ולנטינה 1 - הישרדות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ולנטינה 1 - הישרדות
מכר
אלפי
עותקים
ולנטינה 1 - הישרדות
מכר
אלפי
עותקים

ולנטינה 1 - הישרדות

4.8 כוכבים (216 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2729מקורי
ספר מודפס
5969מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025

עוד על הספר

דנה לוי אלגרוד

דנה לוי אלגרוד (נולדה ב־12 ביוני 1978) היא סופרת ישראלית, המוציאה לאור את ספריה באופן עצמאי. בשנת 2014 הוציאה לאור את ספר הביכורים שלה, "התשוקה לשרוד". בשנת 2020 כתבה טור אישי באתר ynet. הרומן ההיסטורי "פלר דה ליס" תורגם לצרפתית בשנת 2022, ובחודש אפריל 2022 הגיע למקום הראשון באמזון בקטגוריה של סיפורת צרפתית.

מספריה:
"התשוקה לשרוד" (2014)
"התשוקה לאהוב" (2015)
"סחרור גורלי" (2016)
"התמכרות" (2017)
"פלר דה ליס" (2018
"קליע של קרח" (2019)
"להבות הדרום" (2020)
"דואט ההבטחה" (2021)
"שיטפונות המערב" (2022)
"דואט ולנטינה" (2023)

 מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3mmyz8uf

ראיון "ראש בראש"

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

"לעיתים נדמה לי שאני נעוצה במקומי כמו הזרעים שהיא טומנת באדמה, אך בניגוד אליהם, לא אצליח לנבוט וללבלב."
קוראים לי ולנטינה.
הסיפור שלי הוא לא סיפור על גבורה. הוא סיפור על הישרדות.
במשך תקופה ארוכה מדי לא זכרתי מי אני, מהיכן הגעתי ומה היא השליחות שלי.
הדבר היחיד שהיה לי הוא שמי.
בשנת 1945 חולצתי מהתופת, ומאותו הרגע למדתי לנשום במציאות החדשה שלי.
מציאות במקום חדש, זר ומנוכר, כשליבי מדמם מגעגוע עז למדינה שלי, לשפה שלי, לאימא שלי ולגבר שהפך להיות כל עולמי בזמן קצר כל כך.
הקצין האמריקאי שחילץ אותי, הקפטן שלי, הוא המלאך השומר שלי, אך ליבי עדיין שם. באיטליה. במקום שבו הנאצים אילצו אותי להיפרד מכל מה שידעתי ומכל מי שאהבתי.
שריקת קליע אחת גזלה ממני את החמצן.
קוראים לי ולנטינה, ואני שורדת.

דואט "ולנטינה" הוא רומן היסטורי מטלטל ורב־תהפוכות, החושף את הקוראים לסיפור אהבה גדול מהחיים וחוצה יבשות בתקופת מלחמת העולם השנייה.
שני הכרכים בדואט הם ספריה העשרים ושלושה והעשרים וארבעה של סופרת רבי־המכר דנה לוי אלגרוד.
הרומנים ההיסטוריים פלר דה ליס ודואט ההבטחה זכו לשבחים רבים וכיכבו ברשימות רבי־המכר.

פרק ראשון

פרולוג

קוראים לי ולנטינה. זה הדבר היחיד שאני בטוחה לגביו.

אני לא זוכרת מי הייתי, אני לא זוכרת מה אהבתי לאכול, אני לא זוכרת איזו מוזיקה אהבתי לשמוע, אני לא זוכרת מה הסב לי הנאה. אני לא זוכרת מה הרגשתי כשהייתי אנושית.

אני יצור חסר משמעות בעולם הזה. עוד מספר ברצף של מספרים.

אני לא זוכרת טעמים, אני לא זוכרת ריחות, אני לא זוכרת מראות.

אני כאן ועכשיו. מוקפת אפלה. שורדת בגיהינום שיצרו שדים בעלי מראה אנושי.

עוד נשימה. עוד צעד. עוד פעימת לב.

לשרוד. זאת הפקודה היחידה שמגיעה מראשי.

לשרוד. הברך שלי מתקפלת ואני פוסעת בטור ארוך שמתקצר ככל שהימים חולפים.

לשרוד. אני גוררת את כף רגלי על האדמה, תולשת עלה משיח קוצני, שורטת בציפורניי את משקוף הדלת למפעל וממשיכה לפסוע בעקבות המספר שלפניי.

את הסימנים הללו איש מלבדי לא יבין.

הבטן שלי מתכווצת מתחושת רעב בלתי אנושית. אני מלקקת את שפתיי הסדוקות ונזהרת שלא להישיר מבט.

קוראים לי ולנטינה, והשם שלי הוא הדבר היחיד שנותר לי.

פרק 1

הצחנה שאופפת את התא כבר לא מציפה בי בחילה. הגופים של הנשים שצמודות אליי מדיפים ריחות של חולי, ריקבון וייאוש, בדיוק כמו גופי שלי. הזיעה שעוטפת את עורי מתערבבת עם הטינופת שדבקה בי, וכפות ידיי מכוסות בכתמים שחורים סמיכים. אצבעותיי נראות כמו טפרים של חיה שחפרה באדמה חרוכה, וכך בדיוק אני מרגישה.

אנקה חלושה נמלטת מגרוני. הלחץ בקרקעית בטני גובר ואני מבינה שלא אצליח להתאפק עד שהמסע יסתיים. אני מרכינה את ראשי בהשלמה ונאנקת כשזרזיפי נוזל חריף נמלטים מבין רגליי כמו נחשים פתלתלים. הם זולגים על ירכיי ועל שוקיי ונקווים בשלולית צנועה למרגלותיי. זיכרון פולש אל ראשי. מעין סרט קצר וצבעוני שבו אני בחורה גאה ונחושה, זיכרון ארור מחיים אחרים שבהם הייתי מוקפת בצבעים. צבעים צלולים ומסעירים, צבעים של אהבה, נחישות ונקמה, רגע לפני שנשאבתי לחיים אחרים נטולי צבע, נטולי רגשות ונטולי כבוד עצמי. הזיכרון מתנדף במהירות והאדישות חוזרת.

המשאית עוצרת בחריקת בלמים. גופי נוחת על הרצפה הקשה אך אני לא חשה את עוצמת המכה. גופים נוספים נופלים בזה אחר זה, וכמה מהם קורסים עליי בקול קרקוש עצמות. אני משתהה מתחת לערימה ומתנחמת בחמימות הרגעית.

חברותיי למסע הזה אינן פוצות פה. אין שום אנקות כאב, שום נשימות כבדות או קול תיפוף של פעימות לב. אני שומעת רק צעקות בשפה השנואה עליי ביותר בעולם. שפתה הארורה של השנאה.

"ניכט שיסן! ניכט שיסן!"

"לא לירות!"

אני מכירה היטב את המילים הללו אך מעולם לא שמעתי אותן יחד. אף אחד מעולם לא צעק בגרמנית את הפקודה הזאת.

אך הצעקות הללו לא נשמעות כמו פקודות אלא כמו תחינות. אני מתרכזת לשמע צעקות נוספות. צעקות שללא ספק נשמעות זועמות. צעקות בשפה שבמעמקי התודעה שלי זכורה לי כשפת האהבה. אני ממששת את פניי ומגלה שאני מחייכת.

תחינה בגרמנית. פקודה באנגלית. עיניי היבשות מתקשות להישאר פקוחות. הן מצוות עליי להיכנע לעייפות הגוף ולתשישות הנפש. רעש חריג נשמע מאחוריי ואני מותחת את צווארי ובוהה בברזנט שנתלש מקורות הברזל שממסגרות את התא.

נחיריי מתרחבים בניסיון נואש לשאוף מעט אוויר, ודממת התא מתמלאת במלמולי הפתעה והתרגשות. הגופים שכיסו אותי גולשים הצידה ואנחה רפה בוקעת מפי במחאה על החמימות שנגזלה ממני. המלמולים סביבי הופכים לזעקות שבר ולפרצי בכי ואני ממשיכה לשכב על בטני ותוהה כיצד ייתכן שהגופים הצנומים והשבורים שנזרקו איתי לכאן מצליחים להפיק מגרונם קולות רמים כל כך.

אני שומעת מילות הרגעה וניחומים בשפת האהבה, והלב שלי, האיבר העקשן בגופי שפועם זמן רב כל כך בלי לוותר, מחסיר פעימה. עיניי נעצמות ואני מרפה.

גופי נישא באוויר ומתרומם אל על בין זרועות אימתניות. ברכיי מתקפלות ולחיי מתחככת בבד גס. הריח שבוקע מהגוף שנושא אותי מהמם אותי. אני מכירה את הריח הזה היטב. ריח של זיעה גברית, מתובל באבק דרכים ועטוף במדים שלא כובסו זמן רב. שפתיי נפשקות מעט ואנקת כאב נמלטת מפי.

"ילדה, את בטוחה עכשיו." הקול הגברי שפונה אליי בשפת האהבה נשמע מיוסר. "פקחי את עינייך."

הלב שלי מגביר את קצב פעימותיו, אך אני מצווה על עצמי להמשיך לעצום את עיניי. אני יודעת שברגע שאפקח אותן אגלה שלמרות הריח המוכר, הזרועות שמערסלות אותי אינן זרועותיו של הגבר שצובע את חלומותיי בצבעים של חיי הקודמים. הגבר שהפך אותי לאישה. הגבר שלעולם לא אזכה לראות שוב.

אצבעות מחוספסות מחליקות על לחיי בליטוף עדין והגוף שאוחז בי קופץ מהמשאית ונוחת על האדמה.

עיניי מסרבות להישמע לפקודות ההגנה של ליבי. אני פוקחת אותן לכדי סדק ובוהה בלסת החזקה המעוטרת בזיפים טריים. הדבר היחיד שאני חושבת עליו הוא הליטוף שהוענק לי, נגיעה עדינה וענוגה שמעוררת בי תחושה שאני אנושית, ברייה משמעותית, ולא דמות חלולה שאיבדה צלם אנוש כשנזרקה למצולות הגיהינום.

הלסת של הגבר שאוחז בי משנה זווית ואני נחשפת לפני המלאך שהעניק לי רגע יקר של חסד. שערו החום גזוז בתסרוקת צבאית, פניו גבריות וחזקות ועיניו תכולות כמו שמיים צלולים. הוא הגבר היפה ביותר בעולם כולו. רעד חולף במורד עמוד השדרה שלי ואני תוהה אם הוא מלאך שמקבל את פניי בעולם הבא.

