פנינה בשלג
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פנינה בשלג
מכר
אלפי
עותקים
פנינה בשלג
מכר
אלפי
עותקים

פנינה בשלג

4.7 כוכבים (109 דירוגים)
ספר דיגיטלי
35
ספר מודפס
68.6 מחיר מוטבע על הספר 98

עוד על הספר

  • הוצאה: יהלומים
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2022
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 496 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 16 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

טוסקנה, איטליה 1939

ג'וליאנה ומתאו

כשמתאו מגיע לפתח ביתה של משפחת דה רוסי, לאחר שנמלט מחייליו של מוסוליני, הוא לא משער כי שם, בין הכרמים של טוסקנה, ימצא את אהבת חייו.

כשג'וליאנה חובשת את פצעיו של הפרטיזן היהודי, היא לא יודעת כי נפשה תיקשר בנפשו לנצח.

 

האנה ותומאס

מאז התרחקה מהגבר שהציל את חייה ידעה האנה שלעולם לא תחוש עוד את הביטחון שחשה בין זרועותיו.

תומאס, המנסה להתכחש לרגשותיו כלפיה, מאמין כי תחושת האחריות היא המביאה את מחשבותיו לנדוד אליה, אך מגלה כי נשמתו לעולם לא תהיה שלמה בלעדיה.

***

אפילו בלב התופת, האהבה היא הנשק, היא השריון החזק ביותר אל מול הרוע המחשיך את העולם.

פנינה בשלג מאת סופרת רבי המכר אן רוז הוא רומן היסטורי מרגש, המתרחש באיטליה בתקופת מלחמת העולם השנייה. זהו סיפור אהבה מסעיר, הלוקח את הקוראים אל נבכי נשמתה של משפחת דה רוסי, אל המסע המגלה כי מתוך הכאב נחשף כוחה של האהבה לרפא את הפצעים ולהביא מזור גם לנשמה המיוסרת ביותר.

ספרים נוספים של הסופרת שראו אור בהוצאת יהלומים: בלו סקיי, ריין סטורם, סימנים בעץ ואש חיה, כיכבו ברשימות רבי המכר וזכו להצלחה רבה.

פרק ראשון

פרק 1

איטליה
אוגוסט 1939
 
ג'וליאנה
"את יכולה לומר לי איזו סיבה יש לך לחייך מוקדם כל כך בבוקר?"

תומאס מניח ארגז עשבי תיבול קטן על שולחן העץ במטבח וניגש לרחוץ את ידיו.

"לעולם לא אתרגל למקום היפה הזה," אני אומרת בחיוך גדול בזמן שאני לשה את בצק הלחם לארוחת הבוקר.

הנוף הנשקף מחלון המטבח עוצר נשימה. השמש שרק זרחה מלטפת בקרניה את המרבדים הירוקים, עוטפת את מטעי הגפן בהילה זוהרת, ואני מתקשה לנתק את מבטי מהציור המרהיב שבו אני חיה מאז רכש אבא את האדמה לפני כעשר שנים. אני עדיין זוכרת את היום שהגענו הנה. האדמה הייתה עירומה ועצובה והבית הרעוע עמד רק בקושי בעומס קורות העץ והאבנים. עמדנו עייפים, אחי הבכור תומאס, גבריאלה ושרה אחיותיי התאומות ואני מול הנוף הקודר, אך לעולם לא אשכח את החיוך אשר עיטר את פניהם של אבא ואימא. היום אני יודעת שהם ראו את שאנחנו טרם ראינו. הם ראו כאן בית, הם ראו את מטעי הגפנים, את היקב הקטן של אבא והם ראו את עשרות הפועלים שעוד יעבדו בכרם. חיים שלמים עבדו הוריי בכל משלח יד שהוצע להם וחסכו כל לירטה כדי להגשים את החלום, הניבט אליי ברגעים אלה מבעד לחלון הגדול במטבח.

"בחיי שלא הייתי רוצה להיות הבצק בידיים שלך." תומאס שולף אותי מהזיכרונות. "הניחי לו כבר." הוא צודק, הזרועות שלי זועקות מהלישה המאומצת, אבל זה לא חדש שאני נוטה להיסחף אחר הזיכרונות והמחשבות.

 

"נו? את כבר מתרגשת?" גבריאלה שואלת בפה מלא וכל המבטים מופנים לכיווני. אני מושכת בכתפי, מניחה את קערת הסלט במרכז השולחן ומתיישבת. כלפי חוץ אני לא עושה עניין גדול מיום הולדתי השמונה עשר, אבל בפנים הפרפרים הופכים את בטני. אבא יושב מולי, לצידו של תומאס, ושתי אחיותיי יושבות משני צדדי.

"רפאל!" אני קוראת בפעם המי יודע כמה לאחי הקטן אשר רודף אחר כל הסחת דעת קטנה.

"אני אביא אותו." תומאס משפשף את כפות ידיו זו בזו והודף את כיסאו לאחור.

רפאל כמעט בן חמש, אך עוד לפני גיל שנתיים הבנו שהוא לא ילד רגיל, או לפחות לא כמו גבריאלה ושרה. עד גיל ארבע הוא לא הצליח להוציא אפילו מילה אחת מפיו ומאז, נדירות הפעמים שהוא מסכים לדבר או לשתף אותנו במחשבות שלו. חלק נכבד מהרופאים קראו לזה עיכוב התפתחותי הגובל בפיגור וכמה מהם טענו לאוטיזם, אבל אני יודעת את האמת. הנשמה של רפאל מיוחדת כל כך עד שאלוקים האט את החיים שלו כדי שיוכל ליהנות מכל היופי שיש לעולם הזה להציע. לצער כולנו אימא לא זכתה להכיר אותו מאחר שנפטרה בזמן לידתו. אבא, שהיה אכול צער, לא יכול היה לשאת את הכאב כשהביט בו, ולכן תומאס ואני קיבלנו על עצמנו את הטיפול בו על אף הכאב העצום שהיה בליבנו על מותה של אימא, שהייתה עמוד התווך של הבית. לא יכולנו לנטוש את התינוק המופלא שהפך בן לילה מאחי הקטן לילד שלי, שלנו.

הזמן חלף ולא משנה כמה הקפיד אבא לשמור מרחק מהילד, שהזכיר לו אותה כל כך, הוא לא הצליח להישאר אדיש אליו. בכל פעם שאבא הפנה את ראשו ומבלי משים נתקלו בו עיניו, רפאל פשוט עצר את עיסוקיו וחייך אליו. כשהיה בן שנתיים הוא נעמד על רגליו לראשונה והתקדם מתנדנד לכיוונו של אבא, שישב על הכורסה הגדולה שלו. הוא טיפס בקושי רב על רגלו והתיישב עליו בחיוך ענקי של ניצחון. מאותו רגע הבין אבא כמה הילד הזה הוא חלק ממנו, ממנה.

"הנה הוא מגיע!" תומאס נושא על כתפו את רפאל המצחקק בהנאה, הוא מושיב אותו על משטח העץ הצמוד לכיור ורוחץ את ידיו משאריות הבוץ.

