עוגת אהבה פרסית

פרק 1
8 בספטמבר 1978

אני זוכרת את היום שבו ברחתי. הפחד היה כל כך מוחשי עד שהרגשתי שהאוויר סביבי סמיך כמו מים ושאני מנסה נואשות, ללא חמצן, ללכת קדימה. לא לרוץ כדי לא למשוך תשומת לב, אבל לצעוד מספיק מהר כדי להתרחק ככל האפשר מה"בית הגדול" הארור. אם אתרחק מספיק, חשבתי לעצמי, אולי אצליח למצוא מקום מסתור שאוכל לנוח בו כמה דקות ולנשום סוף סוף.

התאריך היה 8 בספטמבר 1978. טהרן הייתה אפופה בריח של עשן ושל גומי שרוף — היו שמועות על מיליון מפגינים המשתוללים ברחובות ועל חיילים שאינם מתאמצים לעצור בעדם. ההיסטוריה זוכרת את היום בשם "יום שישי השחור". בשבילי זה היה היום הראשון של האור. עברו חמש שנים פחות שבועיים מאז הרגע האחרון שראיתי את אור השמש.

הגעתי לטהרן מסן פרנסיסקו כחמש שנים קודם על ענן של אושר ושל שאריות אל־אס־די. ירדתי מהמטוס חבוקה בזרועותיו של ג‘סטין, החבר האמריקאי שלי. הגענו לטיול מסיבות בטהרן, העיר שבה גדל. בשלב הזה לא ראיתי את אימי כבר שנה שלמה. היא התנגדה ליחסיי עם ג‘סטין ולהשפעתו המהפנטת עליי. הוא היה הסיבה שנשרתי מהקולג‘ וניתקתי קשרים עם כל חברותיי, וכל מה שהעסיק אותי היה לבלות איתו ולנסות כל סוג סם אפשרי שהוא סיפק לי. לא היה לי בעולם אף אדם חוץ ממנו והרגשתי חופשייה יותר מאי פעם, אף אחד לא ידע איפה אני וחשבתי שזו התחושה המשחררת ביותר בעולם. ג‘סטין שִכנע אותי להשתמש בדרכון מזויף כדי שאף אחד לא יוכל לדעת שיצאתי מגבולות ארצות הברית. דמיינתי לעצמי שאני סינמון קרטר, הסוכנת החשאית מסדרת הטלוויזיה "משימה בלתי אפשרית", ואפילו עליתי למטוס לבושה בשמלה שחורה קטנה ובמעיל מפוספס בשחור לבן, כמו התלבושת האהובה עליי מהסדרה. בניגוד לגוף הדוגמנית התמיר של השחקנית אני ניחנתי בקימורים עגלגלים, אך ג‘סטין תמיד נהג לומר שככה יש יותר ממני לאהוב.

לימוזינה שחורה גדולה אספה אותנו משדה התעופה ולקחה אותנו לאחוזה גדולה בפאתי טהרן. הייתי צריכה לדעת שמשהו לא בסדר באותו הרגע שנהג הלימוזינה בשדה התעופה קרא לג‘סטין בכינויו המקומי "זָהַאק" — המלך האכזר מהמיתולוגיה הפרסית אשר טרף בשר אדם ולא ידע שובע ימים רבים, אבל אז עדיין לא הכרתי את האגדה ואת מקור השם. כשהגענו לאחוזה נסענו דרך שער ברזל גדול. הוא נסגר מאחורינו, ולאחר דרך גישה ארוכה ירדנו מהמכונית ונכנסנו דרך דלת עץ עצומה ומהודרת, והיא נסגרה מאחוריי. זו הייתה הפעם האחרונה שהייתי בחוץ למשך חמש השנים הבאות.

כיצד אוכל לתאר את מה שעבר עליי בחמש השנים האלה? אני נזכרת בתיאור של תא כליאה צרפתי עתיק שנקרא "אוּבְּלִיֶה" — צינוק בצורת בור עמוק שאליו היו זורקים אסירים, צר וחשוך מכדי שיהיה אפשר אפילו לשבת בו בנוחות, ומשמעות שמו "שִכְחה". הבור שאליו הושלכתי היה חדרון אפל שממנו הוציאו אותי מדי יום כדי לסרסר בגופי. היינו קבוצת בנות חטופות שנשכחו על ידי העולם, נתונות לחסדיהם של חבורת גברים אכזריים, במשך ימים שהפכו לשבועות ואז לחודשים של עינויים.

לא סתם בחרתי את היום שבו העזתי לברוח. מאז מאי של אותה השנה אנשי "הבית הגדול" היו בפניקה מוחלטת, והתרכזו בתוכניות לאיסוף ולהסתרת הכספים שהרוויחו על חשבוננו ובניסיון להיפטר מכמויות עצומות של סמים. זו הייתה התקופה הראשונה מאז הַגָעָתי לבית הגדול שבה לא התקיפו את גופי מדי לילה, התקופה הראשונה שבה מוחי ונפשי היו צלולים מספיק כדי לתכנן משהו, והפעם הראשונה שבה חשתי שאם אנסה להיעלם ייקח זמן עד שיבחינו בכך — הם יהיו עסוקים במשהו אחר.

בסוף אוגוסט האחוזה כבר התרוקנה כמעט לגמרי. רק הגרעין הקשה של החבורה ושל המנהיגים נותרו לסגור את העניינים. בשלב מסוים נותרנו אנו, הנשים הכלואות, שלושה ימים ללא אוכל ומים מכיוון שאף אחד לא טרח לרדת למרתף ולתת לנו מזון ושתייה. אחרי שלושת הימים האלה, וממה שהבנתי מהלחישות בין אנשי חבורת האחוזה, גם כשהיינו נוכחות בחדר, כרגע מבחינתם היינו עול. זה אומר שהם ינסו להיפטר מאיתנו בקרוב. המילה ששמעתי שוב ושוב בשיחות שלהם היא אֶעְתֶראז^[1] — הפגנת מחאה.

בימים שלפני הבריחה אף אחד כבר לא טרח לנעול אותנו בתאים. הם היו בטוחים שהנשים שבמרתף כל כך רגילות למשטר האימים עד שלא יעזו לצאת ביוזמתן מהתאים שלהן. אני לא יודעת מהיכן אזרתי אומץ, אבל בשעות הערב, כשהגברים היו מתאספים לארוחה ולדיון בתוכניותיהם ליום המחרת, הייתי מתגנבת כדי לצותת להם. כך שמעתי על חוסר השקט הגואה ואת השמועות על ההפגנה הגדולה ב־8 בספטמבר. מכך החלטתי שזה יהיה היום שבו אברח. בימים שלפני הבריחה, כשכבר כמעט לא היו אנשים באחוזה, גנבתי צַ׳אדוֹר שמצאתי באחד הארונות ב"בית הגדול" — אותו בגד מסורתי שחור ארוך הנלבש מעל הבגדים ומכסה את הראש. ידעתי שהוא יועיל לי מכיוון שיכולתי להחזיק את הבד מבפנים ביד אחת, מה שאִפשר לי לקבוע עד כמה אני רוצה להסתיר או לחשוף את פניי. איתרתי את החדר שבו ריכזו אנשי הבית הגדול את חפצי הערך שייקחו עימם במקום כסף, ומשם לקחתי דברים קטנים רבים ככל האפשר ועטפתי אותם בחתיכת בד שקרעתי מסדין המיטה. הכנתי הכול, וביום המיועד, בשעה מוקדמת, התארגנתי לעזיבה. את טבעות הזהב שגנבתי השחלתי על שרשרת שהסתרתי מתחת לבגדיי, ויצאתי דרך הדלת האחורית ששיערתי נכונה שתהיה פתוחה. פסעתי בזהירות דרך שער הברזל הקטן ששימש לכניסת ספקים, ולראשונה זה זמן כה רב ראיתי את השמש מבעד לחרכי הצ‘אדור.

