פרש המוות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פרש המוות
מכר
אלפי
עותקים
פרש המוות
מכר
אלפי
עותקים

פרש המוות

4.1 כוכבים (144 דירוגים)
ספר דיגיטלי
44
ספר מודפס
75 מחיר מוטבע על הספר 98

עוד על הספר

ניקה

כבעלת תואר ראשון ושני בספרות ולצד היותה מגיהה מקצועית, ניקה, מצאה את תשוקתה ואהבתה הגדולה בכתיבת ספרי פנטזיה. היא מאמינה בטשטוש הגבול הברור בין המציאות לפנטזיה.

ספריה פרש המוות, כולנו חיות, דואט בין הזיה לפיכחון וסדרת מלחמת המינים זכו להצלחה מסחררת ולביקורות נלהבות בקרב קהל הקוראים.

תקציר

"אז אתה לא מכחיש את היותך קוסם שחור. אתה אינפרני, מהממלכה האפלה."
כשלא ענה, העזתי להביט בו. הוא חזר לעמוד על רגליו ועיניו הכחולות והצלולות ננעצו היישר בעיניי. יכולתי להישבע שסלסט תמרנה את הזמן סביבנו כי הכול חדל מתזוזה. פישקתי את שפתיי כשחמימות הצטברה בבטני התחתונה.
"הממלכה האפלה, את אומרת? שמעתי כינויים גרועים מכך."
"כל ממלכה שמבקשת לפגוע בממלכה אחרת היא אפלה. לדעתי הכינוי ראוי לה."
הכול הסתיים לפני שני עשורים כאשר המלחמה הכניעה את הארץ כולה והערפל השחור התפשט בין נתיני הממלכות, תושביה.
הכול התחיל בבוקר יום הולדתה העשרים ואחד של אשלנד, כאשר אבן האוניקס הלבנה שקיבלה במתנה מהוריה רגע לפני שנאלצה להיפרד מהם החלה לזהור.
מלאת תקווה להשכנת שלום בין הממלכות, אשלנד מתכוננת לצאת למסע לצידו של קאטו, האביר הנאמן, וחברים נוספים. בכוונתה של אשלנד לדרוש לעצמה את מקומה הראוי על כס ממלכת אלמורה, אך כוחות אפלים החפצים בעוצמה הטמונה בידיה יעשו הכול כדי למנוע ממנה להגשים את ייעודה.
אשלנד עתידה לגלות שאויבה הגדול ביותר הוא בן בריתה החשוב ביותר, או שמא אין זה המצב? האם הוא עתיד להוביל אותה אל סופה? האם קיימים חיים ללא המוות, והאם המוות אינו אלא חיים?
פרש המוות הוא ספר הביכורים של ניקה. זו פנטזיית הרפתקאות ארוטית סוחפת, מלאת תהפוכות ושינויים שיותירו את הקורא מרותק עד לדף האחרון.

פרק ראשון

פרולוג

סיפורה החל לפני שני עשורים, בימים שבהם השלום, ששרר בממלכת אלמורה במשך עידנים רבים, הופר על ידי ממלכת אינפרנייה. אלמורה, ביתם של בני האלמוראים, הייתה ממלכה משגשגת וירוקה שקיבלה בברכה את בני המינים כולם. היא סחרה עם בני פלקון, למדה ופיתחה את תורת מלחמתה עם בני ממלכת בוראליס, העסיקה בני סנטיוס כמרפאים של נתיניה והייתה מקום מקלט לפליטי המלחמות שהתקיימו בין הממלכות האחרות. משום כל הסיבות האלה הממלכות האחרות העריצו את המלך מָתיאוּס, מלך אלמורה, וכיבדו את הסכמי השלום שבין הממלכות.
יום אחד הציפורים נדדו מארץ תיאמת ולאחר היעלמותן הפרחים נבלו אט־אט. לא עבר זמן רב עד שאנשיו של המלך חזרו בידיים ריקות ממסעות הציד, והיבולים לא הניבו דבר למעט תוצרת רקובה. רעב כבד פקד את הארץ כולה והביא עימו מגפה שתבעה קורבנות רבים. המרפאים, בני סנטיוס, לא נשאו פרי במציאת התרופה, שכן לא ידעו מה מקורה.
המלך הדגול מתיאוס סבר שמלכה של אינפרנייה, הממלכה האפלה החיה תחת ערפל שחור כבד, הטיל קסם שחור על ממלכתו. הוא נאלץ לשלוח את כוחות צבאו המלכותי אל אדמותיו כדי שיסיר את הכישוף. המלחמה ארכה שנים רבות ותבעה קורבנות רבים. חיילים בחרבות, בגרזינים ובמגיני ברזל ניצבו מול כוחם האדיר של בני אינפרנייה, הקוסמים השחורים. מרבית חייליו של מתיאוס איבדו את חייהם במאבק להשכנת השלום, והמלחמה התדפקה במהרה על דלתות הארמון המלכותי.
כשהארמון נפרץ, הכוח המלכותי המיוחד לחם עד אחרון הלוחמים למען הצלתם של המלך מתיאוס, המלכה סִינֵסׇּה והנסיכה התינוקת אַשְׁלֵנְד.
לפני שהאויב הספיק לכתרם, המלך העביר אל בתו התינוקת אשלנד את המתנה המלכותית העוברת מדור לדור ושלח אותה בחברת מתלמד צעיר בכוח המלכותי המיוחד והאחרון שנותר בחיים, דרך מעבר סודי מחדר השינה של המלך, אל התעלות התת־קרקעיות ומשם אל היציאה מהארמון.
לפני עזיבתה של הנסיכה, בנשימתה האחרונה העניקה המלכה לבתה את האבן המלכותית שעליה שמרו המלכות במשך דורות, אך חתמה את כוחותיה כדי שאף אחד לא יוכל לאתר את הנסיכה בעזרתה.
וכך רכב המתלמד הצעיר אל עבר עתיד לא נודע כשבזרועותיו הנסיכה אשלנד.
מאז עברו שנים רבות ופני הארץ השתנו. ממלכת אלמורה נכבשה על ידי אינפרנייה וסופחה אליה. האלמוראים שועבדו לעבדות, ביניהם גם בני לופוס, שאותם בני אינפרנייה הכריחו להשתתף בקרבות אלימים לשם השעשוע. קווי המסחר בוטלו ובני פלקון הפכו מסוחרים לשודדים ועסקו בגניבה ובסחר בסחורות לא חוקיות. פליטי מלחמה הוצאו להורג בפומבי ויתר המינים בני המזל שלא נפלו לידיו של המלך האכזר סגרו את דלתותיהם מפני יתר תושבי היבשת בציפייה ליום שבו שערי ממלכתם ייפתחו מחדש.
כששליט אינפרנייה, המלך טֶנְטְרוּם לבית אנטיפוד, גילה שאשלנד נעלמה עם המתנות המלכותיות שחמד, זעם ופיזר את חייליו ברחבי תיאמת בחיפוש אחריה אך עד היום לא נודע דבר בנוגע למקום הימצאה.
 