"מתי כולם אמורים להגיע?" שרה שואלת את אבא המלטף את זקנו הקצר ומציץ בשעונו.

"אני מניח שלקראת הערב, ואני מצפה מכולכם לסייע לג'וליאנה להכין את ארוחת הערב כדי שתוכל להתכונן למסיבה הגדולה." הוא שולח קריצה לעברי וחיוכי מתרחב.

 

"את נראית כמו נסיכה." שרה עומדת מאחוריי בזמן שאני קושרת את השרוך בצווארון התחרה של השמלה הלבנה. אבא קנה עבורי את השמלה הזאת בפעם האחרונה שנסע לרומא ורק חיכיתי לרגע שאוכל ללבוש אותה. יום הולדתי השמונה עשר הוא הזדמנות נהדרת. "חכי שלוקה יראה אותך בשמלה הזאת." היא מצחקקת ואני זורקת בה מבט מחנך. "את חושבת שריקי יבוא איתו הערב?" היא ממוללת את קצה הצמה שלה.

שרה כבר בת שלוש עשרה, אבל לעולם לא אתרגל לעובדה שהיא כבר נערה מאוהבת. ריקי הוא אחיו הצעיר של לוקה, המחזר אחריי באדיקות מרגע שהגעתי לפרקי, ולא משנה כמה פעמים אדחה אותו הוא עדיין מתעקש שאני אהיה אשתו, ושחבל על הזמן שאני מבזבזת בהכחשה כי הגורל כתוב מראש.

"אני לא יודעת אם ריקי יבוא, אבל את יודעת מה אבא חושב על כך שאת מתרועעת איתו." אני מהדקת את עגילי הפנינה לאוזניי.

"אני לא מתרועעת איתו, אני פשוט –"

נקישות קלות על דלת חדרי קוטעות את דבריה.

"ג'וליאנה." אבא עומד בכניסה, חיוך על פניו ובידו קופסת קטיפה שחורה.

"אבדוק אם גבריאלה מוכנה." שרה ממהרת החוצה ואבא מתיישב על המיטה ומושיט לי את ידו.

"אבא?" אני מתיישבת לצידו והוא מלטף את קופסת הקטיפה שוב ושוב. "הכול בסדר?" חשש מתגנב אל ליבי כשהוא שואף עמוקות כמו מתכונן לצלילה ארוכה.

"אימא שלך הייתה הדבר היקר לי ביותר מרגע שנחו עיניי עליה." חיוך נוגה עולה על פניו. "הענקתי לה אותה ביום שהסכימה לתת לי את ליבה." אני לא צריכה לפתוח אותה כדי לדעת מה יש בתוכה. סיפור אהבתם של הוריי חקוק בליבי לנצח. הוא מפציר בי לפתוח אותה בכל זאת ואני מצייתת ופותחת בידיים רועדות. אני מרימה מול עיניי את מחרוזת הפנינים של אימי, מחרוזת פנינים בגודל אחיד אשר בתוך כל פנינה משובץ יהלום קטנטן, שמנצנץ לסירוגין בין אצבעותיי. "היא שלך," אבא אומר, לחלוחית בעיניו.

"לא, אבא... אני לא יכולה..." אני מחזירה אותה לקופסת הקטיפה ומגישה לו, אך הוא עוטף את ידי האוחזת בה ומביט בי בעיניים דומעות.

"ג'וליאנה, אימא שלך הייתה גאה באישה שהפכת להיות ואני יודע שהיא הייתה רוצה שהמחרוזת תהיה שלך."

אבא נעמד על רגליו ואני אחריו. הוא עונד את מחרוזת הפנינים על צווארי ואנחנו מחייכים זה לזה מבעד למראה. הגאווה שאני רואה בעיניו מעלה דמעות בעיניי. אני יודעת כמה אימא חסרה לו ואני נרגשת מהמחווה הענקית הזאת. היא חסרה לי כל כך, לכולנו. הייתי נותנת הכול כדי שהיא תהיה כאן עכשיו, תחבק אותי ותאמר לי כמה היא גאה בי. בחודשים שלאחר פטירתה קיבלתי על עצמי את תפקיד האם, עשיתי כל שיכולתי כדי שלא ירגישו בחסרונה, החל מהטיפול באחיותיי ובתינוק שרק נולד ועד לעבודות הבית, קשות ככל שהיו. לא השארתי מקום לאבל שלי, ידעתי שהמשפחה זקוקה לי, ואולי הקפדתי להיות עסוקה בכל רגע נתון כי לא רציתי להודות כמה אני זקוקה לה בעצמי.

"האורחים כבר כאן!" גבריאלה מתפרצת לחדר בהתרגשות, אבא מצמיד נשיקה לרקתי ואנחנו יורדים לפגוש את המשפחה, את השכנים ואת החברים שהזמַנו לחגוג עימי.

החצר האחורית נראית קסומה. שולחן עץ ארוך, עמוס לעייפה ניצב על כר הדשא, מימין רחבת הריקודים ומסביב לגן כולו שזורים חוטים דקים, מעוטרים נורות קטנטנות המעניקות לחצר את המראה הקסום ביותר.

האורחים כבר גודשים את הרחבה ומתהלכים על כר הדשא הירוק, מפיצים חיוכים לכל עבר. גבריאלה רוקדת עם שתי בנות הדוד שלנו, שהגיעו לבקר מרומא, ותומאס מניח ארגז בקבוקי יין על אחד הספסלים ומתקדם לעברי בידיים מושטות.

"אחותי היפה!" הוא מדביק נשיקה על כל לחי והחיוך שלי כבר מאיים לקרוע את פניי. "לוקה מחפש אותך," הוא לוחש לי בחטף ומחווה בראשו על חבורת הנערים הצועדת לעברנו.

"ג'וליאנה." לוקה נעצר מולי ולצידו ה'פמליה'. כך אני מכנה את מאוריציו ודנילו חבריו הטובים ואת ריקי אחיו הצעיר, המשתרכים אחריו לכל מקום. "התואילי בטובך להצטרף אליי לטיול קטן? אני רוצה לשוחח עימך על דבר מה."

אני מביטה בהבעה הרצינית שעל פניו וכמעט פורצת בצחוק, תוהה כמה זמן התאמן על כך מול המראה.

"אין צורך ברשמיות הזאת, לוקה." אני מנסה לגייס את ההבעה הכי מתנשאת שאני יכולה, אך נכשלת חרוצות והחיוך חוזר אל פניי. "אבל יש לי שאלה." אני זוקפת את אצבעי. "הפמליה הקטנה שלך תצטרף אלינו?"

הוא מכווץ את מצחו מעט, מנסה להבין את פשר השאלה שלי ומנער את ראשו כשסוף סוף מבין. "לא, רק אנחנו, לבד." הוא נועץ בהם מבט מלא משמעות.

אנחנו מתהלכים ברחבי הגינה זה לצד זה, מבטו של לוקה לא מש ממני. אני יכולה להבחין בעיניים שלו עליי בזמן שאני מגניבה מבטים חטופים לעברו. לוקה הוא גבר מרשים, אין על כך עוררין, הוא גבוה ממני לפחות בראש, שערו אדמוני ועיניו חומות בהירות. הוא לבוש בחליפה כהה ועניבה כחולה בולטת על רקע חולצתו הלבנה.