זיכרון הכה בי לפתע — ראיתי את עצמי קטנה, מביטה בשמש ואז בפניה של אמא שלי המחזיקה בידי; ידי כל כך קטנה וכף ידה של אימי כל כך גבוהה עד שהייתי צריכה להתאמץ להגיע אליה, כך שבוודאי הייתי אז בערך בת שלוש. הזיכרון הלם בי בחוזקה כה רבה עד שכמעט התעלפתי במקום, אבל חוש ההישרדות שלי היה חזק מזה. בצעדים קטנים התחלתי לפסוע ולהתרחק מהאחוזה אט־אט.

מכוניות רבות גדשו את הכביש הראשי ואנשים רבים צעדו על הכביש בדרך למרכז טהרן, נושאים דגלים ושלטים עם סיסמאות. רובם היו גברים, ובכל פעם שמישהו מהם הביט בי הרגשתי חולשה וכאב פיזי. אבל היו גם נשים וילדים שצעדו בדרכם חזרה לעיר או החוצה ממנה, נושאים חבילות. הודות לצ‘אדור יכולתי להחזיק את הבד הארוך מבפנים עם יד אחת ולהסתיר את פניי. האווירה הייתה טעונה בפחד מהבאות.

הודיתי בליבי גם על המון האדם שהסתתרתי בקרבו. ידעתי שאנשי האחוזה לא יתעוררו בשעה הקרובה, ועד שישימו לב שנעלמתי, אם בכלל, כבר אהיה רחוקה מהם מרחק שעתיים לפחות. החישוב שלי לגבי המרחק ממרכז העיר היה נכון, ועד מהרה הגעתי לאזור שזיהיתי מהמפות ששיננתי. התוכנית שלי הייתה להגיע למרכז העיר מהר ככל האפשר, כך שגם אם ינסו לחפש אותי לא יוכלו לפלס את דרכם דרך ההמון המפגין. כמו כן, ידעתי שעוד משהו נמצא באזור ההוא — השגרירות האמריקאית. אליה היו מועדות פניי.

החשתי את צעדיי, ולא עצרתי לרגע אף על פי שהייתי מותשת מעייפות ומחרדה. צעדתי ברחובות הראשיים בלבד, ובכל פעם שהבטתי לאחור ראיתי שהרחובות שמאחוריי מתמלאים ביותר ויותר אנשים ובהמולה ורעש שהחלו למלא את האוויר. לאחר שעות של הליכה בלתי פוסקת, השמש כבר הייתה במרכז השמיים והעייפות החלה לתת בי את אותותיה. התחלתי לצעוד לאט יותר, ההמון החל להקיף אותי, והצפיפות גרמה לכך שהגברים שסביבי חדרו למרחב האישי שלי. חלקם כלל לא הבחינו בי, אך אחרים נעצו בי מבטים שגרמו לי לרעוד. הנגיעות המקריות בכתף או בגב החלו לעורר בי זיכרונות קשים מנשוא. הרגשתי סחרחורת וקוצר נשימה, וברגע שהבחנתי שאני מוקפת גברים שנראו זועמים ידעתי שאני במרחק שניות מהתעלפות. בכוחותיי האחרונים פניתי לאחת הסמטאות שהייתה פחות צפופה ונשענתי על הקיר. לא ידעתי מה לעשות. התוכנית שלי הייתה כחרב פיפיות. הייתי עדיין רחוקה מהשגרירות, והמפגינים החלו להתאגד סביבי. לא היה סיכוי שיהיה לי כוח נפשי ללכת בקרב המון האדם הזה. לראשונה זה חודשים רבים הייתי אובדת עצות לחלוטין. בזווית עיניי ראיתי אמא עם ילד בזרועותיה ממהרת להיכנס לחנות כלשהי בסמטה, וכשעקבתי אחריה במבטי ראיתי שהיא נכנסת לחנות אופטיקה מלאה באנשים. שיערתי שכולם ממהרים לקנות משקפיים לפני שכל החנויות ייסגרו למשך מי יודע כמה זמן. נכנסתי לחנות והתחלתי עושה את דרכי אל חלקה האחורי. ליד הקופה עמדו אישה מבוגרת ומי שנראה כמו בנה — גבר צעיר אך גדול ממדים. נרעדתי כשראיתי עד כמה הוא שרירי ודמיינתי עד כמה חזקות מכות האגרופים שיכולות ידיים כמו שלו לתת, מכות כמו שחוויתי בשנים האחרונות. לרגע חשבתי לברוח משם חזרה החוצה, אך מבט מהיר בכיוון גילה לי שגם הסמטה החלה להתמלא בהמון אדם. שוב הייתי לכודה. המשכתי ללכת לחלק האחורי של החנות וגיליתי מחסן קטן, נכנסתי אליו וסגרתי את הדלת אחריי. החדר היה קטן, מחניק ואפלולי. במקום מסוים הרגשתי כאילו הגעתי חזרה "הביתה" — תאי שבמרתף הבית הגדול היה נראה בדיוק כך.

ידעתי מה עליי לעשות, התרגולת הקבועה של לחזור לשפיות דעתי ולהתאפס כפי שעשיתי ימים כה רבים. הזזתי קופסאות והתחבאתי מאחוריהן, ליד הקיר האחורי. הורדתי את הצ‘אדור והשענתי את ראשי על הקיר, ובלי לשים לב נרדמתי.

[1] מילון פרסית בסוף הספר. 

פרק 2
8 בספטמבר 1978, בוקר

בפעם הראשונה זה שנים הרשיתי לעצמי לחלום על פעם — לפני שהסיוטים הפכו להיות מנת חלקי בזמן הערות, והשינה הייתה רק בריחה מהמפלצות, שינה ללא חלומות.

חלמתי על אמא שלי, מחייכת אליי ומחבקת אותי שוב ושוב — בתור ילדה, בתור נערה, ביום שנסעתי לקולג‘. הכול סביב היה מלא שמש ואור. תמיד היינו רק אמא ואני, אם חד־הורית וילדתה האהובה. לא היה פשוט להיות בת לאם חד־הורית בתקופה ההיא, אבל סן פרנסיסקו של שנות ה־60 וה־70 הייתה מקום קצת יותר פתוח ומאפשר. לא הרגשתי שונה כי היו כל כך הרבה אנשים שונים ומיוחדים סביבי. בבניין שגרנו בו היו כמה משפחות של מהגרים ממרוקו, בני משפחה מורחבת אחת שאימצו אותנו אליהם ואירחו אותנו ברוחב לב, דאגו לי במשך שנים ופינקו אותי באהבה, בהררי אוכל ריחני וטעים, ובמתוקים נפלאים. לא ידעתי שאפשר להרגיש ריחות וטעמים בחלום, אבל איכשהו חזרו אליי הריחות והטעמים ההם, ממלאים אותי באור ובחמימות פנימית.

אבל לחלום נכנס גם הענן הקודר שהטיל צל על הכול — חלמתי על פגישתי הראשונה עם ג‘סטין כשהייתי בת תשע־עשרה, ילדה טובה ותמימה, והוא היה בן שלושים ושמונה. כל חיי אהבתי לקרוא ספרים ולראות סרטי קולנוע, והוא נראה היה כמו גיבור בדיוני שפסע מתוך אחת מהעלילות הרומנטיות — גבוה ויפה באופן יוצא מן הכלל. גם התקופה ההיא הייתה מלאת אור ושמחה. הוקסמתי מהגבר הנאה והעשיר שהחמיא לי כל הזמן וחזר ואמר עד כמה אני בוגרת וחכמה לגילי, והתאהבתי בו לחלוטין. הוא היה פופולרי בקרב הבנות וחשבתי כמה בת מזל אני על כך שהוא בחר בי. הייתי צריכה לדעת שמשהו לא בסדר כשהוא משך אליו בחורות צעירות ולא מנוסות בלבד, אבל אז לא ידעתי שגברים מסוגו לא מצליחים לכשף נשים בעלות ניסיון חיים שיודעות להבחין כשגבר משקר. אז גם לא ידעתי שגברים מסוגו יוצאים רק עם בחורות ללא ניסיון מיני כי אין להם מושג מה לעשות עם אישה במיטה. הוא עודד אותי לנתק קשרים עם כל חברותיי — הן טענו שהוא בוגד בי עם בחורות אחרות ואף הביאו הוכחות לכך. הוא טען שהן מקנאות ואני האמנתי לכל מילה שיצאה מפיו, וכל מה שהעסיק אותי היה הבילויים איתו, הפינוקים והמתנות שהעניק לי, המסיבות הפרועות והסמים שהוא סיפק לי.

