רגליי מתנדנדות באוויר ואני מניחה את ראשי על משענת הספסל ובוהה בכוכבים שמקשטים את השמיים. כל הכוכבים מנצנצים אך יש כוכב אחד שלוכד את תשומת ליבי. הוא קטן יותר, רחוק יותר, ושברירי כל כך. נראה שהוא נאבק על מקומו מול כוחות חזקים ממנו ולמרות זאת האור המיוחד שלו מאפיל על כל השאר. אני חשה הזדהות עמוקה עם הכוכב הזה.
בעוד שלוש זריחות יתקיים טקס הנישואים שלי עם מלך הדרום. אעבור לממלכה האדומה ואתייצב אל מול האתגרים הצפויים לי בייעוד החדש שלי.
בדיוק כמו הכוכב הזה איאלץ להיאבק בכוחות חזקים ממני. מלך אכזרי וחסר נשמה. מגינים שנשאבו לאפלה שלו ופמליית זאבות שללא כל ספק יסרבו לסור למרותה של מלכה חדשה.
לא בחרתי בייעוד הזה. האלים בחרו בו עבורי. וכל שנותר לי הוא להאמין בכל ליבי שהאלים לעולם אינם טועים.
אני מותחת את זרועי אל הרקיע ומדמיינת שהכוכב מרגיש את הליטוף המחזק שלי.
"אפיץ את האור שלי בממלכה האדומה," אני לוחשת ומתנחמת בהבהובים שהוא מחזיר לי. "אפיץ את האור שלי כל עוד נשמתי באפי ואגרום למלך שלי להיות גאה בי."
השמיים מתקדרים וההבהובים נחלשים. הכוכב נעלם ואני שומטת את זרועי.
"אני שמה את מבטחי באלים. אז. עכשיו. ולנצח."
הכוכב שולח הבהוב אחרון ונעלם.
פרק 1
שמונה דגלים מתנפנפים במרכז הרחבה של הקולוסאום. כל דגל נושא את שם המגינה שעומדת להיאבק בגלדיאטור רצחני כדי לזכות בייעוד לשרת את המלכה החדשה. שמונה מגינות שיתחרו ביניהן על הכבוד לשרת את המיועדת של מלך הדרום, מי שבזריחה הבאה תממש את הייעוד שלה ותהפוך למלכה של הממלכה האדומה. על הכבוד לשרת אותי.
אני נועצת את עיניי בשמות הרקומים על הדגלים, ומבטיחה לעצמי שכשיסתיים הקרב אזכור את שמות המפסידות ואתפלל למנוחת נשמותיהן המיוסרות.
אני מטיילת במבטי אל המפלסים הצפופים מולי, בוחנת את המגינים במדים האדומים שמקיפים את הרחבה, ואז עוברת לבהות בקהל הרב שהגיע לצפות בקרב. במפלסים התחתונים יושבים בני המעמדות הנמוכים, אלו המכונים "אספסוף", ובגבוהים יושבים האצילים ובעלי הייחוס. הלבוש של יושבי המפלסים שונה כל כך אבל המבטים צמאי הדם משותפים לכולם. אני נלחמת ברצון העז להביט אל המפלס העליון ביותר, אך צווארי נמתח בעל כורחי כלפי מעלה ועיניי ננעלות על הדמויות המרשימות של ארבעת המלכים הישובים במושבים המפוארים. נוארד, מלך הצפון, הוא היחיד שמלכתו יושבת לצידו. הוא אוחז בכף ידה של סקלטון ולוחש משהו באוזנה. מבטה זולג לעברי כאילו היא מרגישה שאני מביטה בהם. עיניה נוצצות בצבע כסוף מהפנט והחיוך הקטן שלה משדר חמלה. היא מניחה את כף ידה על ליבה, מאותתת לי שהיא נמצאת כאן עבורי, ואני משיבה לה חיוך מרגיע.
אני מציצה לעבר מקום מושבו של מלך המערב ונשאבת אל תוך עיניו התכולות. לרגע נדמה לי שהמפלים הקסומים שבורקים באישוניו מנסים לעודד אותי ואני קדה קלות בראשי ועוברת לבחון את מלך המזרח. הוא מטה את ראשו הצידה ועיניו החומות מרעידות לי את החזה. הגלימה הזהובה שנחה על כתפיו נפרשת לצדדים ולרגע אני מצליחה להרגיש אותה מלטפת לי את הלב. אני משפילה את עיניי ונאנחת. הנחמה הרגעית שאני מוצאת במבטי האהדה שנשלחים אליי מסוכנת. אסור לי להישאב לרחמים עצמיים.
