אולדר

פרולוג

היילי

אחזתי בקצה המזרן המוכתם בזמן שחגורת העור הצליפה על גבי החשוף.

העונש שלי היה עשר הצלפות והליכה מוקדמת לישון, בלי ארוחת ערב.

הפשע שלי?

אהבה.

אהבתי יותר מכפי שהייתי אמורה. אהבתי את כל הדברים, הגדולים והקטנים. היום אהבתי ארנב בצבע ביסקוויט עם רגל פצועה שדילג על שביל הגישה לביתנו. אהבתי אותו מספיק כדי לשאת אותו אל תוך החניה שלנו, שנועדה למכונית אחת, ולטפל בפצע באמצעות פלסטר בצבע סגול שגנבתי מהארון במסדרון בזמן שאימא הייתה שקועה בשינה עמוקה עם בקבוק ריק של ג'ין לפות אל חזהּ.

אבא הגיע הביתה מהעבודה שלושים דקות מוקדם מהרגיל ותפס אותי שקועה בתוך האהבה הזאת, אוחזת את הארנב הרועד בזרועותיי ומזמזמת לו את השיר האהוב עליי, כדי להרגיע את הרעד שלו. דם נזל על פני החניה המקורה, עם אותו גוון של אדום כמו פניו הזועמות כשגילה את הבלגן.

"לתוך הבית. עכשיו." ורידים סגולים צצו בצווארו, ואגרופים בשרניים נקפצו לצידי גופו. "תפגשי אותי במרתף."

צייתּי.

ועכשיו גופי היטלטל עם כל הצלפה.

אבא הכריח אותי לספור בקול רם כשהחגורה החומה־אדמדמה הצליפה בי וציירה פסים על עורי. דמעות צרבו מאחורי עיניי, אבל סירבתי לתת להן לזלוג. הוא שנא רגשות. שנא חולשה. בכי רק גרם לו להיות זועם עוד יותר.

אימא ישנה במהלך כל האירוע הזה.

לא שזה היה משנה — היא בכל מקרה לא הייתה מפסיקה את זה. אימא שלי הפנתה לי את גבה בכל פעם שהגב שלי הוכה וקיבל כל גוון קיים של הצבע הכחול.

אולי זה היה מתוך פחד. אולי מתוך חוסר אהבה.

אבא לא אהב אותי; אימא לא אהבה אותי מספיק.

אני מניחה שזאת הסיבה לכך שאהבתי יותר מדי. היו לי הרבה חורים חסרי אהבה למלא.

כשהעונש הסתיים, משכתי למטה את חולצת הטריקו המלוכלכת שלי והרכנתי את סנטרי כשאבא השחיל בחזרה את חגורתו דרך לולאות הג'ינס המרוטים שלו. "אני מצטערת, אבא. אלך לנקות עכשיו את הלכלוך." כפות רגליי השתוקקו לחלוף על פניו וללכת אל החניה המקורה, אבל חיכיתי לאישור.

אבא הסתכל עליי, מבטו הקפוא מחליק על גופי הרזה, שעה שאני קיפלתי את שפתיי פנימה כדי למנוע מהן לרעוד. "את תלכי ישר למיטה, זה מה שאת תעשי."

"אבל עכשיו רק ארבע. יותר מדי בהיר ושמשי מכדי שאפשר יהיה להירדם, ו —"

"את רוצה להפסיד ארוחת ערב גם מחר?" הוא חבט בחלק העליון של ראשי בכף ידו השמנה. "תעשי מה שאומרים לך, פרחחית עם פה גדול."

"כן, אבא." חלפתי על פניו בתחושת תבוסה, כשחולצת הכותנה שלי שרטה את החבורות המכוערות שהופיעו על גבי.

"את יודעת מה? אני חושב ששיניתי את דעתי," אבא אמר לפני שיצאתי מהמרתף. "אני אביא לך צלחת חמה של ארוחת ערב אל הדלת שלך."

הבטן שלי קרקרה מציפייה.

הוא שיקר?

אבא אף פעם לא היה נחמד אליי.

אולי הוא ראה כמה נסערת הייתי. כמה מבועתת ועצובה. היה מוכרח להיות איזה זיק של אנושיות חבוי בתוך ליבו השחור משחור.

הסתובבתי, והבהוב של תקווה קיפץ לו בין צלעותיי כשהבטתי בו בעיניים קרועות לרווחה.

אבא גיחך וחיבר את אבזם החגורה למקומו. "אשאיר לך מנה נחמדה של ארנב מחוץ לחדר שלך בעוד כמה שעות, מותק. מתנה ממני."

לקח לי דקה עד שקלטתי את מילותיו.