"נאצים מזוינים," הוא מסנן באנגלית מבעד לשיניים חשוקות ומחליק בזהירות את אגודלו על מצחי. "ילדה שנראית כמו שק אגרוף." הוא נוהם חרש ופניו היפות מתעוותות בסלידה.

עיניי נעצמות ונפקחות שוב ושוב. רעשי רקע הולמים באוזניי. בכי ומילות הודיה בשפות שונות. קול האדמה הנרמסת תחת רגליים כבדות. אני מטה את ראשי הצידה ומשתנקת למראה קציני אס־אס כפותים. הם כורעים על ברכיהם ומגינים על פניהם מפני היריקות והבעיטות של החיילים במדי החאקי היפים. אני ממצמצת וממקדת בהם את מבטי והצבעים מתבהרים. אישוניי, שהורגלו לתמונות מתחלפות בגוונים אפורים ושחורים, אינם רגילים לגוונים עזים כל כך. כאב הולם בחזי ומטלטל את גופי והזרועות שאוחזות בי מתהדקות סביבי.

"את בטוחה עכשיו," אומר הקול הגברי.

שאלה יחידה מפציעה בראשי ולא נותנת לי מנוח. שאלה שנשלפת באכזריות ממעמקי הזיכרון שלי.

"מיה מאמא?" אני שואלת ומשתעלת. קולי נשמע זר באוזניי. "אולי ראית את אימא שלי?" אני מפנה אליו את מבטי.

"ילדה, את מדברת אנגלית?" הוא שואל בהפתעה.

"אני מחפשת את אימא שלי," אני משיבה בלחישה ומתכווצת כששיעול דוקרני תוקף אותי.

הגבר בוהה בי בעיני התכלת היפות שלו ומסיט את מבטו הצידה. "דוק, תביא לי מים."

אני מנסה למחות, לומר שאני לא זקוקה למים, אבל בחור בהיר שיער רוכן מעליי.

"נאצים מזוינים," הבחור רושף ומנענע את ראשו. "הילדה הזאת נראית כאילו ארבעים גברים חבטו בה." הוא מצמיד לשפתיי פיית מימייה ואני לוגמת בזהירות. הם צלולים וטעימים ואני רוצה להמשיך לשתות עוד ועוד, אבל הבחור מושך אותה ממני ואני מלקקת באכזבה את שפתיי הסדוקות. זמן רב כל כך לא חשתי רגשות כלשהם מלבד פחד משתק, ותחושת האכזבה מפתיעה אותי, כאילו תוך שניות ספורות אימצתי את היכולת האנושית להרגיש.

"לא כדאי לתת לה לשתות יותר מדי," הוא מסביר למלאך השומר שלי. "כל הנשים כאן סובלות מהתייבשות קשה."

"היא מבינה אותך," המלאך שלי משיב לו. "הילדה הזאת מדברת אנגלית."

"באמת?" הבחור פוער את עיניו.

"אני חושב שהיא איטלקייה." האצבע המחוספסת חוזרת ללטף את מצחי ואני מתפללת שהיא לא תתנתק ממני.

"איטלקייה בדכאו?" הבחור מגרד את שערו הפרוע ובוחן אותי ממושכות. "ראיתי גרמנים, פולנים, רוסים, צרפתים, אבל עד עכשיו לא ראיתי כאן אפילו איטלקי אחד."

"ראיתם את אימא שלי?" אני מנסה להתנער מאחיזתו של המלאך שלי אך הוא מהדק את זרועותיו סביבי.

הם מביטים זה בזה בשקט עד שהמלאך שלי מתעשת. "אימא שלך עלתה איתך למשאית הזאת?" הוא משקיף אל עבר ההתקהלות. "איך קוראים לה? דוק יחפש אותה."

"איזבלה," אני משיבה בהתרגשות. "למאמא שלי קוראים איזבלה אלאטיני." שפתיי מתעקלות בניסיון לא מוצלח לחייך. "מאמא היא האישה היפה ביותר בעולם. יש לה שיער ארוך בצבע שוקולד," אני ממששת את כובע הצמר שמסתיר את שערי הגזוז, "עיניים וֵרדֵה, ירוקות, וצחוק גדול." אני ממששת את לחיי הנפוחות והחבולות. "סבתא אמרה שאנחנו נראות כמו אחיות." אני כבר לא מנסה לחייך ומלטפת את הגבה השסועה שלי. הפצע נפתח והדם מרטיב את אצבעותיי.

הבחור שמכונה דוק שולף מכיס מכנסיו תחבושת לבנה ומצמיד אותה למצחי. אני שולחת יד ולופתת את שרוול חולצתו.

"אימא לא הייתה איתי בקמיאון," אני מסבירה, "במשאית. אימא נפרדה ממני ב..." אני משתתקת ומנסה להתרכז. "איזה יום היום?"

"היום יום ראשון," המלאך שלי משיב במקומו.

"יום ראשון..." אני חוזרת אחריו ומקמטת את מצחי. "אני חושבת שאימא נפרדה ממני ביום שישי."

"אם כך, נקווה שפלוגה אחרת חילצה אותה," הוא אומר בשקט.

"יום ראשון באיזו שנה?" אני בולעת את גוש המחנק בגרוני.

"יום ראשון, עשרים ותשעה באפריל שנת 1945." הוא נראה מוטרד מהשאלה שלי.

אני חוסמת את פי בכפות ידיי ומתנשפת בכבדות. "זה לא הגיוני... אימא נפרדה ממני ביום שישי בחודש דיצ'מברה, בשנת 1943. היום האחרון לפני השנה החדשה."

אני מבחינה במבטים שהם מחליפים ביניהם והצער שהצלחתי להדחיק עד כה מקשה עליי לנשום. אני מתפתלת בחוסר אונים ומייבבת ללא קול. "שחרר אותי, פּר פאבורֵה. אני חייבת למצוא את אימא שלי."

"נאצים מזוינים," המלאך שלי ממלמל ומניח אותי בזהירות על רגליי. ברכיי קורסות ואני נופלת, אך ידיים חזקות לופתות את מותניי ומסייעות לי להתיישב. אני בוהה בעיניו התכולות כסהרורית.

"קפטן," קולו של דוק נשמע עכשיו מאחוריי. "יש במשאית שתי גופות. נפנה אותן אחרי שנסיים לבדוק את המסכנות שעדיין נושמות."

המלאך שלי קד בראשו לאישור בלי להסיט ממני את מבטו.

"איפה אנחנו?" אני מביטה לצדדים.

"טוטצינג, בגרמניה." הוא מחזיק את זרועותיי כדי לוודא שלא אקרוס שוב ומסב את ראשו. "על גדת אגם שטרנברג," הוא ממשיך לדבר ובוהה באגם היפהפה שמולנו. "ילדה, אילו יכולתי לחקוק בראשי תמונה אחת בלבד מהמלחמה הארורה הזאת, הייתי בוחר בתמונה שלך על שפת האגם הזה." הוא נאנח וכתפיו משתופפות. "תמונת ניצחון של ילדה שהצלחתי להציל מהנאצים הארורים, על רקע נוף עוצר נשימה."

אני חשה את הכאב שלו ולא מעיזה לומר מילה.

"תמונות רבות מדי נחקקו בראשי מהמלחמה האיומה הזאת וכל אחת מהן תדיר שינה מעיניי."

אני משפילה את עיניי אל בגדיי המצחינים שחלקם התחתון לח משתן, וממששת את פניי הנפוחות והפצועות. לא ברור מדוע המלאך הזה היה רוצה שדמותי העלובה תיחקק בזיכרונו.

עיניי נודדות אל גבו הרחב השפוף מעול המלחמה, ואני מלכסנת מבט אל חייל אמריקאי המוקף בנשים כחושות וחיוורות שממששות את מדיו כאילו אינן מאמינות שהוא אמיתי. קסדה חבושה על ראשו ברישול והוא מנסה לחייך אליהן, אך פניו מתעוותות והוא רץ הצידה ומשחרר את מיצי הקיבה שלו על האדמה. אני תוהה אם הוא נתקף בחילה בגלל המראה המבחיל שלנו או בגלל הריח המחריד שאנו מדיפות. אני מהדקת את כובע הצמר אל ראשי ומכסה את אוזניי, ומבטי נודד אל קציני האס־אס הכפותים. אישה שנראית כמו צל שדוף רוכנת מולם וזורקת עליהם חופן אדמה. היא מייבבת ומקללת בשפה שאיני מבינה. אימה מכווצת את חזי.

"ויאֵטָאטה," אני מזדעקת. "אסור... הם יהרגו אותה."

המלאך שלי מסתובב לכיוון האישה. עיניו התכולות מתכהות ומתמלאות בזעם וסלידה.

"ילדה," הוא פונה אליי בלי להביט בי, "הם לא יפגעו בה והם לא יפגעו בך. אנחנו לא עוזבים אתכן, ואני ממש מתאפק לא לתקוע לכל אחד מהם כדור בראש."

אני חוזרת להשקיף על הקצינים הגרמנים. המדים שלהם נקיים ומגוהצים ועיניהם המרושעות תמיד נראות מבוהלות פתאום, כמעט אנושיות. אני שונאת אותם. השנאה שעד כה איבנה את גופי דורשת ממני לפעול. אני זוחלת לעבר המלאך שלי ונעצרת ליד הרובה שהוא הניח על האדמה. אצבעותיי מרפרפות על הקת וגולשות לכיוון ההדק. אני עוצמת את עיניי ומדמיינת שאצבעי סוחטת את ההדק.

הרובה נתלש מידיי ואני פוקחת את עיניי.

"אני מבין." המלאך שלי מביט עמוק אל תוך עיניי. "הייתי שמח ללמד אותך להשתמש ברובה הזה כדי לנקום את הנקמה שלך, אבל זה לא יקל את הסבל שלך."

אני רוצה לומר לו שהוא טועה. שבחיי הקודמים הייתה לי מטרה והסבל שלי נובע מכך שלא הצלחתי להשלים אותה, אך מחשבותיי מתפוגגות למראה עיניו המיוסרות.

"סלחי לי שלא שאלתי לשמך." הוא מעניק לי חיוך שחושף גומה קטנה בלחיו הימנית ומרעיד את חזי. איני זוכרת מתי מישהו חייך אליי חיוך אמיתי, חיוך שנועד עבורי.