אני מכריחה את עצמי להשפיל מבט, מחפשת אחר משהו שילכוד את תשומת ליבי, אך היצר חזק ממני ועיניי נמשכות שוב אל המפלס העליון. הפעם אני לא מצליחה לברוח מהמושב המרכזי שבו יושב מלך הדרום. צמרמורת חזקה תוקפת את עמוד השדרה שלי כשעיניי נלכדות בהילה האדומה שמקיפה אותו. אני ממצמצת בחוזקה ובוהה בדמותו האימתנית. הוא יושב זקוף, לסתותיו החדות משדרות יוהרה, אפו הנשרי נרעד בסלידה ואישוניו בוהקים כמו שתי להבות אש רמות. הוא לא משיב לי מבט, אף שאין לי ספק שהוא מודע לכך שאני בוחנת אותו. שפתיו מתעקלות לחיוך לעגני והוא מחליק את כף ידו על ראשו המגולח. אצבעותיו מרפרפות על קעקועי הלהבות ואני בולעת את גוש המחנק שנאסף בגרוני.
צלצול פעמון רועם באוזניי ואני מתעשתת וחוזרת לנעוץ את עיניי ברחבה. האלים לעולם אינם טועים. מלך הדרום הוא הייעוד שלי ועליי לכבד ולהוקיר את בחירתם.
הכרוז מכריז את שמה של המגינה הראשונה שעלתה בגורל כמשתתפת בקרב הייעוד ומגינה שזופה ונמרצת חוצה את הרחבה בצעדי ריצה קלילים. היא רוכנת מולי בקידה מושלמת.
"מי ייתן והאלים יהיו איתך בקרב הערב," אני מברכת אותה בחיוך ועונדת על מפרק כף ידה את צמיד הפרחים.
"רוב תודות לך, המיועדת," היא משיבה ביראת כבוד וחוזרת בריצה אל הרחבה.
אני חוזרת על אותה הברכה בכל פעם שמגינה נוספת נעצרת מולי, ומחייכת אל האחרונה שקדה מולי בצעד מגושם. היא נראית צעירה מחברותיה ועיניה נוצצות בשובבות. אני עונדת את הפרח על מפרק כף ידה ומציצה אל מקום מושבה של סקלטון. היא נראית דרוכה וחסרת מנוחה. המראות הללו ודאי מחזירים אותה אל הרגעים שבהם השתנה גורלה שלה.
"מי ייתן והאלים יהיו איתך הערב," אני מברכת את המגינה הצעירה והיא מהנהנת במרץ וחוזרת במהירות אל העמוד שעליו מתנוסס הדגל הנושא את שמה. "דיליה..." אני משננת את השם ומתכווצת כשאל הרחבה שועט גלדיאטור ענק ומבט רצחני בעיניו.
אני עוקבת באימה אחר המתקפות חסרות המעצורים שלו ונרעדת כשהוא מניף את חרבו ועורף את ראשה של אחת המגינות. "פלוריס..." אני ממלמלת את שמה. "מי ייתן והאלים יעניקו לנשמה שלך שקט ומרגוע."
הגלדיאטור ממשיך להכות בהן ללא רחם, מגינה אחר מגינה. אני נושאת תפילה שקטה עבור כל מגינה שמקפחת את חייה על הרחבה ומכריחה את עצמי להיישיר מבט. שלוש מגינות נותרו על הרחבה אך עיניי מתמקדות בדיליה, המגינה הצעירה. מכל חברותיה, היא הראשונה שמסתערת בכל פעם. היא מצליחה לבלום את המתקפות של הגלדיאטור אך נראית חיוורת ותשושה. אני מאגרפת את כפות ידיי, משתוקקת בכל ליבי שמישהו ישים קץ למופע האימים הזה, ומרימה את עיניי אל מפלס המלכים. שלושה מלכים ומלכה אחת מביטים בריכוז ברחבה. רק מלך הדרום נועץ בי את מבטו ומחייך בלעג, כאילו החמלה שאני חשה כלפי המתמודדות מגבירה את הבוז שהוא חש כלפיי.
אני שומעת אנקת כאב ועיניי חוזרות בבהלה אל דיליה. היא שוכבת על גבה מחוץ לרחבה. כתפה מדממת והיא מניפה את ידיה מעלה לאות כניעה. דממה משתררת בקולוסאום. הגלדיאטור נסוג לקצה הרחבה ושתי המגינות האחרונות פורצות בקריאות שמחה ונופלות על ברכיהן בקידה המלכותית.
"דיליה לבית סינקלייר," אומר הכרוז בקול מהדהד, "נכנעה והובסה ותיזרק חסרת ייעוד ומעמד לעולם התחתון."
היא נתמכת במרפקיה כדי לעמוד וקדה בראשה אל המאסטר של האקדמיה האדומה. פניה היפות מתעוותות בצער אך היא זוקרת את סנטרה בגאווה.
הדממה נשברת בקריאות בוז רמות והקהל נעמד על רגליו ומשליך פסולת בזמן שדיליה צועדת אל המאסטר שלה. היא לא מנסה להגן על עצמה. היא צועדת בקומה זקופה ואוחזת בכתפה הפצועה. צעדים ספורים לפני שהיא מגיעה אל המאסטר הפסולת הרכה מתחלפת במטח אבנים, ואני פולטת קריאת בהלה כשהיא סופגת מכה ישירה במצח. האספסוף שועט לעברה והיא נדחפת בגסות קדימה, אך נפילתה נבלמת על ידי נקבה שעוטה על פניה חיוך מרושע ותולשת את השרשרת מצווארה.