וכשהמילים נקלטו, הן מוטטו אותי.

השפה התחתונה שלי רעדה כשהחרדה לפתה את בטני, גוברת על כאבי הרעב. כל מה שרציתי לעשות היה להקיא. "אני לא רעבה."

"את תאכלי מה שאתן לך, ואת תגידי תודה. עכשיו לכי לחדר שלך."

הסתובבתי במהירות האור, רק כדי שהוא לא יראה את מפל הדמעות מתפרץ, כשניסיתי להחניק יבבה.

אבל הוא עצר אותי פעם נוספת.

"אה, והיילי? אל תתגנבי אל החניה המקורה כדי להציל את המכרסם המטריד הזה. את לא תצליחי. ואת תסבלי את ההשלכות אם לא תצייתי לי."

הרגשתי דקירות קרח בעורפי. "כן, אבא," אמרתי בקול חנוק.

"זה לא ישנה, בכל מקרה. אף פעם לא היית טובה בלעשות דברים קשים."

הוא צדק, החלטתי, כשהתחבאתי בחדר השינה שלי באותו יום אחר הצהריים ונכנסתי בין השמיכות, מתקפלת לכדור כשגופי רועד מהמכות.

התחלתי ללכת מאוחר, למדתי לדבר מאוחר, וגם דברים נוספים בפרקים רבים כל כך של חיי. מעולם לא הצלחתי לזכות בחיבה מצד אבא שלי, ולא משנה כמה נואשת הייתי, כמה נזקקת וטעונה.

לא הצלחתי לחבר בחזרה את המשפחה השבורה שלי.

לא הצלחתי אפילו להציל את הארנב הקטן ההוא.

אבא צדק...

לא הייתי טובה בלעשות דברים קשים.

החיים הם כמו צילום. צריך לפתח את הנגטיבים.

זיאד ק. עבדלנור

פרק 1

היילי

יוני 1995

"הלכת לאיבוד?"

זה היה הדבר הראשון שהבחור בחולצה של סאונדגרדן ומעיל העור אמר לי כשקרסוליי נישקו את מי האגם.

הטיתי את ראשי מעבר לכתפי כדי לבחון את הזר שעמד במרחק סנטימטרים אחדים מקו המים. "לאיבוד?" הכנסתי את בהונות רגליי אל תוך הבוץ, והעפתי בו מבט נוסף. האיש היה מבוגר ממני; כנראה מבוגר מדי מכדי שיבוא למסיבה שנערכה במרחק כמה מטרים משם, ושמוסיקת גראנג' קולנית הדהדה ממנה. "אני נראית אבודה?"

אור הירח שרטט את דמותו בחשכה, מציג גוף גבוה ושרירי, ורעמה של שיער חום־שחור, שצבעו כנראה היה קרוב יותר לשחור, אבל לא לגמרי הגיע אל הגוון העמוק ביותר.

"קצת." הוא תחב את ידיו לכיסי מכנסי הג'ינס שלו והטה את ראשו לעבר הבית. "זאת אומרת, את כאן לגמרי לבד, עומדת בתוך האגם."

"אולי אתה זה שהלך לאיבוד," החזרתי לו. "אלא אם כן אתה כאן מפני שיש לך כוונות לא־טהורות. אתה יודע... צופה בבחורה עומדת לגמרי לבד באגם." סרקתי במבטי את גופו, כאילו אני מחפשת שם נשק, אבל ידעתי היטב שגבר זקוק רק לשתי ידיים מיומנות וללשון חדה כדי לגרום לנזק. לפעמים היה צריך אפילו פחות מזה. מבט אחד יכול היה להכניע אותי.

גבותיו התכווצו למשמע הרמיזה שלי. "אני מחפש מישהו."

"אני כנראה לא האדם שאתה מחפש."

הוא הסתכל לעבר הבית, מהרהר באמירה לפני שהחליט שהיא נכונה. "כן," הוא ענה, והתשובה שלו הייתה קולנית מספיק כדי להתגבר על הבסים העמוקים שבקעו מהחלון הפתוח. "סליחה שהפרעתי לך. שיהיה לך לילה טוב."

"אתה לא מפריע לי." צפיתי בו נעצר באמצע הסיבוב. עדיין מבוססת במים הרדודים, התקדמתי צעד קטן קדימה והתוודיתי. "אולי אני קצת אבודה."

האיש הביט בעקביי העבים המוטים הצידה בתוך החול, ואז העביר את מבטו אל רצועת המים שנראתה אינסופית, כשפני המים התמזגו עם השמיים הכהים. "את לא גרה כאן?"