‫–‬ יומני ההיסטוריה של תיאמת
שנת 4870 לנפילת המטאור הגדול
פרק I

"שוב!" קָאטוֹ צעק והסתער עליי לפני שהספקתי להשתלט על ההתנשפויות שלי.
חסמתי את מכת החרב שלו במטה שלי ועצרתי את נשימתי משום שהמכה שאבה ממני את כל כוחותיי. הוא חייך אליי בתגובה ועצבן אותי עוד יותר משום שהמכה שהנחית עליי לא הצריכה ממנו שום מאמץ.
"הידיים שלך רועדות, אַשׁ. אסור לך לחשוף את נקודות התורפה שלך."
הוא זינק לאחור ויכולתי סוף־סוף לנשום נשימה הגונה. אגלי זיעה הצטברו על מצחי ונטפו אל עיניי. בדיוק כשהתכוונתי למחות את זיעתי הוא הסתער עליי שוב. הפעם לא הייתי זריזה מספיק ומצאתי את עצמי על האדמה כשקאטו רוכן מעליי ומצמיד את חרבו אל גרוני.
"זה מספיק להיום," פסק, הסיט את חרבו והושיט אליי את ידו. העפתי אותה ברוגז וקמתי בכוחות עצמי, מנערת את האדמה מבגדיי.
"זה לא הוגן, אתה גדול וחזק בהרבה ממני," סיננתי בין התנשפויותיי הכבדות.
"אף אחד לא אמר שהמלחמה הוגנת." הוא לעג לי שוב, כפי שעשה תמיד. הפניתי אליו את גבי בכוונה לחזור אל המנזר. "אני לא האויב, אש!" הוא צעק אליי כשהתרחקתי ממנו.
"כרגע החלטתי שאתה כן!" צעקתי בתגובה, אבל הוא הספיק להיעלם מטווח ראייתי.
דמעות תסכול החלו להצטבר בעיניי בשל התבוסה הנוספת. הן התערבבו בזיעה המלוחה וצרבו את עיניי. כשהושטתי את ידי כדי למחות אותן, הן התערבבו בבוץ שדבק בידיי וחשתי צריבה בעין שכמעט עיוורה אותי. "לעזאזל איתך, קאטו! אני שונאת אותך!" צעקתי ורצתי בחזרה אל חדרי במגורי המנזר, מושפלת.
המנזר היה ביתי בעשרים השנים האחרונות והנזירים היו משפחתי. קאטו הביא אותי לפה כשהייתי תינוקת רכה. המקום הזה, לדבריו, היה בטוח עבורנו יותר מכל מקום אחר בתיאמת, במיוחד מפני שמלחמה עדיין השתוללה מחוץ לחומות המנזר.
הנזירים נטלו על עצמם את נדר השתיקה. ראש המנזר שמר לעצמו את זכות הדיבור, אם כי המעיט להשתמש בה. הוא אמר פעם שלמילים יש כוח ושכל מילה יכולה להעניק לי שיעור יקר מפז אם אלמד להקשיב נכון, אבל הבעתו הנרגזת בכל שיעור כזה אמרה לי שכנראה לא עשיתי את זה נכון. הוא נהג להצביע על עלה נידף ברוח או על הדשא שתחת כפות רגליו היחפות ואני הנהנתי בדממה כי לא היה לי מושג למה התכוון.
על פניו תמיד עלה חיוך רך ויודע דבר שרק הטריף אותי עוד יותר. הוא נהג לקחת את ידי ולהניח אותה על בית החזה שלי כדי שאקשיב לצו ליבי או כדי להשתיק את התרועות שרעמו בתוכי. במשך כל הזמן הזה קיללתי ארוכות בליבי, ותמיד הייתה לי תחושה שלנזיר הזה הייתה שמיעה מצוינת.
לאחר כמה היתקלויות בקירות ובמשקוף הדלת בגלל הצריבה שבעיני הצלחתי למצוא את דרכי אל חדרי. זרקתי על מיטתי את המטה שהעניק לי ראש המנזר, פשטתי את בגדי האימונים ונכנסתי אל חדר הרחצה כדי לשטוף מעצמי את כל התחושות שגעשו בי.
לעולם לא אצא מפה, לעולם לא אהיה מוכנה. זהו זה, נידונתי לחיים בגלות וכנראה גם אמות במציאות הזאת. קאטו טען שכשאהיה מוכנה אוכל להתייצב מול הגורל שלי, הגורל שמשפחתי ייעדה לי, שממלכתי ייעדה לי, שהאלים עצמם ייעדו לי ושלגביו לא היה לי שמץ של מושג. המציאות הזאת נראתה רחוקה ומנותקת ממני.
יום־יום מצאתי את עצמי מוכנעת ומוטחת שוב על האדמה על ידי קאטו, שמתח את הגבולות הפיזיים והנפשיים שלי. הייתי נסיכה ובכל זאת התפלשתי בבוץ ובאבק מזריחת החמה ועד לשקיעתה.
עיקמתי את אפי כשתהיתי אם אימי הייתה צריכה לסבול יחס כזה בהתבגרותה, ואז נזכרתי שאימי סבלה עינויים עד שנפחה את נשמתה, לכן אסור היה לי להתפנק.
המחשבה על מות אימי העציבה אותי ונתתי לדמעותיי ליפול כשהתייפחתי בדממה. קאטו שנא לראות אותי בוכה. הוא ראה בחישולי אתגר, ועשה זאת באמצעות הגברת קושי האימונים. הגבול בינינו היטשטש עם כל דמעה ולי לא הייתה ברירה אלא לציית כעיוורת להחלטותיו כי קאטו ידע טוב ממני. טוב מכולם.
לפני שיצאתי אל חדר האוכל לארוחת השקיעה, סקרתי את עצמי במראה כדי לוודא שלא נותרו שאריות עצב או תסכול בהופעתי. עיניי היו אדמדמות מעט, אבל יכולתי לתרץ זאת כעייפות. עם זאת, מצאתי משהו חינני באדמומיות הקלה משום שהיא הבליטה את צבען האפור הבהיר של עיניי. שערי החום־אגוז היה פזור ומסופר בתספורת קארה, ולא היה טעם להתעסק איתו יותר מדי. הוא בדרך כלל התייבש מעצמו מהר כי היה חלק ודק מאוד. בחרתי בתספורת קארה לפני כשנה לאחר האימון האינטנסיבי ביותר שעברתי, ושזכור לי יותר מכל האימונים האחרים. קאטו לפת את שערי הארוך ולא הצלחתי להשתחרר מאחיזתו ואז למדתי שיעור חשוב מאוד בהבנת החולשות שלי. דמעות הציפו את עיניי בשל הכאב שהבעיר את הקרקפת שלי ובכל זאת חטפתי מקאטו את חרבו וחתכתי את שערי בתנועה אחת חדה. תפסתי את קאטו בהפתעה גמורה, אבל ההבעה הגאה שהייתה על פניו מלווה אותי עד היום. מצאתי את עצמי רודפת אחר המבט הזה, כמהה לראות אותו בשנית.
הפסד יכול ללמד אותך על עצמך יותר מניצחון, קאטו תמיד אמר. על אף היותי תלמידה עקשנית את השיעורים החשובים ביותר חוויתי על בשרי.
הייתי לבושה במכנסי פשתן לבנים וארוכים בגזרה רחבה ובחולצת בטן לבנה בעלת שרוולים ארוכים ורפויים, וחגרתי חגורת עור חומה ועבה שבתוכה הסתרתי פגיון קטן. הנזירים לא אהבו שאנשים נשאו כלי נשק בסביבתם, אבל לא הרגשתי בנוח להסתובב בלי כלי נשק אחד לפחות. הנזירים תפרו בעצמם את גלימות הברדס החומות והארוכות שלבשו, ואת בגדיהם התחתונים הכינו מבד פשתן לבן.
הם תפרו עבורי גלימה חומה שהתאימה לגזרתי הנשית אך לי, בניגוד אליהם, לא הייתה שום כוונה להתנזר. לא כשהמשכיות שושלת המלוכה הייתה תלויה בי. כאילו לא היה עליי מספיק לחץ. נאנחתי והכרחתי את עצמי לצאת מהחדר כשהבטן שלי קרקרה בקול רם.
חדר האוכל היה ממוקם בהיכל המרכזי של המנזר. המבנה כולו היה עשוי לבני אבן עתיקות והתקרה הייתה גבוהה ומקומרת כיפות־כיפות. לאורך הקירות נקבעו מנורות שהוארו בנרות. אף שהשולחנות הארוכים אוכלסו בנזירים רבים, שקט שרר בהיכל והופר רק על ידי קול פיצוח הלהבות באח המרכזית.
צעדתי לאורך חדר האוכל אל המקום הקבוע של קאטו ושלי לצד ראש המנזר והרעפתי חיוכים אל הנזירים שעל פניהם חלפתי. כשהתיישבתי, קאטו הניח לפניי צלחת עמוסה בכל טוב. אכלתי מהר מדי והבטן שלי התכווצה. הייתי מורעבת.
שנינו כיבדנו את אורח חייהם של הנזירים, לכן נהגנו לשמור על שתיקה במהלך הארוחות ותמיד הודיתי על כך. הייתה לי תחושה שאם יכולנו לדבר קאטו היה מעביר ביקורת על הלחימה העלובה שלי והייתי מאבדת את התיאבון.