"הממ..." הוא מכחכח בגרונו ואני נעצרת במקומי, כל תשומת ליבי נתונה לו. "את יודעת, את בת שמונה עשרה היום, אמממ... אני..."

"כן, לוקה," אני פולטת גיחוך. "אני יודעת שאני בת שמונה עשרה היום. לשם כך המסיבה הזאת." אני מחווה בידי על רחבת הריקודים.

"כן, אני יודע שאת יודעת, אני פשוט..." אני משלבת זרועותיי וממתינה למוצא פיו, מוכרחה לציין שלוקה הלחוץ די משעשע אותי. מעולם לא ראיתי אותו כך וזה שינוי די מרענן מהאיפוק הקר שעליו הוא מקפיד בדרך כלל. "את יודעת שאני מחבב אותך מאוד, והייתי רוצה לבקש את ידך הערב. אם רק תאמרי לי 'כן', אגש ברגע זה לבקש את ידך מאביך." אני יודעת שאני אמורה להתרגש. אחרי הכול, לוקה הוא אחד הבחורים המבוקשים בקהילה הקטנה שלנו. הוא עורך דין מוערך והוריו הם בין עשירי הקהילה, אבל משום מה אני לא מרגישה דבר. אני עומדת מולו, עיניי נעוצות בנקודה דמיונית באופק ואני לא מצליחה להרגיש כלום. "ג'וליאנה?" פרצופו נכנס אל שדה הראייה שלי. "שמעת מה אמרתי?" הוא מעקם את פיו במבוכה.

"כן, שמעתי היטב, אני... אני פשוט לא..." אני פשוט מה? מה אני מנסה לומר, לכל הרוחות?

"אז את מסכימה?"

"כן, אני... כלומר, לא!" אני ממלמלת והוא מביט בי מבולבל כמעט כמוני. מבולבלת כהוגן. למה אני מבולבלת? לוקה הוא מציאה לכל הדעות ואני די נהנית מחברתו כשהוא בא לבקר. הוא גבר נאה בהחלט ואני בטוחה שכל נערה אחרת הייתה מזנקת על ההזדמנות עוד לפני שסיים להציע, אבל אני לא חושבת שאני רוצה.

"חשבתי שאת מחבבת אותי." הוא מעסה את עורפו, עיניו מביטות לכל הכיוונים, רק לא אליי.

"אני באמת מחבבת אותך, לוקה." הבעתי מתרככת ואני כמעט חשה צער על המבוכה שלו. לא הייתה לי כל כוונה לצער אותו או להביך אותו. "אני פשוט לא חושבת שאני מוכנה להינשא עדיין." אני מחייכת חיוך עקום. אני לא יכולה להינשא ולעזוב את בית אבי. המשפחה שלי זקוקה לי וגם אם אני מתקשה להודות לפעמים, אני זקוקה להם לא פחות.

"יש מישהו אחר שמחזר אחרייך?" הוא שואל ואני כמעט פורצת בצחוק מההשערה המגוחכת שלו. מעולם לא הייתי מוקפת מחזרים, שלא כמו חברתי הטובה אלנה, אשר נהנית מחיזורים רבים ומעפעפת בריסיה לעוברים ושבים כדי ללכוד את תשומת ליבם. ליבי מתכווץ בגעגוע כשאני חושבת עליה אי שם בפריז, מוקפת במחזרים, עושה חיל בלימודי האופנה ושולחת חיוכים לכל עבר.

"לא, לוקה, אין מישהו אחר, והיה בטוח שאילו הייתי מוכנה להינשא, אתה היית הבחירה שלי."

"את יודעת שאחכה לך, נכון? כמה זמן שתצטרכי," הוא אומר ואני כמעט מרחמת עליו. אני לא מאמינה שאי פעם אהיה מוכנה לעזוב את הבית הזה, גם אם המחיר שאצטרך לשלם יהיה להישאר רווקה זקנה לנצח.

"ג'וליאנה!" תומאס מנופף בידו, מסמן לי להתקרב, ואני מודה לו בליבי על שסייע לי לחמוק מהרגע המביך עם לוקה.

הערב חלף בריקודים לצלילי מוזיקה עליזה, שבקעה ממיתרי הכינורות של שלושת הכנרים שאבא שכר, ובארוחה כיד המלך, שעליה עמלנו אחיותיי ואני במשך שעות. היין נשפך אל הכוסות ללא הרף והחיוך המאושר לא מש מפניי. השמחה הייתה אמיתית וגולמית והציפה אותי באושר.

לו רק ידעתי אז שהאושר הזה יהיה תחילתו של הסוף, רק הכנה, נשימה עמוקה לקראת הצער שעוד יבוא.

עוד על הספר

  • הוצאה: יהלומים
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2022
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 496 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 16 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
109 דירוגים
92 דירוגים
11 דירוגים
1 דירוגים
2 דירוגים
3 דירוגים
17/8/2024

ספר מדהים. מרגש, אנושי שמציג את התקופה הכי חשוכה ומפלצתית בצורה נגישה ונוגעת ללב. בכיתי מיאוש, בכיתי מתסכול ובכיתי משמחה. וואו. מומלץ בחום!

1
31/7/2024

ספר מקסים ומרגש

1
6/6/2024

ספר מדהים, מרגש ותתכוננו לבכות הרבה כל כך עצוב שהוא רלוונטי גם לתקופה של היום 😔

1
2/6/2024

ספר חשוב ,מטלטל וסוחף. מתאר את התקופה האפלה של השואה , עם נקודות אור וחוזק של הצעירים שנרדפו . מומלץ בחום.

1
2/3/2025

ספר מרגש על כוחה של האהבה לרפא את פצעי הנפש של שורדי השואה

16/11/2024

ספר מרגש, מצמרר וכל כך חשוב. אסור לנו לשכוח את מה שקרה בשואה וחשוב גם לזכור שבתוך כל החושך היו נקודות של אור, של אהבה ושל הרבה אומץ לב וגאווה יהודית!

9/11/2024

ספר מרגש, כתוב בצורה מעניינת וכל דמות רגישה ומיוחדת. ממליצה מאוד!

4/11/2024

ספר עוצמתי מאוד. כתיבה מרגשת וסוחפת מאוד של חנית(אן רוז) המוכשרת בכל הקשור לנושא המאוד עדין והמרגש הזה. ספר זה וההמשך שלו, נקמת הלב הם הספרים היחידים שהצלחתי לקרוא בנושא. מבחינתי זהו ספר חובה והלוואי והוא וגם נקמת הלב יהפכו לסרט/סדרה:)

8/9/2024

וואוו ,לא יכולתי להניח את הספר מהיד . אני חשתי כאילו אני נמצאת, חיה ומרגישה את הסיפור של כל אחת ואחד מגיבורי הספר . נחנקתי מכאב , בכיתי את חיי , ובעיקר הרגשתי : עם ישראל חי .