"אני חיה בצד השני של העיר." חיה הייתה הגזמה טרגית, אבל הוא לא היה צריך לדעת את זה.

הוא הנהן. "אני ריד."

"היילי. כמו כוכב השביט."

נעלנו עיניים.

הוא היה רחוק מדי מכדי שאוכל לזהות את הצבע, אבל עיניו נראו בהירות. בהירות יותר מצבע הענבר החלול שלי, אפילו בחשכת הלילה.

"המסיבה הייתה עלובה, אז יצאתי לכאן לנשום קצת אוויר," המשכתי.

"האדם שאתה מחפש נמצא כנראה בפנים, מצטלם צילומי גוף עם ג'יי ג'נינגס."

ריד חיכך את לסתו בכף ידו, וידו השנייה חזרה אל כיסו השמאלי. "אני ממש מקווה שלא." הוא התקדם צעד אחד קרוב יותר לעבר המים. "את צריכה שאזמין לך מונית או משהו?"

"אני לא צריכה הסעה." הרכנתי את סנטרי לפני שהסתובבתי בחזרה כדי להביט באגם. "אלא אם כן יש לך סירה."

"בדיוק נגמרו לי הסירות."

"אני מניחה שאני יכולה לשחות."

גבי היה אליו, אבל קולו נשמע קרוב יותר. "לשחות לאן?"

"לכל מקום שהוא." משכתי בכתפיי. "לכל המקומות."

"מממ," הוא אמר. "ערב רע?"

יום רע. ערב רע. חיים רעים.

"משהו כזה." מים קרירים הרטיבו את קרסוליי החשופים לפני שצנחתי, התיישבתי ושילבתי את רגליי. "בכל אופן, אני מקווה שתמצא את מי שחיפשת. אולי הוא זה שהלך לאיבוד ומחכה שאתה תמצא אותו."

נעניתי בשתיקה של כמה שניות לפני שקולו נשמע.

"מה את עושה?"

"יושבת באגם." הכנסתי את ידיי לתוך הבוץ והסתובבתי על ישבני כדי להביט בו, מותחת את רגליי. למראה המבט התמה שלו, קימטתי את מצחי. "מה?"

אצבעותיו המשיכו לשוטט על קו הלסת שלו, המכוסה בזיפים, כשבחן אותי. "זה מפגש מוזר."

"על לא דבר," אמרתי, וחייכתי.

"אני לא הודיתי לך על כלום."

"יכול להיות שיום אחד עוד תודה לי." נשענתי אחורה על כפות ידיי, הזזתי את רגליי מעלה ומטה, ובהונותיי שקצותיהן צבועים באדום הציצו מהמים. "אחד הזיכרונות האהובים עליי ביותר הוא מהפעם ההיא שבה נפגשתי עם נערה מוזרה, שישבה לבושה לגמרי בתוך אגם, באמצע הלילה."

גבותיו התכווצו כל כך, עד שמבטו נראה זועף. "באמת?"

"לא." שוב חייכתי, וההתעקלות כלפי מעלה של שפתיי הייתה זרה לי, אבל טהורה. תחושה שאין דומה לה. "אתה יכול להצטרף אליי. אנחנו יכולים להיות מוזרים ביחד."

"אני חושב שאוותר. אולי בפעם אחרת."

"שקרן." חיוכי התפוגג, אבל התחושה המעוררת שחשתי בתוך חזי סירבה להיעלם. היא רחשה ובערה, זחלה אל תוך גרוני והציתה את לשוני להמשיך את השיחה. "בן כמה אתה?"

"שלושים וארבע." הוא עשה עוד צעד קדימה, עד שהמים כמעט נגעו בקצות נעליו השחורות השחוקות. "ואת?"

"עשרים ואחת."

הוא היה מבוגר ממני בהרבה. כזה שהתבגר בדרך מחוספסת, מנוסה, כאילו היו לו סיפורים לספר וחוויות לחלוק, ועם זאת גם שפע של דברים שצפויים לקרות בעתיד.

הוא גם היה נאה.

מאוד נאה.

אפילו הצללים לא הצליחו להסתיר את עצמות הלחיים המעוצבות שלו, הלסת החזקה, גלים משיים של שיער כהה ושפתיים מלאות שחיוך קל שבקלים ריצד עליהם כשהוא התיישב על החול.

הסתכלנו זה על זה. נעצנו מבט.

ריד כופף את רגליו והניח את ידיו בין ברכיו, וזרועותיו המכוסות במעיל עור נלחצו אל ירכיו. גופי היה שקוע למחצה במים, והגוף שלו היה יבש לגמרי, אבל הזרם החשמלי שבאוויר התגבר על יסודות הטבע שהפרידו בינינו, כשאור הכוכבים הנוצץ עטף אותו בזוהר רך.