אני פותחת את פי כדי להשיב ונעצרת כשאחד החיילים מתקרב ומגיש לי קערה עם דייסה. אני מהססת לרגע, אך מייד חוטפת אותה. ידיי מצמידות אותה אל חזי בחוזקה ואני מביטה לצדדים בחרדה. מה אעשה אם מישהו ינסה לקחת אותה ממני?

"קפטן," החייל פונה אל המלאך שלי, "כולן מגיבות באותו האופן. נראה שהן חוששות שמישהו יגזול מהן את האוכל שאני מגיש להן."

אני נושכת את שפתי התחתונה במבוכה ומהדקת את האחיזה בקערה. הייתכן שהחיילים האלו לא יודעים שהנאצים הרעיבו אותנו? הייתכן שהם לא מבינים שנאבקנו זו בזו על המזון הדל שנזרק לעברנו? שרבות מאיתנו מתו ממחסור באוכל?

אני משפילה את עיניי אל כפות ידיי השחורות והמזוהמות. אין שום הבדל בינינו ובין חיות פצועות. לא נותרה בנו אנושיות. רק יצר הישרדות בלתי נשלט וחרדה לגורל המזון שלנו.

"אף אחד לא ייקח ממך את הקערה." קולו של המלאך נשמע תקיף. "היא רק שלך."

אני נוהמת בחוסר אמון ועיניי מתרוצצות לצדדים באי־שקט.

"אני שומר עלייך." הוא מדגיש כל מילה ועיניי נלכדות בשלו. "אף אחד לא ייקח ממך את הקערה."

אני מאמינה לו, והעובדה הזאת כשלעצמה מפליאה אותי.

אני מצמידה את הקערה לשפתיי וטועמת את הדייסה הטעימה ביותר שטעמתי בימי חיי. היא סמיכה ומתוקה ומעוררת את בלוטות הטעם שחשבתי שאבדו לי. כל טעימה מלווה בגניחת הנאה ובליקוק שפתיים.

"לאט!" אני שומעת את הצעקה של דוק. "תקפידו שהן יאכלו לאט."

אני מסתערת על הקערה ולוגמת שוב ושוב. בטני מתכווצת מכאב אבל אני מתעלמת וממשיכה לטרוף את הדייסה.

"תאכלי לאט," פוקד המלאך ואני נעצרת. המוח שלי דורש להתעלם מהפקודה ולהמשיך לאכול אך באותה הנשימה אני מבינה שעליי לציית לו. דחף מוזר קורא לי לרצות אותו, מעין צורך שדוחק בי להסב לו נחת. אולי כך אזכה לראות שוב את חיוכו.

אני בוהה בפניו ומלקקת את דופן הקערה ויודעת שמרגע זה ואילך אהיה מוכנה למלא כל בקשה שלו. הפחד הקיומי הנורא שליווה אותי מתחלף בפחד שהוא ייעלם לי, כי ברגע זה כל נשימה שאני נושמת היא אך ורק בזכותו.

"ולנטינה." אני מלקקת את שפתיי ומניחה את הקערה על ירכיי. "שאלת איך קוראים לי. שמי הוא ולנטינה."

"שם יפה לילדה יפה." המלאך שלי מחייך.

תוך שבריר שנייה סחרחורת איומה תוקפת אותי ואני מטלטלת את ראשי בפאניקה. "נו בליסימה." אני ממששת את פניי ומוודאת שהן עדיין נפוחות ופצועות. "אסור להיות יפה." אני מציצה בלחץ אל הקצינים הכפותים. "אסור להיות יפה!"

המלאך שלי עוקב אחר המבט שלי. "ולנטינה, הכלבים האלה לא יכולים לפגוע בך. אני מבטיח לך שהפציעות שלך יחלימו ואת תחזרי להיות ילדה יפה."

אני רוצה להאמין לו. הוא נראה חזק כל כך ובטוח בעצמו, אך המציאות הארורה הוכיחה לי אחרת. גם הגבר החזק בעולם לא הצליח לשרוד ולממש את ההבטחה שלו. הוא לא מצא אותי ולא הצליח לשמור עליי. ההבטחה שלו התנדפה עם שריקת הקליע ואני נותרתי לבדי חסרת הגנה. הזיכרון מכאיב ואני פוקדת על עצמי לשכוח.

מבטי נודד אל הנשים המגוננות בזרועותיהן על קערות הדייסה שהוגשו להן. הן בוהות באגם ומניעות את גופן כבמעין תפילה. כל אחת ואחת מהן נראית כמו ערימת עצמות עטופה בעור רפוי. אני מזהה את כולן מהעבודה במפעל ומהלינה המשותפת בצריף. נשים זרות שהפכו לאחיות לגורל. במרחק בטוח מהן יושבת קטיה, הבחורה הפולניה התמירה והיפה. שערה הצהוב גולש עד כתפיה, עצמות לחייה בולטות ועיניה התכולות חלולות. היא אוכלת את הדייסה בזהירות ומנגבת את שפתיה בדש חולצתה. החיילים מביטים בה כפי שמביטים באישה. כפי שהביטו בי בחיי הקודמים. אחד מהם מתיישב לידה והיא מחייכת אליו בנימוס. לרגע קצר מבטינו נפגשים והחיוך נמחק מפניה. היא ממהרת להסב את תשומת ליבה אל החייל לפני שאני מספיקה לאותת לה שאני זוכרת שאסור לי להיות יפה.

מבטי חוזר אל המלאך השומר שלי ואני רואה שהוא בוחן אותי במבט נוקשה אך אט־אט פניו מתרככות. "קוראים לי לוגן. קפטן לוגן אוקונ'ל."

"קפטן אוקונ'ל..." אני מגלגלת את שמו על לשוני ומגרדת את כובע הצמר שלי. הצמר היבש והבלוי מתפורר למגע אצבעותיי.

"ולנטינה, עשיתי הרבה דברים שאני לא גאה בהם במלחמה הזאת," הוא נאנח. "אבל ברגע ששלפתי אותך מהמשאית המזוינת הזאת הרגשתי שכל הדרכים הובילו אותי אלייך. פתאום הבנתי מדוע התנדבתי לצלול לתוך התופת הזאת." הוא מהנהן לעצמו. "הייתי זקוק לילדה אחת שתזכיר לי את המשמעות של ההקרבה שלנו."

אני לא משיבה, רק מקרבת את הקערה לפי ולוגמת ממנה בזהירות. הוא ממשיך לכנות אותי ילדה ואני לא מתקנת אותו. אולי קיבלתי הזדמנות להיוולד מחדש, אולי קיבלתי ממנו את החיים במתנה.

הבטן שלי מתהפכת כשגעגוע עז תוקף אותי ומקשה עליי לנשום. געגוע לאימא החזקה שלי. געגוע לסבתא החכמה בנשים. געגוע לכפר, לשפה ולמדינה, געגוע צורב לריחות וטעמים, געגוע משסף קרביים לגבר שהיה שלי. אני מעווה את פניי ופוקדת על עצמי להדחיק. זאת המציאות החדשה שלי. רק אני והקפטן שלי, והחרדה המשתקת מכך שהוא לפתע ייעלם לי.

אני מביטה שוב על הרחבה שחצויה כעת לרע ולטוב. הנאצים אזוקים שפופים ומפוחדים, הנשים שנשלפו מהמשאית דוממות כמו רוחות רפאים. החיילים במדי החאקי נראים תשושים מעול המלחמה. לכל אחד מהם תלויה קסדה על הראש וסיגריה בזווית הפה. פניהם היפות לא גולחו בימים האחרונים וכל אחד מהם מוקף בהילה מחשמלת. הם נראים כמו מלאכים רבי־עוצמה, ואני מעפעפת בכבדות כשתמונות של חיילים אחרים צצות בראשי. חיילים שגרמו לי לחוש חסרת פחד. ואז עולה בראשי התמונה המכאיבה ביותר. התמונה שלו.

אני מחליקה את כף רגלי על האדמה ובוהה בסימון שיצרתי. מסמנת את המיקום שלי בידיעה ברורה שזה שאמור לחפש אותי כבר לא יעשה זאת לעולם.

דנה לוי אלגרוד

דנה לוי אלגרוד (נולדה ב־12 ביוני 1978) היא סופרת ישראלית, המוציאה לאור את ספריה באופן עצמאי. בשנת 2014 הוציאה לאור את ספר הביכורים שלה, "התשוקה לשרוד". בשנת 2020 כתבה טור אישי באתר ynet. הרומן ההיסטורי "פלר דה ליס" תורגם לצרפתית בשנת 2022, ובחודש אפריל 2022 הגיע למקום הראשון באמזון בקטגוריה של סיפורת צרפתית.

מספריה:
"התשוקה לשרוד" (2014)
"התשוקה לאהוב" (2015)
"סחרור גורלי" (2016)
"התמכרות" (2017)
"פלר דה ליס" (2018
"קליע של קרח" (2019)
"להבות הדרום" (2020)
"דואט ההבטחה" (2021)
"שיטפונות המערב" (2022)
"דואט ולנטינה" (2023)

 מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3mmyz8uf

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם ב -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
216 דירוגים
185 דירוגים
16 דירוגים
12 דירוגים
2 דירוגים
1 דירוגים
15/8/2024

ואוו!!! ואוו! ואוו! לא לפספס! סוחף, מרתק, מרגש, פורט על נימי הלב. ממליצה בחום💕

1
20/6/2024

ספר מתח מדהים..משלב היסטוריה עם סיפור אהבה..אי אפשר להפסיק לקרוא אותו. אהבתי מאוד.

1
30/5/2025

ספר מרתק

12/5/2025

וואווו, חייב להמשיך לחלק השני עכשיו!!!! הספר כתוב רהוט, סוחף, מרגש.

4/5/2025

ספר מעולה, משאיר אותך במתח לאורך כל העלילה וכך גם סוף הספר, מזל שיש כרך נוסף.

1/5/2025

אין על הכתיבה של דנה !!! איזה ספר מרתק. לא יכולה להניח מהיד וממשיכה לחלק השני

26/4/2025

ספר חובה. מרגש, מטלטל, מענה ומהנה. לקח לי הרבה זמן להגיע אליו, אם הייתי יודעת ככה, מזמן הייתי קוראת אותו. רצה להמשיך לחלק השני.

23/4/2025

ספר על גבורה ועל כוחות הנפש

20/2/2025

ווואווו הרבה זמן לא נסחפתי ככה ממשיכה להבא!!!

19/2/2025

מדהים, קראתי בנשימה עצורה!