כשסיימנו לאכול פינינו את הצלחות אל האזור המיועד לכך. במקום לפנות ישירות אל חדרי החלטתי לצאת לטיול רגלי סביב המנזר. נפרדתי מקאטו ביציאה מחדר האוכל ומיהרתי להתרחק ממנו לפני שיספיק להשחיל מילה אחת על הפליטה הילדותית שלי לאחר תבוסתי.
שמי הלילה היו צלולים מעננים והכוכבים האירו בחוזקה. הירח היה כמעט מלא וההילה שלו בהקה על רקע צבעו הכהה של הלילה והאירה את הגנים שהנזירים תחזקו בקנאות רבה.
צעדתי בשבילי הגנים בין השיחים המעוצבים והשקט השרה עליי שלווה. נהגתי לצעוד בגנים לעיתים קרובות. הייתי רגילה להיות לבד; לא נרתעתי מבדידות והיא כבר לא העציבה אותי, אם כי לפעמים, בשעות הקטנות של הלילה, כשהתהפכתי במיטה בלילות נטולי שינה והסיוטים התגנבו, תהיתי אם ההכרה בעובדה שהייתי יתומה היא זו שהכתה בי ולא נתנה לי מנוח.
לא היו לי זיכרונות להתנחם בהם או להתעצב מהם, כך שלא ידעתי מה המציאות הנוראית של המלחמה גזלה ממני. מאז ומתמיד הייתי במקום השלו הזה, לא חזיתי במראות הקשים של המלחמה. הרגשתי שחייתי בתוך בועה, רחוקה מהמציאות וממה שהגורל קבע עבורי, אך ידעתי שאני נסיכה, וזו הייתה עובדה שסחבתי על כתפיי מאז מוחי הצליח לאגור זיכרונות לטווח ארוך. כובד משקלה ישב היטב עליי.
אף שחייתי בין נזירים, קאטו דאג שלעולם לא אשכח מהיכן הגעתי. בנוסף לאימונים הפיזיים המפרכים, הוא היה מעביר לי שיעורי 'מבוא לנסיכות', או כך לפחות כיניתי אותם. היה חשוב לו להנחיל לי את ערכי הממלכה ומה מצופה ממני בתור בתם של המלך מתיאוס ושל המלכה סינסה.
הסיפורים שלו נשמעו כמו אגדות מפי טובי המספרים ולא כמו משהו שנגע לי. האם עדיין נחשבתי נסיכה כשלא הייתה לי ממלכה למלוך עליה? רק האלים ידעו אילו זוועות הנתינים שלי חוו מאז מות הוריי והיעלמותי. האם נטרו לי טינה? האם יקבלו אותי בבוא הזמן? המחשבות על כך לא הניחו לנפשי. מיום שבאתי לעולם לא הייתה לי בחירה ותהיתי אם אי פעם תהיה לי. האם הייתי רוצה להמשיך לחיות כאן, במקום המדהים הזה, אם זה היה אפשרי?
קול צעדים נשמע מאחוריי ושלף אותי ממחשבותיי. זינקתי בהפתעה. תמיד מוכנה, תמיד דרוכה – אחד מכללי הברזל שהנחיל לי קאטו.
"היי, זה רק אני." קאטו הניח את ידו על כתפי. "פעמון ההשכבה צלצל ולא ראיתי אותך בחדרך. תיארתי לעצמי שתהיי כאן."
"כן... סליחה, אפילו לא שמעתי אותו."
"את בסדר? על מה את חושבת?" הוא נראה מודאג.
"הלכתי לאיבוד במחשבות בנוגע לבחירות שאנחנו בוחרים בחיים. או העובדה שאין לנו יותר מדי מאלה, יותר נכון. גם לך לא היו הרבה אפשרויות לבחור מהן, נכון?" שאלתי. קאטו היה אביר מתלמד ביום שבו ברח מהארמון איתי, לאחר שהוריי הפקידו את חיי בידיו. הפרידו בינינו רק כמה שנים, אבל בשונה ממני היו לו זיכרונות מחייו הקודמים. ההתחנכות והאימונים לקראת התפקיד העתידי בכוח המלכותי המיוחד מתחילים מילדות.
"אני מניח שלא." הוא נראה מהורהר. "הוריי שירתו בכוח המלכותי המיוחד. למעשה, כך הם הכירו והקימו את בית אוגוסטוס. אני מניח שזה היה רק טבעי שאלך בעקבותיהם ואתגייס. זה הכבוד הגדול ביותר עבור אנשים פשוטים כמונו."
"אתה מתגעגע אליהם?" שאלתי. התיישבתי על ספסל מול המזרקה והחוויתי בידי לקאטו שיתיישב לידי.
"מאוד. יש ימים שבהם הגעגועים שולטים בי וימים שבהם אני פשוט שמח." הוא התיישב וחייך.
"שמח? מה כוונתך?"
"מובן שמותם העציב אותי מאוד, אבל כשאני חושב על הכבוד הגדול שהעניקו לי הוד מעלתם כאשר הפקידו את חייך בידיי, אני יודע שהם היו מתגאים בי, גם אם הייתי האפשרות האחרונה שלהם. כל הכוח המלכותי נמחה באותו יום..." קולו דעך.
"נשמע לי בלתי אפשרי לצאת למשימה בעלת סיכויים קלושים כל־כך. זה להקריב את החיים שלך ומוות הוא דבר סופי כל־כך. זה קשה אף יותר כשאינך יכול לדעת בוודאות שההקרבה שלך תוביל לשינוי שייחלת שיקרה."
"אם הכוונה טהורה, זה הדבר האצילי ביותר שאפשר לעשות. כולם מתו כגיבורים באותו יום. שמותיהם ייזכרו לנצח בין דפי ההיסטוריה של הממלכה ולעד אהיה אסיר תודה להם מפני שבזכותם שנינו נמצאים כאן, בטוחים. זה לא דבר של מה בכך, אשלנד, אל לך לקחת זאת כמובן מאליו. יום יבוא ונוכל להשיב להם על גבורתם הבלתי מעורערת."
"אני פוחדת," התוודיתי בלחש, מפחדת להודות בכך בקול. לא ידעתי גבורה מה היא, בוודאי לא כמו זו שהפגינו כל אלה שאיבדו את חייהם במלחמה.
"גם אני," קאטו אמר. הבטתי בו והוא חייך. הוא תמיד חייך כי הוא ידע שזה השרה עליי רוגע. אלים, מה הייתי עושה בלעדיו? "וזה בסדר גמור כי שנינו יחד בסיפור הזה ואני מאמין שיגיע היום שבו תהיי מוכנה. אני מאמין בך."
קאטו הרים יד אל פניי, אחז בסנטרי והכריח אותי לפגוש את מבטו. כשעיניי נחו על עיניו החומות והכנות הרגשתי שמבטו מפלח את דרכו היישר אל נשמתי, כמחפש אחר הבטחה חרישית להצהרתו. ריאותיי איימו להתפוצץ כי נראה לי ששכחתי איך לנשום. שערו השטני נפל על מצחו והנמשים שהידרו את אפו הקנו לו מראה צעיר על אף רוח הלחימה העזה שקרנה מעיניו ופעמים רבות השכיחה ממני את העובדה שקאטו היה ילד כשעזב את הארמון ונאלץ להתבגר מהר מדי. "קאטו..." שמו נפלט מבין שפתיי כשהרמתי את ידי לפגוש בידו. היא הייתה חמימה והתחושה הייתה נעימה, מנוגדת לצינה שחלפה בי בשל הרוח הקרירה שנשבה באותו הלילה. הוא לא הסיט את מבטו ממני והחיוך שעל פניו גווע. עיניו ירדו אל שפתיי והרגשתי אותן מתייבשות. העברתי את לשוני עליהן אך תחושת היובש התפשטה גם אל גרוני כשהעזתי להביט בשפתיו. הן היו מלאות ומזמינות, בולטות על רקע הזיפים שכיסו את לסתו. פרפרים הכו בכנפיהם בדפנות קרביי וראשי הסתחרר. אם רק ארכון אליו, רק מעט...
"הידיים שלך קפואות, אשלנד!" קאטו קטע את הטרנס שלתוכו נשאבתי ומצמצתי בניסיון להתמקד. "בואי ניכנס, אל תחשבי שתתחמקי מאימונים אם תתקררי." הוא התרומם לעמידה והביט בי בציפייה.
"כ־כן, כן." כחכחתי בגרוני וקמתי אחריו. רגליי כמעט כשלו מהלם דחייתו. לא הייתי בטוחה כיצד לפרש זאת, אם זו תחושת החמצה שהרגשתי או חרטה עמוקה. "לא נרצה שזה יקרה," השלמתי כשעקבתי אחריו בפנים מושפלות בניסיון להסתיר את הסומק העז שצבע אותן.
פנינו אל אגף המגורים בדממה מעיקה ונפרדנו בברכת 'תבורך הלבנה' לפני שכל אחד מאיתנו נכנס אל חדרו. כיסיתי את פניי בידיי ונשענתי על דלת חדרי כשתסכול מהול בבושה איומה השתלט עליי.
מה קורה לי, לעזאזל? מה כמעט קרה? אני חייבת לתפוס את עצמי בידיים.
הצלחתי להתנתק מהדלת אך לא מהתחושה המרה שליוותה אותי לאחר שכמעט עשיתי משהו שאסור היה עליי לעשות.