בדיעבד הייתי צריכה להתחיל להבין שמשהו מוזר כשבמשך הימים הראשונים להגעתנו לטהרן לא עזבנו אפילו פעם אחת את שטח האחוזה. בהתחלה הכול נראה כשורה ולא חשדתי בדבר — באחוזה הגדולה נערכו מדי לילה מסיבות ענקיות מלאות אלכוהול וסמים שנמשכו שעות, ובימים ישנו כל המשתתפים בחדרים השונים של האחוזה. רק פעם אחת באותו השבוע הראשון שאלתי את ג‘סטין אם נוכל לטייל בחוץ, והוא הזדעף כל כך עד שהצטערתי ששאלתי, אבל רוב הזמן הרגשתי על גג העולם, מרחפת מאושר וחסרת דאגה.

עם חלוף הימים, אף על פי שלא דיברתי פרסית והייתי מסוחררת מסמים ומאלכוהול, התחלתי להבחין יותר ויותר בדיבור תוקפני כלפי הבנות שהיו במסיבות היומיות. אליי דיברו באנגלית ובנימוס כי הייתי עם ג‘סטין, וניכר היה שהוא האיש המרכזי בקרב אנשי האחוזה. הוא הנהיג את חבורת האנשים שהיו אחראיים לכל מה שהתרחש ב"בית הגדול", ומאוחר יותר גם למדתי שהוא זה שיזם את הפעילות שם מלכתחילה, זמן רב לפני שנלקחתי לשם. הרגשתי מוחמאת להיות בת זוגו של הגבר הכי יפה והכי פופולרי שם, אך תוך זמן קצר הרגשתי בשינוי בטון הדיבור אליי, מצד החברים והמכרים ואף מצידו של ג‘סטין עצמו. הייתה לו פחות ופחות סבלנות אליי.

באחד הלילות, כמה ימים לאחר הגעתנו, ראיתי את אחד מחבריו של ג‘סטין דוחף בכוח את אחת הנערות לחדר צדדי, ניגשתי אליו וסיפרתי לו על כך, ובתגובה הוא הביט בי במבט מוזר ואמר לי בקול מצווה לא להתערב בעניינים של אחרים. מאוחר יותר ראיתי את אחד מחבריו האחרים סוטר בכוח רב לנערה שהייתה במסיבה. כשניסיתי להפריד ביניהם ג‘סטין תפס בזרועי בכוח רב, דחף אותי לפינת החדר ופקד עליי לשתוק. באותו היום, כמה שעות לאחר שכולם הלכו לישון, התעוררתי כשג‘סטין קם ממיטתנו כדי לפתוח את דלת החדר, ובאור הקלוש יכולתי לראות כמה מחבריו עומדים בחוץ. הם דיברו איתו בשקט והוא הסתובב והסתכל עליי. הוא זז מהדלת וארבעת חבריו נכנסו לחדר השינה. "ג‘סטין, מה קורה כאן?" שאלתי. ארבעת הגברים התקרבו למיטה ששכבתי עליה, ובאימה הולכת וגוברת ראיתי את ג‘סטין נועל את הדלת וניצב שם כמו שומר. הוא עמד שם במשך שעות וצפה בכל מה שעשו לי, בזמן שצרחתי והתחננתי בפניו שיעזור לי. פניו היו קפואות וחסרות הבעה. כשהם סיימו איתי, כולם יצאו מהחדר ונעלו אחריהם את הדלת, מותירים אותי שם פצועה ומדממת, בוכה במשך שעות. זו הייתה תחילתו של הסיוט שלי. כעת היה מאוחר מכדי לברוח.

למחרת האירוע בחדר השינה הובילו אותי לקומת המרתף של האחוזה, שם כלאו אותי בחדרון קטן, ליד חדרים דומים שבהם כלאו נשים ונערות אחרות שאיתרע מזלן להגיע למקום הזה. לאימתי הבנתי שאני כלואה בידי חבורה של גברים צמאי דם, שסרסרו בגופי מדי יום והתעללו בי ובבנות האחרות בכל דרך שניתן להעלות על הדעת, תוך שהם מקפידים לאיים עלינו כדי שלא ננסה לברוח. לאחר שהבחורה הראשונה שניסתה להימלט נרצחה מול עינינו במכות, היממה שלי התחלקה לשניים — חצי יום שבו הייתי מחוץ לתאי ותודעתי הסתתרה על מנת להגן על שפיותי, וחצי יום שבו הייתי בתאי שבמרתף, מנסה לרפא את גופי ואת נפשי. לעיתים חשתי שכל האנושות הצטמצמה לקבוצה של גברים חסרי פנים שלא דיברו או הביעו רגש אנושי; שנכנסו לבית הגדול כדי לשחק בנו כמו בבובות חסרות חיים ואז עזבו וחזרו לענייניהם כאילו שלא קרה דבר.

דבר אחד הצלחתי להסתיר מפני שוביי — הם לא ידעו שלמדתי פרסית בסתר. עם כל המכות והאיומים שספגתי, החלטתי שעליי להגן על עצמי איכשהו. מדי פעם הצלחתי להגניב למרתף ספר ממדפי הספרים שגדשו את האחוזה שבוודאי הייתה שייכת פעם לעשיר משכיל. אף אחד מיושבי האחוזה לא שם לב לכך מכיוון שאף אחד מהם לא פתח ספר מעולם. יום אחד הצלחתי למצוא גם שיחון אנגלית־פרסית ובו תעתיק באנגלית של מילים ומשפטים בפרסית. אני זוכרת את רגע השמחה הקטן, הראשון שחשתי זה חודשים, כשהחזקתי לראשונה את השיחון בידי, כמו היה גלגל הצלה. איך העברתי את העמודים במהירות מטורפת, מחפשת את המילה הכי דחופה, "הצילו!" — מֵהְרנַאז, קוֺמַאק! מאותו הרגע ניצלתי את מעט דקות השקט לפני השינה כדי ללמוד להבין ולדבר פרסית. הקשבתי בקשב רב לשיחות שהתנהלו בבית, ומדי שבוע למדתי עוד ועוד מילים. דבר נוסף שהתאמצתי למצוא היו ספרים שכללו מפות של טהרן, ושיננתי את המסלול מבית האחוזה לשגרירות האמריקאית.

בפעמים המעטות שנפשי ומוחי היו צלולים ורגועים מספיק, התמקדתי בזיכרונות שלי מהספר "האדם מחפש משמעות", של ויקטור פרנקל שניצל ממחנה ההשמדה באושוויץ, להבדיל אלף אלפי הבדלות מסיפורי שלי. זה היה אחד הספרים האחרונים שקראתי במהלך לימודיי לפני שעזבתי את הקולג‘. נאמר שם: "תמיד היו הזדמנויות לבחירה. יום־יום, שעה־שעה, נקראת לחתוך הכרעות, הכרעות שקבעו אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם ישותך, את חירותך הפנימית". דבריו הִדהדו בראשי בשבי שלי שוב ושוב. הצעדים שעשיתי לקראת אפשרות של בריחה חיזקו את שפיותי.

