פרולוג
עפעפיי כבדים, נשימותיי עמוקות וסדורות, זרועותיי שמוטות לצידי גופי, שריריי רפויים והילה לבנה ובוהקת מקיפה אותי, על קו התפר בין שינה לערות.
הגוף הגדול והמוכר מסוכך עליי. פניו נטמנות בצווארי ושפתיו החמות מרפרפות על עורי. אני מפשקת את רגליי וגונחת חרש כשגלי העונג מטיילים במעלה ירכיי.
כפות הידיים הגדולות חופנות את לחיי. ריח נקטר אקזוטי מציף את חושיי ואני שואפת אותו עמוק לתוכי.
"אל תפסיק," בוקעת תחינה נואשת מגרוני.
"את צריכה ללמוד לשלוט בצרכים החייתים שלך." הקול הרועם מלטף את תנוך אוזני.
הגוף הזכרי מתרומם ומתרחק ממני ואני ממצמצת בחוזקה ומנסה ללכוד בעיניי את פניו.
ההילה הלבנה שמקיפה אותי נעשית סמיכה והדמות מתפוגגת.
אני מתיישבת ומנערת את ראשי בבלבול. עלי הכותרת של הוורד האדום שהיה מונח לצד מיטתי מקשטים עכשיו את הכר הצחור.
פרק 1
אני מניפה את החרב הכבדה ומפלחת את האוויר בשריקה חדה. עיניי מכוסות ברדיד שחור שנקשר מאחורי ראשי והעלטה שאופפת אותי מחדדת ומעצימה את חושיי. אני מניפה את החרב פעם נוספת ומכופפת את ברכיי, שואפת לקרבי את ריחו של חדר האימונים הקטן, ניחוח של קירות טחובים ושל חומר החיטוי החריף שרוסס על המרצפות החלקות. אני נושפת בחדות ונועצת את החרב בליבו של יריב דמיוני. עכשיו אני מריחה גם את דוק הזיעה שמכסה את גופי ומצטרף לזיעה של כל הלוחמים שהתאמנו בחדר הזה לפניי. אני מזדקפת, אוחזת בקת החרב בשתי כפות ידיי ומתרכזת. רק קול נשימתי נשמע בדממה מחרישת האוזניים. אני שואפת עמוקות ומצטמררת. השלכות הקרב הצפוי מכבידות על כתפיי כמשקלו של סלע עצום ואני מנסה להיזכר בהנחיות האחרונות של המאסטר שלי.
סקלטון, את לוחמת צעירה, יהירה ובלתי צפויה. הוא אמר לי בארשת פנים חמורה כאשר בישר לי ששמי עלה בגורל כמשתתפת השמינית בקרב הייעוד. לוחמים מיומנים וחזקים ממך נכשלו בעבר, אך אם תשכילי להשתמש בחסרונותייך בחוכמה תוכלי להפוך אותם ליתרונות בקרב. ואז הוא הרכין את ראשו בקידה קלה ועזב. אני בטוחה שבינו לבין עצמו הוסיף שאני קלת דעת, פטפטנית וחסרת נימוס, ושאילו הבחירה היתה בידיו אין ספק שלא היה בוחר בי.
אני באמת צעירה, ואין ספק שהוא מאמן לוחמות טובות ממני. הייחוס המשפחתי שלי הוא הסיבה היחידה שבזכותה התקבלתי לאקדמיה היוקרתית שלו. גדלתי בה כיתומה והיא הבית היחיד שהיה לי. המתחם המקיף אותה הוא העולם היחיד שהכרתי. לאורך השנים הרגשתי לפעמים שאני חיה בתוך בועה אטומה ומגוננת, הרגשה שלאחרונה הפכה לתחושת מחנק שמשתלטת עליי לעיתים קרובות יותר. מאסתי בביטחון ומאסתי בלימודים המשעממים. חיכיתי נואשות לרגע שבו אבשיל אך התפללתי שהגורל שיצפה לי יהיה שונה. תפילותיי לא נענו ושמי עלה בהגרלה. למרות האכזבה שראיתי בעיניו של המאסטר ידעתי שבחירת משתתפות הקרב הערב לא נמצאת בידיו. וגם לא בידיי. ההגרלה נערכת באותו אופן כבר מאות ליקויי חמה ואיש אינו יכול להשפיע על תוצאותיה.