3/2/2025

פשוט נהדרת,,, סיימתי לקרוא ביומיים בערך לוקחת יום חופש לסיים את החלק השני

23/11/2024

הספר ריגש,דנה כותבת מדהים,מאוד אוהבת את הכתיבה שלה

4/11/2024

מאד ריגשת אותי אחד הספרים הטובים

23/10/2024

ספר מרגש ומקסים

2/9/2024

אהבתי מאד, לקחת אירועים היסטוריים לא קלים ולהפוך את זה לסיפור מרתק שלא ניתן להפסיק לקרוא למרות הנושא הכאוב.

27/8/2024

מרתק הלב כואב

6/7/2024

ספר מדהים, מרגש ומרתק. אי אפשר להניח אותו לרגע הכתיבה המדוייקת מכניסה אותך לתוך העולם של ולנטינה במלוא מובן המילה. כל ספר של דנה הוא וואו אבל לכזאת סערת רגשות לא ציפיתי.

27/6/2024

וואוו. מושלם. נושא לא קל לקריאה, אבל כתוב בצורה כל-כך מרגשת, אותנטי ורהוטה... נקרא בנשימה עצורה

21/6/2024

קראתי בשקיקה תוך כמה שעות בכיתי חייכתי התרגשתי דנה שוב לא מאכזבת סיפור חשוב עושה חסד עם זיכרון השואה והקורבנות לעולם לא נשכח ולא נסלח תודה דנה

26/5/2024

נפלא

18/5/2024

וואו מדהים!!!

14/5/2024

ספר יפה מאוד, מושך ולא ניתן להניח מהיד מהעמוד הראשון ועד האחרון.

13/5/2024

וואווווו!!!!!!

5/5/2024

דואט מושלם!! עלילה סוחפת ומרגשת אי אפשר היה לצפות את סיום הסיפור! קראתי כל מילה בשקיקה ותוך יומיים סיימתי את שני הספרים! ממליצה בחום

29/4/2024

מרתק

25/3/2024

פשוט מושלם חובה לקרוא את הדואט הזה!

18/3/2024

סוגה עילית! ספר חזק שכנראה רק ישראלית יכולה לכתוב. ספר חובה מופלא!

11/3/2024

ספר מרתק, כואב ועצוב עם רגעים של אור, חיוך ותקווה... דנה אלופת המילים, כותבת בול חץ ללב❣️ רצה לקרוא את חלק ב....

15/2/2024

אמאל'ה!!!! וואוו וואווו וואוווו!!! נדבר עוד מעט חייבת להמשיך לחלק השני🩷 תודה עלייך דנה!!!!

14/1/2024

מדהים. סוחף ומרתק

9/1/2024

ספר מצוין. נשאבתי לתוך העלילה כאילו אני שם. מצד אחד הוא סוג של בריחה מימים מטורפים אלו, ומצד שני יש נקודות משיקות שלפני 3 חודשים לא היו מטלטלים ככה.

30/12/2023

ואוו ספר מעולה אהבתי מאוד

9/12/2023

ספר מעולה. לא ניתן להניח אותו... מרגש מאוד!

5/12/2023

ספר מדהים

21/11/2023

מעולה, ממליץ.

20/11/2023

הספר משלב מגוון של רגשות. בתחילתו הרגשתי עצבות ודכדוך עד כדי שלא הייתי בטוחה שביכולתי לסיים אותו. אבל זה ממשיך פשוט וואו והסוף עוד יותר! רצה לקרוא את השניייי

16/11/2023

מרגש, סוחף ומתחילה את הספר השני

6/11/2023

וואאאווו ספר מעולה בדיוק כמו הסופרת! מאוד מזכיר את סדרת התשוקות ממליצה בחום

6/11/2023

אני ממש אוהבת את הסופרת דנה לוי אלגרוד ואת הספרים שלה שהיא מספרת על תקופת מלחמת העולם השניה הספר מדהים כתוב נפלא ופשוט כיף לקרוא אותו נהנתי מאוד רצה כבר לקרוא את החלק השני

31/10/2023

פשוט מושלם. מרגש ומצמרר כאחד, הצלחתי ממש להרגיש את ולנטינה ולחוות אותה. ספר מעולה!

26/10/2023

ספר מצוין, ממחיש בצורה טובה מאוד מה עובר על ניצולי שואה. או כל אדם שעבר טראומה דומה.

2/10/2023

וואאווו...איזה סיפור מרגש, כמה כאב. דנה היקרה, את מדהימה. השארת אותי במתח עוברת לספר השני.

29/9/2023

וואווו הספר הזה שבר לי את הלב. ספר מרגש בטירוף ועוברת מהר לחלק השני.

25/9/2023

ואווווו!!! אין. לי. מילים. קראתי את הספר ביממה! בלתי אפשרי להניח אותו מהידיים! מזכיר לי מאוד את הטרילוגיה של ״פרש הברונזה״, ממליצה בחום!!!!!!

3/9/2023

וואוו!!! מיד מתחילה את הספר השני. פשוט עוצר נשימה.

1/9/2023

אלוהים...מה זה היה??? עוברת לחלק ה-2!! דנה. את משוגעת!! פשוט גאוניות לשמה!

30/8/2023

זהו סיפור על אומץ וגבורה בתקופה חשוכה, על אישה סופר חזקה שלא נכנעה. על זהות ושייכות. על בחירות והתמודדויות. ואהבה שמנצחת כל מכשול. זהו סיפור שיישאר ויהיה חקוק בליבי לעד. זה בדיוק סיפור שהופך סופרת טובה ומבריקה לבלתי נשכחת. סיפור שנחרט חזק חזק. 📣 מדובר בחובת קריאה, סופר מומלץ לקריאה‼️‼️ דנה, את ורק את התבלין האמיתי כאן😘 תודה עלייך 💋האהבה והתשוקה ניכרים בכל מילה ופסקה❤️

27/8/2023

וואוו.. אי אפשר לעזוב את הספר, מזל שיש ספר המשך

23/8/2023

וואו! ספר חזק, ממש קשה להניח מהיד. מתחילת הספר הרגשתי שלעיתים יש יותר מדי תאורים אבל ככל שהתקדמתי עם העלילה ... התמכרתי. אני רצה לקרוא את הספר הבא.

23/8/2023

קראתי את הספר במהירות שיא. סיפורה של ולנטינה ריגש אותי מאוד ואני מחכה לקרוא את הספר השני.

18/8/2023

אני ממש אוהבת את הכתיבה של דנה וגם כאן היא לא אכזבה ספר מעולה

17/8/2023

ספר מדהים, נוגע ללב ויחד עם זאת קשה לקריאה והופך קרביים. תיאורים מזעזעים שלא עוזבים אחרי.. ממליצה בחום אבל זה בהחלט מסע לא פשוט. בכיתי לא מעט

15/8/2023

מהמםםםםם

13/8/2023

מהממם

12/8/2023

מעולה ומרתק!!

12/8/2023

מדהים, ים של דמעות ובלי יכולת להפסיק לקרןא

12/8/2023

היה לי קשה. לרגעים ממש הכרחתי את עצמי להמשיך. התמלאתי כאב וצער. רצון לברוח הרגעים של ולנטינה במטבח עודדו אותי להמשיך מאמצע הספר נשאבתי יותר ויותר וכמובן הסוף לא מאפשר לנשום ונייד להמשיך לספר הבא

12/8/2023

מדהים! אי אפשר להפסיק לקרוא

7/8/2023

וואו! איזה ספר חזק! בכיתי, צחקתי, ולא הנחתי את הספר מהרגע שהתחלתי לקרוא. מדהים ומומלץ בחום. מייד משיכה לספר הבא.

6/8/2023

עוצר נשימה

6/8/2023

מהמם, נהנתי מכל רגע

5/8/2023

סיפור מרתק על הישרדות של נערה בשואה, שכל עולמה התהפך עליה ברגע אחד, וגרם לה להתבגר מכורך הנסיבות והיכולת להתמודד עם המציאות החדשה.

3/8/2023

סיפור כל כך נהדר....דנה לא מאכזבת ומעלה את הרף לגובה בלתי אפשרי....

3/8/2023

ספר מהמם כתוב ממש ממש יפה

3/8/2023

מרתק מרגש סוחף

30/7/2023

דנה פשוט אלופה, עוד דואט שפורט על קשת של רגשות ומכסה בצורה כל כך מיוחדת נושא קשה וחשוב גם יחד.

30/7/2023

מושלם!!!! סופרת מוכשרת

28/7/2023

ספר נהדר, מותח ,לא צפוי, ללא סצנות סקס מוגזמות מומלץ בחום

28/7/2023

כתיבה מדהימה וסוחפת לא ניתן להפסיק לקרא חייבת להתחיל את החלק השני כדי לדעת את סופו של הסיפור

27/7/2023

אמאל’ה מושלם רצה לקרוא את החלק השני

25/7/2023

מקסים ומיוחד. אין ספק שדנה יודעת לכתוב עם הרבה עוצמה ורגש💞 ממליצה בחום💯

25/7/2023

מושלם, מרגש, מרטיט לב, עצוב, נוגע, אין לי מילים לתאר את כל התחושות שהספר הזה גרם לי להרגיש. אין על דנה ❤️ ממשיכה לספר הבא…

25/7/2023

ואו דואט ספרים מהמם ומותח ונשאר במחשבות גם כשלא קוראים בו דנה כהרגלה יודעת להפתיע , להשאיר במתח ואפילו לגרום לדמעות לרדת מדי פעם , סיפור מרתק ויפה אהבתי ממש 🩷🩷🩷

20/7/2023

Wowww

18/7/2023

אוי כמה בכיתי, כמה התרגשתי. לא הצלחתי להניח את הספר מהיד. דמויות משכנעות, סיטואציות מפורטות ומעניינות. אתה לקרוא את הספר הבא

18/7/2023

וואוווווו קראתי את שני החלקים בשלושה ימים. דנה עשית את זה שוב נושא כל כך חשוב צחקתי, בכיתי, התעצבתי , הרגשתי חלק מהעלילה אין עליך❤️

14/7/2023

מעולה.

11/7/2023

כרגיל, דנה כותבת נפלא. במהלך הסיפור היה חסר קצת מתח וקצב, אבל הסוף מקסים ומזמין קריאה של הכרך השני. דנה לוי אלגרוד - הסופרת הישראלית הטובה בכל הזמנים!!!