בחזרה להווה, לאט־לאט התמוססו הזיכרונות ונעלמו, ושקעתי בשינה עמוקה וחסרת חלומות.

פרק 3
8 בספטמבר 1978, לפנות ערב

התעוררתי למגע יד על כתפי. הרגשתי שזו יד גברית חזקה ומייד התחלתי לצרוח. כשיד שנייה ניסתה לחסום את פי התחלתי להכות ולשרוט כמו חיה פצועה. זו הייתה הפעם הראשונה זה שנים שהתנגדתי למגע יד של גבר. אבל אז, מתוך ערפל הפניקה שלי, הצלחתי לשמוע קול נשי מודאג, דובר פרסית. קריאות "ששש... ששש..." עדינות חדרו לתודעתי; משהו בקולה המרגיע של האישה עצר אותי ופקחתי את עיניי.

בעלי החנות, האישה המבוגרת והגבר הצעיר, עמדו מעליי. ניסיתי לדבר אבל רק אנגלית יצאה מפי. לקח לי כמה שניות לחזור לעצמי ואז אמרתי בפרסית מהוססת: "באתם לקחת אותי?" הם הביטו זה בזה ואחרי שנייה של שקט, כשהבנתי שהם לא מנסים להרע לי, שאלתי בחשש, "אתם יכולים לעזור לי?"

"מה את עושה כאן? איך נכנסת לכאן?" שאל הגבר בתקיפות ואז הסתכל על החלון הזעיר של המחסן, למרות שהיה ברור שרק אם הייתי ציפור קטנה הייתי יכולה להיכנס דווקא משם.

הגבר הושיט אליי את ידו כדי לעזור לי לקום, ובאופן אינסטינקטיבי נרתעתי ונצמדתי לקיר. הרמתי את ידיי מעל ראשי בתנועת התגוננות, עוצמת את עיניי מאימה, והצ‘אדור גלש מזרועותיי, מותיר אותן חשופות, וחושף גם את הצלקות ואת החתכים המרובים שעל זרועותיי ואת סימני השבר שנגרם לי, שאוחה ונתפר ביד גסה. "מה זה? מי עשה לך את זה?" הגבר דיבר שוב, אבל הפעם לא היה כעס בטון הדיבור שלו, רק תדהמה.

פקחתי את עיניי והבטתי, רועדת מפחד, בחזהו השרירי העצום של הגבר שהתנשא מעליי, בכתפיו הרחבות ובלסתו הקשוחה, אך כשמבטי הגיע אל עיניו החומות הכהות ראיתי שלא הייתה בהן תוקפנות, גבותיו היו מכווצות בשאלה ומבטו מרוכז ורציני.

האישה הזיזה אותו בעדינות, ניגשה אליי וסייעה לי לקום. החזרתי מהר את השרוול למקומו. היא והגבר החליפו מבטים. "יש לך לאן ללכת?" שאלה האישה ברוך.

לפי אור הדמדומים שהבליח מהצוהר הקטן ליד התקרה הבנתי שישנתי עד שעות הצהריים המאוחרות. "כן, אני צריכה להגיע לשגרירות האמריקאית." קמתי וניסיתי לשחרר את גופי הדואב מהישיבה על הרצפה הקרה.

"זה לא רעיון טוב," אמר הגבר, וכשדיבר השפלתי את מבטי והתכווצתי לצד הקיר, כאילו מנסה להתרחק ולהיעלם.

"יש המון בלגן ברחובות עכשיו, במיוחד בשבילך," אמרה האישה והדגישה את המילה האחרונה. הבנתי ללא מילים שהכוונה היא לא רק לכך שאני אישה שנמצאת לבד אלא למוצאי האמריקאי. היא אמרה, "את יכולה להישאר פה אם את רוצה. יש המון לקוחות בחוץ אז לא תוכלי לצאת, אבל לפחות תהיי יחסית בטוחה כאן."

לא ידעתי אם להאמין להם. אולי הם יקראו למשטרה וישליכו אותי לכלא. ניסיתי לחשוב על זה בראש צלול — מה יהיה התרחיש הגרוע ביותר, שבאמת ישליכו אותי לכלא? כל דבר יהיה שיפור בתנאים לעומת מה שעברתי. "בסדר, אני אישאר כאן."

הם יצאו מהמחסן. האור הקלוש שנכנס דרך הצוהר האיר רק במעט את המחסן הקטן, אבל לראשונה הרגשתי בטוחה. כמו אז, כשהגעתי לארץ הזאת לפני שנים, אף אחד לא ידע איפה אני נמצאת, אך הפעם זה היה לטובה.

ואז נזכרתי שוב באמא שלי. שנתיים קודם לכן, בתוך התהום של הכליאה שלי, מישהו, אולי היה זה זהאק, נכנס לתאי ואמר לי בקול חסר רגש, "אמא שלך נפטרה." זה היה רגע השפל האיום ביותר עבורי, מכיוון שבאותו הרגע הבנתי שאף אחד לא יחפש אחריי או שיהיה לו אכפת היכן אני נמצאת. לאחר כמה שבועות התחלתי לתכנן את הבריחה שלי, כבר לא היה לי מה להפסיד. עכשיו, כשנזכרתי באימי, הדמעות שהיו עצורות בי במשך זמן רב החלו לפתע לזרום והתייפחתי בכאב. ייתכן שעברה עליי שעה של בכי כששמעתי את הדלת החיצונית של החנות נפתחת. קפאתי במקומי והתכוננתי לגרוע מכול.

שמעתי מישהו פותח את דלת המחסן וראיתי שזה היה הגבר הצעיר. פעם נוספת גופי פעל ללא מחשבה — התכווצתי לתנוחת עובר, כיסיתי את ראשי בידיי ולחשתי בפרסית, "בבקשה לא, בבקשה, בבקשה לא." שמעתי אותו מניח משהו על הרצפה ויוצא מהמחסן כלעומת שבא.

הצצתי מבין ידיי וראיתי שהוא הביא תרמוס גדול וקופסת אוכל שהייתה חמימה למגע. פתחתי את קופסת האוכל וראיתי שזה מרק מהביל — תפוחי אדמה חמימים לצד קציצות בשר מעוררות תיאבון, עם ניחוח שהזכיר לי כמה זמן לא אכלתי וגרם לבטני להביע מחאה. טעמתי כף אחת, וכמו בהבזק ברק דמעות עלו בעיניי. המרק היה כל כך טעים עד ששוב דמעתי, והפעם מרווחה. לא יכולתי להכיל את הרגשות שלי. המשכתי לבכות דקות ארוכות עד שנרגעתי והתחלתי לאכול. אולי לאלים היה נקטר מופלא, אבל לא יכול להיות שהוא היה טעים יותר מאותה צלחת אוכל ביתי חם ומנחם במחסן הקטן והאפלולי. לאחר זמן מה שמעתי את צליל הדלת הנפתחת ובעלת החנות נכנסה לחדר.

היא ניגשה אליי, הושיטה לי יד ועזרה לי לקום. היא הובילה אותי לחנות שהייתה כעת שקטה וחשוכה, שם הושיבה אותי על כיסא, הביאה כיסא לעצמה והתיישבה מולי.

"שמי רוּדאבֵּה, והבן שלי הוא רוֹסְתָאם," היא הציגה את עצמה.

"רודאבה ורוסתאם? כמו באגדות?" שאלתי בלחש. רודאבה הייתה נסיכה יפהפייה מהעולם העתיק שהתחתנה עם נסיך והייתה לאימו של רוסתאם, הגיבור הראשי של האפוס הפרסי העתיק שַאהנַאמֶה.

"כן, אבל לבעלי לא קראו זַאל," נאנחה רודאבה בעייפות כאילו ענתה על שאלה זו עשרות פעמים. זאל היה בעלה של רודאבה בסיפור ההוא.