החמה הפציעה ורשמית היה זה יום חדש; היום שבו ציינתי עשרים ואחת שנים להולדתי. אושר והתרגשות הציפו אותי, אבל אז ההבנה החלה לשקוע.
הייתי בת עשרים ואחת. אלים אדירים, בת עשרים ואחת. התרגשות התחלפה בחרדה. כל אותם ערכים מלכותיים שקאטו הנחיל לי הכינו אותי ליום הזה. היה מרחק גדול בין היותי נסיכה לבין חיי כלוחמת מתלמדת מוקפת בגברים.
משהו בתוכי התעורר ואמר לי שדברים עמדו להשתנות, ואם היה משהו שהצלחתי ללמוד מקאטו זה שהיה עליי תמיד לסמוך על תחושת הבטן שלי. נשמתי עמוק והסטתי מעליי את השמיכה.
תהיי אמיצה, אשלנד. את נסיכה, לכל הרוחות. תתנהגי בהתאם.
התרחצתי ולבשתי את בגדי האימונים, מכנסוני עור קצרים וחומים, חולצת פשתן לבנה וארוכת שרוולים רחבים וחגורת עור עבה. המחוך שלבשתי נשרך מקדימה, חבק את גופי והבליט את שדיי, שבלעדיו היו כמעט בלתי נראים. הכנסתי את הפגיון אל החגורה, נעלתי את המגפיים החומים והגבוהים, אחזתי במטה ויצאתי אל חדר האוכל לארוחת הזריחה.
כשנכנסתי להיכל לא מצאתי את קאטו או את ראש המנזר ותהיתי אם משהו קרה. אכלתי ביצים מקושקשות, ירקות חתוכים מגינת המנזר ולחם מרוח בחמאה, כולם מעשה ידיהם של הנזירים. האוכל תמיד היה פשוט אבל משביע, והודיתי לאלים ולנזירים על טוב ליבם.
כשסיימתי לאכול פניתי לאולם האימונים. בכניסה לאולם ראש המנזר חלף על פניי במהירות כזאת, שתהיתי מה רודף אותו. בפנים מצאתי את קאטו מתאמן לבדו בחרב. צעדיו היו מחושבים וזריזים כשהניף את החרב הגדולה והמעוטרת בסמל המלכותי המשפחתי כאילו הייתה קלה כנוצה. השתהיתי כמה רגעים כדי לבחון אותו והוא נראה מוטרד. תהיתי אם לראש המנזר הייתה יד בדבר. הזיעה הצטברה על מצחו והכתימה את חולצתו באזור החזה וזה רמז לי שהוא התאמן הרבה לפני זריחת החמה.
כחכחתי בגרוני כדי להודיע על נוכחותי. "היי, לא ראיתי אותך בארוחת הזריחה, הכול בסדר?"
הוא כיוון אליי את חרבו ונעמד בעמדת קרב. "כן, בואי נתחיל," אמר, נמנע מקשר עין איתי, מעורר בי אי־נעימות. האם זה מפני שעתה הייתי בת עשרים ואחת? או גרוע יותר, האם זה בגלל מה שקרה אתמול? שתי האפשרויות הלחיצו אותי. הוא כל מי שהיה לי, אסור היה שדברים ייעשו מוזרים בינינו. הייתי עלולה לאבד את השפיות בלעדיו.
נעמדתי מולו והרמתי את המטה, מוכנה להילחם. הוא הכה במטה בחרבו. "אני הולך עד הסוף, אשלנד, תהיי מוכנה." הוא בקושי הספיק לסיים את המשפט וכבר זינק עליי. התכופפתי והנפתי את המטה בתנועה סיבובית לעבר רגליו. הוא זינק הצידה בקפיצה גבוהה. התגלגלתי על גבי הרחק ממנו ונעמדתי על רגליי בזריזות, אבל לפני שהספקתי לחגוג את ניצחוני הרגעי הוא ניתר לכיווני כשחרבו מונפת באוויר. הרמתי את המטה כדי לבלום את חרבו. הרעד שיצר מגע המטה שלי בחרבו, ברזל על ברזל, הרטיט את ידיי אך לא התכוונתי לסגת. הניסיון להדוף אותו בכל כוחי הוציא מפי אנקה רמה. הרגשתי שהוא גבר עליי בכוחו כשרגליי החליקו על גבי רצפת השיש והבנתי שאין טעם לנסות להיאבק בו. סובבתי את גופי הצידה כדי לצבור את התאוצה שלה הייתי זקוקה ושלחתי בעיטה ישירות אל גבו.
הוא נפל על ברכיו ופרץ בצחוק. התגובה שלו בלבלה אותי ונסוגותי מעט לאחור אך לפני שהצלחתי להבין מה קורה הוא שלף את המגן שהיה מוצמד לגבו, הניף אותו בתנועה סיבובית ופגע ברגליי. השתטחתי על הצד וכאב חד פילח את מרפקי ושיתק את כל זרועי כאילו ברק פגע בי.
"שנייה אחת של חוסר תשומת לב יכולה לעלות בחייך. גם כשהאויב שלך למטה אסור לך להוריד את המגננות."
"לעזאזל, קאטו. המרפק הורג אותי. קיבלתי זרם נוראי. זה כואב כמו ייסוריי נצח בעולם הארורים," ייללתי.
"זה לא מעניין את האויב. את חושבת שמרפק כואב יספק את המלך טנטרום? עד שלא תשכבי לרגליו מתבוססת בדמך ומתחננת לרחמיו הוא לא ישחרר אותך, וככל הנראה אפילו לא אז! קדימה, קומי על רגלייך, אשלנד!" הוא כעס.
התעצבנתי על תגובתו הקיצונית. קאטו תמיד היה חד וממוקד באימונים שלנו, אבל בעוד באימונים אחרים הוא הצביע על נקודות מסוימות שהיה עליי לחזק, באותו יום הוא פשוט לא הפגין רחמים. לכל הרוחות, הוא התנהג כאילו הוא שונא אותי. אבל מה היה ההיגיון בזה? הרי הוא זה שדחה אותי בלילה הקודם. הכמעט־נשיקה שלנו כבר עשתה שמות ביחסים שלנו, אז מה היה קורה אילו היינו מתנשקים? הוא היה מוכן לזרוק את מה שהיה בינינו בגלל כמעט טעות? הזעם התפשט בעורקיי.
קאטו, אתה כזה דפוק. זה היה הזמן לשנות טקטיקה.
זינקתי על רגליי, ניערתי את ידי הפגועה והרמתי את המטה שוב לעמדת קרב. רצתי אל קאטו והנפתי את המטה אך הוא הדף את המכה. חייכתי אליו, קירבתי את פניי אל פניו ושרבבתי את שפתיי. עיניו ננעלו על שפתיי וזו בדיוק הסחת הדעת שלה הייתי זקוקה כדי לבעוט בברכיו. חוסר הריכוז הרגעי שהוא חווה היה לא אופייני לו ואישר את תחושתי שכעסו נבע ממה שקרה בינינו. פישלתי בגדול.
הוא זעק בכאב וצנח על רגליו ואז הכנסתי אגרוף היישר בפניו. הוא כיסה את פניו בידיו כשהשתטח על צידו וסינן שברי מילים. לפתע ירק דם על רצפת השיש ופרץ בצחוק.
זהו, הוא איבד את זה סופית. הממזר לועג לי.
נעצתי את המטה בחוזקה בבטנו והוא נאנק. "אני שונאת אותך, קאטו," סיננתי וברחתי מאולם האימונים לפני שהוא הספיק להגיב.
רצתי במורד מסדרון אגף המגורים, נכנסתי אל חדרי וטרקתי את הדלת מאחוריי, דמי השתולל בעורקיי ודמעות הציפו את עיניי. כאב עדיין פעם במרפקי, והרגשתי שהלב שלי התנפץ לרסיסים. העפתי את המטה על הרצפה, צנחתי על מיטתי והתמסרתי לבכי. הוא לעג לי, האידיוט המרושע.