24/3/2024

נהניתי בעיקר בגלל הסיפור ההיסטורי.

21/2/2024

מרגש, סוחף, מומלץ מומלץ מומלץ.

16/12/2023

מרגש , נצחון הרוח

13/12/2023

סיפור אהבה מקסים בתקופה חשוכה. קצת קשה לקרוא בימים אלה אבל חשוב לקרוא בעיקר בימים אילו. מומלץ

5/12/2023

ספר טוב. כתוב מצויין ומרתק. נכר כי הושקעה מחשבה ולמידה של הנושא ע"י הסופרת שבאמת הצליחה להעביר סיפור של משפחה שלמה ונספחיה. כמובן שחלקו עצוב ונוגע ללב ובמיוחד לאור מצב הנוכחי במדינה כאר הגענו לקודה ששו אנחנו אומרים: never again

19/11/2023

נסחפתי עמוק עמוק בסיפור ואהבה של דמויות שאין לתאר במילים ממליצה בחום לקרוא את הספר

16/11/2023

חזק, מכעיס ומרגש אהבתי מאוד וממליצה

13/11/2023

ספר יפה ומרגש, העלילה סוחפת וכואבת כאחת. מדהים

12/11/2023

ספר מעולה שקוראים לאט ובשקיקה . כל הביקורות המהללות לא מוגזמות. חובה לקרוא,לזכור ולא לשכוח עם ישראל חי !

5/11/2023

נוגע ללב, עצוב אך יחד עם זאת מלא אהבה ותקווה ותקומה. הנפש הפצועה של שורדי השורה כתובה ברגישות רבה ובחמלה . סיפור יפה ,מרגש ונוגע ללב. מתאים לתקופה הנוראית שעם ישראל עובר כעת. גם את זה נעבור ונצמח מחדש. עם ישראל חי!!!

28/10/2023

מהמם סוחף ומרגש בטירוףףףף

25/10/2023

במיוחד בתקופה כזו שבדיוק עברנו שואה כמעט דומה אפילו יותר רצחנית היה קשה לקרוא את הספר אבל במציאות שלנו קשה יותר כרגע הספר מושלם פשוט מושלם

23/10/2023

מרגש וסוחף

21/10/2023

לקח לי שבוע לקרוא את הספר התיאורים שאבו אותי לתחושות של השבועים האחרונים שאנו חווים בארץ ספר מושלם חובה לקרוא

17/10/2023

מקסים! נוגע ללב, מזכיר לכולנו שהאהבה היא הכוח החזק מכל ושאנחנו חזקים יותר מכל האויבים שקמים עלינו לכלותנו. עם ישראל חי 🩷

16/10/2023

כל מילה קורעת את העין ואיתה את הנשמה. לא יכולתי להפסיק לקרוא תודה על כתיבה רהוטה וקולחת עם כל הכאב בכל מילה. גבי

24/9/2023

ספר מומלץ. מתאר את קורות משפחה מורחבת בתקופת השואה והניסיונות הלא פשוטים להשתקם אחריה. הרגשתי חיבור אישי לסיפור כי גם סבי שרד את אושוויץ ובונה מונוביץ' וגם לו היו סיוטים בלילה כל חייו. מה שכן, הספר נמרח ברבע האחרון שלו ולפעמים יש יותר מדי דמויות וקפיצות ביניהן שקצת קשה לעקוב ולזכור מי זה מי ומה קרה לכל אחד.

14/9/2023

מדהים... מומלץ בחום

2/9/2023

ספר מעולה. קריאה לא פשוטה,תיאורים קשים אבל ספר מצויין!! ממשיכה מיד בספר ההמשך.

31/8/2023

חזק מרגש.

29/8/2023

ספר עוצמתי , מרתק ומרגש מאוד , לא ניתן להפרד ממנו לרגע...מומלץ מומלץ מומלץ

24/8/2023

עוצמתי ואף יותר. מרגש עד דמעות. ספר חובה לקריאה כדי להעריך את מדינתנו הקטנה עד כמה היא חשובה לעם היהודי. תודה לך על ספר נהדר ששופך אור על תקופת חיים שמצד אחד מי שחווה אותה לא רוצה לזכור, אך חשובה ביותר לידיעת עמנו במיוחד שדור ניצולי השואה הולך ונעלם מביננו.

20/8/2023

קראתי את הספר הנפלא הזה כבר כשיצא אך החלטתי לקרוא אותו בשנית כדי להמשיך ברצף את הספר החדש שיצא" נקמת הלב".אז הספר הזה מופלא,מרגש וחשוב!! נהניתי שוב מכל רגע....רצה לקרוא את החדש של אן רוז!! ממליצה בחום!!! ספר וואו!!!❣️

15/8/2023

מהמםםםם, נוגע ללב

14/7/2023

ספר חובה. מרגש מאוד.

21/6/2023

פנינה בשלג - אן רוז (חנית לוי) ספר שחלה עליו חובת קריאה וחבל שהדירוג המקסימלי באתר הור רק חמישה כוכבים. אז מה אהבתי בו? את הרגישות, החכמה, העדינות, התחקיר המדויק, ההידוק בעלילה, הייחודיות ושזה לא עוד "מור אוף דה סיים" - ספר שואה, ובעיקר שהוא ייחודי, חכם ומאוד אותנטי. אז מה אומרת? שזה ספר חשוב. זה ספר שמפעיל רגשות ומחשבות כאחד. זה ספר פילוסופי, מעבר לרומנטי והיסטורי ועוד כל מיני תיוגים. זה ספר שנשאר הרבה אחרי שהדף האחרון נסגר. זהו ספר שמפעיל את הקורא בכמה מישורים. הספר מציאותי וויזואלי מחד אך לא מזעזע מאידך, אלא נוגע ומפעיל רגשית. זה ספר נקי. זה ספר עם הרבה תקווה. זה ספר שמראה מה המשמעות של "אחרית דבר". לסיכום: חובה חובה חובה!

22/5/2023

ספר שמספר על השואה , עצוב , אבל סוף אופטימי. כתוב מעניין ומרתק .

21/4/2023

מדהים!!! לא הצלחתי להחזיר את פעימות ליבי הנרגשות זמן מה אחרי שסיימתי את קריאת הספר. ספר מדהים על משפחה,אהבה, נצחון של האור על החושך. קריאה מהנה ומרגשת.

19/4/2023

וואווו איזה ספר מרגש הספר חיכה לי מאז שיצא ביום הזכרון לשואה ולגבורה האחרון הרגיש לי נכון לקרוא אותו. תוך כדי קריאה חוויתי שלל רגשות שימחה עצב ותקווה. אן רוז את סופרת בחסד עליון. מחכה לסיפרך הבא.

18/4/2023

סיפור אהבה מהמם על רקע המלחמה . 💜💜💜💜💜💜💜💜

4/4/2023

וואו איזה ספר מדהים שקעתי בו מס ימים לא יכולתי לעזוב. נהנתי מכל משפט ומכל פסקה. קראתי בשקיקה. מדהים ומרגש

2/4/2023

ספר חובת קריאה. נושא קשה שמועבר עם המון רגש מידע ומציאות לא פשוטה.

