להתאהב ולהישאר בחיים

1

רותי

הבן־זונה הזה. אני לא מאמינה לחוצפה של הבן־אדם, להסתובב איתה ככה יד ביד ברחוב כאילו שום דבר לא קרה, כאילו לא היינו יחד עד לפני חודשיים!

ועכשיו הוא איתה, צוחק ומאושר, העיניים שלו נוצצות בשמש והיא נשענת על הכתף שלו ומצחקקת כמו המנוולת שהיא, בזמן שהם עומדים ומדברים עם זוג נוסף ממש מול חלון הראווה של החנות שבה איתן ואני נמצאים.

רעד עובר בי וגוש של מרירות חונק את גרוני. אני מרגישה את הצריבה בעיניים וממצמצת בפראות. לא התראינו כמעט חודשיים, אך הזמן שעבר לא הקהה את הכעס, את העלבון ואת הפגיעה. אפילו לא מעט.

"אז מה את חושבת?" אומר איתן כשהוא יוצא מחדר ההלבשה הסמוך ונעמד מול המראות, מסדר את דשי ז׳קט החליפה.

בחוץ, על המדרכה, הבחורה מרימה את ידה ומנופפת באצבעותיה האלגנטיות לעיניו של הזוג, גורמת לאישה לצווח ולקפץ במקום ולגבר לטפוח על כתפו של ניר. אני מתנשפת ופניי בוערות כאילו מישהו הרגע החטיף לי סטירה.

"מה קרה?" איתן שואל, בוחן אותי לרגע ואז שב ובוחן את בבואתו במראה, מושך בשרוולי החולצה הלבנה ומסדר אותם מתחת לשרוולי הז׳קט, "את נראית כאילו את עומדת להקיא. זה עד כדי כך גרוע? אני חושב שהחליפה דווקא נראית טוב."

בחוץ שני הזוגות ממשיכים לדבר כאילו אין להם דאגה אחת בעולם. כאילו הגבר הזה, שהיה החבר שלי במשך שלוש שנים ובגד בי עם המטומטמת הזאת מהמשרד שלו אלוהים יודע כמה זמן לפני שגיליתי את זה, לא הרגע הכריז בפני זוג החברים שלו ובפני כל האחרים שפוסעים כרגע על המדרכה בכיכר המדינה שהוא הולך להתחתן איתה.

רגע, זה באמת מה שהם עושים פה? האם הם הרגע יצאו מחנות התכשיטים הסמוכה לאחר שהוא קנה לה טבעת, והיא משוויצה בה לעיני כול?

הבחילה שאני חשה מתגברת. אני מתיישבת על ספת הקטיפה השחורה ומרגישה שאין לי אוויר.

"רותי, מה יש לך?" עכשיו איתן כבר נראה מודאג. "את מרגישה לא טוב?"

אני אפילו לא מצליחה לענות. אני יושבת על הספה בשמלת ערב אדומה וסקסית שהרגע מדדתי לקראת החתונה של איתן ושירי, שאליה הייתי אמורה ללכת עם ניר, בזמן שהוא עומד מעברו השני של חלון הראווה ומנשק נשיקה צרפתית את הבחורה שבשבילה הוא עזב אותי. אני מעפעפת כדי לסלק את הדמעות ומושכת באף.

איתן מזעיף את פניו ועוקב אחר עיניי. כשהוא קולט את הסיטואציה על המדרכה הוא מסנן, "בן־זונה. אני לא מאמין לזה."

"איתן, מה אתה עושה?" אני קמה במהירות על רגליי, אבל הוא כבר מסתער לעבר הדלת. "איתן, חכה – איתן!"