11/7/2023

כרגיל דנה עושה את זה בענק! מספרת סיפור מרגש סוחף שאי אפשר להפסיק לקרוא

11/7/2023

דנה היא דניאל סטיל הישראלית והפרטית ובעיניי זו מחמאה מחמאה אדירה. אוהבת אותך דנה, אל תפסיקי לכתוב בחיים עם ובלי הביקורות שלנו

7/7/2023

ספר מהפנט שלא ניתן להניח מהידיים... לא יכולה לחכות לקרוא את סיום הסיפור

6/7/2023

וווואונאיזה ספר מדהים. קראתי ללא הפסקה. מרתק בטירוף

6/7/2023

נדיר לא יכלתי להפסיק לקרוא ועוד שנייה מתחילה את השני .דנה אני מאוהבת בספרים שלך כל אחד מהם סוחף לעולם אחר והזמן נעצר מלכת

5/7/2023

ספר מושלם!!!

4/7/2023

ספר מעולה,כתיבה קולחת דמויות מעוררות עניין ורצוןנ לקרוא עוד ועוד,דנה במיטבה

3/7/2023

נפלא, מרגש סוחף.... לא ניתן להוריד מהיד.... מתחילה עכשיו את הספר השני

2/7/2023

האמת אין מילים בפי לתאר הכתיבה פשוט שואבת לתוך הסיפור מתחילת הספר , חיתי את הרגעיים שבספר

2/7/2023

ספר מרתק, סוחף

1/7/2023

אין על דנה!

1/7/2023

לעזעזל....איזה ספר!!!! לא יכולתי להתנתק! מסיימת לבכות ומיד מתחילה את השני

1/7/2023

ספר מרגש, מותח ומטלטל על אהבה מלאה בסימני שאלה. נסחפתי לתקופה שבה רק אהבה יכלה לקחת אותנו מעבר לרוע ולשפיות. הכתיבה של דנה מעולה, מדוייקת והדמויות מטורפות. תודה דנה על (עוד) ספר מעולה

1/7/2023

ממממליצה

28/6/2023

הכי יפה שקראתי בתקופה האחרונה!!!!!! סיימתי את כרך ב וחזרתי לכרך א כדי לקרוא עם נקודת מבט חדשה! מושלם מושלם מושלם! אין עליך דנה!

28/6/2023

בדרך כלל אני נרתעת מ״ספרי שואה״ אבל אני כל כך נהנת מהכתיבה של דנה שהחלטתי לנסות בכל זאת. סיפור סוחף, מרתק, מרגש (כן בכיתי)- מומלץ בחום

28/6/2023

מעולה מעולה רצה לשני

28/6/2023

אמאלה אמאלה ואמאלהההה כל כך בא לי למחוק מהזיכרון ולקרוא מההתחלה !! מושלם ברמות באמת בכיתי צחקתי התאכזבתי והתרגשתי מכורה לדנה!!!

27/6/2023

וואוו!! איזה,ספר עוצמת. אי אפשר להניח מהיד

27/6/2023

דנה דנה דנה… אין על הכתיבה שלך פשוט עונג צרוף סיימתי בכמה שעות את הספר המופלא הזה רצה לשני

27/6/2023

זהו סיפורה של נערה יהודיה ששרדה עינויים ורעב והתאכזרות ללא גבולות מידי הנאצים ההישרדות נמשכת גם לאחר שניצלה הטראומות כולל רעב שאף פעם לא יבוא על סיפוקו ירדפו אותה כל חייה גם לצידו והשגחתו של קצין אמריקאי אשר ראתה בו המלאך שהציל אותה

26/6/2023

וואוו אהבתי את כל הספרים של דנה הספר הזה מתעלה על כולם

26/6/2023

וואו וואו וואו רק דנה יודעת לכתוב עם ככ הרבה רגש ולסחוף אחריה את כל דמעות ותשואות הקהל. היא לא אנושית הסופרת המוכשרת הזו. איזו מתנה אדירה עבורה ואיזו מתנה אדירה עבורנו שהיא חולקת איתנו. 10 מתוך 10 ואין לי בכלל מילים

26/6/2023

הספר הכי טוב שלה ולדעתי דנה באמת היוצרת הכי טוה שהכרתי מי שמתחילה שתתחיל להתמכר 10 כוכבים הייתי נותנת לספר

25/6/2023

מעולה

25/6/2023

וואו, דנה

25/6/2023

וואוווו ועוד וואווווו. איזה ספר סוחף, מרתק, מרגש, עוצר נשימה, ונוגע ללב. לא הנחתי מהיד... ממשיכה לספר השני

25/6/2023

סוף כל סוף ספר ברמה אחרת אחרי שקראתי כמה ספרים של הסופרת הרגשתי שהסופרת מזלזלת באינטליגנציה של הקוראים חוץ מהספר פלר דה ליס כל הספרים היו בושה ואירוטיים בצורה מאכזבת ביותר והבטחתי לעצמי שיותר אני לא קוראת את הספרים של דנה ובכל זאת החלטתי לתת צאנס ואני המומה מההתעלות של הסופרת ומזה שהספר לא מתמקד באירוטיקה אל בתוכן ברגשות כל הספר היה סביב התרחשויות מעניינות וקשה היה לעזוב את הספר הכל כך עוצמתי הזה אני מחכה כבר לקרוא את הספר השני ומקווה ששאר הספרים שלך ימשיכו להתעלות ויהיו ברמה שלא יביישו את הרמה של האינטיליגנציה של הקוראים שלך

24/6/2023

מהמם

24/6/2023

מממם מדהים מרתק ומרגש סופרת בחסד!

24/6/2023

כל מילה מיותרת!!!!רק דנה מסוגלת לכתוב ספר סוחף,מעורר השראה ואינטליגנטי כזה.ממליצה בחום!!!

24/6/2023

סוחף ומרגש

24/6/2023

עוצר נשימה! מהמםםםםם סיפור שרק דנה יודעת לספר. סופרת אלופה, חשבתי שפלר דה ליס הוא הכי טוב שיש, אבל היא התעלתה על עצמה.

24/6/2023

ספר מדהים על הישרדות והיכולת לאסוף את השברים גם כשנראה שהתקווה האחרונה מתרסקת. סיפור על ולנטינה האמיצה, שלמרות החותם הארור של מלחמה היא מוצאת את החיים, את התשוקה במטבח ואת הרצון לשרוד ולאהוב. ללא ספק אחד הספרים שיחרטו בליבי לזמן רב.

23/6/2023

סדרת ולנטינה הם הספרים ה- 5 וה- 6 שאני קוראת של הסופרת. החלק הראשון (ולנטינה 1) היה מושלם, מרגש מאוד, הייתי במתח ולא הפסקתי לקרוא כי כבר רציתי לדעת מה הולך לקרות. החלק השני קיבל ממני 4 כוכבים כי גרם לי לחוות פחות קשת רגשות מאשר החלק הראשון והרגיש קצת נמרח. ממליצה לקרוא

23/6/2023

כמו כל הספרים של דנה מהממת ומפתיעה כל פעם מחדש ממשיכה עם חלק ב

23/6/2023

מרתק. כמו כל הספרים של דנה. הישרדות בהחלט.

23/6/2023

מי יכול בכלל לתת ביקורת על השלמות הזאת. דנה כותבת מחוננת וכבוד הוא לקרא את המילים שלה

22/6/2023

ענק, ענק, ענק, סיפור מרגש מתקופת הנצים, קטעים קשים, מרגש בכי אהבה סוחפת כתוב בצורה קולחת כמו שרק דנה לוי אלגרוד יודעת לכתוב. מומלץ בחום.

22/6/2023

מה זה?????? וואווווו אחד גדול!!!! אמממאאאא רצה לספר השני! דנה לוי אלגרוד- אתה מטורפת! ואת אחת למיליון!

21/6/2023

מרתק!!!

21/6/2023

אני כל כך אוהבת את הרומנים ההיסטוריים של דנה, היכולת לרגש, להזדהות עם הדמות,לבכות ולרעוד איתה,לצחוק ולראות בעיני רוחי את המקומות, הריח ולטעום ממש את האוכל,את החיים, ואת התשוקה לחיות. חייבת להמשיך לחלק הבא! לא פחות ממעולה♥️

20/6/2023

ואוו לא מצליחה להפסיק לקרוא

20/6/2023

אחד הדואטים הכי יפים שקראתי , כל פעם שאני קוראת ספר של דנה אני חושבת שהוא הכי טוב ואז מפתיעה שוב זה דואט שצריך להמכר ולהיות בינלאומי ולהפיק לו סדרה עד עכשיו אני רק חושבת על הדואט הזה - פשוט וואו אם היה יותר מחמישה כוכבים הייתי נותנת

20/6/2023

מרתק

20/6/2023

מושלם. הסופרת הזאת כשרונית ברמות. הנשימה שלי עצורה. הלב על 200 מה שאני לא אכתוב לא ישקף את ה"הילה" של היצירה הזאת. מילים חזקות צורבות והסיפור מלווה אותי לילות וימים. תודה דנה על כל הקסם הזה ! חייבת לקרוא את החלק השני אין לי הרבה זמן כי תכף בוקר.. אעדכן בהמשך !

19/6/2023

מעולה ❣️❣️❣️❣️ אני מייד עוברת לכרך 2 וואוווווו

19/6/2023

במילה אחת וואוווו

19/6/2023

וואו, כל כך נהניתי לקרוא. דנה כותבת בצורה כל כל מוחשית שזה תענוג לקריאה. מכניסה את הקורא לסיפור כאילו הוא עומד מהצד. יאלה ממשיכה לספר השני...

19/6/2023

מעולה!

18/6/2023

מדהים סוחף מרגש מעניין אין מילים

18/6/2023

הכתיבה של דנה על השואה היא אומנות, הרגשתי והתרגשתי מכל שנייה בספר. אני מאוהבת בוולנטינה היא חכמה שנונה והכי חשוב קצת משוגעת. והסוף של החלק הראשון מחייב להמשיך לחלק הבא

17/6/2023

ספר מושלם ברמות מעניין עצוב מרגש ורומנטי

17/6/2023

וואווו אין לי אוויר... דנה מה עשית לי אמורה מיו? סיפור מהמם על אהבה ותקווה בתקופה אפילה

17/6/2023

את כל הכוכבים שבעולם אני אתן לך! דנה דנה דנה, סופרת מספר 1, לא הייתה ולא תהיה אחת כמוה. אני יוצאת מהספר הזה בצמרמורת של החיים!