שמיים, מים, אדמה.

הוא.

מבטו נשאר על מבטי, ולרגע אחד, נראה היה שהזמן עצר מלכת כשאפשרנו לדממה לנשום, כשהלמות המוזיקה מהמסיבה משמשת רק כפעימות לב רחוקות.

"אז, היילי כמו כוכב השביט," ריד דיבר לבסוף, וקולו היה גל עדין בתוך רוח הקיץ הקלה. "יש לך גם סיפור שנלווה אל השם?"

המשכתי להכניס את בהונותיי למים ולהוציא אותן לסירוגין, כשטיפות מים ניתזו על החלק התחתון של רגליי. "אימא שלי הייתה צופה בכוכבים. חולמת."

"הייתה? בזמן עבר?"

"כן. עכשיו היא רק אלכוהוליסטית."

אפל מדי. עמוק מדי.

נשכתי את לשוני, כאילו אצליח ללעוס את המילים שנאמרו ולבלוע אותן בחזרה.

פניו נפלו. "מצטער לשמוע."

"את מי חיפשת?"

הוא הכניס את שפתו התחתונה בין שיניו ופלט נשיפה, מעכל את השינוי המהיר שעשיתי בנושא השיחה.

ניסיתי לא להתמקד בפעולה הזאת, אבל נכשלתי.

"אֶת הבת שלי," הוא אמר.

החוורתי למשמע ההודאה, ורגליי המתנדנדות הפסיקו לנוע.

"יש לך בת?"

"כן."

"בת מספיק מבוגרת להיות במסיבה?"

הוא זז במקומו, ונאנח כשסוליות הנעליים שלו הטביעו טביעות בחול השקט. "תודה על התזכורת הקרה הזאת. אני עדיין מנסה להתרגל לרעיון שיש לה חיים חברתיים שלא כוללים סרטי דיסני וסיפורים לפני השינה."

אוי ואבוי.

הבחור הזה היה רחוק מאוד מהליגה שלי. משהו אמר לי שאני צריכה להרחיק את עצמי מהשיחה ולצאת מכאן בכבוד, לפני שהפיתוי המסקרן שיש בו יאפיל על החשיבה ההגיונית שלי.

למרבה הצער, עבור שנינו, התעלמתי מנדנודיו של השיפוט ההגיוני.

"אימא שלה אמרה שהיא תהיה כאן, אבל זאת לא ממש הסצנה שלה," הוא הוסיף, וגירד את לסתו. "היא אוהבת מדורות על החוף ומוסיקת קאנטרי, ולא את סצנת הגראנג' עם הדושים הפרועים. חשבתי שאולי היא יצאה החוצה."

"לא. רק אני כאן." הכנסתי את בהונותיי לתוך קרקעית האגם שוב, עד שהן היו מוסתרות לגמרי. "מצטערת לאכזב."

הוא שתק לרגע, עיניו חוזרות אל עיניי, מנצנצות עם מה שנראה כמו הבהובים ירוקים־בהירים, עכשיו כשהיה קרוב יותר. "אני לא מאוכזב."

החיוך שלי חזר, פחות זר הפעם. חייכתי יותר בדקות האחרונות מכפי שחייכתי בשנים האחרונות, ובקושי החלפנו כמה משפטים. "אז טוב. לחיי מפגשים מוזרים ואקראיים מאחורי הבית של ג'יי." הרמתי כוס בלתי־נראית באוויר.

חצי חיוך רטט על פיו כשהוא התקרב אליי מעט בחול, נעליו כמעט נוגעות במים. "איך את מכירה אותו?"

"דרך בקי." כל אחד הכיר איזו בקי. אני לא, אבל הוא כנראה הכיר. "היא עזבה לא מזמן, ואני לא מכירה אף אחד אחר כאן."

"את בטוחה שאת לא זקוקה להסעה?"

עינינו נפגשו כשהרמתי את סנטרי.

שקלתי שוב את כוונותיו, ותהיתי מה עובר לו בראש. אחרי הכול, הוא היה גבר מבוגר ממני. האם היה מדובר כאן בסקס, או שמא הוא היה פשוט נחמד? מעשים נחמדים היו קונספט מאוד רחוק ממני, במיוחד כשהיה מדובר במין השני. היה לי קשה לדמיין שגבר יציע לי טרמפ הביתה בלי שזה יחייב אותי למשהו.

אבל שוב... ייתכן שרציתי שזה יחייב אותי.

משהו שיקשור אותי. משהו שישמש עוגן לליבי המתייסר.