לפני שהגעתי לאיראן לא הכרתי כלל את עולם האגדות העשיר של פרס העתיקה. עוד בילדותי אהבתי לקרוא סיפורי מיתולוגיה ומיתוסים, בעיקר של יוון, רומא וילידי צפון אמריקה. והנה, גם מתוך האפלה של השנים האחרונות הבליחו רסיסי אור כשלמדתי, דרך הספרים שהשגתי, להכיר אט־אט את הסיפורים הקלאסיים של האזור. כעת הרגשתי כאילו שני גיבורים מהאגדות פסעו מתוך עולם הדמיון והושיטו לי יד כדי להציל אותי.

"אני מתנצלת על השאלה," לחשתי והשפלתי את מבטי, לא רציתי להרגיז את מי שעזרה לי כל כך.

"עזבי, אני כבר רגילה לזה," רודאבה חייכה אליי כשהיא אוחזת בסנטרי בעדינות, מרימה את פניי ומביטה ישירות בעיניי. "מה קרה?" היא שאלה. השפלתי את עיניי ופכרתי את ידיי בייאוש. מה לספר ומה לא? היא האדם הראשון שעזר לי זה שנים.

בלי להרים את מבטי סיפרתי לה את כל מה שיכולתי. כשסיימתי לא זכרתי אם סיפרתי לה הכול או אם השארתי לעצמי חלק מהתמונות שחלפו בראשי. כשבסופו של דבר הבטתי בה ראיתי שהיא בוכה בדממה ומכסה את פיה בשתי ידיה מרוב תדהמה. עיניה הביעו הלם מוחלט. צמרמורת חלפה בגבי — אז ככה נראה מהצד כל מה שעברתי. התחרטתי מייד על כך שבכלל פתחתי את פי.

"בכל אופן, תודה על כל מה שעשיתם עבורי ועל האוכל. אני אלך עכשיו," קמתי ופניתי לעבר פתח החנות. רודאבה קמה ממקומה מייד, ניגשה אליי וחיבקה אותי בחום. בלי ששמתי לב דמעות החלו לזלוג מעיניי, ואז הרגשתי את כל גופי מזדעזע והתחלתי להתייפח בקול רם. מעומק היגון לא הצלחתי אפילו לקחת נשימה. הרגשתי חולשה ברגליי וקרסתי על הרצפה, ממשיכה לבכות. רודאבה כרעה ברך לידי, עטפה אותי בחיבוקה וישבה איתי כך זמן רב, מערסלת אותי כמו אמא המנסה להרגיע תינוק, מלטפת את שערי ולוחשת לי, "ששש... ששש... הכול עבר, הכול יהיה בסדר עכשיו."

אחרי זמן שנמשך כמו נצח נשמעו פתאום דפיקות נמרצות על דלת החנות. הרעש הקפיץ אותי ממקומי, אך רודאבה הרגיעה אותי שאלה רק לקוחות חסרי סבלנות שרוצים להיכנס.

במאמץ רב הצלחתי להפסיק לבכות. רודאבה קמה והביאה לי כוס מים שגמעתי ברגע. "בואי, חכי לי במחסן, עוד מעט ירד הערב. אטפל בלקוחות האלה ואז נראה מה נעשה. הנה, הבאתי לך אוכל," היא אמרה והושיטה לי עוד קופסה חמימה. באפי עלה שוב ניחוח מעורר תיאבון. עשיתי כמצוותה והסתגרתי חזרה במחסן. בקופסת האוכל חיכו לי חביתת ירק טעימה להפליא ולחם חם וטרי.

אחרי כמה דקות היא באה שוב. "אני לא יודעת איך להודות לך," אמרתי בעיניים כבדות מדמעות," האוכל הזה מדהים. את מבשלת מדהים. איך קוראים למרק שהבאת לי?"

"זאת לא אני שמבשלת," היא אמרה בעודה צוחקת, "אני בקושי יודעת לבשל ביצה קשה. זאת המבשלת הנפלאה שלי זַארין. כשמה כן היא, זהב טהור. המרק נקרא שֶפְתֵה, וחביתת הירק היא קוּקוּ סָבּזִי." היא שתקה לרגע והביטה בי בריכוז, כאילו חוככת בדעתה משהו. "תקשיבי, אני אקח אותך לבית שלי, תוכלי לשהות אצלנו כמה ימים עד שתחליטי מה לעשות. אני גרה שם רק עם הבן שלי, שכבר פגשת, ועם עובדות משק הבית."

"תודה, אני לא יודעת מה להגיד..." מה אומרים לאדם הטוב הראשון שאת פוגשת אחרי שחיית זמן כה רב במחיצתם של חיות?

"בואי נתחיל בכך שתגידי לי את שמך," רודאבה חייכה אליי.

חשבתי איזה שם לומר לה. היה לי ברור שלא אסגיר לה את שמי האמיתי. החלטתי לתת לעצמי שם חדש, רחוק ככל האפשר מכל דבר שעברתי בשנים האחרונות שלי, "סוֹרוּשי. קוראים לי סורושי."

סורושי. אושר.

פרק 4
8 בספטמבר 1978, ערב

בדרך לביתה של רודאבה, במכונית נהוגה בידי נהג, ישבתי וחשבתי: מה אם אני שוב מכניסה את עצמי למאורת נחשים? אולי הכול משחק ושוב יכניסו אותי למרתף אפל? אבל לא משנה כמה ניסיתי לשכנע את עצמי להיזהר, לא הרגשתי שום איום במחיצתה של רודאבה וזכרתי גם שלא הרגשתי שום איום בקרבתו של בנה. החלטתי לבטוח באישה הזרה הזאת, את הגרוע מכול כבר הצלחתי לשרוד. אם אלוהים יחליט שעליי לעבור זאת שוב, אשרוד גם את זה. אני הרי כבר יודעת איך.

כשהגענו לביתה של רודאבה ראיתי שזה בית פרטי גדול לא פחות מהאחוזה שבה הייתי כלואה. רודאבה סיפרה לי שהשכונה הזאת נקראה מָחמוּדיֶה, ובהמשך גיליתי שזהו אזור בצפון טהרן שבו שוכנות משפחות שהיו עשירות זה דורות.

בשונה מהבית הגדול שבו נכלאתי — שהכניסה שלו הייתה בוהקת ורעשנית, עשויה שיש לבן יוקרתי, מפוארת ומעוטרת בעמודים ובפסלים בסגנון יווני — הכניסה לבית שעמדנו מולו הייתה שקטה ופשוטה — דלת עץ צבועה תכלת, שני עצים שופעי עלים שנתנו צל משני צידי המפתן והתנשאו לגובה, כאילו הייתה הדלת נחבאת אל הכלים. אך כשנפתחה הדלת אל החצר הקדמית, שפע הצבעים שקיבל את פניי היה מדהים ועוצר נשימה.

החצר הקדמית בבית הגדול שממנו ברחתי, החצר שראיתי רק דרך חלונות החדרים הנעולים, הייתה כולה בצבע לבן בוהק וקר. לא היו בה צמחים חיים או ירק — רק רצפה ועמודים משיש לבן, ובאמצע מזרקת מים עם מלאכים שהיו העתק חלול של מזרקות איטלקיות.

לעומת זאת החצר שקידמה את פניי כאן הייתה פורחת וצבעונית כולה, שתי שדרות של עצי פרי גדולים הצלו על בריכה תכולה עם רצפת פסיפס בגוונים נעימים לעין. הבריכה הייתה מכוסה בחציה בעלי נופר ענקיים, ומצדדיה פרחו שיחי נוי שונים. בצידה השני של החצר הייתה מרפסת קדמית גדולה לאירוח, עם כריות ענקיות ורכות המזמינות להתרווח עליהן.