דפיקה על דלת חדרי הקיצה אותי משנתי. לא ידעתי מתי בדיוק נרדמתי, אבל עיניי צרבו והתקשיתי לפקוח אותן. קמתי ממיטתי וניגשתי אל הדלת. כשפתחתי אותה קאטו עמד מולי בפנים מושפלות, שפתו שסועה. אוי, אלים אדירים, אני עשיתי לו את זה.
"אתה בסדר?" שאלתי. גם כשכעסתי, דאגתי לו.
"זה בדיוק מה שהתכוונתי לשאול אותך," הוא מלמל.
"כן, סתם יום רגשי כזה," התוודיתי. "זה נראה נורא." הושטתי את ידי לעבר פניו אך הוא התחמק ממגעי. טוב, זה באמת היה מוזר.
"זה כלום, הגיע הזמן שתכניסי לי ימנית רצינית." הוא צחק אך צחוקו גווע במהירות. "את יכולה לבוא אחריי כדי שנוכל לדבר בפרטיות? אני חושש ששיחה בחדרך תהיה לא הולמת."
"כן, כמובן." הסמקתי קלות מהמחשבה על קאטו בחדרי ומיהרתי לצאת בעקבותיו.
קאטו הוביל אותנו לעבר הגנים. חצינו אותם ויצאנו משטח המנזר אל שדות הדשא. התיישבנו על הצוק בפנינו אל ים לׇקְרִימָה, בוהים בגלים הפראיים. הרוח שנשבה בלילה הייתה קרירה וחיבקתי את עצמי כדי להתגונן מפני הקור. קאטו הסיר מעל כתפיו את גלימתו החומה וכרך אותה סביבי. הודיתי לו בחיוך.
"מה אנחנו עושים פה?" שברתי את השתיקה.
הוא נאנח. "צר לי על כך שהוד מעלתם לא יכולים לחגוג איתך את יום הולדתך העשרים ואחד."
"זכרת." חיבקתי את ברכיי, הנחתי את לחיי עליהן והבטתי בו כשליפף סביב אצבעותיו את גבעולי הדשא הגבוהים שבין רגליו.
"ממלכת אלמורה הייתה מזמינה נציגים מכל רחבי תיאמת כדי לציין את המאורע החשוב, וכחלק מחגיגות יום ההולדת היה מתקיים טקס מלכותי כדי לציין את המעבר שלך לגיל הבשלות."
"בשלות? אלים אדירים, הם היו חוגגים את העובדה שהגיע זמנם להרביע אותי?" השתנקתי וסומק עז צבע את פניי.
"לא." קאטו צחק. "גיל הבשלות הוא הגיל שבו אפשר להתחיל להכין אותך למלוך. אם תחפצי ללדת צאצאים את בהחלט רשאית לבחור לעצמך נסיך להתחתן איתו. אם הורייך היו בחיים הם היו צריכים לאשר את הזיווג. אחרי הכול, הממלכה תזדקק ליורש."
"לממלכה שאינה קיימת אין כל צורך ביורש," אמרתי ביובש.
"את טועה. אלמורה קיימת. פה." הוא לקח את ידי והניח אותה על בית החזה שלי. "ופה." הוא הניח את ידו החופשייה על החזה שלו. "היא קיימת בכל פעימת לב של הנסיכה שלנו, בכל פעימת לב של הנתינים שלה."
"לא, אין סיכוי!" המחווה שלו הלחיצה אותי. משכתי את ידי ממנו. "אני לא מוכנה."
"הגיע הזמן, הנסיכה אשלנד," הוא אמר בשקט והביט אל האופק. הגלים המשיכו להתנפץ על הסלעים ותחושה מבשרת רעות התעוררה בקרבי.
"זה בגלל מה שקרה אתמול?"
"לא," הוא ענה בקצרה, אבל הבחנתי בהתקשחות גופו.
"אז מה העניין? הנזירים מגרשים אותנו? אני יכולה לדבר עם ראש המנזר, הוא יבין שאני זקוקה לזמן נוסף."
"לא בזה מדובר." הוא נאנח והוציא מכיסו נרתיק מבד קטיפה אדום שעליו היה רקום הסמל המלכותי של משפחתי. נדהמתי ונותרתי ללא מילים. "אני חושש שנגמר לנו הזמן." הוא הוציא מנרתיק הבד אבן אוניקס לבנה ומהבהבת, וכשהניח אותה בידי הרועדת, היא זהרה בבוהק שהתיק את נשימתי.
"מ־מה זה?" גמגמתי.
"הבוקר עם זריחת החמה, כשהיא החלה להבהב, תהיתי אם יש קשר כלשהו ליום הולדתך. עכשיו אין לי ספק בכך." הוא הביט בי ועיניו אורו.
"על מה אתה מדבר? מה קורה כאן?"
"את האבן הזאת אימך העניקה לך לפני מותה. היא הייתה רדומה תחת הכישוף שהטילה עליה אך נראה שהגיע זמנה להתעורר. אני חושש שלא נוכל להישאר כאן. האבן יכולה להוביל אלייך את טנטרום, מלך אינפרנייה. כל הנזירים נמצאים בסכנה כל עוד אנחנו כאן. את מבינה, אש? אין לנו ברירה אלא לעזוב."
"בגלל זה אתה וראש המנזר נעדרתם מארוחת הזריחה?"
"כן, הוא שיתף אותי בדבר נבואתו."
הוא אחז בידיי ומחה דמעה שלא שמתי לב שזלגה מעיני. "מה הולך לקרות מעתה והלאה?" העזתי לשאול.
"התעוררות האבן ככל הנראה מעידה על כך שהרבה דברים עומדים להשתנות. לא תהיה לך ברירה אלא להתעמת בסופו של דבר עם המלך טנטרום, המלך האכזר ביותר שתיאמת ידעה. ביום שבו ברחנו מהארמון... אין לך מושג בכלל למה הוא מסוגל ואני לא יכול לדמיין כמה כוח הוא הצליח לצבור במהלך שני העשורים האחרונים."
דבריו ערערו אותי והרגשתי כאילו הקרקע נשמטת תחתיי. המלך טנטרום היה עוצמתי מאין כמוהו וצבאו היה עצום. זו הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי להבין מדוע קאטו לא הפסיק לדחוק בי באימונים. הוא ידע לקראת מה עליו להכין אותי, ואני הייתי רק אחת... ספק נסיכה, ספק לוחמת. לא הייתי אף אחת מיוחדת. לפחות כך הרגשתי.
"היכן בכלל מתחילים? זה יותר מדי."
"נתחיל בצעד הראשון. נתחיל בלעזוב את המקום הזה. זה יהיה המעט שנוכל לעשות עבור הנזירים."
"אני לא מאמינה." הידקתי את אחיזתי באבן האוניקס הלבנה ובידיו של קאטו. "אתה תעזוב אותי?" שאלתי בלחישה. קולי בגד בי בדיוק כמו עצביי.
"אין סיכוי, אש." חיוך כן עלה על פניו. "ביום שהוד מעלתם הפקידו אותך תחת חסותי נדרתי שאישאר לצידך עד המוות, ואם האלים ירשו זאת, אהיה איתך גם אחריו."
זינקתי על קאטו והתייפחתי כשחיבק אותי בזרועותיו הגדולות והשריריות. "תודה, קאטו, אתה חברי היחיד בעולם הזה, וזכיתי בחבר אמת."
הוא ליטף את שערי ולא אמר דבר. כמעט נכנעתי שוב לתחושת השלווה שהוא השרה עליי עד שרוח חזקה נשבה סביבנו ובמרחבי הדשא.
"זה מתחיל." קאטו צמצם את עיניו ושחרר אותי מחיבוקו. "אנחנו חייבים לעזוב עוד הלילה."
פחד חלחל אל קרביי אך התעשתי והנהנתי. הנבואה הכתיבה את גורלנו ולא הייתה לנו ברירה אלא להיענות לה. היינו חייבים להיות מוכנים לכל דבר שייקרה בדרכנו. לא היה מדובר רק בקאטו ובי, אלא בגורל הממלכה והארץ כולה.
קאטו אחז בידי ועזר לי להתרומם על רגליי. חזרנו למנזר כדי לארוז את חפצינו.