17/6/2023

עלילה קשה לעיכול אבל סוחפת ומרגשת

17/6/2023

אמאלה דנה. את מתעלה על עצמך. מפעם לפעם

17/6/2023

אחד הספרים המרגשים ביותר שקראתי בחיי!! אני חושבת שהספר הזה הוא הספר העמוק והטוב ביותר של דנה לוי אלגרוד. ולנטינה היא יותר משורדת, היא לוחמת! אני מעריצה אותה! זהו, ללא ספק, ספר חובה!

17/6/2023

עלילה מרתקת. אין על דנה לוי אלגרוד. איך הספרים הבודדים בהם הרחתי כל תיאור שלה, של סרחון שואתי מצמרר, ומצד שני של אוכל איטלקי אלוהי. הרגשתי תחושות פיזיות איומות, ודפיקות לב מרגשות. כתיבה כל כך מיוחדת. אני ממשיכה מיד לחלק השני. המלצה רותחת: לקנות מראש את הדואט!!!!

16/6/2023

ספר מושלם כמו תמיד

16/6/2023

לגמרי לגמרי יצירת המופת של דנה !

16/6/2023

סיימתי לקרוא את הספר הראשון ביום שהוא יצא במס' שעות, כשמתחילים אין אפשרות להפסיק! . ספר מהמם כמו כל הספרים של דנה. התחברתי לכולם בספר, בכיתי איתם וכאבתי את כאבם, היה בספר מסר עצום עד כמה החיים חזקים מהכול ואיך התקווה היא שנותנת את הכוח להמשיך למרות הזוועות שהם עברו. כדאי מאוד לקנות את שני הספרים יחד! בסיום הספר הראשון אתם תעברו מיד לספר השני, בדיוק כמוני למרות שהשעה 2 בלילה :)

10/5/2025

מזעזע, סוחף מטלטל

13/12/2024

מרתק וסוחף!

21/10/2024

ספר תקופתי נוגע ללב ומרגש עד דמעות.

5/11/2023

מעניין וסוחף

31/10/2023

ספר טוב, ממחיש את חוסר הידיעה של העולם אחרי השואה

23/9/2023

מהמם ממשיכה לחלק 2

27/7/2023

מיוחד, שונה, מעניין

6/7/2023

מרגש ומעניין. קצת ארוך מידי

25/6/2023

חסר משהו , משהו פוגע באמינות אבל עדיין לא הצלחתי להבין מה בדיוק. ממשיכה לשני

22/6/2023

יפה אבל קצת נמרח

17/6/2023

אוהבת מאוד את הכתיבה של דנה מסדרת התשוקות, היא גורמת לי להרגיש את הדמויות, לבכות איתן וגם לצחוק. משהו לא התחבר בספר הראשון. הספר השני היה שווה את המסע. גיבורה מדהימה, חזקה, ואמיצה שאין דרך לא להתאהב בה. שאפו

7/11/2023

התחיל טוב ואחר כך משעמם קראתי הרבה ספרים על תקופת השואה וספר זה הוא חלש בהשוואה אליהם. ישנן המון המלצות על הספר ולכן קניתי אותו והתאכזבתי נאלצתי להפסיק את הקריאה באמצע מרוב שיעמום

1
13/8/2024

בהתחלה היה לי מאוד קשה להכנס לזרימה של קריאה במיוחד עם כל המצב במדינה שלנו, המלחמה, החטופים. אבל לקראת האמצע נשאבתי לסיפור ולדמות. והסוף שלו רק גורם לך לרצות לקרא את ההמשך! אבל לא אחזור לקרא אותו בשנית

3/10/2023

עזבתי את הספר מספר פעמים וחזרתי לקרוא שוב ושוב. תיאורים קשים וציוריים מאד חלקם מפלחים את הלב. התחלה קשה….אך קשה להפסיק

10/9/2023

היו קטעים מרגשים ומרתקים. היו קטעים שחיכיתי שיעברו... אולי בכלל האכזבה הקטנה הזו נובעת מהציפייה על סמך הכרות של הספרים שלהסופרת הזו... כבר לא בטוחה.

10/8/2023

לא אהבתי. לא בגלל הכתיבה או העדר ענין. הספר כתוב טוב. אני חושבת שיש איזו יומרנות בכתיבת סיפורת על השואה. גם עם המחקר הכי מעמיק, מי שלא היה שם לא יכול לתאר או לדמיין. זה מרגיש לי סוג של חילול הקודש. נתתי שלושה כוכבים אבל בעקרון הייתי נותנת אחד על העלילה וחמישה על הכתיבה.

4/8/2023

אני אוהבת את הספרים של דנה על השואה, אך הפעם הספר לא זרם, הגיבורים לא גרמו לרגש או הזדהות. אך זו דעתי, ואחכה לספר הבא בתקווה לשיפור...

28/7/2023

לעומת שאר הספרים של דנה הספר דיי מפוספס

6/7/2023

מעניין. אבל היו הרבה קטעים בספר שהיו נראים לי הזויים ולא אמינים וגרמו לי פחות להתחבר לסיפור

3/7/2023

רק אני לא מבינה למה תמיד הגיבורה בספר צריכה להיות סתומה בהתחלה ותלותית ? כל הספרים של דנה ככה ודווקא אני מאוד אוהבת את הכתיבה אבל זה ממש מציק לי

3/7/2023

עד פרק 13 בערך הספר די מקרטע די צולע.. עד שהסיפור זז.. מפרק 14 העניין מתחיל..קחו בחשבון שזה לקרוא חצי ספר עד שמגיעים לעניין.. אחרי ההבטה ופלר דה ליס- הספר הזה הרבה פחות טוב משניהם.

5/7/2023

חבל, הכרך הראשון היה מהמם. הכרך השני ממש מיותר, לא זורם בעליל. הכי גרוע של דנה לצערי.

ולנטינה 1 - הישרדות דנה לוי אלגרוד

פרולוג

קוראים לי ולנטינה. זה הדבר היחיד שאני בטוחה לגביו.

אני לא זוכרת מי הייתי, אני לא זוכרת מה אהבתי לאכול, אני לא זוכרת איזו מוזיקה אהבתי לשמוע, אני לא זוכרת מה הסב לי הנאה. אני לא זוכרת מה הרגשתי כשהייתי אנושית.

אני יצור חסר משמעות בעולם הזה. עוד מספר ברצף של מספרים.

אני לא זוכרת טעמים, אני לא זוכרת ריחות, אני לא זוכרת מראות.

אני כאן ועכשיו. מוקפת אפלה. שורדת בגיהינום שיצרו שדים בעלי מראה אנושי.

עוד נשימה. עוד צעד. עוד פעימת לב.

לשרוד. זאת הפקודה היחידה שמגיעה מראשי.

לשרוד. הברך שלי מתקפלת ואני פוסעת בטור ארוך שמתקצר ככל שהימים חולפים.

לשרוד. אני גוררת את כף רגלי על האדמה, תולשת עלה משיח קוצני, שורטת בציפורניי את משקוף הדלת למפעל וממשיכה לפסוע בעקבות המספר שלפניי.

את הסימנים הללו איש מלבדי לא יבין.

הבטן שלי מתכווצת מתחושת רעב בלתי אנושית. אני מלקקת את שפתיי הסדוקות ונזהרת שלא להישיר מבט.

קוראים לי ולנטינה, והשם שלי הוא הדבר היחיד שנותר לי.

פרק 1

הצחנה שאופפת את התא כבר לא מציפה בי בחילה. הגופים של הנשים שצמודות אליי מדיפים ריחות של חולי, ריקבון וייאוש, בדיוק כמו גופי שלי. הזיעה שעוטפת את עורי מתערבבת עם הטינופת שדבקה בי, וכפות ידיי מכוסות בכתמים שחורים סמיכים. אצבעותיי נראות כמו טפרים של חיה שחפרה באדמה חרוכה, וכך בדיוק אני מרגישה.

אנקה חלושה נמלטת מגרוני. הלחץ בקרקעית בטני גובר ואני מבינה שלא אצליח להתאפק עד שהמסע יסתיים. אני מרכינה את ראשי בהשלמה ונאנקת כשזרזיפי נוזל חריף נמלטים מבין רגליי כמו נחשים פתלתלים. הם זולגים על ירכיי ועל שוקיי ונקווים בשלולית צנועה למרגלותיי. זיכרון פולש אל ראשי. מעין סרט קצר וצבעוני שבו אני בחורה גאה ונחושה, זיכרון ארור מחיים אחרים שבהם הייתי מוקפת בצבעים. צבעים צלולים ומסעירים, צבעים של אהבה, נחישות ונקמה, רגע לפני שנשאבתי לחיים אחרים נטולי צבע, נטולי רגשות ונטולי כבוד עצמי. הזיכרון מתנדף במהירות והאדישות חוזרת.

המשאית עוצרת בחריקת בלמים. גופי נוחת על הרצפה הקשה אך אני לא חשה את עוצמת המכה. גופים נוספים נופלים בזה אחר זה, וכמה מהם קורסים עליי בקול קרקוש עצמות. אני משתהה מתחת לערימה ומתנחמת בחמימות הרגעית.

חברותיי למסע הזה אינן פוצות פה. אין שום אנקות כאב, שום נשימות כבדות או קול תיפוף של פעימות לב. אני שומעת רק צעקות בשפה השנואה עליי ביותר בעולם. שפתה הארורה של השנאה.

"ניכט שיסן! ניכט שיסן!"

"לא לירות!"

אני מכירה היטב את המילים הללו אך מעולם לא שמעתי אותן יחד. אף אחד מעולם לא צעק בגרמנית את הפקודה הזאת.

אך הצעקות הללו לא נשמעות כמו פקודות אלא כמו תחינות. אני מתרכזת לשמע צעקות נוספות. צעקות שללא ספק נשמעות זועמות. צעקות בשפה שבמעמקי התודעה שלי זכורה לי כשפת האהבה. אני ממששת את פניי ומגלה שאני מחייכת.

תחינה בגרמנית. פקודה באנגלית. עיניי היבשות מתקשות להישאר פקוחות. הן מצוות עליי להיכנע לעייפות הגוף ולתשישות הנפש. רעש חריג נשמע מאחוריי ואני מותחת את צווארי ובוהה בברזנט שנתלש מקורות הברזל שממסגרות את התא.

נחיריי מתרחבים בניסיון נואש לשאוף מעט אוויר, ודממת התא מתמלאת במלמולי הפתעה והתרגשות. הגופים שכיסו אותי גולשים הצידה ואנחה רפה בוקעת מפי במחאה על החמימות שנגזלה ממני. המלמולים סביבי הופכים לזעקות שבר ולפרצי בכי ואני ממשיכה לשכב על בטני ותוהה כיצד ייתכן שהגופים הצנומים והשבורים שנזרקו איתי לכאן מצליחים להפיק מגרונם קולות רמים כל כך.

