אותה לעבר הראש של טוני. "חתיכת מניאק!" טוני התכופף והצלחת התנפצה על הקיר מאחוריו.

צעקתי. "רגע אחד! שניכם!"

"רואה?" טוני הצביע על הצלחת השבורה. "פאקינג משוגעת!"

אן מארי שלחה יד אל צלחת נוספת. זוג זרועות לבושות בחליפה נכרכו מסביבה פתאום והחזיקו אותה במקום.

הלב שלי צנח. זה היה שולחן שבע. והוא נראה עצבני, הגבות הכהות שלו התכווצו זו אל זו והלסת שלו הייתה חשוקה כשהוא ריתק את אן מארי למקום.

"תעזוב אותי!" היא הסתובבה וניסתה להשתחרר.

"בּאסטָה, סיניורה," די, הוא אמר בטון מצווה שאף אחד — גבר, אישה או ילד — לא היה חושב אפילו להתווכח איתו.

דממה השתררה במטבח.

לא ידעתי מה לומר. אימה ומבוכה השתלטו לי על הלשון. אחד מהלקוחות שלי הפריד קטטה אצלי במטבח. המצב יכול להיות גרוע מזה?

"אני הולך לשחרר אותך," אמר שולחן שבע לאן מארי. "ואת לא זורקת עוד צלחות, פֶּר פָבוֹרֶה." בבקשה.

אן מארי הנהנה, ואחרי ששולחן שבע עזב אותה הרימה ידיים באוויר. "אתם יודעים מה? זין על זה. נמאס לי." לקח לה בדיוק שנייה לזרוק את כרטיס העובד שלה על הדלפק. "בהצלחה עם הזין הזה, ואל. הוא הסיבה שאף אחד לא רוצה לעבוד כאן. הוא גם מתעלל מילולית וגם חסר תועלת."

ניסיתי לעצור אותה אז קראתי אחריה, "רגע, אן מארי. אל תלכי."

אבל היא כבר הלכה, דלת הכנפיים של המטבח התנדנדה מאחוריה. הסתובבתי אל טוני. "אתה צוחק עליי עכשיו?"

הוא משך כתף. "מה אני אעשה שהיא כלבה? וחוץ מזה, עדיף לך בלעדיה."

זאת הייתה הפעם השנייה שהוא קרא לאן מארי כלבה, וזה לא מצא חן בעיניי באף אחת מהפעמים. שלא לדבר על זה שהאמנתי שכל מה שאן מארי אמרה עליו היה נכון. עכשיו הבנתי הכול. "אתה מפוטר."

הלסת שלו נשמטה. "את מפטרת אותי? אני הדבר היחיד שמחזיק את המקום הזה. בלעדיי הלך עלייך, ואל."

"לא אכפת לי. נמאס לי מהזמנות שמתעכבות, מהצִלחות המרושל, מאי־הציות להוראות. אני מפסידה בגללך גם לקוחות וגם עובדים טובים."

הפנים שלו התעוותו מזעם והוא דפק על דלפק הנירוסטה. "אותי את מפטרת? לכי תזדייני! אני היחיד שמוכן לעבוד כאן. בחיים לא תמצאי שף אחר."

"פיטרת את טוני?" דלת המטבח נסגרה בתנופה מאחורי כריסטינה והעיניים שלה התרוצצו בין טוני וביני. "את לא יכולה לפטר אותו, ואל."

"למה? כי את שוכבת איתו ואת יודעת שאבא שלך בחיים לא יסכים לזה, אז זאת הדרך היחידה שלך לעשות את זה מאחורי הגב שלו?"

שמעתי את שולחן שבע ממלמל, "מאדרֶה די דיו." אלוהים אדירים. אבל המשכתי להתרכז בכריסטינה. היא זקרה סנטר בלוחמנות האופיינית לה. "למה את כזאת כלבה? הוא הסיבה היחידה שנשארתי כאן. הטיפים מחורבנים."

"אם את לא רוצה לעבוד כאן בלעדיו, לכי. שניכם. פשוט פאקינג לכו."

טוני הוריד את הסינר שלו וזרק אותו על הרצפה. "את תתחרטי על זה, ואל. בואי, בייבי."