24/3/2023

סיפור לא פשוט,אך כל כך חשוב!!! כתוב בצורה מרגשת ומרתקת.

22/3/2023

מודה שהיה לי קשה לקרוא את הספר הזה, בכיתי המון, הלב נשבר אבל לא יכולתי לעזוב אותו לרגע, בקיצור ספר חובה

14/3/2023

מרגש מאד.לא יכולתי להפסיק לקרא.

7/3/2023

מדובר בספר מצוין, בועט, מבעית ומרגש שאי אפשר להניח לרגע. חוויתי פה קשת עצומה של רגשות, בגין אותו חוסר צדק ואובדן, אובדן החיים כפי שהכירו, אובדן השמחה על עמלם. למרות שאני מכירה מצוין את ההיסטוריה של אותה התקופה, הכתיבה הסוחפת גרמה לי לקרוא קטעים שלמים, עם דמעות בעיניים כאילו בעטו בבטן בחוזקה. אלו היו שברי אהבה ותשוקה, רסיסי כאב ושמחה, עם תקווה אחר תקווה שהתנפצה. תקווה שיש מקומות בהם הרשע לא נגע, שלא הצליחו לטעת רוע בלב האנשים או לאטום את ליבם, בתקופה שבה החושך ניצח את האור, תקופה בה החוסר זעק בכל פינה. אחדותה של הקהילה היהודית, הערבות ההדדית שעמנו מתהדר בה במהלך הדורות בהחלט הרחיבה את ליבי וראויה להערצה. הסיפור מסופר בגוף ראשון מפי ארבעת הגיבורים הראשיים. "בימים שבהם שולט המוות, הנס הוא החיים." אני רותקתי, התאהבתי והתרגשתי מהחל ועד כלה, עשו לעצמכם טובה, אל תפספסו את היצירה המדהימה. יפעת ארניה

4/3/2023

מהפנט

17/2/2023

ספר יפהיפה. סיפורי אהבה מדהימים

23/1/2023

נותן את תחושת זוועות השואה. קצת קיטשי בסערות הרגשות

14/1/2023

ספר מרתק על אהבה שהצילה את שורדי השואה ונתנה להם את הכוח לשרוד.

8/1/2023

אהבתי נסחפתי ובכיתי. ספר מרתק.

1/1/2023

סמם מושלם!! אי אפשר להרים את העניים מהספר מרוב שהוא מרתק!!

29/12/2022

ספר מדהים. מכניס אותך להיסטוריה העצובה של היהודים בשואה. התיאורים בספר קשים. ספר חובה.

28/12/2022

ואו ספר מעולה ממולץ בחום אהבתי שכל דמות קיבלה על עצמה גזרה אחרת שאנו מכירים מסיפורי השואה ומה שהיה באוושויץ ספר מושלם מאוד מרגש

19/12/2022

נושא קשה, אך חשוב ביותר. כתיבה מעולה והסיפור מרגש. אהבתי שהסופרת התמקדה בכמה דמויות במקביל. ספר מקסים ומומלץ.

17/12/2022

מדהים .כתוב נפלא ובו בזמן קשה

3/12/2022

מרגש קראתי ללא הפסקה כמה עצב אך גם אושר לעולם לא עוד

27/11/2022

מטורף איך בספר אחד היא הצליחה לספר את הסיפור כולו... מרתק, מרשים ומרגש!!

20/11/2022

ספר מרגש ומופלא, כתוב בצורה רהוטה ומרגשת. קראתי בשקיקה כל מילה. בכיתי, חייכתי ושמחתי עם ניצחון הרוח את הרוע.

14/11/2022

יצירת מופת, ספר מדהים ומרגש מעין כמוהו❤️

8/11/2022

ספר סוחף , מרגש ומטלטל. כתיבה טובה של אן.

8/11/2022

ראשית אני רוצה להודות שניתנה לי הזכות לקרוא את הספר המדהים של חנית. מבחינתי אין מספיק כוכבים , כי הוא שווה כל כוכב, וכוכב. חנית הביאה לי את הנשמה שלה במילים שלה, בשזירת סיפורי האהבה בזמן חשוך כל כך. כנכדה לניצולי שואה שמעתי סיפורים שעד היום מהדדים בראשי ולקרוא את המילים שלה שאני בטוחה שחלקם כפי שציינה עדויות של שורדי השואה והגיהנום שהם עברו רק מוכיחים שאנחנו: עם הנצח חי וקיים לעד. תודה לך חנית על ספר מרגש ❣️❣️❣️

7/11/2022

אימא אימא אימא אימא! ספר מדהים! מפעיל את כל קשת הרגשות, כל אחד ואחת מאיתנו חייבים לקרוא את הספר הזה לפחות פעםאחת בחיים ♥️

7/11/2022

מדהים מיוחד נוגע ללב וחשוב!!! מומלץ בחום💖

7/11/2022

מעולה!!!!! רומן היסטורי כתוב היטב. נסחפתי עם הסיפור עם שלל רגשות.

6/11/2022

מדהים חובה לקרוא

6/11/2022

וואו! ספר מושלם! פורט על כל קשת הרגשות, כל אחד ואחת מאיתנו חייבים לקרוא את הספר הזה לפחות פעם בחיים ♥️

3/11/2022

מרגש מעניין עצוב מרתק פשוט ספר קריאה שחובה! לקרוא אותו!!!! לא הצלחתי להניח! רוצו לקרוא, חבל על כל דקה..

2/11/2022

ספר מצויין! כל הדמויות מתוארות בעזרת סיפורים מרגשים המתוארים מנקודת מבטן האישית. הספר הכי טוב שקראתי על תקופת השואה.מרגש מעולה ופשוט חובה חובה לקרוא רוצו ואל תפספסו!!! חנית את אלופה אני רוצה ממך עוד אם היה אפשר פה 100 כוכבים הייתי נותנת 100. ⭐⭐⭐⭐⭐⭐⭐⭐⭐⭐

30/10/2022

ספר מרתק, מעניין ועוסק בנושא הכל כך חשוב. הוא שואב אתכם לתקופה המחרידה והבלתי נתפשת . מומלץ

29/10/2022

אני מכורה לספרים מהתקופה הארורה ההיא, והספר הזה מושלם, העלילה השאירה אותי דומעת לכול אורך הקריאה סיפור עם המון רגשות ותובנות ומלא בתעוצמות נפש לא פשוטות שהדמויות עברו. לעולם אסור לנו לשכוח איך השורדים האלו שרדו את התקופה.

29/10/2022

מצויין! ספר שבו כל הדמויות מתוארות בעזרת סיפורים מרגשים המתוארים מנקודת מבטן האישית.

29/10/2022

ספר חשוב ומרגש העיקר לזכור ולא לשכוח!

28/10/2022

ספר חובה! מרגש, עצוב, אופטימי. דמויות מרתקות שאפשר להזדהות איתן בכל דילמה.

28/10/2022

ספר מרגש ומקסים. מומלץ בחום!

