נקמת הלב

פרולוג
אייזיק

פעימה אחת. פעימה שנייה ואז אחת נוספת. הדופק מתגבר והדם שועט בעורקיי בשצף. יכול להיות שהוא עדיין שם? יכול להיות שאי שם מתחת לשכבות הבוץ והאפר, בתוך העלטה הממלאה את חדריו, הוא עדיין חי?

יכולתי להישבע שהוא איננו, שהגוף שלי מנוהל על ידי ראשי ועל ידי יצר ההישרדות ותו לא. אז מה, לעזאזל, קורה לי? אני מרגיש כאילו מישהו צעד לתוך החזה שלי, הסיט את האפר השחור, גישש אחר המתג ופשוט הדליק את האור בתוכי.

גבריאלה, גבריאלה, גבריאלה, ליבי פועם את שמה בקצב הולך ומתגבר, הולך ומתחזק, ממלא אותי בתחושה שלא האמנתי שאי פעם אחוש שוב.

האישה היחידה שאי פעם נכנסה אל קודש הקודשים שלי, אל ליבי ונשמתי, האישה היחידה שאי פעם אהבתי הייתה אווה, האישה שנרצחה באכזריות באותו לילה מקולל בברלין. אותו לילה שקיבל שם יפה מדי. לאחר מותה סגרתי את ליבי, נעלתי את שעריו והשלכתי את המפתח למקום שלא אוכל למצוא אותו לעולם, שאיש לא יוכל למצוא אותו.

אבל היא מצאה.

אני לא יכול להצביע על הסיבה או על הרגע המדויק שבו זה קרה. אני לא יכול להסביר אפילו לעצמי מה יש בילדה הזאת, ואולי אין כל צורך להסביר כי אין דרך שאוכל לצמצם למילים את מה שאני חש בכל פעם שאני רק מביט בעיני הענבר שלה.

ראיתי אותה לראשונה כשעוד הייתה נערה. הערצתי את אומץ ליבה, את נחישותה, הייתי מוקסם מההבעות המהורהרות שעל פניה, משלושת הנמשים שעיטרו את אפה ומהשיער שהתפזר וכיסה את פניה בכל תנועה חדה.

לא האמנתי שזה יקרה לי שוב. לא האמנתי שדווקא בלב התופת, בעומקו של החושך, אמצא את האור הגדול ביותר שנפש האדם יכולה להכיל.

עכשיו כשהיא כאן אני צועד קדימה, עכשיו תורי להסיט ענפים יבשים, אפר ואבק. עכשיו תורי לחשוף את המנעול, מקווה בכל ליבי שהמפתח שיש ברשותי יוכל לפתוח את סגור ליבה, לשחרר אותה מכלאה ולהאיר את הנשמה המיוסרת שלה, להאיר אותה.

פרק 1

גבריאלה

טוסקנה, יוני 1945

"שמרו על עצמכם." מתאו טופח על כתפו של אייזיק ומחבק אותי.

"שמור על אחותי," אני לוחשת לו והוא מביט בג'וליאנה העומדת לא רחוק מאיתנו בעיניים מבריקות מדמעות. אנחנו נפרדים בחיבוק מתומאס ואני נושקת למצחה של לונה הישנה בשלווה בזרועותיה של האנה. "אל תעשי לי את הפרצוף הזה, ג'וליאנה." אני מרימה מולה אצבע. "לא נישאר שם זמן רב, אני מבטיחה."

"אני לא מבינה למה את חייבת לנסוע, אני בטוחה שאייזיק יסתדר שם גם בלעדייך." ג'וליאנה מעקמת את אפה. כן, אני רוצה לומר, אבל האם אסתדר אני כאן בלעדיו?

אייזיק אמור היה להצטרף לחיילי הבריגדה ולהפליג באחת הספינות לישראל. זאת לפחות הייתה התוכנית לפני שהחלטתי להצטרף אליו. התוכנית השתנתה ונדחתה עד שאקבל גם אני את אשרת העלייה ואוכל לעזוב איתו. בינתיים, עד שזה יקרה, אייזיק החליט לקבל את הצעתו של בנסון להצטרף אליו אל מחנה העקורים בטַרְוִיזיוֹ. ההחלטה שלי להצטרף אליו לא הייתה קלה, אך לא יכולתי להתרחק ממנו שוב, לא עכשיו, כשמצאנו את דרכנו בחזרה זה לזה. אייזיק הבטיח שלא נשהה שם זמן רב ושנחזור לכאן כדי להתכונן להפלגה המיוחלת. המחשבה שזו רק פרידה זמנית מנחמת אותי. אני יודעת שההחלטה להצטרף לאייזיק בצפון נראית כמעשה פזיז, רק לפני זמן קצר הצהרנו על אהבתנו זה לזה והחלטתי לאפשר למשהו לקרות בינינו, אבל משהו מפציר בי לנוע קדימה. אני מוכרחה לעשות משהו מועיל ואני חייבת את אייזיק לצידי כשאני מוצאת את דרכי שוב בעולם הכאוטי הזה.

"מוכנה?" אייזיק מניח את המזוודה הישנה על שביל הגישה ומתקרב אלינו.

"לא!" ג'וליאנה מושכת אותי אל חיבוקה. "אני לא מוכנה," היא אומרת בקול חנוק.

"ג'וליאנה, אנחנו עדיין לא עוזבים את איטליה, אנחנו בסך הכול עולים צפונה כדי לעזור לפליטים. נחזור עוד לפני שתרגישי בחסרוננו."

"אני יודעת." היא משחררת אותי בחוסר חשק. "לפחות אני יכולה להיות רגועה שאת נמצאת בידיים טובות." היא מחייכת לאייזיק.

"גם את בידיים טובות," אני אומרת לה והיא משפילה את עיניה בעצב. "תני לו קצת זמן, הוא אוהב אותך." אני יודעת כמה קשה לה להיות רחוקה ממתאו שלה. אין לי מושג מה קרה ביניהם, אבל אין לי ספק שהוא אוהב אותה. מה שזה לא יהיה, הם מוכרחים להתפייס, אני לא יכולה לחשוב אפילו על האפשרות שהם לא יהיו יחד, לא אחרי כל מה שעברו.

"ג'וליאנה." אייזיק אוחז בכתפיה של אחותי ומחפש את עיניה. "הוא אוהב אותך, את שומעת אותי?" הוא מושך אותה אל זרועותיו. "תני לאהבה שלכם לדבר במקומכם," הוא לוחש לה.

"תשמור עליה." ג'וליאנה מכחכחת בגרונה. "ותחזרו לכאן כמה שיותר מהר. ממילא בקרוב אאבד אתכם כשתיסעו לישראל."

"את תראי, זה יחלוף מהר מכפי שאת חושבת." אני מחבקת אותה שוב, מנחמת אותה במילים שאני צריכה לשמוע בעצמי.