כשעמדתי מול המבנה המרכזי של המנזר, הבנתי כמה קל זה להפוך דבר ארעי למובן מאליו. מתברר שבתוך תוכי התכחשתי לעובדה שהמנזר היה עבורנו רק מקום מפלט זמני, כי עם הזמן הוא הפך להיות יותר מזה. עכשיו נאלצתי לעזוב אותו. משום שזה טבעם של דברים, הם לא נשארים לנצח. שום דבר לא.
קאטו ניגש אל ראש המנזר, לצידו כל שאר הנזירים, וכרע ברך מולו לאות כבוד. ראש המנזר הניח יד על ראשו של קאטו והשתהה עליו מספר דקות.
אולי זו הייתה דרכו להעביר לקאטו את שארית החוכמה שלו. הוא הרי לימד אותו כל מה שידע; את דברי ההיסטוריה, את דרכי העולם ואת מיומנויות הלחימה שלו. כל מה שאביו היה אמור ללמד אותו אך נחמץ ממנו.
כשקאטו קם על רגליו והתקרב אליי, הבעת פניו גילתה לי שגם הוא היה עבורו יותר מראש המנזר. גם המקום הזה היה יותר מתחנה ארעית בחייו.
אני, לעומתו, לא ניחנתי באיפוק וזינקתי כדי לחבק את ראש המנזר בחוזקה. הוא קיבל אותי בזרועות פתוחות וליטף את ראשי בחיבה.
"ילדתי." הוא לקח את ידי והניח אותה על בית החזה שלי. "הקשיבי."
שתי מילים. שתי מילים עוצמתיות שהעניק לי ראש המנזר, ושאצרתי עמוק בתוכי. אולי לא הצלחתי לרדת אל סוף דעתו באותו הרגע, אבל הרגשתי שיבוא יום ואבין את משמעות חידותיו.
הרכנתי את ראשי מול הנזירים שבאו להיפרד מאיתנו ונפרדתי מהם בלי מילים, כפי שהם נפרדו ממני בשתיקה הרועמת שנישאה ברוח הלילה. לא הכרתי את ביתי בממלכת אלמורה, וכשהלכתי אחרי קאטו הרגשתי שנפרדתי מהמקום היחיד שהיה לי לבית.