דמיינתי איך הזר המסתורי הזה לוקח אותי הביתה במכונית או בטנדר שלו, רוח חמה נושבת מהחלון הפתוח, הניחוח שלו מתערבב איתה. תהיתי איזה ריח יהיה לו. מנתה, ראשי הרים מכוסים בעצי אורן, בושם זול. הוא היה רחוק מדי ממני מכדי שאוכל לזהות את הסבון שעל עורו או את השמפו שבשערו, ומצאתי את עצמי זזה באופן אינסטינקטיבי קדימה בתוך המים כדי לרחרח את הלא־נודע המושך.

הפיתוי הקניט אותי. אפשרות בריחה.

אבל הנדתי בראשי כששמעתי את ההצעה.

אם אבא יתפוס גבר זר בשביל הגישה אל הבית שלנו, הוא יֵצא בסערה מהבית עם הרובה שלו ויבריח את ריד לתמיד. קרוב לוודאי שהוא יירה בו. "אני יכולה ללכת ברגל."

הוא החזיר מבט אל החול. "את בקולג'?"

התמקדתי בקו הלסת החזק שלו ובאופן שבו הגרגרת שלו נעה כשהוא בלע את רוקו. ואז התקשחתי כשקלטתי את המילים שלו וקילפתי עלה רטוב מהקרסול שלי. "עדיין לא. אני עוד מנסה לחשוב מה לעשות עם החיים שלי."

"אני מבין. גם לי לקח זמן להבין את זה."

"מה אתה עושה?"

"פעם הייתי פרמדיק. אבל אז סוג של העברתי הילוך והתחלתי להתאמן בג'יו ג'יטסו והפכתי את זה לקריירה. התמחיתי בהגנה עצמית."

עיניי זינקו מחוריהן.

זה היה... מרשים.

לא חשבתי שריד, עם השיער הפרוע שלו, עם בגדיו הפשוטים ועם העיניים הכנראה־ירוקות היפות שלו, יהיה בעל מקצוע מכובד כל כך גם בתחום הרפואה וגם בתחום אומנויות הלחימה.

"אתה מלמד כאן באזור?"

"כן, עכשיו כן. גרתי תקופה מסוימת בצ'רלסטון, ופתחתי סטודיו משלי. ואז הבת שלי ואימא שלה חזרו לאילינוי. אז אחרי שחלפה שנה נוספת, העברתי את המושכות בעסק לאחד העובדים שלי, ובאתי אחריהן לכאן. פתחתי סטודיו שני בקרבת מקום."

ריד הידק את שפתיו, מסתיר חיוך ביישני. "סליחה. זה בטח היה יותר מכפי שרצית לדעת."

פערתי פה לעברו, מרותקת. "לא, זה מדהים. אני אוהבת את הרעיון לעזור לאנשים ככה."

"כן, זו התשוקה שלי."

"אני מתערבת שהבת שלך ממש גאה בך."

"קשה לומר." הוא נשם עמוק, מזיז את האבנים שליד הנעל שלו. "בין הזעפת מבט, פליטת הערות סרקסטיות ושרבוב שפתיים, אני מקווה שיש איזו גאווה שתקועה שם היכן שהוא." הוא נשך את שפתו התחתונה והחזיר אליי מבט. "ומה איתך? יש לך שאיפות גדולות כלשהן?"

אכזבה הובילה את שפתיי להתהדק זו אל זו, ואז ירדה דרומה והתיישבה בליבי. "הלוואי שהייתה לי תשובה גדולה, אבל השאיפות שלי די מפוזרות פה ושם, וקשה לי לתפוס אותן. אני חושבת שלדבר שאני הכי אוהבת אין כותרת. הוא לא משתלב בשום סוג של קופסה, אתה יודע?"

הוא לא ידע, אם לשפוט על פי הגבות המכווצות שלו. או שאולי זו הייתה התעניינות.

ריד רכן קדימה והעביר את אצבעותיו על שפתיו, תשומת ליבו מקובעת לגמרי בי. הוא חיכה לעוד. היה בעיניו נצנוץ של סקרנות שגרם לי להמשיך לדבר.

"אני נהנית להבין את הדברים הלא־מוחשיים," הסברתי. "הבזקים, הבהובים, הדברים שבין לבין. אני רוצה להנציח אותם. אני כותבת ביומן שלי, רושמת, לפעמים גם מציירת. אבל אני לא טובה במיוחד באף אחד מהדברים האלה. זה רחוק מלהיות משהו שראוי להיות קריירה." צחוק חסר ביטחון נפלט מפי, הוצאתי את רגליי מהמים והתזתי על שנינו.

