הרוזנת מטוסקנה

1.
הכפר מוקף החומה
קַסְטֵלוֹ דֶה קוֹרְסי, טוסקנה
29 ביוני 1944, 19:15

בפיאצה הקטנה הנחבאת מאחורי תריסים מוגפים, מרפסות וגגות טרקוטה, החום תלוי בכבדות, האוויר מדיף ריח עשן והדיירים ישנים או מסתתרים. רק ציוציהן של סנוניות קטנות נשמעים כאן, עד שעורב גדול ושחור כנף נוסק מראש הצריח המשונן, ונשמעת גם צווחה מחרישת אוזניים. עורב נוסף נוסק בעקבותיו. ועוד עורב. שלושה עורבים, חושבת הגברת הזקנה. שלושה משמעותם מוות. היא סופרת אותם על אצבעותיה ולוגמת את היין שלה, המדולל במים. היא יושבת על כיסא בפתח הדלת של הבית שהיה פעם של בנה. הערב חמים, ובכל זאת היא כורכת רדיד צמר בלוי סביב כתפיה ומחניקה פיהוק. "עצמות זקנות," היא רוטנת.
את הכיכר מקיפים מבני בטון עתיקים שזוהרים עכשיו באור השמש הזהוב: בתים, כמה חנויות ובית האחוזה עם החלונות הצרפתיים הגדולים והמרזבים העמוקים, שהגשם נוטף מהם בחורף. ויש גם מעבר מקושת יחידי אל תוך הכפר, רחב וגבוה דיו למעבר סוס וכרכרה. ורדים ארגמניים פרועים מטפסים מאדנית החמר שלהם עד לקומה הראשונה של בית האחוזה, וניחוחם המשכר נישא באוויר של ראשית הערב. השמש היא כעת כדור לא בוהק במיוחד הזורח בשמי התכלת. בקרוב תתחיל לשקוע והשמים יישזרו באדום.
זוהי שעה נדירה של שלווה, אבל צעקה מהדהדת בכיכר ומפֵירה את השקט. כמה תריסים אפלוליים מזדעזעים. אחד מהם נפתח לרווחה וצעירה מבוהלת מציצה החוצה, עיניה נעוצות בפיאצה. מה עכשיו? מה זה יכול להיות עכשיו? הגברת הזקנה נושאת את מבטה כאילו היא כבר יודעת מה עכשיו, אף על פי שלא רואים דבר מלבד היונים המרפרפות בכנפיהן אל אגן המים שבמרכז.
רוח קלה נושבת בעלי עץ התאנה, וילד קטן עובר במרוצה במעבר המקושת וצווח שוב בעודו רודף אחרי כלב לבן בעל שלוש רגליים. בין לסתותיו לפות קרום הלחם של הילד. הם מקיפים כך את אגן המים עד שהילד מחליק על תאנה. הגברת הזקנה צוחקת כשהכלב נמלט. "כל הכבוד לך, תלת־רגל," היא לוחשת, אף על פי שהיא מכירה את הילד וגם את סבתו קרלה.
אישה בכחול נכנסת אל הכיכר ונעצרת מול הצריח. אישה אחרת מסמנת לה משהו ומצביעה לימינה. "נסי מכאן." לאחר שהאישה השנייה חומקת דרך פתח של דלת אל האפלולית, האישה בכחול הולכת לעבר הצריח, אבל נעצרת לרגע למשמע קול מנוע. אלה בוודאי לא הגרמנים, לא עכשיו. בעלות הברית, אם כן? היא משתהה לרגע קצר ומצטלבת לפני שהיא ממשיכה בדרכה.
אבל ברגע הזה, שיימשך לנצח בזיכרונה, היא שומעת בכי חנוק. היא נושאת את מבטה אל הצריח, מצילה בידה על עיניה ותדהמה מציפה את כל ישותה. אישה יושבת על שיני החומה בגבה אל הכיכר. היא רק יושבת, בלי לזוז, בלי להביט סביב, ראשה מורכן כמו בתפילה. כמה שניות חולפות. שוב נושבת רוח, וכשהיא מביטה גבוה יותר, האישה בכחול מקמטת את מצחה בפליאה ולא בטוחה מה בדיוק היא רואה. היא קוראת, "תיזהרי!" אין תגובה. האם ראתה צל, או ששני אנשים נמצאים שם למעלה? האישה בכחול צועקת שוב, אבל כעת הכול מתרחש מהר כל כך, והאישה שבקצה הצריח נוטה לאחור באופן מסוכן. משהו נופל, נישא, נסחף, צף ברוח הקלה. האישה בכחול רצה, מהר מכפי שרצה אי־פעם, ותוך כדי ריצה היא מועדת. היא רואה את צעיף המשי מוטל על הקרקע ובלב הולם ממהרת אל דלת הצריח.