המלצרית האחרונה שנשארה לי זרקה את פנקס ההזמנות וכרטיס העובד שלה על הדלפק ליד הכרטיס של אן מארי. "כן, הלך עלייך, ואל."

הם יצאו ביחד מהדלת האחורית ונתנו לה להיטרק מאחוריהם. מייק, אחד משני טבחי הפס שלי, ניגש לכבות את האש בכיריים. "מה אנחנו אמורים לעשות, ואל?"

"אתה או פיט יכולים לעבוד במקומו הערב?" אולי אני אוכל למלצר. אלוהים יודע שכבר יצא לי להחליף מספיק מלצרים בחיים שלי. אולי עוד נצליח להציל את הערב הזה.

מייק ופיט החליפו מבטים. אף אחד מהם לא נראה נלהב מדי לקחת את העניינים לידיים. לא באמת יכולתי לבוא אליהם בטענות בהתחשב בעובדה שהם לא עבדו אצלי הרבה זמן.

מייק גירד את צד הצוואר שלו. "אני לא יודע. טוני עדיין לא סיים ללמד אותנו הכול."

הנהנתי אפילו שרציתי לצרוח כי הכול היה כל כך לא הוגן. אבל זאת לא הייתה אשמתם של מייק ופיט שהם לא היו מוכנים. זה כאילו המקום הזה מקולל.

תעשי משהו. זאת האחריות שלך.

שאפתי שאיפה עמוקה ונשפתי לאט. אני אהיה חייבת לסגור את המסעדה הערב. אולי אפילו לכל השבוע. עד שאמצא שף אחר ועוד מלצרים. "אולי פשוט תלכו הביתה? אני אגיד ללקוחות שאנחנו סגורים ונמצא פתרונות מחר."

התעלמתי משולחן שבע שמשום מה עדיין עמד במטבח שלי, והלכתי לאזור האחורי של המטבח. ג'ון, שוטף הכלים שלי, היה שקוע בהעמסת כלים מלוכלכים למדיח. הראש שלו זז בקצב המוזיקה שרעמה באוזניות שהרכיב. כיביתי והדלקתי את האורות כדי למשוך את תשומת הלב שלו בלי להבהיל אותו למוות.

הוא הוריד את האוזניות וחייך מעבר לכתף. "היי, ואל. הכול בסדר?"

ג'ון היה בסוף שנות העשרים לחייו, וידעתי שלפני כמה שנים הוא ישב בכלא על גניבת רכב, אבל לא שפטתי אותו. החיים של אף אחד מאיתנו לא מושלמים. הוא היה עובד מצוין, וכבר חודשים שניסיתי לשכנע אותו לצאת מהמטבח ולהיות מלצר. אבל הוא טען שהוא אוהב לשטוף כלים כי כאן מאחורה אף אחד לא מציק לו.

"אנחנו סוגרים מוקדם הערב. וכנראה נישאר סגורים כמה ימים." הנפתי יד לכיוון המטבח. "כמעט כולם התפטרו הרגע."

"אוי, שיט. מה הפסדתי?"

"אין טעם להסביר. שורה תחתונה, הייתי צריכה לפטר את טוני כבר מזמן."

"כן," הסכים ג'ון וניגב ידיים במגבת. "היה צפוי שזה שהוא מזיין את כריסטינה לא ייגמר טוב."

כולם ידעו חוץ ממני? "למה לא אמרת לי כלום?"

"חשבתי שכולם יודעים."

"אני אדאג שתקבל תשלום עד שאני אמצא שף חדש."

"תודה, ואל. אני מעריך את זה." הוא הצביע על ערמת הכלים. "אני אגמור כאן. רק תביאי לי את כל מה שעוד צריך לשטוף."

"בטח. ותודה."

מיהרתי לנעול את הדלת האחורית, רק למקרה שמישהו מהעובדים המפוטרים ינסה לחזור, ואז הלכתי למשרד שלי כדי לכבות את מערכת ההזמנות המקוונות ואת הטלפון. אין טעם לקחת הזמנות שלא נוכל לספק.