אני מנערת את ראשי וחוזרת לנופף בחרב. מסרבת לאפשר לחרדה להשתלט עליי. להב החרב שורט את הקיר ואני מניחה את כף ידי על הסיד המתקלף. מחשבותיי נודדות אל השבוע האינטנסיבי שעברתי עם חברותיי במחנה האימונים ואני מנסה לנחש מי מהן עומדת מעברו האחר של הקיר, בחדר זהה לזה שאני עומדת בו עכשיו.
שירין ומורין עלו אף הן בהגרלה אך לא נראו מאוכזבות כמוני כאשר קיבלנו את הבשורה. הן מבוגרות ממני בשלושה ליקויי חמה, מיומנות ממני ורציניות ממני. עבורן, ניצחון בקרב הערב הוא התגשמות של חלום. הן חיות ונושמות את חוקי בית המלוכה ומכירות את ההיסטוריה שלו על בוריה. קרב הייעוד האחרון של ממלכת הצפון התקיים לפני עשרה ליקויי חמה ואף לא אחת מהן היתה בשלה דיה להתמודד בו. גיל הבשלות של המגינים בעולם העליון חל כאשר אנו חוגגים עשרים וחמישה ליקויי חמה, זמן מקביל לעשרים וחמישה אביבים בעולם התחתון של בני האנוש. אני חגגתי את ליקוי החמה העשרים וחמישה שלי בדיוק לפני חמש-עשרה זריחות. ההתרגשות מהאפשרות שמפקד צבא המגינים החופשיים יאמץ אותי לשורותיו התחלפה באכזבה קשה כאשר שמי עלה בגורל. החלום שלי נגוז לפני שזכיתי להוכיח את היכולות שלי ולהצטרף לצבא המלך, לענוד בגאווה את סיכת הברק ולהשליט סדר בממלכת הצפון תוך שמירה על החירות שלי. הערב אני נאלצת להשתתף בקרב עקוב מדם כדי לזכות ביוקרה שאינני חפצה בה.
שמונה מגינות ייאבקו בזירה מול גלדיאטור רצחני שקיבל היתר מהמלך להפגין את האכזריות שלו ללא רחם. בנות המזל ייפרדו מהזירה ללא רוח חיים, מי שתובס או תיכנע תיזרק לעולם התחתון לצמיתות ללא דרגה ומעמד, והשתיים האחרונות שיעמדו בזירה יזכו לכבוד המפוקפק לשרת את המלכה המיועדת בכבודה ובעצמה.
אני מחליקה את כף ידי על הקיר המתקלף ונאנחת. פגשתי את המיועדת בליל אמש ובניגוד לסיפורי האגדות של בני האנוש, הפיות בעולם העליון הן ממש לא גבירות נעימות ומקסימות. מדובר בנשים קרות ומנוכרות הגדלות ומתחנכות באחוזה השמורה ביותר שממוקמת בהצטלבות בין ארבע הממלכות ונחשבות לבנות אצולה רמות דרג. המיועדת מקבלת את המינוי כבר בגיל ינקות ומעטים המגינים המורשים להתקרב אליה. ספרון היא המיועדת של מלך הצפון והערב אנחנו נלחמות עבור הזכות לשרת אותה. הבחילה שאני חשה אינה נובעת מהפחד מפני המפגש הקרב עם הגלדיאטור אלא מההבנה שאם בדרך נס אשאר אחרונה בזירה, אהפוך למשרתת של מלכה אכזרית.
אני נושפת ברוגז ומניפה את החרב מעל ראשי. המראה המלאכי של המיועדת בהחלט מתעתע. הגוף הארוך והגבעולי המכוסה בשכבות של שיפון לבן נראה כאילו נשיפה חזקה מדי עלולה לשבור אותו, שֵיערה הזהוב והגלי מגיע עד מותניה ועיני התכלת הצלולות משדרות תמימות. כל אלו יגרמו לכל זכר ליפול לרגליה ונדמה שאפילו חברותיי לאקדמיה התאהבו בה אבל לי הספיק מבט חטוף בחיוך המזויף שלה כדי להבין שהמקום האחרון שאני רוצה להיות בו הוא לצידה. היא אפילו לא הואילה בטובה לעמוד כדי לברך אותנו ורק נופפה בידה כדי שנשתחווה בפניה. הקידה המתרפסת של חברותיי הדגישה את הקידה המיוסרת שלי ואין לי ספק שהיא הבחינה בכך.