אני שומעת מילות הרגעה וניחומים בשפת האהבה, והלב שלי, האיבר העקשן בגופי שפועם זמן רב כל כך בלי לוותר, מחסיר פעימה. עיניי נעצמות ואני מרפה.

גופי נישא באוויר ומתרומם אל על בין זרועות אימתניות. ברכיי מתקפלות ולחיי מתחככת בבד גס. הריח שבוקע מהגוף שנושא אותי מהמם אותי. אני מכירה את הריח הזה היטב. ריח של זיעה גברית, מתובל באבק דרכים ועטוף במדים שלא כובסו זמן רב. שפתיי נפשקות מעט ואנקת כאב נמלטת מפי.

"ילדה, את בטוחה עכשיו." הקול הגברי שפונה אליי בשפת האהבה נשמע מיוסר. "פקחי את עינייך."

הלב שלי מגביר את קצב פעימותיו, אך אני מצווה על עצמי להמשיך לעצום את עיניי. אני יודעת שברגע שאפקח אותן אגלה שלמרות הריח המוכר, הזרועות שמערסלות אותי אינן זרועותיו של הגבר שצובע את חלומותיי בצבעים של חיי הקודמים. הגבר שהפך אותי לאישה. הגבר שלעולם לא אזכה לראות שוב.

אצבעות מחוספסות מחליקות על לחיי בליטוף עדין והגוף שאוחז בי קופץ מהמשאית ונוחת על האדמה.

עיניי מסרבות להישמע לפקודות ההגנה של ליבי. אני פוקחת אותן לכדי סדק ובוהה בלסת החזקה המעוטרת בזיפים טריים. הדבר היחיד שאני חושבת עליו הוא הליטוף שהוענק לי, נגיעה עדינה וענוגה שמעוררת בי תחושה שאני אנושית, ברייה משמעותית, ולא דמות חלולה שאיבדה צלם אנוש כשנזרקה למצולות הגיהינום.

הלסת של הגבר שאוחז בי משנה זווית ואני נחשפת לפני המלאך שהעניק לי רגע יקר של חסד. שערו החום גזוז בתסרוקת צבאית, פניו גבריות וחזקות ועיניו תכולות כמו שמיים צלולים. הוא הגבר היפה ביותר בעולם כולו. רעד חולף במורד עמוד השדרה שלי ואני תוהה אם הוא מלאך שמקבל את פניי בעולם הבא.

"נאצים מזוינים," הוא מסנן באנגלית מבעד לשיניים חשוקות ומחליק בזהירות את אגודלו על מצחי. "ילדה שנראית כמו שק אגרוף." הוא נוהם חרש ופניו היפות מתעוותות בסלידה.

עיניי נעצמות ונפקחות שוב ושוב. רעשי רקע הולמים באוזניי. בכי ומילות הודיה בשפות שונות. קול האדמה הנרמסת תחת רגליים כבדות. אני מטה את ראשי הצידה ומשתנקת למראה קציני אס־אס כפותים. הם כורעים על ברכיהם ומגינים על פניהם מפני היריקות והבעיטות של החיילים במדי החאקי היפים. אני ממצמצת וממקדת בהם את מבטי והצבעים מתבהרים. אישוניי, שהורגלו לתמונות מתחלפות בגוונים אפורים ושחורים, אינם רגילים לגוונים עזים כל כך. כאב הולם בחזי ומטלטל את גופי והזרועות שאוחזות בי מתהדקות סביבי.

"את בטוחה עכשיו," אומר הקול הגברי.

שאלה יחידה מפציעה בראשי ולא נותנת לי מנוח. שאלה שנשלפת באכזריות ממעמקי הזיכרון שלי.

"מיה מאמא?" אני שואלת ומשתעלת. קולי נשמע זר באוזניי. "אולי ראית את אימא שלי?" אני מפנה אליו את מבטי.

"ילדה, את מדברת אנגלית?" הוא שואל בהפתעה.

"אני מחפשת את אימא שלי," אני משיבה בלחישה ומתכווצת כששיעול דוקרני תוקף אותי.

הגבר בוהה בי בעיני התכלת היפות שלו ומסיט את מבטו הצידה. "דוק, תביא לי מים."

אני מנסה למחות, לומר שאני לא זקוקה למים, אבל בחור בהיר שיער רוכן מעליי.

"נאצים מזוינים," הבחור רושף ומנענע את ראשו. "הילדה הזאת נראית כאילו ארבעים גברים חבטו בה." הוא מצמיד לשפתיי פיית מימייה ואני לוגמת בזהירות. הם צלולים וטעימים ואני רוצה להמשיך לשתות עוד ועוד, אבל הבחור מושך אותה ממני ואני מלקקת באכזבה את שפתיי הסדוקות. זמן רב כל כך לא חשתי רגשות כלשהם מלבד פחד משתק, ותחושת האכזבה מפתיעה אותי, כאילו תוך שניות ספורות אימצתי את היכולת האנושית להרגיש.

"לא כדאי לתת לה לשתות יותר מדי," הוא מסביר למלאך השומר שלי. "כל הנשים כאן סובלות מהתייבשות קשה."

"היא מבינה אותך," המלאך שלי משיב לו. "הילדה הזאת מדברת אנגלית."

"באמת?" הבחור פוער את עיניו.

"אני חושב שהיא איטלקייה." האצבע המחוספסת חוזרת ללטף את מצחי ואני מתפללת שהיא לא תתנתק ממני.

"איטלקייה בדכאו?" הבחור מגרד את שערו הפרוע ובוחן אותי ממושכות. "ראיתי גרמנים, פולנים, רוסים, צרפתים, אבל עד עכשיו לא ראיתי כאן אפילו איטלקי אחד."

"ראיתם את אימא שלי?" אני מנסה להתנער מאחיזתו של המלאך שלי אך הוא מהדק את זרועותיו סביבי.

הם מביטים זה בזה בשקט עד שהמלאך שלי מתעשת. "אימא שלך עלתה איתך למשאית הזאת?" הוא משקיף אל עבר ההתקהלות. "איך קוראים לה? דוק יחפש אותה."

"איזבלה," אני משיבה בהתרגשות. "למאמא שלי קוראים איזבלה אלאטיני." שפתיי מתעקלות בניסיון לא מוצלח לחייך. "מאמא היא האישה היפה ביותר בעולם. יש לה שיער ארוך בצבע שוקולד," אני ממששת את כובע הצמר שמסתיר את שערי הגזוז, "עיניים וֵרדֵה, ירוקות, וצחוק גדול." אני ממששת את לחיי הנפוחות והחבולות. "סבתא אמרה שאנחנו נראות כמו אחיות." אני כבר לא מנסה לחייך ומלטפת את הגבה השסועה שלי. הפצע נפתח והדם מרטיב את אצבעותיי.

הבחור שמכונה דוק שולף מכיס מכנסיו תחבושת לבנה ומצמיד אותה למצחי. אני שולחת יד ולופתת את שרוול חולצתו.

"אימא לא הייתה איתי בקמיאון," אני מסבירה, "במשאית. אימא נפרדה ממני ב..." אני משתתקת ומנסה להתרכז. "איזה יום היום?"

"היום יום ראשון," המלאך שלי משיב במקומו.

"יום ראשון..." אני חוזרת אחריו ומקמטת את מצחי. "אני חושבת שאימא נפרדה ממני ביום שישי."

"אם כך, נקווה שפלוגה אחרת חילצה אותה," הוא אומר בשקט.

"יום ראשון באיזו שנה?" אני בולעת את גוש המחנק בגרוני.

"יום ראשון, עשרים ותשעה באפריל שנת 1945." הוא נראה מוטרד מהשאלה שלי.

אני חוסמת את פי בכפות ידיי ומתנשפת בכבדות. "זה לא הגיוני... אימא נפרדה ממני ביום שישי בחודש דיצ'מברה, בשנת 1943. היום האחרון לפני השנה החדשה."

אני מבחינה במבטים שהם מחליפים ביניהם והצער שהצלחתי להדחיק עד כה מקשה עליי לנשום. אני מתפתלת בחוסר אונים ומייבבת ללא קול. "שחרר אותי, פּר פאבורֵה. אני חייבת למצוא את אימא שלי."

"נאצים מזוינים," המלאך שלי ממלמל ומניח אותי בזהירות על רגליי. ברכיי קורסות ואני נופלת, אך ידיים חזקות לופתות את מותניי ומסייעות לי להתיישב. אני בוהה בעיניו התכולות כסהרורית.

"קפטן," קולו של דוק נשמע עכשיו מאחוריי. "יש במשאית שתי גופות. נפנה אותן אחרי שנסיים לבדוק את המסכנות שעדיין נושמות."

המלאך שלי קד בראשו לאישור בלי להסיט ממני את מבטו.

"איפה אנחנו?" אני מביטה לצדדים.

"טוטצינג, בגרמניה." הוא מחזיק את זרועותיי כדי לוודא שלא אקרוס שוב ומסב את ראשו. "על גדת אגם שטרנברג," הוא ממשיך לדבר ובוהה באגם היפהפה שמולנו. "ילדה, אילו יכולתי לחקוק בראשי תמונה אחת בלבד מהמלחמה הארורה הזאת, הייתי בוחר בתמונה שלך על שפת האגם הזה." הוא נאנח וכתפיו משתופפות. "תמונת ניצחון של ילדה שהצלחתי להציל מהנאצים הארורים, על רקע נוף עוצר נשימה."

אני חשה את הכאב שלו ולא מעיזה לומר מילה.

"תמונות רבות מדי נחקקו בראשי מהמלחמה האיומה הזאת וכל אחת מהן תדיר שינה מעיניי."

אני משפילה את עיניי אל בגדיי המצחינים שחלקם התחתון לח משתן, וממששת את פניי הנפוחות והפצועות. לא ברור מדוע המלאך הזה היה רוצה שדמותי העלובה תיחקק בזיכרונו.