כשחזרתי למטבח, מצאתי את מספר שבע פותח בקבוק יין חדש. כמעט מעדתי. כאילו, מה הסיפור שלו? נכון, הוא נראה כמו מתחרה בתוכנית ריאליטי בשם אנשי העסקים המבוגרים והלוהטים של איטליה, אבל הדבר האחרון שחסר לי עכשיו זה שהוא ימשיך להיות עד להשפלה שלי. "מה אתה עדיין עושה כאן?"

האיש נופף בידו כאילו התשובה ברורה מאליה. "אני מוזג לך משהו לשתות."

"אין לי זמן לזה. אני צריכה לגשת לטפל בלקוחות."

הוא מילא חצי כוס ביין אדום. "כבר עשיתי את זה. תשתי משהו, סיניורינה."

הוא כבר עשה את זה? הצצתי דרך החלון הקטן בדלת המטבח. ובאמת, המסעדה הייתה ריקה מלקוחות. "מה קרה שם? איך פינית את כולם כל כך מהר?"

"נתתי לכל שולחן מאה דולר ואמרתי להם להתחפף. וגם לבחור שלך, זה שמנקה את השולחנות המלוכלכים."

חוץ מהשולחן שלו, היו בחוץ עוד שישה שולחנות עם לקוחות. והוא שלח גם את הפיקולו שלי הביתה? מי מחזיק עליו שבע מאות דולר במזומן?

אבל אני אחשוב על זה אחר כך. כי עכשיו הוא עמד לידי והבושם היקר שלו הציף לי את הראש. למה הריח שלו כל כך טוב? כוס יין הופיעה לי מול הפרצוף. "תשתי."

"באמת עדיף שלא. יש לי אלף דברים לעשות הערב."

"לא, אין לך. קחי אוויר ותשתי. הבעיות שלך לא יברחו לשום מקום."

הוא גרם לזה להישמע כל כך קל. אבל בחיים שלי לא היה זמן לקחת אוויר, לא מאז שאימא שלי חלתה. ומי הוא בכלל, הגבר הזר הזה, שיחלק לי הוראות?

רק שכוס היין הזאת באמת נראתה מפתה.

בהיתי בה והרגשתי איך אני נחלשת. אני באמת צריכה להירגע. זה לא מה שהחברה שלי מגי תמיד אומרת? וזה באמת היה ערב גרוע במיוחד.

ועדיין, לא בטחתי בגברים שמחלקים מתנות.

הסתכלתי עליו. "זה כי אתה מרחם עליי?"

"לא, זה כי אני נמצא במדינה הזאת כבר יומיים ועדיין מחפש כוס של יין סביר. אולי הפעם יצליח לי."

למרות המצוקה, לא יכולתי שלא לחייך. "אתה סנוב יין?"

"אני מאיטליה," הוא אמר בהרמת כתפיים אלגנטית. "קחי את הכוס, סיניורינה. מגיע לך."

באמת הגיע לי. זין על הכול.

האצבעות שלנו נגעו ברפרוף כשלקחתי ממנו את היין והתעלמתי מהריגוש הקטן שעבר לי בגוף. "אני אחזיר לך," מלמלתי ולקחתי לגימה ארוכה. היין היה עשיר ומלא בטעמים, התפוצצות של טעם עז של פרי על הלשון שלי. "וואו, זה טוב. איזה זה? הפינו נואר?"

"לא. הלכתי לקנות בקבוק סביר בחנות ליד." הוא ניגש לדלפק ומזג לעצמו כוס, קירב אותה לאף ורחרח, עוצם עיניים בריכוז. "בֶּליסימוֹ." נהדר.

גל של חום שטף אותי כששמעתי את המילה באיטלקית שנאמרה בטון עמוק ושבע רצון. הרגשתי שהלחיים שלי מתלהטות, אז הסתרתי את הפנים מאחורי עוד לגימה. הסתכלתי עליו כשהוא שתה, בגידים העבים של בגרונו שזזו כשבלע. למה הגבר הכל כך מושך הזה נמצא במטבח שלי?

"אָלוֹרָה, אז זה יין כמו שצריך," הוא הכריז.

"למה אתה כאן?" פלטתי. "במטבח שלי, אני מתכוונת."