משני צידי החצר היו מסדרונות ארוכים, המשובצים בחלונות מוזאיקה בצבעים עזים, שהובילו לבית עצמו. הלכתי בעקבותיה של רודאבה למסדרון הימני, וממנו נכנסנו לחדר הכניסה של הבית שבו גרם מדרגות גדול המוביל אל הקומה השנייה.

"היי אמא," נשמע קול גברי מהמסדרון ואז הגיח ממנו רוסתאם. נרעדתי מקומתו הגבוהה וממראהו השרירי, והסתתרתי מאחורי רודאבה כמו ארנבת קטנה ומפוחדת. "מה, הבאת אותה לכאן?" הוא הביט בשתינו במבט זועף. ידעתי היטב מה מגיע אחרי מבטים כאלה מצד גבר, ונסוגותי כמה צעדים אחורה עד שנתקלתי בדלת הכניסה שהובילה החוצה לחצר. הסתובבתי ופתחתי את דלת הכניסה, מתכוונת לנוס על נפשי.

"חכי, אל תלכי," אמרה לי רודאבה, ניגשה אליי והחזיקה בידי. "חכי. הכול יהיה בסדר, אל תלכי." היא הביטה בי בעיניה הטובות. חלק מהמתח השתחרר ממני והנהנתי בראשי. סגרתי את הדלת ועמדתי בלי להרים את עיניי אל הגבר שעמד כמה צעדים מאיתנו.

"אני אדבר רגע עם רוסתאם בחדר השני. חכי כאן."

שניהם עזבו אותי לבד בחדר הכניסה הגדול, הלכו לחדר הצמוד וסגרו את הדלת. יכולתי לשמוע אותם מדברים בשקט אך לא יכולתי לפענח מה הם אומרים.

לרגע חשבתי לעצמי שזו ההזדמנות שלי לברוח. הדלת לא נעולה, אני יכולה להימלט. אבל החלטתי להיות אמיצה יותר ולהישאר. קול קטן בתוכי אמר לי שמבין שתי האפשרויות — להישאר בבית שנראה שיושביו הם אנשים טובים או לרוץ אל עבר הלא־נודע, להישאר יהיה נכון יותר.

לאחר כמה דקות ארוכות רוסתאם ורודאבה יצאו. רודאבה חייכה אליי, "את עדיין פה," כאילו ניחשה שעמדתי להסתלק.

"את לוקחת סמים?" שאל רוסתאם פתאום בקול חסר סבלנות.

"רוסתאם," נזפה בו רודאבה, "אמרתי לך שאני אשאל אותה בשקט."

"לא," עניתי והתאמצתי להרים את עיניי ולהסתכל עליו. כשהבטתי אל תוך עיניו החומות הכהות הרגשתי זרם חשמלי עובר בי. בגבר הזה היה שילוב של עוצמה ויופי גברי, אך לא היה בו שמץ מהאפלה שכבר ראיתי בכל כך הרבה גברים חסרי נשמה. היה חשוב לי שהוא יאמין לי. "לא, אני לא לוקחת סמים."

"אז נסתפק בזה עכשיו," אמרה רודאבה כשהיא נותנת בבנה מבט נוזף תוך שהיא מחבקת את מותניי ומובילה אותי לצידו השני של הבית. "עכשיו נלך לסלון ונשתה תה."

הסתובבתי אחורה, סקרנית להביט שוב ברוסתאם — הוא הביט בנו מתרחקות, ואז הסתובב לכיוון השני כשהוא מניד בראשו בחוסר שביעות רצון. הסתכלתי עליו מתרחק. הוא צעד כמו לוחם בדרך לקרב, גבו הרחב וזרועותיו השריריות הזכירו לי גלדיאטורים מסרטים שנהגתי לראות כשהייתי קטנה. לא ידעתי אם לפחד או להתפעל מנוכחותו ששידרה כל כך הרבה כוח ועוצמה.

על הקירות, במעבר בין החדרים, ראיתי עשרות תמונות ומדליות ממוסגרות — התמונות היו של רוסתאם במה שנראה כתחרויות אגרוף. "לא כולן תמונות של רוסתאם," אמרה רודאבה כאילו קראה את מחשבותיי. "חצי מהתמונות כאן הן של פֶרידוּן, אבא של רוסתאם, בעלי המנוח. הם פשוט דומים מאוד זה לזה."

עצרתי והבטתי בזוג תמונות — אחת הייתה בשחור לבן ואחת צבעונית, בשתיהן היה נראה שרוסתאם עומד על הפודיום כמנצח, אך הבנתי שזו שבשחור־לבן היא של אביו של רוסתאם והשנייה, הצבעונית, היא של רוסתאם עצמו. רוסתאם עמד בתמונה במכנסי אגרוף בלבד על רקע ים של צופים מריעים, גופו השרירי מבהיק מזיעה ונראה מלאכת מחשבת של שרירים מודגשים ומסותתים, צבע עורו השחום מודגש על רקע הבזקי המצלמות מסביב, וכול־כולו מקרין עוצמה חייתית. ראשו היה מגולח לחלוטין, מה ששיווה לו מראה מאיים יותר, לא היה זכר לרעמת השיער הכהה שעיטרה את ראשו כעת. "אלה הם רוסתאם ואביו באותה תחרות רק בשנים שונות," אמרה רודאבה כשהיא מחייכת חיוך עצוב, "שמתי אותן זו לצד זו לאות כבוד לפרידון."

בסוף המסדרון נתלתה תמונה גדולה של מי שנראה כמו רוסתאם בילדותו ואבא של רוסתאם, ליד גבר נאה מאוד המחזיק תינוק קטנטן. "זו התמונה האחרונה של פרידון שלי מ־1970," אמרה רודאבה ונאנחה. "הם נסעו יחד ללאס וגאס לרגל הולדת בנו של חברו הטוב עמנואל אגאסי, המתאגרף האולימפי. התינוק הקטן הוא אנדרה, שבטח יגדל להיות אגדת אִגרוּף גם הוא. אחרי שחזרו מהטיסה בעלי התחיל להרגיש לא טוב ואז התגלתה אצלו המחלה הקשה. הוא ניסה להיאבק בה אבל היא הפילה אותו בנוק־אאוט."

רודאבה הובילה אותי לסלון. החדר השרה תחושות של ביתיות וחמימות. שטיחים בדוגמאות פרסיות קלסיות נפרשו ונתלו על הרצפה ועל הקירות, ומרכז החדר עוטר בשטיח יפה במיוחד, להסבה לארוחות, ובהמון כריות צבעוניות שאפשר להישען עליהן בזמן האוכל. היא הושיבה אותי וכיבדה אותי בתה חם וריחני ובצלחת של עוגיות שקדים מתוקות, ואלה חיממו את גופי ואת נפשי כאחד.

לאחר מכן היא הובילה אותי לחדר שינה קטן בסוף המסדרון, בקומת הקרקע, חדר שבוודאי שימש פעם למגורי עובדים. רודאבה נתנה לי מפתח ואמרה לי שאני יכולה לנעול את הדלת מבפנים אם אני רוצה, כאילו ניחשה את חששותיי. ואז היא עשתה משהו שגרם לי לדמוע שוב — היא הראתה לי שבצמוד לחדר יש דלת שמובילה החוצה, ועל וו תלייה קטן היה תלוי המפתח לדלת. שוב הרגשתי את הדמעות צורבות בעיניי כי הבנתי שהיא רוצה להוכיח לי שאני לא כלואה כאן, שאני יכולה לצאת וללכת מתי שארצה. היא חיבקה אותי שוב ואמרה לי, "את בטוחה כאן," ואז ליטפה את שערי והלכה משם, לא לפני שאמרה לי שהיא תבוא לאכול איתי מאוחר יותר.