ניקה

כבעלת תואר ראשון ושני בספרות ולצד היותה מגיהה מקצועית, ניקה, מצאה את תשוקתה ואהבתה הגדולה בכתיבת ספרי פנטזיה. היא מאמינה בטשטוש הגבול הברור בין המציאות לפנטזיה.

ספריה פרש המוות, כולנו חיות, דואט בין הזיה לפיכחון וסדרת מלחמת המינים זכו להצלחה מסחררת ולביקורות נלהבות בקרב קהל הקוראים.

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
144 דירוגים
87 דירוגים
18 דירוגים
20 דירוגים
8 דירוגים
11 דירוגים
22/2/2025

“במותה, היא צוותה לנו חיים.״ 𓆩♡𓆪 ─── ⋆⋅☆⋅⋆ ─── ⋆⋅☆⋅⋆ ── ⋆⋅☆⋅⋆ ─── הספרים של ניקה ריתקו אותי במשך שנים, תמיד משכו את תשומת ליבי, אך רק עכשיו מצאתי את הזמן והמקום לצלול לתוכם. וכשהתחלתי סוף כל סוף בפרש המוות, כבר מהשם עצמו מצאתי את מחשבותיי נודדות. תהיתי, התהפכתי בו, וכשהבנתי את משמעותו, גיליתי שטעיתי והמשמעות האמיתית נחשפה מול עיניי והמוח שלי לא עיכל את הגאונות של ניקה. הכתיבה של ניקה היא לא פחות ממשובחת, עשירה ומדויקת. היא טווה את העלילה כחוט משי, רך, מתוח, נשזר בדיוק מושלם. הספר הזה שאב אותי לתוכו, ממכר כמו סם, מרסק חוקים, חוצה גבולות. הוא שונה מכל מה שהספרות הישראלית מציעה, כמו קסם אפל שמשתלט עליך באיטיות, עד שאינך יכול עוד להשתחרר. קראתי אותו בהליכה זהירה, צעד אחר צעד, וכמו גיבוריו, מצאתי את עצמי עומד בצומת דרכים גורלית, כל בחירה כבדת משקל, כל החלטה בלתי הפיכה. חששתי מכך שהספר כתוב רק מנקודת מבט אחת, אבל זה לגמרי לא השפיע על העלילה וחווית הקריאה שלי. הרגשתי כל דמות בדיוק באותה מידה. אשלנד, הדמות הנשית, היא לב הסערה. מסעה העצמי נרקם בעדינות מדודה, בצעדים קטנים, ביטחון שנבנה מתוך ההריסות, אהבה שנולדת מחדש מתוך הכאב שלה. היא אבודה, אך מוצאת את דרכה. היא נאמנה לעצמה ולשורשיה, חכמה, מחושבת, ודמותה הייתה אחת מאלו שהפכו את הקריאה למרתקת. הדמות הגברית, אודיסוס, או בקיצור, אודין. מלאך שנפל מן השמיים הישר אל התופת. לא רק שגורלו נגזר לאבד הכל, אלא שגם נשמתו נגזלת ממנו באיטיות כואבת. התפתחותו במהלך הספר היא אחת העדינות והמרתקות ביותר שקראתי, ואני נסחפתי לחלוטין יחד עם סבלו. חשתי את הכאב שלו, הבנתי אותו. העבר שלו היה טרגי ומכשף, וכל פרט שנחשף רק גרם לי לרצות לדעת עוד. גם הדמויות המשניות היו לא פחות ממופלאות. הן הרגישו כמו רסיסים מנופצים שהתלכדו יחד ליצירה שלמה, כל אחת מוסיפה רובד משלה לסיפור. הן לא היו רק רקע, אלא חלק בלתי נפרד מהעלילה, והשפעתן על האירועים הייתה משמעותית ומוחשית. הקשרים ביניהן שידרו חברות אמת – כזו שמעמיקה עם כל עמוד נוסף. מצאתי את עצמי חווה את המסע של כל דמות בנפרד, ולא רק של הגיבורה הראשית. הדיאלוגים בין הדמויות... פשוט עוצמתיים. יש כל כך הרבה רגעים, משפטים וסיטואציות שנחרטו בזיכרוני, כאלה שאפשר לשאת איתך לחיים עצמם. השיחות מלאות חוכמה, עמוקות ומעוררות מחשבה, וכל ציטוט רק חיזק את עוצמת הסיפור. הבניית העולם הייתה מרהיבה. עשירה, מפורטת, ונוגעת בכל פרט. הסיפור שמאחורי תיאמת כבש אותי לחלוטין, כמו לחש עתיק שנשזר בעלילה. זהו עולם פנטזיה משובח, מלא ביצורים אגדיים, ואלים עתיקים שכוחם משתרע מעבר להבנת התודעה האנושית. גם אם השביל שסללו עבור בני האנוש נראה אפוף ערפל וסכנות, הרי שבין הצללים מסתתרת גם תקווה. כל רגע בקריאה הרגיש כמו סצנה שמתעוררת לחיים מול עיניי – העולם לא רק חי על הדפים, הוא מתממש בכל רגע, נשם כמו יצור חי. הרומנטיקה בסיפור אינה קלישאתית או צפויה, היא מסע אפל ומסחרר שאין ממנו מנוס. אהבתם אינה מתפתחת בקלות, היא סערה עזה שדוחפת אותם אל קצות גבוליהם, דורשת מהם להקריב את כל מה שיש להם. תשוקתם לא רק מהדהדת– היא שורפת, כנה ואכזרית, תובעת מהם להפסיד הכל כדי לזכות אחד בשני. אך אל תטעו, זה לא רומן שייקח אתכם למסע נעים ומלטף אל עבר נפשכם התאומה. הוא יתעתע בכם, ירמוס את מחשבותיכם, ישאיר אתכם ריקים, ואז ימלא אתכם מחדש. זהו מסע אל ההרים, שמתנפץ אל תוך ים סוער ובודד. כל צעד בו מרסק את ליבכם, אך בסופו תגלו שהכאב הזה מחבר אתכם מחדש, נותן לכם את החופש והאויר הנקי שאתם זקוקים לו. ניקה תסחוף אותכם אל מצולות האוקיינוס, מאפשרת לכם לטבוע בעומק עד שאין דבר מלבד החושך, ורק כשכל תקווה אבדה, היא מציתה להבה קטנה. אור זעיר שמאיר הכל. הספר הזה לקח אותי אל האפלה העמוקה ביותר, אך העניק לי נר. בזכותו, גם האפלה החשוכה והמקוללת ביותר יכולה להפיץ אור, לא כדי להיעלם, אלא כדי למצוא איזון בין טוב ורע, בין קללה לתרופה, בין צללים לאור. הספר הזה לא סיים את דרכו ברגע שהגעת לסוף – הוא נשאר איתך, נוגע בחלקים לא נראים בנשמה שלך. ‏‎ניקוד - ★★★★ ★ (5/5) ‏‎סמאט - 🌶️🌶️🌶️ 🌶️ 🌶️ (5/5) ﹌﹌﹌﹌﹌﹌﹌﹌﹌ ‏୨⎯ רשימת טריגרים ⎯୧ תגיעו לספר הזה נקיים. הוא טריגרי בוודאות לחלק מהקוראים אבל קראו את התקציר ותוכלו לחשוף חלק מהטריגרים בעצמכם. ﹌﹌﹌﹌﹌﹌﹌﹌﹌ ‏୨⎯ טרופים ⎯୧ ‏‎-`♡´- אצולה ‏‎-`♡´- פנטזיה ‏‎-`♡´- רומן אירוטי ‏‎-`♡´- גיבורה חזקה ‏‎-`♡´- האור מול החושך ﹌﹌﹌﹌﹌﹌﹌﹌﹌

2
6/1/2025

לקח לי פעמיים להתחיל מחדש את הספר, אבל כשכבר נכנסתי לזה, לא עצרתי. מרתק, סוחף, מרגש, עוצר נשימה...