עיניי נודדות אל גבו הרחב השפוף מעול המלחמה, ואני מלכסנת מבט אל חייל אמריקאי המוקף בנשים כחושות וחיוורות שממששות את מדיו כאילו אינן מאמינות שהוא אמיתי. קסדה חבושה על ראשו ברישול והוא מנסה לחייך אליהן, אך פניו מתעוותות והוא רץ הצידה ומשחרר את מיצי הקיבה שלו על האדמה. אני תוהה אם הוא נתקף בחילה בגלל המראה המבחיל שלנו או בגלל הריח המחריד שאנו מדיפות. אני מהדקת את כובע הצמר אל ראשי ומכסה את אוזניי, ומבטי נודד אל קציני האס־אס הכפותים. אישה שנראית כמו צל שדוף רוכנת מולם וזורקת עליהם חופן אדמה. היא מייבבת ומקללת בשפה שאיני מבינה. אימה מכווצת את חזי.

"ויאֵטָאטה," אני מזדעקת. "אסור... הם יהרגו אותה."

המלאך שלי מסתובב לכיוון האישה. עיניו התכולות מתכהות ומתמלאות בזעם וסלידה.

"ילדה," הוא פונה אליי בלי להביט בי, "הם לא יפגעו בה והם לא יפגעו בך. אנחנו לא עוזבים אתכן, ואני ממש מתאפק לא לתקוע לכל אחד מהם כדור בראש."

אני חוזרת להשקיף על הקצינים הגרמנים. המדים שלהם נקיים ומגוהצים ועיניהם המרושעות תמיד נראות מבוהלות פתאום, כמעט אנושיות. אני שונאת אותם. השנאה שעד כה איבנה את גופי דורשת ממני לפעול. אני זוחלת לעבר המלאך שלי ונעצרת ליד הרובה שהוא הניח על האדמה. אצבעותיי מרפרפות על הקת וגולשות לכיוון ההדק. אני עוצמת את עיניי ומדמיינת שאצבעי סוחטת את ההדק.

הרובה נתלש מידיי ואני פוקחת את עיניי.

"אני מבין." המלאך שלי מביט עמוק אל תוך עיניי. "הייתי שמח ללמד אותך להשתמש ברובה הזה כדי לנקום את הנקמה שלך, אבל זה לא יקל את הסבל שלך."

אני רוצה לומר לו שהוא טועה. שבחיי הקודמים הייתה לי מטרה והסבל שלי נובע מכך שלא הצלחתי להשלים אותה, אך מחשבותיי מתפוגגות למראה עיניו המיוסרות.

"סלחי לי שלא שאלתי לשמך." הוא מעניק לי חיוך שחושף גומה קטנה בלחיו הימנית ומרעיד את חזי. איני זוכרת מתי מישהו חייך אליי חיוך אמיתי, חיוך שנועד עבורי.

אני פותחת את פי כדי להשיב ונעצרת כשאחד החיילים מתקרב ומגיש לי קערה עם דייסה. אני מהססת לרגע, אך מייד חוטפת אותה. ידיי מצמידות אותה אל חזי בחוזקה ואני מביטה לצדדים בחרדה. מה אעשה אם מישהו ינסה לקחת אותה ממני?

"קפטן," החייל פונה אל המלאך שלי, "כולן מגיבות באותו האופן. נראה שהן חוששות שמישהו יגזול מהן את האוכל שאני מגיש להן."

אני נושכת את שפתי התחתונה במבוכה ומהדקת את האחיזה בקערה. הייתכן שהחיילים האלו לא יודעים שהנאצים הרעיבו אותנו? הייתכן שהם לא מבינים שנאבקנו זו בזו על המזון הדל שנזרק לעברנו? שרבות מאיתנו מתו ממחסור באוכל?

אני משפילה את עיניי אל כפות ידיי השחורות והמזוהמות. אין שום הבדל בינינו ובין חיות פצועות. לא נותרה בנו אנושיות. רק יצר הישרדות בלתי נשלט וחרדה לגורל המזון שלנו.

"אף אחד לא ייקח ממך את הקערה." קולו של המלאך נשמע תקיף. "היא רק שלך."

אני נוהמת בחוסר אמון ועיניי מתרוצצות לצדדים באי־שקט.

"אני שומר עלייך." הוא מדגיש כל מילה ועיניי נלכדות בשלו. "אף אחד לא ייקח ממך את הקערה."

אני מאמינה לו, והעובדה הזאת כשלעצמה מפליאה אותי.

אני מצמידה את הקערה לשפתיי וטועמת את הדייסה הטעימה ביותר שטעמתי בימי חיי. היא סמיכה ומתוקה ומעוררת את בלוטות הטעם שחשבתי שאבדו לי. כל טעימה מלווה בגניחת הנאה ובליקוק שפתיים.

"לאט!" אני שומעת את הצעקה של דוק. "תקפידו שהן יאכלו לאט."

אני מסתערת על הקערה ולוגמת שוב ושוב. בטני מתכווצת מכאב אבל אני מתעלמת וממשיכה לטרוף את הדייסה.

"תאכלי לאט," פוקד המלאך ואני נעצרת. המוח שלי דורש להתעלם מהפקודה ולהמשיך לאכול אך באותה הנשימה אני מבינה שעליי לציית לו. דחף מוזר קורא לי לרצות אותו, מעין צורך שדוחק בי להסב לו נחת. אולי כך אזכה לראות שוב את חיוכו.

אני בוהה בפניו ומלקקת את דופן הקערה ויודעת שמרגע זה ואילך אהיה מוכנה למלא כל בקשה שלו. הפחד הקיומי הנורא שליווה אותי מתחלף בפחד שהוא ייעלם לי, כי ברגע זה כל נשימה שאני נושמת היא אך ורק בזכותו.

"ולנטינה." אני מלקקת את שפתיי ומניחה את הקערה על ירכיי. "שאלת איך קוראים לי. שמי הוא ולנטינה."

"שם יפה לילדה יפה." המלאך שלי מחייך.

תוך שבריר שנייה סחרחורת איומה תוקפת אותי ואני מטלטלת את ראשי בפאניקה. "נו בליסימה." אני ממששת את פניי ומוודאת שהן עדיין נפוחות ופצועות. "אסור להיות יפה." אני מציצה בלחץ אל הקצינים הכפותים. "אסור להיות יפה!"

המלאך שלי עוקב אחר המבט שלי. "ולנטינה, הכלבים האלה לא יכולים לפגוע בך. אני מבטיח לך שהפציעות שלך יחלימו ואת תחזרי להיות ילדה יפה."

אני רוצה להאמין לו. הוא נראה חזק כל כך ובטוח בעצמו, אך המציאות הארורה הוכיחה לי אחרת. גם הגבר החזק בעולם לא הצליח לשרוד ולממש את ההבטחה שלו. הוא לא מצא אותי ולא הצליח לשמור עליי. ההבטחה שלו התנדפה עם שריקת הקליע ואני נותרתי לבדי חסרת הגנה. הזיכרון מכאיב ואני פוקדת על עצמי לשכוח.

מבטי נודד אל הנשים המגוננות בזרועותיהן על קערות הדייסה שהוגשו להן. הן בוהות באגם ומניעות את גופן כבמעין תפילה. כל אחת ואחת מהן נראית כמו ערימת עצמות עטופה בעור רפוי. אני מזהה את כולן מהעבודה במפעל ומהלינה המשותפת בצריף. נשים זרות שהפכו לאחיות לגורל. במרחק בטוח מהן יושבת קטיה, הבחורה הפולניה התמירה והיפה. שערה הצהוב גולש עד כתפיה, עצמות לחייה בולטות ועיניה התכולות חלולות. היא אוכלת את הדייסה בזהירות ומנגבת את שפתיה בדש חולצתה. החיילים מביטים בה כפי שמביטים באישה. כפי שהביטו בי בחיי הקודמים. אחד מהם מתיישב לידה והיא מחייכת אליו בנימוס. לרגע קצר מבטינו נפגשים והחיוך נמחק מפניה. היא ממהרת להסב את תשומת ליבה אל החייל לפני שאני מספיקה לאותת לה שאני זוכרת שאסור לי להיות יפה.

מבטי חוזר אל המלאך השומר שלי ואני רואה שהוא בוחן אותי במבט נוקשה אך אט־אט פניו מתרככות. "קוראים לי לוגן. קפטן לוגן אוקונ'ל."

"קפטן אוקונ'ל..." אני מגלגלת את שמו על לשוני ומגרדת את כובע הצמר שלי. הצמר היבש והבלוי מתפורר למגע אצבעותיי.

"ולנטינה, עשיתי הרבה דברים שאני לא גאה בהם במלחמה הזאת," הוא נאנח. "אבל ברגע ששלפתי אותך מהמשאית המזוינת הזאת הרגשתי שכל הדרכים הובילו אותי אלייך. פתאום הבנתי מדוע התנדבתי לצלול לתוך התופת הזאת." הוא מהנהן לעצמו. "הייתי זקוק לילדה אחת שתזכיר לי את המשמעות של ההקרבה שלנו."

אני לא משיבה, רק מקרבת את הקערה לפי ולוגמת ממנה בזהירות. הוא ממשיך לכנות אותי ילדה ואני לא מתקנת אותו. אולי קיבלתי הזדמנות להיוולד מחדש, אולי קיבלתי ממנו את החיים במתנה.

הבטן שלי מתהפכת כשגעגוע עז תוקף אותי ומקשה עליי לנשום. געגוע לאימא החזקה שלי. געגוע לסבתא החכמה בנשים. געגוע לכפר, לשפה ולמדינה, געגוע צורב לריחות וטעמים, געגוע משסף קרביים לגבר שהיה שלי. אני מעווה את פניי ופוקדת על עצמי להדחיק. זאת המציאות החדשה שלי. רק אני והקפטן שלי, והחרדה המשתקת מכך שהוא לפתע ייעלם לי.

אני מביטה שוב על הרחבה שחצויה כעת לרע ולטוב. הנאצים אזוקים שפופים ומפוחדים, הנשים שנשלפו מהמשאית דוממות כמו רוחות רפאים. החיילים במדי החאקי נראים תשושים מעול המלחמה. לכל אחד מהם תלויה קסדה על הראש וסיגריה בזווית הפה. פניהם היפות לא גולחו בימים האחרונים וכל אחד מהם מוקף בהילה מחשמלת. הם נראים כמו מלאכים רבי־עוצמה, ואני מעפעפת בכבדות כשתמונות של חיילים אחרים צצות בראשי. חיילים שגרמו לי לחוש חסרת פחד. ואז עולה בראשי התמונה המכאיבה ביותר. התמונה שלו.

אני מחליקה את כף רגלי על האדמה ובוהה בסימון שיצרתי. מסמנת את המיקום שלי בידיעה ברורה שזה שאמור לחפש אותי כבר לא יעשה זאת לעולם.

עוד ספרים של דנה לוי אלגרוד