שטף של טיפות רקד על רגלינו. ריד חייך.

חמימות התפשטה בחזי, בלחיי, בריאותיי. "סליחה... זה נשמע לא הגיוני." התכווצתי, והצטערתי שאני לא יכולה למחוק את הקשקושים שלי. "אני מניחה שאני פשוט אוהבת רגעים."

"רגעים," הוא חזר אחריי, מהנהן באיטיות. מעכל. נותן למילים שלי לשקוע. "הבזקים."

"כן... בדיוק." התגובה שלי ריחפה אליו כמו חלום בהקיץ, כשחיוך אמיתי עלה על שפתיי. הוא הבין. אף אחד אחר לא הבין, כי אף אחד לא טרח להקשיב מעולם. "ההבזקים החולפים של החיים. אלה שנראים לא משמעותיים בזמנם, אך מאוחר יותר, הם הכול. אתה יודע, כמו כשאתה צופה בסרט, ואתה עוצר אותו לרגע כדי ללכת להביא משהו לאכול? אתה עוצר את הסרט בסצנה אקראית, והפריים קופא על מישהו שעושה פרצוף משונה שגורם לך לצחוק, או איזה שחקן משנה שנתפס מחייך ברקע, או אפילו כלב שרץ בפארק ומנסה לתפוס פרפר, וזנבו מתנופף..."

הקמט לא נעלם בין גבותיו; למעשה, הוא רק העמיק.

הוא נראה מהורהר, שקוע לגמרי.

עורי התלהט, למרות המים הקרירים שליחכו את עורי. "אני נסחפת קצת..." אמרתי וצחקתי. "אני פשוט אוהבת רגעים כאלה, אבל בחיים האמיתיים! הלוואי שיכולתי לבסס אותם. להאריך אותם. לגרום להם להימשך לנצח."

ריד לגם אותי לתוכו, הנצנוץ בעיניו התמלא רכות בזמן שהוא לכאורה הרהר בהרצאה הארוכה והמפותלת שלי על הבזקי רגעים. "מה עם עיתונות?"

משכתי בכתפיי בחוסר ישע.

זה לעולם לא יקרה — לא היה לי כסף לקולג', ולא הייתי טובה בלעשות דברים קשים.

להפוך לעיתונאית יהיה דבר קשה. מאוד.

"להפוך מחשבות למילים זה לא החלק החזק שלי, כמו שאני בטוחה ששמת לב." שלחתי לעברו חיוך חלש. "ננה שלי תמיד רצתה שאלמד עסקים, אבל הלב שלי אף פעם לא היה נתון לדברים כמו מספרים וכמויות."

"נשמע שהלב שלך כבר יודע מה הוא רוצה. לכי על הבזקי רגעים."

"הלוואי שזה היה פשוט כל כך."

"זה פשוט. אנשים תמיד מסבכים יותר מדי את הדברים."

"זה מפני שהחיים מסובכים," עניתי, והבטתי בו דרך ריסים רטובים.

"אבל זה באמת ככה?" הוא אחז במבטי. "החיים נועדו שיחיו אותם. אם את לא חיה בדיוק כמו שאת רוצה לחיות, אז מה לעזאזל הטעם?"

הרגשתי רפרוף בחזי.

חשבתי על החיים העצובים שלי, שחסרו את החיוניות והתכלית, שריד הכיר טוב כל כך. הכול היה חלול. הכול מלבד הלב שלי. ולהיות בעלת לב שופע בעולם חלול היה בעיה שלא הייתה לי היכולת להתגבר עליה.

נשכתי את לחיי והנעתי את כפות רגליי הלוך ושוב.

ואיכשהו... נוצר מגע בין הבהונות שלנו. בערך. כלומר, הבהונות העירומות, הרטובות שלי, נגעו בעור הנעליים שלו, והבנתי שרק קו המים ופיסת עור מפרידים בינינו. בתוך משחק הגומלין של מילים ושניות קפואות בזמן, הוא התקרב יותר אל המים, ואני התקרבתי יותר אל החול.

מבטו של ריד עבר על גופי, סוקר את רגליי השזופות קצת, דרך חצאית הג'ינס הרטובה ואל החולצה שלי עם תמונת הלהקה. הוא שוב בלע את רוקו, והרים את עיניו כדי לפגוש את עיניי. "את אוהבת את ג'ין בלוסומס?"

הנהנתי, ליקקתי את שפתיי שהיו משוחות בליפסטיק האהוב עליי בצבע אדום־סגול. האיפור, בשילוב הגובה שלי, מטר ושבעים סנטימטרים, גרמו לי להיראות מבוגרת יותר מגילי, וזאת תמיד הייתה הכוונה.

