פרולוג
פססס... לחישה עמומה חודרת לאוזניי ואני נוהמת ברוגז ומתהפכת על הבטן. הלחישה נשמעת שוב. משב רוח מלטף מטפס על קירות הבניין ושולח אצבעות של חום מעיק אל תוך חדרי. מבין ערפילי השינה אני מנסה להיזכר אם סגרתי את החלון.
הנשימה שלי נעשית כבדה. אני מתהפכת על הצד ומעיפה מעליי את השמיכה. גופי מתכסה זיעה אך אני מסרבת לפקוח את עיניי, נאחזת בשינה בכל כוחי גם כשעורי מעקצץ מצריבה. אני מנסה לשאוף אוויר ומשתעלת.
מה קורה כאן?
אני פוקחת מעט את עיניי ושולחת מבט מהיר אל מנורת הלילה שהשארתי דלוקה. האור שבוקע מהמנורה נראה דהוי ורחוק כל כך, כאילו בוקע מבעד למסך של ערפל. נדמה שבמקום להאיר את החדר היא שורפת אותו.
פססס... הלחישה מתחזקת והערפל נעשה סמיך יותר. הצריבה בעורי חודרת לעצמותיי ומסלקת מעליי את שאריות השינה. אני ערה לגמרי. שיעול כבד מרעיד את חזי ועיניי ננעלות על להבת אש אימתנית שמכלה את דלת חדר השינה שלי. תוך שבריר שנייה אני מנתרת מהמיטה ורצה לעבר החלון. העשן תוקף אותי ללא רחם ואני חובטת בסורגי הברזל שלפני שעות אחדות התאמצתי כל כך לסגור. אני מסובבת את ראשי לכיוון הדלת. הלחישות הרכות מתחלפות בקולות נפץ שמרעידים את הקירות. את מקומה של הדלת תופס עמוד אש שחוסם את היציאה, והלהבות מרקדות בעצבנות, לופתות את שידת העץ וממשיכות הלאה, לכרסם בכיסא. העשן הולם בעיניי ובנחיריי ואני עוצמת את עפעפיי וחוסמת את פי בכפות ידיי. הראש מנסה לחשוב על דרך מוצא מהטירוף הזה אך הגוף מתאבן ומתקשה לזוז. התקף שיעול נוסף שורף את גרוני ואני חושקת שיניים ומסתובבת בחזרה אל החלון.
אני אוחזת בסורגים ונעזרת במשקל גופי בניסיון להדוף אותם לאחור. הם לא זזים ממקומם. אני שואגת וחובטת בהם אך סורגי המתכת הארורים מסרבים להיכנע למצוקה שלי. החום חודר לאיבריי הפנימיים ושורף אותי מבפנים. המנורה מתנפצת על הרצפה ואני קורסת יחד איתה. אני מושכת את השמיכה, מלפפת אותה סביבי ובוהה באימה בלהבות המתקרבות אליי במחול אימתני. אני גולשת לכיוון הקיר, נצמדת אליו בגבי ומניחה את ראשי על ברכיי בכניעה. בעוד כמה רגעים אפרד סופית מחיי העלובים.
הנשימות שלי נשמעות כמו גניחות מיוסרות, עיניי נעצמות והחום הארור מקהה את חושיי. תמיד האמנתי שכשיגיע זמני לעזוב את העולם הזה חיי יחלפו אל מול עיניי ברצף מהיר של תמונות משתנות, אך ברגע זה, כשהלהבות שועטות לעברי, אני לא מצליחה להיזכר ולו במאורע אחד משמעותי שחוויתי. הווייתי מלאה בחרדה מפני המוות האיום שצפוי לי.
גופי מתעוות בהתקף שיעול וראשי נוחת על המרצפות הלוהטות.
אני כלואה בפיסת גן העדן שמצאתי לעצמי. מי היה מאמין שמקום המפלט שלי יהפוך לקבר.
החרדה מתעמעמת וקהות חושים נעימה משתלטת עליי. היו שלום חיים מסריחים, לא אתגעגע אליכם.
אני מצפה בקוצר רוח לאור הלבן, אבל הדבר היחיד שקורא לי הוא האפלה המוחלטת. האפלה לא מפחידה אותי. למדתי לאמץ אותה ולכבד אותה.
רעם אדיר מרעיד את הקרקע וגופי מתעופף באוויר.
"מצאתי אותה. אנחנו יוצאים."
הצעקה נשמעת רחוקה, במבטא זר ולא מוכר.
גופי מתערסל בזרועות עצומות וראשי מהודק אל חזה עטוי בד גס. גופי משותק מהלהט והגרון שלי לא מצליח להפיק שיעול. הכאב שאני חשה קשה מנשוא.
"אתה מלאך המוות?" הלחישה שלי צרודה וסדוקה. "חיכיתי לך..."
"הלילה אני המלאך השומר שלך," הקול הגברי הזר משיב ברוגע ויד מלטפת את ראשי.
אני מצליחה לפקוח מעט את עיניי ומנסה להציץ בדמות הזו שגורמת לי להרגיש בטוחה כל כך.
עפעפיי כבדים, ראותיי חנוקות.
אני עייפה.
עייפה מחיים שלמים של מלחמת הישרדות. עייפה מתחושת רעב אינסופית. עייפה מקיום בצד האפל של העולם.
אני נכנעת לערפילי השינה וצוללת אל האפלה השלווה.