25/10/2022

ספר מרגש , עצוב , כואב , אופטימי בכיתי צחקתי בכיתי ספר שחובה חובה לקרא ❤️❤️❤️

25/10/2022

מה קראתי עכשיו? אני בסערת רגשות! כאבתי, התרגשתי ובעיקר התאהבתי! מהר להכניס את הספר לרשימת הקריאה אחד הספרים היותר חשובים ויפים שקראתי באחריות!

25/10/2022

ספר מעניין וסוחף, מרגישים לאורך הקריאה ממש כאילו אנחנו איתם באיטליה. מומלץ!

25/10/2022

ספר מושלם, מרגש, מספר את סיפור השואה מנקודת מבט אחרת ומיוחדת מאוד. מומלץ בטירוף

25/10/2022

מהמם! ספר שחובה לקרוא מרגש מאוד

25/10/2022

וואו. איזה ספר. איזו כתיבה. רואים כמה השקעה בתחקיר. סיפור קורע לב על תקופה חשוכה. הכתיבה של חנית היקרה מעולה. קשה להניח את הספר מהיד!

25/10/2022

מצטערת, אין לי מילים. פשוט תקראו!

25/10/2022

וואו! ספר מהמם ❤️

4/12/2024

סיפורים על השואה תמיד משכו את תשומת ליבי, הספר הזה כתוב בצורה מרגשת מאוד, התחברתי לכל דמות ודמות, הספר הביא אותי לבכי וגם צחוק ולמרות התאורים שהיו לעיתים קשים וכואבים ממליצה מאוד .

24/6/2024

סיפור טוב, מרגש, אך הכתיבה לפעמים רגשנית מדיי, חלק מתיאורי העלילה נשמעים לא מאוד אמינים. הדיאלוגים פשטניים.

18/3/2024

ספר מעניין, מרגש ועוצמתי. אהבתי

1/7/2023

ספר מרגש עד דמעות

21/3/2023

כתוב באופן מרתק, מציג את תופת השואה ואת ההתמודדות שבאה אחרי. דמויות חזקות ואמינות מאוד. הייתי מוריד קצת את תיאורי יחסי האישות ואת מספר הפעמים שמתוארים בספר.

28/2/2023

ספר מעולה! כמובן שהנושא קשה אבל סיפורי האהבה מקסימים, נחמד שיש כמה סיפורים במקביל, נהנתי

14/11/2022

מעניין אם כי שילוב מוזר בין השואה לרומן הרומנטי. לא היה צורך בתיאורים קיטשיים וסכרינים. בספר שנושאו עצוב וכה קשה. מעבר לכך הספר ארוך מדי ולעתים עמוס בפרטים ללא צורך.

12/8/2023

הסיפור מעניין אבל הכתיבה מעט שטחית

1
23/11/2023

כשהייתי צעירה יותר הייתי מכורה לסיפורי השואה -רק רציתי לדעת עוד ועוד...במקרה הזה, הסופרת חזרה על דברים שכבר היו ידועים לי מספרים אחרים שקראתי ואיכשהו גם סגנון הכתיבה שלה לא ממש הצליח לזעזע או לחילופין לרגש... הספר הוא בהחלט לא רומן רומנטי למרות שאני מבינה את הרצון להכניס קצת אופטימיות בכל הרוע...בכל אופן, בשבילי זה לא עבד...

22/8/2023

שילוב מוזר בין רומן רומנטי לשואה. כל חלקו הראשון של הספר (50%) הוא קשקוש רומנטי לא מוצלח במיוחד ורק אז מתחיל סיפור מעניין ואמין יותר. בסוף הספר יש שוב נפילה ברמת הכתיבה אבל זה קצת יותר נסלח כי סופסוף אפשר היה להתחבר לדמויות ולקוות לסוף הטוב שיגיע.

27/6/2023

ספר מרתק על תקופה חשוכה מארג של משפחה שכל אחד חווה את התופת ובסוף מצאו דרך להמשיך את החיים. הערה התאורים הרגשיים בין הזוגות מעט ילדותי. בת ציון

26/10/2022

אני אוהב מאוד סיפורים תקופתיים ובפרט על השואה. לצערי רוב הספר חזר על זוועות השואה ולא התעמק מספיק העלילה של הדמויות. הן היו שטחיות, לא מפותחות מבחינת עלילה. חבל

פנינה בשלג אן רוז

פרק 1

איטליה
אוגוסט 1939
 
ג'וליאנה
"את יכולה לומר לי איזו סיבה יש לך לחייך מוקדם כל כך בבוקר?"

תומאס מניח ארגז עשבי תיבול קטן על שולחן העץ במטבח וניגש לרחוץ את ידיו.

"לעולם לא אתרגל למקום היפה הזה," אני אומרת בחיוך גדול בזמן שאני לשה את בצק הלחם לארוחת הבוקר.

הנוף הנשקף מחלון המטבח עוצר נשימה. השמש שרק זרחה מלטפת בקרניה את המרבדים הירוקים, עוטפת את מטעי הגפן בהילה זוהרת, ואני מתקשה לנתק את מבטי מהציור המרהיב שבו אני חיה מאז רכש אבא את האדמה לפני כעשר שנים. אני עדיין זוכרת את היום שהגענו הנה. האדמה הייתה עירומה ועצובה והבית הרעוע עמד רק בקושי בעומס קורות העץ והאבנים. עמדנו עייפים, אחי הבכור תומאס, גבריאלה ושרה אחיותיי התאומות ואני מול הנוף הקודר, אך לעולם לא אשכח את החיוך אשר עיטר את פניהם של אבא ואימא. היום אני יודעת שהם ראו את שאנחנו טרם ראינו. הם ראו כאן בית, הם ראו את מטעי הגפנים, את היקב הקטן של אבא והם ראו את עשרות הפועלים שעוד יעבדו בכרם. חיים שלמים עבדו הוריי בכל משלח יד שהוצע להם וחסכו כל לירטה כדי להגשים את החלום, הניבט אליי ברגעים אלה מבעד לחלון הגדול במטבח.

"בחיי שלא הייתי רוצה להיות הבצק בידיים שלך." תומאס שולף אותי מהזיכרונות. "הניחי לו כבר." הוא צודק, הזרועות שלי זועקות מהלישה המאומצת, אבל זה לא חדש שאני נוטה להיסחף אחר הזיכרונות והמחשבות.

 

"נו? את כבר מתרגשת?" גבריאלה שואלת בפה מלא וכל המבטים מופנים לכיווני. אני מושכת בכתפי, מניחה את קערת הסלט במרכז השולחן ומתיישבת. כלפי חוץ אני לא עושה עניין גדול מיום הולדתי השמונה עשר, אבל בפנים הפרפרים הופכים את בטני. אבא יושב מולי, לצידו של תומאס, ושתי אחיותיי יושבות משני צדדי.

"רפאל!" אני קוראת בפעם המי יודע כמה לאחי הקטן אשר רודף אחר כל הסחת דעת קטנה.

"אני אביא אותו." תומאס משפשף את כפות ידיו זו בזו והודף את כיסאו לאחור.