חשבתי שאולי ריד אהב את המראה שלי. הוא המשיך לבחון אותי באופן כזה שגרם לי להצטמרר. אבל לא כמו עכבישים שזוחלים על עמוד השדרה, כשקולו של אבא שלי הדהד בתוכי וסיבך אותי בתוך קורי העכביש, אלא כמו גחליליות קטנות עם פסי אור שמתרוצצות על חזי.

חיככתי את שריר הזרוע שלי והשפלתי מבט אל חולצת הטי שלי, שהציגה את עטיפת האלבום 'New Miserable Experience'. "השיר האהוב עליי הוא 'Found Out About You'. הקשבת פעם למילים? הן טרגיות באופן נפלא."

"הא." הוא הטה את כף רגלו, מצמיד אותה אל שלי. "לא יכול להגיד שהקשבתי."

אתה אוהב דברים טרגיים? אתה נמשך לרוחות הרפאים שבעיניי?

מחשבות מטופשות, חסרות טעם.

אם הוא אי פעם היה יושב עם רוחות הרפאים שלי ומנהל איתן שיחה מלב אל לב, הוא היה בורח רחוק אל ההרים.

"את תצטרפי אליי אל החוף?" הוא נשען לאחור על כפות ידיו, מרים את ראשו מעלה לשמיים, מצמצם מבט לעבר הכוכבים.

"לא. אתה מתכוון להצטרף אליי למים?"

הוא הניד בראשו. "לא."

כמה שניות שקטות חלפו להן, הבהונות שלנו עדיין נגעו בחיבור המוזר, שזהר בינינו וחיכה לגפרור שיצית אותו.

חיככתי את שפתיי זו בזו. "איך הבת שלך?"

חיבה רטטה על פניו כשהוא המשיך להביט בשמיים הזרועים בכוכבים, והגרגרת שלו זזה. "היא מושלמת, אבל יכול להיות שאני לא אובייקטיבי. פעם היינו ממש קרובים, אבל השלב החדש הזה — שמתרכז בבנים ובהורמונים — הוא שלב קשה לניווט. וההיעדרות שלי בשנה החולפת לא עזרה. לפעמים אני תוהה אם עשיתי את הבחירה הנכונה... להישאר מאחור, רחוק מאוד, בתקופה כה רגישה ופגיעה של חייה." הוא הביט בי, כמעט בתחינה אילמת, שאלה שדרשה תשובה.

אבל לא הייתה לי שום תשובה לתת לו. לא הייתי חמושה בכלים שיפרקו את הספקות שלו. כל מה שהיה לי לתת היה חיוך עצוב שנמתח עם הצללים, וזה הספיק כדי לגרום לו להמשיך לדבר.

"בכל אופן, ידעתי שהיא תהיה בידיים טובות עם אימא שלה," הוא סיים, והסיט את מבטו. "החלפנו מכתבים, דיברנו בטלפון. היא פורחת בבית הספר ובספורט."

"אתה ואימא שלה גרושים?"

"לא. אף פעם לא התחתנו. זה פשוט לא עבד."

"אני מצטערת."

"אל תצטערי. אנחנו מסתדרים נהדר, ואנחנו חולקים הורות משותפת." ריד בחן אותי דרך האור החלש של הירח. "יש לך חבר?"

הבטן שלי התכווצה למשמע השאלה. היו לי כמה בחורים, אבל אף אחד מהם לא היה חבר. למען האמת, הייתה לי רק חברה אחת — טארה. היא גרה שני רחובות ממני, בבית לבנים קטן שתמיד חשבתי שהיה חמים יותר מהבית שלי. אימא שלה הייתה נדיבה וקשובה, והכלבה שלה, ליידי באג, תמיד קידמה אותי בנשיקות על הפנים ובכפות שמחות ולהוטות.

כנראה היו לי שלוש חברות.

טארה, אימא שלה וליידי באג.

הנדתי בראשי, ושיחקתי עם השוליים הרטובים של חולצתי.

"לא."

"איך זה יכול להיות?"

"מערכות יחסים הן די אוברייטד. אהבה היא רק אבן בניין שנועדה לקרוס. קרש קפיצה למעידה ונפילה לתוך חור שחור, שאת לא יכולה לטפס ממנו החוצה."

ריד התרומם באיטיות, חזר לתנוחת ישיבה מולי ואחר כך שילב את זרועותיו. "את צעירה מדי מכדי שתהיי שחוקה כל כך."