נכנסתי לחדר, ובדיוק כפי שרודאבה ניחשה, הרגשתי צורך לנעול את הדלת מבפנים. הבטתי סביבי בחדר — הוא היה מסויד בלבן ומואר בחלונות גדולים הצופים לחצר הבית, הריהוט בו היה בסיסי — מיטת יחיד, שידת לילה, שידת עץ נוספת, וכורסה. בפינה עמד קמין גדול שבוודאי שימש לחימום בימי החורף. התיישבתי על המיטה ובהיתי אל מחוץ לחלון. לא רציתי לגעת בכלום. מוחי היה ריק ממחשבות ורק המתנתי שרודאבה תשוב, זו שבטירוף של הימים האחרונים נהפכה לעוגן היחיד שלי בים של אי־ודאות.

פרק 5
8 בספטמבר 1978, לילה

מאוחר יותר, כפי שהבטיחה, נקשה רודאבה בדלת חדרי. הלכתי בעקבותיה אל מה שניחשתי מרחוק שהוא המטבח בזכות ניחוח הבישולים מעורר התיאבון שנישא באוויר, שם היא הציגה אותי בפני אישה נמוכה ושופעת שהייתה הטבחית זארין. פניה העגולים המחייכים התכרכמו מהלם כשהבחינה בי, "מה זה, רודאבה? היא רזה כמו שלד, עלה נידף ברוח." התביישתי וניסיתי להסתתר מאחורי רודאבה, אך זארין משכה בידי והניחה את ידיה החמות על לחיי, "אני אאכיל אותך עד שתיראי כמו קציצה עגולה." דמעות עלו בעיניי, לא ידעתי איך להתמודד עם רכות ועם חיבה כאלה. רציתי להתרחק ממנה ולברוח.

"את הכנת את מרק השפתה ואת חביתת הירק שאכלתי?" שאלתי את זארין בשקט, כשידיה החמות עדיין החזיקו בלחיי כמו הייתי ילדה קטנה, והיא הִנהנה. "זה היה הדבר הכי טעים שאכלתי אי־פעם," אמרתי.

למשמע דבריי פרצה זארין בצחוק מתגלגל שהבהיל אותי לרגע. "אוי, מתוקה, אז אני אתן לך הרבה ממנו!" היא עזבה את לחיי, ניגשה לאחד הסירים שבעבעו על הכיריים, ומזגה לי קערת מרק עם שתי קציצות בשר מהבילות. לקחתי אותו איתי לסלון, שם ישבתי עם רודאבה על השטיח. אכלתי בתיאבון ובדממה. מדי פעם הסתכלתי בדלת ותהיתי אם רוסתאם יבוא לאכול איתנו גם הוא. היה לי קשה להודות ביני ובין עצמי שמשהו קטן בתוכי התאכזב כשחשבתי שלא אראה אותו שוב.

על הקיר ממול, מעל לטלוויזיה, הייתה תמונה גדולה של בעלה של רודאבה ומשני צידיה נתלו מדליות אולימפיות. "בעלי היה מתאגרף מעולה ונערץ," אמרה רודאבה. "המדליה שמשמאל היא מהאולימפיאדה בגרמניה ב־1936. הוא ממש הצליח שם, אבל אז פרצה המלחמה ולא היו אולימפיאדות עד 1948, ומשם המדליה שמצד ימין. למזלנו רוסתאם נולד במהלך המלחמה, אחרי הרבה שנים שניסינו להביא ילדים, ושנינו היינו עסוקים בטיפול בו. הוא היה אבא מסור לתינוק וטיפל בו בהשקעה כזו, אף על פי שחבריו המתאגרפים התבדחו על חשבונו לא מעט — זה לא היה מקובל שגבר יקדיש ככה זמן לתינוק שזה עתה נולד."

המשכנו לאכול בשקט וחשבתי על התמונות במסדרון ועל התמונה של פרידון שהייתה תלויה כאן בחדר. אף על פי שהוא לא כאן, נוכחותו הייתה כמעט מוחשית כאילו שהוא עוד אחד מיושבי הבית.

"לי לא היה אבא," אמרתי פתאום.

רודאבה הפסיקה לאכול, "אוי, גם הוא נפטר צעיר?"

"לא, אמא שלי ילדה אותי רווקה," אמרתי והתכוננתי לתגובה דרמטית. תמיד הייתה תגובה דרמטית. כל מי ששמע על נסיבות הולדתי הגיב באופן המום כזה או אחר. לרוב היה לאנשים קשה להסתיר את הסלידה — אוטומטית הם הניחו את הגרוע מכול לגבי אמא שלי, שהייתה בוודאי אישה מושחתת. אף אישה נורמטיבית בשנת 1952 לא הייתה בוחרת להביא לעולם ילד לבדה.

רודאבה, לעומת זאת, רק הגיבה ב"מממ, הבנתי," רגוע. אם כך היא הייתה מאלה, חשבתי לעצמי. היו מעטים שלא הגיבו באופן קיצוני למידע הזה — בדרך כלל היו אלה אנשים שהכירו מקרוב מקרים כאלה. הם גם היו אלה שאף פעם לא שאלו שאלות המשך, לעיתים קרובות מתוך הכרה שהמקרים האלו היו של נשים שנכנסו להיריון כתוצאה מתקיפה מינית.

"אמא שלי בדיוק התקבלה ללימודי הדוקטורט שלה כשפגשה את אבא שלי, שהיה דוקטורנט כמוה. היא לא רצתה להתחתן, אבל היא ואבא שלי החליטו במשותף להביא ילד לעולם."

"ותראי איזה לוחמת אמא שלך גידלה!" אמרה רודאבה וליטפה את שערי באמירה שהפתיעה אותי. היא אמרה זאת בנונשלנטיות כזו שלא ציפיתי לשמוע.

***

כשחזרתי לחדר בסיום הארוחה הרגשתי שני דברים מנוגדים — מצד אחד תחושה טובה, תחושה שלא הרגשתי זמן רב, של אופטימיות זהירה מאוד. מצד שני עלתה בי תחושה לא נעימה של בחילה ורעד, כמו התחלה של מחלה.

לראשונה זה שנים לא הרגשתי בודדה כל כך. נאבקתי על ההישרדות שלי במשך חודשים אינספור כשכל מה שיכולתי לסמוך עליו הוא על עצמי. משהו מהעול הכבד שהונח על כתפיי הוקל — עוד מישהי ראתה אותי והושיטה לי עזרה. כשהייתי ב"בית הגדול" חשתי ייאוש איום, שאין בשביל מה להיאבק וללכת קדימה כי אני לבד בעולם. תוך שעות ספורות רודאבה גרמה לי להאמין שלמישהו אכפת, שיהיה בסדר, שיש על מי להישען. תחושה אופטימית נעימה.

לעומת זאת, התחושה הגופנית הבלתי נעימה של בחילה ורעד הלכה והתעצמה עוד ועוד ככל שחלפו הדקות. הרגשתי כאילו כל הגוף שלי מתחמם מבפנים, מעין תחושת שרפה. רצתי לשירותים והקאתי במשך זמן רב. התחושה הלא נעימה שככה מעט, וכשהסתכלתי על המקלחת לידי חשבתי על השנים האלה שבהן שטפתי את עצמי בכיור בתא שלי.

נכנסתי מהוססת למקלחת ופתחתי את זרם המים החמים עד שאדים מילאו את החדר וטִשטשו את ראייתי. פשטתי את בגדיי והתכוונתי להיכנס למקלחת כשהבחנתי בדמותי במראה. שנים לא ראיתי את עצמי במראת גוף גדולה, רק במראה קטנה שהייתה תלויה מעל לכיור בתא. התכווצתי בגופי ובליבי למראה ההשתקפות שלי באור הבהיר של החדר. הייתי כולי עור ועצמות, לחיי צמוקות ושקועות. לא מצאתי את עצמי בדמות שהשתקפה במראה. אישה זרה ושדופה השתקפה מולי. והצלקות, כמה צלקות! כל הגוף שלי היה מלא צלקות ישנות וחדשות, כוויות מסיגריות, מהצלפות, ממכות ומחתכים, וזרועותיי היו מלאות בדקירות של זריקות הסמים המטשטשים.