רפאל כמעט בן חמש, אך עוד לפני גיל שנתיים הבנו שהוא לא ילד רגיל, או לפחות לא כמו גבריאלה ושרה. עד גיל ארבע הוא לא הצליח להוציא אפילו מילה אחת מפיו ומאז, נדירות הפעמים שהוא מסכים לדבר או לשתף אותנו במחשבות שלו. חלק נכבד מהרופאים קראו לזה עיכוב התפתחותי הגובל בפיגור וכמה מהם טענו לאוטיזם, אבל אני יודעת את האמת. הנשמה של רפאל מיוחדת כל כך עד שאלוקים האט את החיים שלו כדי שיוכל ליהנות מכל היופי שיש לעולם הזה להציע. לצער כולנו אימא לא זכתה להכיר אותו מאחר שנפטרה בזמן לידתו. אבא, שהיה אכול צער, לא יכול היה לשאת את הכאב כשהביט בו, ולכן תומאס ואני קיבלנו על עצמנו את הטיפול בו על אף הכאב העצום שהיה בליבנו על מותה של אימא, שהייתה עמוד התווך של הבית. לא יכולנו לנטוש את התינוק המופלא שהפך בן לילה מאחי הקטן לילד שלי, שלנו.

הזמן חלף ולא משנה כמה הקפיד אבא לשמור מרחק מהילד, שהזכיר לו אותה כל כך, הוא לא הצליח להישאר אדיש אליו. בכל פעם שאבא הפנה את ראשו ומבלי משים נתקלו בו עיניו, רפאל פשוט עצר את עיסוקיו וחייך אליו. כשהיה בן שנתיים הוא נעמד על רגליו לראשונה והתקדם מתנדנד לכיוונו של אבא, שישב על הכורסה הגדולה שלו. הוא טיפס בקושי רב על רגלו והתיישב עליו בחיוך ענקי של ניצחון. מאותו רגע הבין אבא כמה הילד הזה הוא חלק ממנו, ממנה.

"הנה הוא מגיע!" תומאס נושא על כתפו את רפאל המצחקק בהנאה, הוא מושיב אותו על משטח העץ הצמוד לכיור ורוחץ את ידיו משאריות הבוץ.

"מתי כולם אמורים להגיע?" שרה שואלת את אבא המלטף את זקנו הקצר ומציץ בשעונו.

"אני מניח שלקראת הערב, ואני מצפה מכולכם לסייע לג'וליאנה להכין את ארוחת הערב כדי שתוכל להתכונן למסיבה הגדולה." הוא שולח קריצה לעברי וחיוכי מתרחב.

 

"את נראית כמו נסיכה." שרה עומדת מאחוריי בזמן שאני קושרת את השרוך בצווארון התחרה של השמלה הלבנה. אבא קנה עבורי את השמלה הזאת בפעם האחרונה שנסע לרומא ורק חיכיתי לרגע שאוכל ללבוש אותה. יום הולדתי השמונה עשר הוא הזדמנות נהדרת. "חכי שלוקה יראה אותך בשמלה הזאת." היא מצחקקת ואני זורקת בה מבט מחנך. "את חושבת שריקי יבוא איתו הערב?" היא ממוללת את קצה הצמה שלה.

שרה כבר בת שלוש עשרה, אבל לעולם לא אתרגל לעובדה שהיא כבר נערה מאוהבת. ריקי הוא אחיו הצעיר של לוקה, המחזר אחריי באדיקות מרגע שהגעתי לפרקי, ולא משנה כמה פעמים אדחה אותו הוא עדיין מתעקש שאני אהיה אשתו, ושחבל על הזמן שאני מבזבזת בהכחשה כי הגורל כתוב מראש.

"אני לא יודעת אם ריקי יבוא, אבל את יודעת מה אבא חושב על כך שאת מתרועעת איתו." אני מהדקת את עגילי הפנינה לאוזניי.

"אני לא מתרועעת איתו, אני פשוט –"

נקישות קלות על דלת חדרי קוטעות את דבריה.

"ג'וליאנה." אבא עומד בכניסה, חיוך על פניו ובידו קופסת קטיפה שחורה.

"אבדוק אם גבריאלה מוכנה." שרה ממהרת החוצה ואבא מתיישב על המיטה ומושיט לי את ידו.

"אבא?" אני מתיישבת לצידו והוא מלטף את קופסת הקטיפה שוב ושוב. "הכול בסדר?" חשש מתגנב אל ליבי כשהוא שואף עמוקות כמו מתכונן לצלילה ארוכה.

"אימא שלך הייתה הדבר היקר לי ביותר מרגע שנחו עיניי עליה." חיוך נוגה עולה על פניו. "הענקתי לה אותה ביום שהסכימה לתת לי את ליבה." אני לא צריכה לפתוח אותה כדי לדעת מה יש בתוכה. סיפור אהבתם של הוריי חקוק בליבי לנצח. הוא מפציר בי לפתוח אותה בכל זאת ואני מצייתת ופותחת בידיים רועדות. אני מרימה מול עיניי את מחרוזת הפנינים של אימי, מחרוזת פנינים בגודל אחיד אשר בתוך כל פנינה משובץ יהלום קטנטן, שמנצנץ לסירוגין בין אצבעותיי. "היא שלך," אבא אומר, לחלוחית בעיניו.

"לא, אבא... אני לא יכולה..." אני מחזירה אותה לקופסת הקטיפה ומגישה לו, אך הוא עוטף את ידי האוחזת בה ומביט בי בעיניים דומעות.

"ג'וליאנה, אימא שלך הייתה גאה באישה שהפכת להיות ואני יודע שהיא הייתה רוצה שהמחרוזת תהיה שלך."

אבא נעמד על רגליו ואני אחריו. הוא עונד את מחרוזת הפנינים על צווארי ואנחנו מחייכים זה לזה מבעד למראה. הגאווה שאני רואה בעיניו מעלה דמעות בעיניי. אני יודעת כמה אימא חסרה לו ואני נרגשת מהמחווה הענקית הזאת. היא חסרה לי כל כך, לכולנו. הייתי נותנת הכול כדי שהיא תהיה כאן עכשיו, תחבק אותי ותאמר לי כמה היא גאה בי. בחודשים שלאחר פטירתה קיבלתי על עצמי את תפקיד האם, עשיתי כל שיכולתי כדי שלא ירגישו בחסרונה, החל מהטיפול באחיותיי ובתינוק שרק נולד ועד לעבודות הבית, קשות ככל שהיו. לא השארתי מקום לאבל שלי, ידעתי שהמשפחה זקוקה לי, ואולי הקפדתי להיות עסוקה בכל רגע נתון כי לא רציתי להודות כמה אני זקוקה לה בעצמי.

"האורחים כבר כאן!" גבריאלה מתפרצת לחדר בהתרגשות, אבא מצמיד נשיקה לרקתי ואנחנו יורדים לפגוש את המשפחה, את השכנים ואת החברים שהזמַנו לחגוג עימי.