אני שולחת מבט מיוסר אל סקלטון ורואה שסופת ברקים משתוללת באישוניה. נוארד אוחז בחוזקה בכף ידה והיא נוהמת בזעם. אני מסיטה את מבטי בחדות אל מלך הדרום. הוא עדיין מביט בי בחיוכו המתריס ואישוניו בורקים ברוע גולמי.
אני חוזרת להביט בדיליה ורואה שהיא מנסה להגן על ראשה כשמטח אבנים נוסף מושלך לעברה. אבן מחודדת פוגעת בלחייה והיא מתנדנדת באפיסת כוחות. הזעזוע שאני חשה מתחלף בזעם שמרעיד את עצמותיי ואני נעמדת.
"תחי המיועדת," הכרוז מכריז והדממה חוזרת. "תחי המיועד..." הוא קורא שוב אך אני מניפה את זרועי ומשתיקה אותו. אני מרחפת אל הרחבה ומקיפה אותה. כל המבטים נעוצים בי אך עיניי ממוקדות רק בדמותה של המגינה הפצועה שממשיכה להתנדנד על רגליה וכבר לא נראית גאה. היא נראית מוכת יגון. האספסוף שמקיף אותה נטוע במקומו ואני נעצרת מולה. המאסטר המזוקן נעמד לידה וקד לי בראשו.
"ה... המיועדת," דיליה מגמגמת. "צר לי שאכזבתי אותך."
אני מנופפת בשולי שמלתי והרוח שנוצרת הודפת את ההמון לאחור. אני מסיטה את ראשי בחדות אל הנקבה שתלשה מצווארה של דיליה את השרשרת ושולחת את זרועי קדימה. אני פותחת את כף ידי ושואפת בחוזקה. אצבעותיה של הנקבה נרעדות כשהשרשרת חורכת את עורה ומתעופפת אל כף ידי.
אני נצמדת אל המגינה החיוורת ועונדת את השרשרת לצווארה. אצבעותיי מחליקות על הסוגר השבור והוא מתהדק אל החוליה המוזהבת. דממה מוחלטת שוררת בקולוסאום ונשימותיה הכבדות והנרגשות של דיליה מהדהדות באוזניי.
אני מרימה את כף ידה של המגינה ומחייכת אליה. "לא אכזבת אותי דיליה. הסבת לי גאווה רבה." אני מלטפת את מפרקי אצבעותיה ואז מקרבת את כף ידה אל לחיי. "לחמת באומץ רב ואני בטוחה שהייתי חשה גאווה רבה לו היית נבחרת לכהן כמגינה שלי."
עיניה נפערות והיא שואפת בחדות.
"הלוואי שהיה בי הכוח לרפא את מכאובייך." אני מנגבת באצבעותיי את שובל הדם על לחייה ואז מכריחה את עצמי לחייך שוב. "אני מאחלת לך שהאלים יברכו את המעבר שלך לעולם התחתון ושנשמתך תזכה למנוחה."
אני מחווה בידי אל עבר שער היציאה ודמעה אחת בודדה זולגת על לחייה. אני נסוגה לאחור והמאסטר שלה מתקרב אליה ולוחץ את זרועה באהדה. לפתע הוא נופל על ברכיו ומניח את כף ידו על ליבו. "תחי המיועדת!" הוא צועק ואור חזק מסנוור את אישוניי. ברקים רמים ניצתים לכל עבר והופכים לזיקוקים מרהיבים בשלל צבעים. אני מסבה את ראשי אל המפלס העליון ורואה את סקלטון עומדת ופניה קורנות בגאווה. חרבה הכסופה מונפת לעברי וכף ידה מונחת על ליבה.
"תחי המיועדת!" היא צועקת.
"תחי המיועדת! תחי המיועדת! תחי המיועדת!" הקהל משיב בשאגות רמות.
ארבעת המלכים נעמדים ומכוונים את חרבותיהם לעברי ואני מזיזה את עיניי בהיסוס אל עבר הדמות המרכזית. הגלימה האדומה מתנופפת בתזזיתיות וחום עז מבעיר את דמי. אישוניו של מלך הדרום בוערים בגוונים אדומים רעילים ושפתו העליונה מתקמרת בבוז.
אני נושמת עמוק ומזכירה לעצמי שהאלים לעולם אינם טועים. אני מניחה את כף ידי על ליבי, מותחת את שפתיי בחיוך רחב וזוקרת את סנטרי. "יחי מלך הדרום," אני לוחשת אליו ונרעדת כשלהבות נפשו הולמות בחזה שלי ושורפות את עצמותיי.