לא יכולתי אפילו לבכות מהלם לנוכח המראה שנגלה מולי. גל בחילה חדש עמד להכריע אותי. עצמתי את העיניים וניגשתי למקלחת, נכנסתי פנימה בזהירות והמים שטפו את גופי בזרם מרגיע. עמדתי שם, תחת המים החמים, במשך דקות ארוכות. סבון רחצה קטן ועטוף היה מונח על המדף במקלחת, פתחתי את העטיפה ושאפתי את הניחוח החזק. הוא הרגיע מעט את תחושת הבחילה. שפשפתי את כל גופי, שטפתי את עצמי וחזרתי על כך שלוש פעמים עד שהעור שלי הפך לאדום ורגיש למגע. כשסיימתי התעטפתי במגבת הגדולה והנעימה והרגשתי אנושית שוב. למרות התחושה הנעימה, שוב עלתה בי בחילה ונאלצתי ללכת לאסלה ולהקיא. היה לי קשה יותר הפעם, מכיוון שכבר לא נותר לי מה להוציא החוצה. בכוחות אחרונים לבשתי כותונת שינה שהונחה עבורי על הכיסא במקלחת וגררתי את עצמי למיטה, שם נפלתי לשינה חסרת חלומות. בבוקר המחרת, כשרודאבה באה לבדוק אם הכול בסדר איתי, בקושי הצלחתי לפקוח עיניים והרגשתי ששפתיי סדוקות ויבשות. היא ניסתה להושיב אותי, אבל קרסתי חזרה לשכיבה והיא נבהלה ורצה לקרוא לרופא. נרדמתי פעם נוספת, וכשהרגשתי שמנסים להעיר אותי פקחתי את עיניי בקושי. ראיתי לצד מיטתי גבר לבוש בחלוק לבן וניסיתי לצרוח, אך שום קול לא יצא מפי.

רק כשראיתי את פניה המודאגות של רודאבה שעמדה לצידו של הגבר, חדרה מחשבה הגיונית ראשונה מבעד לבהלה שבראשי והבנתי שהוא הרופא שהיא קראה לו. הוא חיבר לי אינפוזיה ולקח ממני בדיקת דם. נרדמתי שוב.

בפעם הבאה שהצלחתי לפקוח עיניים הייתי מבולבלת והרגשתי לחץ בבטן התחתונה שהכריח אותי לגשת לשירותים. ניסיתי לקום ושמעתי את קולה של רודאבה לידי, "חכי, אני אעזור לך," תוך שידיה מחזיקות אותי ומושיבות אותי בזהירות במיטה.

"אני ממש חייבת לשירותים."

"חכי, שבי דקה ואז נסי לעמוד."

לאחר שחיכיתי קצת, התרוממתי וראיתי את האינפוזיה המחוברת לזרוע שלי. רודאבה עזרה לי ללכת לשירותים עם עמוד האינפוזיה. לאחר מכן חזרתי למיטה והיא נתנה לי תה מתוק. "זו חליטה של זרעי שומר, זה יעשה לך טוב בבטן." לאחר מכן הונחה לפניי צלחת של מרק שפתה מהביל עמוס בעשבי תיבול. "זארין שמה לך כמון וזעפרן, זה יחזק אותך." הרגשתי איך כל הגוף שלי מתמלא בחמימות נעימה מבפנים.

לאחר שסיימתי ישבנו שתינו בדממה. לקחתי נשימה עמוקה. "מה אמר הרופא?" אזרתי עוז לשאול בסוף. בלא משים שמתי את ידי על בטני.

"את דאגת, נכון? את לא בהיריון," היא אמרה ואני שחררתי את הנשימה שהייתה עצורה בקרבי. היא ליטפה את שערי. "הוא אמר שמצאו שרידים של כל מיני תרופות מסממות בדם שלך." השפלתי מבט. לא הופתעתי.

"הם נתנו לנו כל מיני תרופות וסמים כדי שנהיה חלשות ולא נוכל להתנגד," אמרתי לה בשקט.

לא הייתי מסוגלת להביט בעיניה, כיסיתי את עיניי בשתי ידיי כמו ילדה קטנה המאמינה שאם תסתיר את עיניה לא יוכלו לראות אותה, אך החשכה מאחורי כפות ידיי הביאה בחובה רק הבזקי זיכרון מטושטשים של הניסיונות הנואשים שלי לדחוף מעליי עוד חיה טורפת ועוד אחת עד שזרועותיי כאבו מהמאבק, וכשהסמים המטשטשים היו מתחילים להשפיע בכל מקרה לא הייתי יכולה להזיז את ידיי או רגליי, כמו בובת סמרטוטים המוטחת לרצפה או לקיר תחת חסדיהם של שדים חסרי פנים.

היא המשיכה ללטף את ראשי בעת שדמעות חמות נשרו מעיניי. "אני מצטערת," היא לחשה לי ומשכה אותי אליה לחיבוק אימהי. בכיתי בזרועותיה בלי קול.

במהלך אותו הלילה רודאבה נשארה איתי ועזרה לי שוב ושוב כשקמתי ללכת לשירותים ולהקיא. הרגשתי כאילו שחלק גדול מהטינופת שנאגרה בגופי משתחרר ממני ויוצא החוצה. התביישתי במצב שלי, אך רודאבה לא גרמה לי להרגיש רע, להפך, רק לחשה לי מילים טובות, חיבקה אותי והשקתה אותי עוד ועוד תה ומרק.

למחרת במהלך היום ביקר אותי הרופא עוד פעמיים והיה מרוצה מההתאוששות שלי. הוא אמר שארגיש חלשה עוד כמה ימים לפחות, אבל, הוסיף בחיוך, "אם תאכלי הרבה מהח׳וֹרשְתֶ סָבּזִי של המבשלת שלכן, תתאוששי מהר מאוד." שבוע שלם עבר לפני שתחושת החולשה הנוראית התחלפה בתחושה נוחה יותר, עד שהייתי מסוגלת לקום מהמיטה בכוחות עצמי.

באחת הפעמים שנכנסה לתת לי תה ומרק, ראיתי את הדאגה העמוקה בפניה של רודאבה. היא ישבה לצידי וליטפה את מצחי דקות ארוכות. "יותר מדי שקט כאן," היא נאנחה לבסוף, "אני אביא לך משהו."

היא קמה, יצאה מהחדר וחזרה אחרי דקות ספורות עם מכשיר רדיו. היא הדליקה אותו וצלילים של מוזיקה שקטה מילאו את החדר הדומם. לא זיהיתי את השיר אך הרגשתי כאילו השקו אותי בכוס של מים צוננים, מרווים צימאון שלא ידעתי שהיה לי. הצלילים המרגיעים של המוזיקה הפיגו משהו מהכאב בנפש. לאט־לאט נזכרתי בחלקיק ממה שהייתי לפני שהכול התנפץ — מוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחיי. אימי הקיפה את עצמה במוזיקה כל הזמן — רדיו השכם בבוקר, תקליטים אחר הצהריים ובערב, ומכיוון שהייתי כל הזמן לידה, התוודעתי למוזיקה שאהבה. המוזיקה ליוותה אותי באירועים משמחים וניחמה אותי ברגעים קשים.

שכבתי במיטה, לראשונה המחשבות לא מענות את הראש שלי, ומוחי מתרוקן אט־אט מהמשא הכבד. רודאבה חיבקה אותי, ליטפה את מצחי ואז יצאה מהחדר. עצמתי את עיניי ונתתי למילות השיר שהתנגן ברקע, "אבק ברוח" של קנזס, לעטוף את כולי: "אותו שיר נושן / רק טיפה בים אינסופי / כל מעשינו / מתפוררים חזרה לאדמה גם אם נסרב לראות זאת / אבק ברוח / אנחנו רק אבק ברוח".