העיניים החומות כהות שלו חקרו את פניי, אבל לא הצלחתי לנחש מה הוא חושב. היה בו משהו מסוכן ומסתורי. "כי אני מרחם עלייך," הוא ענה ואישש את החשדות שלי מקודם.

אלוהים. זה היה מדכא.

תופפתי באצבע על הכוס שלי. "כשניגשתי לשולחן שלך, אמרת שיש טעות בשם של המסעדה. למה התכוונת?"

הוא הניח את כוס היין שלו על הדלפק בזהירות. "טרטורייה רוסטיקה. לא רוסטיקו. טרטורייה זה נקבה."

לא משנה באיזה איות, השם נשמע לגמרי סקסי כשהוא התגלגל לו על הלשון. אבל סקסי או לא, זה עדיין היה מעליב. הטון שלי נהיה קפוא. "המשפחה שלי הקימה את המסעדה הזאת לפני יותר מחמישים שנה ואף אחד אף פעם לא אמר לנו שיש טעות בשם שלה."

"מא דאי," באמת, הוא מלמל ושפשף את פניו בידו. "את לא יודעת כלום על המורשת שלך."

"כן, אוקיי. אנחנו גרים כאן, לא שם." ויש בינינו גם כאלה שלא היו באיטליה אף פעם. לא רציתי שום קשר לאבא שלי או למולדת שלו.

"זה לא תירוץ."

שתיתי את שארית היין בלגימה אחת. "תודה על זה. אבל אם לא אכפת לך, אני צריכה לסיים לארגן כאן עכשיו כדי שאני אוכל ללכת הביתה ולעשות את המקלחת הכי ארוכה בעולם, ואז לקרוס למיטה לישון איזה שלוש שעות לפני שאצטרך לחזור לכאן בבוקר."

הוא נאנח עמוקות לשמע הקיטורים שלי ונד בראשו כאילו אני ילדה קטנה ומגוחכת. "הכול לטובה. האנשים האלה, הם היו איומים."

"נכון, אבל זה לא שאנשים עומדים בתור כדי לעבוד כאן."

הוא שלח יד אל בקבוק היין ומילא לי את הכוס שוב. "תשתי עוד כוס ותספרי לי למה."

כנראה לא הייתי אמורה לעשות את זה, אבל כבר לא היה לי אכפת.

הרמתי את הכוס ולקחתי לגימה גדולה. הכתפיים שלי נרגעו קצת ונשענתי על הדלפק. "כי אני גרועה בעבודה שלי, מתברר."

אוי, שיט. כיסיתי את הפה שלי בכף היד. באמת אמרתי את זה? בדרך כלל הייתי צריכה להיות ממש שיכורה כדי להתחיל לחשוף את חוסר הביטחון שלי.

אולי עדיף שאני אירגע עם היין.

"ממה שהספקתי לראות, האוכל והשירות באמת היו גרועים. אבל הדברים האלה לא לגמרי באשמתך."

הפה שלי נפער ובהיתי בו בתדהמה רגע ממושך. "וואו. אתה פשוט אומר מה שבא לך, אה?"

זווית הפה שלו התרוממה, מה שגרם לו להיראות פי מאה יותר לוהט. למה הוא כל כך מושך בעיניי? יש לי תסביך אבא או משהו?

ברור שיש לי תסביך אבא. בקושי הכרתי את אבא שלי. ואני עדיין מתאבלת על אימא שלי. יש לי תסביך של הכול מהכול.

שולחן שבע נופף בתנועת יד אלגנטית. "הרגל מגיל צעיר, אני חושש. תגידי לי, למה את האחראית כאן? את מאוד צעירה. למה את לא לומדת באוניברסיטה, מבלה עם חברים?"

באמת רציתי לצלול להיסטוריה המשפחתית שלי עם זר מוחלט?

אבל זה היה זר עם ריח גן עדן ומראה של כוכב קולנוע איטלקי. ומה בכלל מחכה לי בבית שאני ממהרת לשם כל כך? בית ריק, תוכנית ריאליטי, קרטון גלידה? וחוץ מזה, ג'ון עדיין שטף כלים מאחורה, ככה ששולחן שבע ואני לא היינו לבד.

עוד כוס יין לא תזיק.