הנפה אחת ועוד אחת, הזיעה נוטפת ממצחי. מכנסי העור הצמודים עוטפים בגמישות את רגליי ווסט העור שנסגר ברוכסן קדמי חובק את קימוריי הנשיים. אני מסרקת באצבעותיי את שיערי השחור הארוך המלופף סביב ראשי וקשור בסרט ומהדקת בסיכה כמה קווצות סוררות. בניגוד למראה השברירי של בנות האצולה המיועדות למלוכה, למגינות יש גוף אתלטי וגמיש. במלתחה שלנו אין שמלות או תכשיטים מצועצעים. ביום שבו אנו חוגגות עשרים וחמישה ליקויי חמה אנו מקבלות מהמאסטר שתי מתנות. האחת, חרב טיטניום כסופה המותאמת למידותינו, והשנייה, שרשרת זהב עם תליון של ירח מלא שעליו חרוטה האות הראשונה של השם שלנו, התכשיט היחיד שנענוד בימי חיינו.
אני ממששת את התליון ונועצת אותו ברווח הצר במחשוף שלי. אני כבר לא ששה כל כך להיפרד מהבועה המגוננת שלי וצר לי שהערב הזה מסמל את סיום החיים שהכרתי. נהניתי מהאימונים היומיים עם חברותיי, מהלינה המשותפת, מהשיחות אל תוך הלילה ובעיקר מההתרגשות שחוויתי בכל פעם שכופפתי את החוקים הנוקשים, למרות המחיר הכבד שנאלצתי לשלם על כך. לא משנה מה יהיו תוצאות הקרב הערב – בין שאזכה לשרת את המיועדת ובין שאזרק לעולם התחתון – בכל מקרה אחווה פרידה מהחירות הגופנית שלי. המחשבה הזאת קשה מנשוא ואני מקמטת את אפי בתסכול וחוזרת לנופף בחרב.
המנעול מקרקש ונשימתי נעצרת כשהצירים של דלת הפלדה חורקים וצעדים כבדים מרעידים את הרצפה. אני כושלת לאחור ומנסה לייצב את עצמי. אוחזת בחרב בצורה אנכית לגופי. המחשבות מתפוגגות. הגיע הרגע לקרב החימום והתוצאות שלו ישפיעו באופן מכריע על הביטחון שאחוש בקרב האמיתי.
הדלת נטרקת ואצבעותיי נרעדות על קת החרב. אני מאמצת את אוזניי כדי לשמוע את צעדי היריב שלי אך אני לא מצליחה לשמוע אפילו את הנשימות שלו. אני מותחת את זרועי קדימה בניסיון לחוש את צפיפות האוויר משתנה עם תנועת גופו אבל האוויר דומם. אני תוהה אם היריב שלי עזב את החדר אך כשאני שואפת עמוק מעקצץ באפי ניחוח לא מוכר. מעולם לא הרחתי ריח כל כך עשיר ומעודן. הדימוי היחיד שעולה לי בראש כשאני מסניפה את הריח הזה שוב הוא נקטר האלים. ריח של עוצמה ושכרון חושים. נוכח ומגרה כל כך שאני כמעט מסוגלת לטעום אותו. האוויר סביבי נעשה דחוס ואני מתעשתת ומניפה את החרב, מונעת ברגע האחרון מחרב היריב שלי לפגוע בי, אך לא מצליחה להשלים את ההתקפה ונסוגה לאחור.
"יריב הוגן יקוד בפניי לפני שינסה למחוץ לי את הראש," אני מסננת מבעד לשיניים חשוקות ונלחמת בדחף להסיר את כיסוי העיניים.
"המלך של הצפון לא קד בפני אף אחד ובטח שלא בפני מגינה פשוטה." הקול הרועם מצמרר אותי ואני גונחת בכאב כשחרבו חובטת בזרועי ומצמידה אותי לקיר.
"המלך של הצפון..." אני מחקה את הטון שלו ומגחכת. "בטח נחמד לדמיין את זה." אני גולשת במורד הקיר כדי לחמוק מחבטה נוספת. "אז תדמיין שאני המיועדת שלך ותנשק את כפות רגליי."
נדמה לי שאני שומעת גיחוך ומנתרת הצידה כדי לחמוק ממהלומה נוספת.