החצר האחורית נראית קסומה. שולחן עץ ארוך, עמוס לעייפה ניצב על כר הדשא, מימין רחבת הריקודים ומסביב לגן כולו שזורים חוטים דקים, מעוטרים נורות קטנטנות המעניקות לחצר את המראה הקסום ביותר.

האורחים כבר גודשים את הרחבה ומתהלכים על כר הדשא הירוק, מפיצים חיוכים לכל עבר. גבריאלה רוקדת עם שתי בנות הדוד שלנו, שהגיעו לבקר מרומא, ותומאס מניח ארגז בקבוקי יין על אחד הספסלים ומתקדם לעברי בידיים מושטות.

"אחותי היפה!" הוא מדביק נשיקה על כל לחי והחיוך שלי כבר מאיים לקרוע את פניי. "לוקה מחפש אותך," הוא לוחש לי בחטף ומחווה בראשו על חבורת הנערים הצועדת לעברנו.

"ג'וליאנה." לוקה נעצר מולי ולצידו ה'פמליה'. כך אני מכנה את מאוריציו ודנילו חבריו הטובים ואת ריקי אחיו הצעיר, המשתרכים אחריו לכל מקום. "התואילי בטובך להצטרף אליי לטיול קטן? אני רוצה לשוחח עימך על דבר מה."

אני מביטה בהבעה הרצינית שעל פניו וכמעט פורצת בצחוק, תוהה כמה זמן התאמן על כך מול המראה.

"אין צורך ברשמיות הזאת, לוקה." אני מנסה לגייס את ההבעה הכי מתנשאת שאני יכולה, אך נכשלת חרוצות והחיוך חוזר אל פניי. "אבל יש לי שאלה." אני זוקפת את אצבעי. "הפמליה הקטנה שלך תצטרף אלינו?"

הוא מכווץ את מצחו מעט, מנסה להבין את פשר השאלה שלי ומנער את ראשו כשסוף סוף מבין. "לא, רק אנחנו, לבד." הוא נועץ בהם מבט מלא משמעות.

אנחנו מתהלכים ברחבי הגינה זה לצד זה, מבטו של לוקה לא מש ממני. אני יכולה להבחין בעיניים שלו עליי בזמן שאני מגניבה מבטים חטופים לעברו. לוקה הוא גבר מרשים, אין על כך עוררין, הוא גבוה ממני לפחות בראש, שערו אדמוני ועיניו חומות בהירות. הוא לבוש בחליפה כהה ועניבה כחולה בולטת על רקע חולצתו הלבנה.

"הממ..." הוא מכחכח בגרונו ואני נעצרת במקומי, כל תשומת ליבי נתונה לו. "את יודעת, את בת שמונה עשרה היום, אמממ... אני..."

"כן, לוקה," אני פולטת גיחוך. "אני יודעת שאני בת שמונה עשרה היום. לשם כך המסיבה הזאת." אני מחווה בידי על רחבת הריקודים.

"כן, אני יודע שאת יודעת, אני פשוט..." אני משלבת זרועותיי וממתינה למוצא פיו, מוכרחה לציין שלוקה הלחוץ די משעשע אותי. מעולם לא ראיתי אותו כך וזה שינוי די מרענן מהאיפוק הקר שעליו הוא מקפיד בדרך כלל. "את יודעת שאני מחבב אותך מאוד, והייתי רוצה לבקש את ידך הערב. אם רק תאמרי לי 'כן', אגש ברגע זה לבקש את ידך מאביך." אני יודעת שאני אמורה להתרגש. אחרי הכול, לוקה הוא אחד הבחורים המבוקשים בקהילה הקטנה שלנו. הוא עורך דין מוערך והוריו הם בין עשירי הקהילה, אבל משום מה אני לא מרגישה דבר. אני עומדת מולו, עיניי נעוצות בנקודה דמיונית באופק ואני לא מצליחה להרגיש כלום. "ג'וליאנה?" פרצופו נכנס אל שדה הראייה שלי. "שמעת מה אמרתי?" הוא מעקם את פיו במבוכה.

"כן, שמעתי היטב, אני... אני פשוט לא..." אני פשוט מה? מה אני מנסה לומר, לכל הרוחות?

"אז את מסכימה?"

"כן, אני... כלומר, לא!" אני ממלמלת והוא מביט בי מבולבל כמעט כמוני. מבולבלת כהוגן. למה אני מבולבלת? לוקה הוא מציאה לכל הדעות ואני די נהנית מחברתו כשהוא בא לבקר. הוא גבר נאה בהחלט ואני בטוחה שכל נערה אחרת הייתה מזנקת על ההזדמנות עוד לפני שסיים להציע, אבל אני לא חושבת שאני רוצה.

"חשבתי שאת מחבבת אותי." הוא מעסה את עורפו, עיניו מביטות לכל הכיוונים, רק לא אליי.

"אני באמת מחבבת אותך, לוקה." הבעתי מתרככת ואני כמעט חשה צער על המבוכה שלו. לא הייתה לי כל כוונה לצער אותו או להביך אותו. "אני פשוט לא חושבת שאני מוכנה להינשא עדיין." אני מחייכת חיוך עקום. אני לא יכולה להינשא ולעזוב את בית אבי. המשפחה שלי זקוקה לי וגם אם אני מתקשה להודות לפעמים, אני זקוקה להם לא פחות.

"יש מישהו אחר שמחזר אחרייך?" הוא שואל ואני כמעט פורצת בצחוק מההשערה המגוחכת שלו. מעולם לא הייתי מוקפת מחזרים, שלא כמו חברתי הטובה אלנה, אשר נהנית מחיזורים רבים ומעפעפת בריסיה לעוברים ושבים כדי ללכוד את תשומת ליבם. ליבי מתכווץ בגעגוע כשאני חושבת עליה אי שם בפריז, מוקפת במחזרים, עושה חיל בלימודי האופנה ושולחת חיוכים לכל עבר.

"לא, לוקה, אין מישהו אחר, והיה בטוח שאילו הייתי מוכנה להינשא, אתה היית הבחירה שלי."

"את יודעת שאחכה לך, נכון? כמה זמן שתצטרכי," הוא אומר ואני כמעט מרחמת עליו. אני לא מאמינה שאי פעם אהיה מוכנה לעזוב את הבית הזה, גם אם המחיר שאצטרך לשלם יהיה להישאר רווקה זקנה לנצח.

"ג'וליאנה!" תומאס מנופף בידו, מסמן לי להתקרב, ואני מודה לו בליבי על שסייע לי לחמוק מהרגע המביך עם לוקה.

הערב חלף בריקודים לצלילי מוזיקה עליזה, שבקעה ממיתרי הכינורות של שלושת הכנרים שאבא שכר, ובארוחה כיד המלך, שעליה עמלנו אחיותיי ואני במשך שעות. היין נשפך אל הכוסות ללא הרף והחיוך המאושר לא מש מפניי. השמחה הייתה אמיתית וגולמית והציפה אותי באושר.

לו רק ידעתי אז שהאושר הזה יהיה תחילתו של הסוף, רק הכנה, נשימה עמוקה לקראת הצער שעוד יבוא.

המלצות נוספות