"באמת?" מבטינו הצטלבו ונלכדו זה בזה. "הלוואי שזה היה נכון. אבל להיות שחוקה זה לא משהו שקשור בהכרח לגיל; הוא קשור לקשיים. וקשיים יכולים לפגוע בך כמו סערה, להרוס הכול כהרף עין. בת חמש, חמש־עשרה, חמישים. זה לא משנה. ברגע שאת נלכדת פנימה, את אף פעם לא מפסיקה להסתחרר."

אלוהים, איזו מדכאת.

החור השחור שלי היה במרחק נגיעה מלשאוב אותו פנימה ולקחת אותו איתי מטה. הייתי חייבת לשנות כיוון. "אתה אוהב חמאת בוטנים?"

ריד מצמץ לעברי מספר פעמים, ואז הרכין את סנטרו ופלט צחוק. "בטח."

"אני לא. זה המרקם, אני חושבת. חלק, קראנצ'י, נוזלי, גושי. הוא לא חד משמעי."

"אז את שונאת חמאת בוטנים, מסיבות ואהבה. מה כן מוצא חן בעינייך?"

"אתה מוצא חן בעיניי."

הניצוץ בעיניו נדלק, ושפתיו התעקלו מעלה. הוא התקרב אליי, וגם אני התקרבתי אליו. הברכיים שלי היו משוכות מעלה, בהתאמה לתנוחה שלו, והבד המחוספס של הג'ינס שלו היה במרחק אצבע אחת מהתחככות בשוקיים הרטובים שלי. הוא יכול היה לפשק את רגליו, למתוח אותן לתוך המים הרדודים, ואז היה לוכד אותי.

אבל אף אחד לא זז. רק המים נעו ורקדו סביבנו בזמן שאליס אין צ'יינס שרו לנו סרנדה ממרחק של כמה מטרים.

כשריד דיבר, קולו היה מחוספס. "את לא מכירה אותי מספיק טוב כדי לחבב אותי."

"כן." בהיתי בו, אחזתי במבטו. "אולי זה מה שאני עושה."

משהו הבהב בעיניו. סקרנות, פיתוי, אי־ודאות.

הוא פתח את שילוב זרועותיו, חפן את שתי ברכיו. כף רגל אחת נעה לעברי בהחלקה איטית שהייתה מלאה בכל הרגש ההוא שזרח בעיניו. הברך שלו פתחה את הכיפוף שלה, וסוליית הנעל שלו התקרבה אל מותני. ידעתי שמגע אחד ימשוך אותי החוצה מהאגם הקר ויטיל אותי בחיקו, ואיאבד לנצח ברגע הזה מתחת לאור הירח המלא.

אבל צווחה בצליל גבוה נישאה מהבית של ג'יי.

הוא משך את כף רגלו בחזרה בהתזה קלה.

שנינו הפנינו מבט אל הבית שהיה מלא בבני עשרים ומשהו על הפטיו, בחורה אחת הייתה מוטלת על כתף של בחור, כשבקבוק זכוכית התנפץ על המדרכה.

באנחה, קירבתי את רגליי אל חזי, כרכתי את זרועותיי סביב ברכיי כמו חיבוק. או מגן. "כדאי שתלך למצוא את הבת שלך," אמרתי, והתבוננתי כשהוא הסתכל מעבר לכתפו, מנסה להחליט על המהלך הבא שלו. הוא יכול היה להישאר איתי, להשתמש בחיבור הזה ולטוות ממנו משהו עם קשרים וקוצים.

שני זרים על שפת אגם, שנועדו לשום דבר.

אף סיפור טוב לא התחיל כך מעולם.

ריד הנהן באיטיות, והחזיר אליי את תשומת ליבו. לכדנו, אחזנו וטיפחנו את פרק הזמן הזה בדיוק כמו מה שהוא שהיה.

רגע חולף.

הבזק של רגע.

ואז הוא מצמץ, קם על רגליו והתנשא מעליי כשהשפיל מבט אל גופי הטבול באגם. כף ידי הייתה מחוברת אל מפרק כף היד השנייה שלי, והן ערסלו יחד את רגליי, כשהצמדתי את סנטרי אל פיקות הברכיים שלי והצצתי לעברו.

עיניו הסתחררו בהיסוס לפני שהוא הסיט את מבטו. "לילה טוב, היילי כמו כוכב השביט."

חייכתי חיוך רך. "לילה טוב, ריד."

היסוס אחז בו למשך עוד רגע קצר ואז הוא הניח יד על פניו והעביר אותה בשערו. לאחר, הסתובב ללכת.

עקבתי אחריו כשהלך, מעבר לגבעה, ומעבר לבית של ג'יי.

רחוק מהעין. רחוק מטווח יד.

לנצח בצד הרחוק של קו המים.