1
12/2/2024

ניקה היא סופרת פנטזייה שמכררת אי אפשר להפסיק לקרוא את ספרים שלה אני התחלתי עם לפעום איתה ואז הרבה זמן הספר הזה קרץ מרגע שהתחלתי לקרוא אותו ליכולתי להפסיק הבנתי את דמויות ואת הראש של ניקה ממש התחברתי לדמות נשית בכיתי איתה , התרגשתי איתה , כאב לי ביחד איתה הרגשתי אותה בכל ספר ואיך מתחילת הספר היא הייתה ולמה היא הפכה התהליך שהיא עברה היה מדהים אני ממש אהבתי את ספר ממליצה בחום ❤️

1
6/1/2024

וואווו!!!!!! ספר מטורףףף

1
26/12/2023

מעולה

1
22/12/2023

ספר מקסים לאוהבי הפנטזיה... גיבורה ראשית מעניינת וסיפור אהבה מעניין. ממליצה

1
25/11/2023

הכי טוב שקראתי עד היוםםם חייבת עוד אחד כזה

1
23/11/2023

ממש לא ידעתי למה לצפות והיתה לי הפתעה מוחלטת כשלא יכולתי להניח את הספר מהיד. אני לא קוראת פנטזיה בד"כ אבל ניסיתי ונהנתי מהסיפור, מהאלמנטים, מהרעיונות והפילוסופיה. הסוף העציב אותי אבל גם זה קורה. שמחתי במיוחד לגלות שניקה היא ישראלית ושזה לא מתורגם🙂🇮🇱 אז תודה על חוויה מוצלחת, נראה שנפתח לי חלון לעולם חדש.

1
22/10/2023

ספר מושלם! כתיבה מדוייקת שהכניסה אותי לגמריי למעמקי הדמיון שהספר דורש.

1
17/10/2023

לגמרי הפך לאחד הספרים האהובים עליי, סיפור מהמם עם גיבורה חזקה ודמויות משניות מצויינות. מעט אפל ,מיוחד וקסום

1
14/10/2023

כתיבה קולחת, לא יכולתי להפסיק לקרוא עד שגמרתי את כל הספר. רעיון/סיפור מדהים, אהבתי כל רגע תודה. גבי

1
17/9/2023

וואו הספר לדעתי מתאים להלך הרוח של אשלנד הדמות הראשית, ככל שהיא גדלה מתבגרת ומתפתחת ככה גם הספר. פנטזיה במיטבה והסיום?? וואו. תפס אותי לא מוכנה בספרים של ניקה תמיד יש מסר נוסף ומיוחד שמלווה אותך

1
2/9/2021

זה ספר ראשון פנטזיה שלי אי פעם. מעולם לא חשבתי שאתאהב בספר מהסוג הזה. אבל כן זה קרה לי! הסיפור סוחף הדמויות מהודקות ומרהיבות, והאירוטיקה שם? למות!!! ממליצה בחום גם למי שלא קוראת פנטזיה ברגיל, תמיד שווה להיות מופתעות 😀

1
6/3/2025

מקסים

22/12/2024

כשהתחלתי לקרוא את הספר לא ציפיתי לזה נכנסתי למערבולת רגשות במהלך כל הקריאה. הדיסוננס בין הפנטזיה שהעולם ממוקם בו להחלטות האנושיות והפרסונות שהיו שהוצגו לאורך כל הספר דרך הדמויות הייתה מדהימה בעיניי שלא נדבר על המגוון שהיה בתיאורי הפנטזיה יכולתי ממש לראות את זה מולי עיניי הלבטים והשאלות שהתעסקו בהם לכל אורך הספר היו ענייניות וכן גרמו לי לחשוב על הספר המון פעמים אחרי! הקריאה הייתה מהנה וזורמת לא שמתי לב בכלל שעבר הזמן והרגשתי כאילו אני נמצאת בתוך תיאמת ועוברת ביחד איתם את המסע שלהם. ומה שהכי אהבתי בספר זה שהתחברתי לכל הדמויות כל אחד מהן מתמודדת עם שאלות מוסריות שלא קל לענות עליהן והבחירה היא לא קלה ויכולתי להזדהות עם כל הבחירות שהדמויות נאלצו לבחור כי הן היו אנושיות בדרך כלל אני לא מצליחה להתחבר לרוב הדמויות אבל פשוט הצלחתי לראות את ההיגיון מאחורי כל בחירה ופשוט הבנתי אותם. תודה רבה לך ניקה על ספר טוב מעולה! בהחלט אחד הספרים שנהניתי מהם ב2024 :)🩵

26/6/2024

אוקיי חברות שלי, רוצו!!!!! לקנות את הספר המשוגע הזה, כל הספרים של ניקה כמו הספרים של ניקה משוגעים ומטורפים וגם פרש המוות. איזה ספר טוב ומטלטל, הוא מדבר כאן על הרבה נושאים רגישים. הדמויות מושלמות, יש לנו כאן זוג אוהבים שהם אמלה ואבאלה לחלוטין. עלילה מדהימה, מהלכים יפים בספר ואני נורא נהנתי וקניתי גם את כולנו חיות, בקיצו מי שלא קוראת פספוס עצום

12/3/2024

ספר מעולה. אהבתי מאוד. דמויות צבעוניות מאוד. הכתיבה של ניקה נהדרת.

10/3/2024

ספר מדהים. הכתיבה מפורטת ועשירה, כשקראתי הרגשתי כאילו אני ממש חלק מהעולם הקסום של הספר. בניית העולם פשוט מושלמת, מהפיות ועד לדמויות הכי חשובות. מומלץ מאוד!

27/2/2024

אני מקנאה בך ניקה..היכולת שלך ליצור עולם שכזה ולכתוב אותו בצורה סוחפת ריגשו אותי עד דמעות. תודה לך.

9/8/2023

מודה הספר בלבל אותי לגמרי ובהחלט אצטרך לקרוא אותו שוב כדי להבין מה קורה כאן. אני חושבת שהוא מיוחד מצד אחד יש בוא הרבה כתיבה שהרגישה לי ילדותית ומצד שני היו רגעים שהראו לי את הבגרות בספר ולא רק האהבה שהדמיות עשו בינהם אלא הבגרות של הדמיות איך הן התבגרו לאט לאט אחד בזכות השני אך הן למדו אחד מהשני זה היה מדהים בעיני

19/7/2023

אני לא יכולה להסביר במילים כמה רגשות הספר הזה הפיח בי, הוא הזכיר לי את הסיבה שהתאהבתי בקריאה. כל דבר בספר הזה היה מדויק, מהדמויות והרומן עד הפגמים והדברים שהעלו בי רגשות כל-כך מכוערים, אבל הם רק הפכו את הספר ליותר כואב ואמיתי ומדויק. מעבר לרומנטיקה המהממת, מתיחת הגבולות בין אור לחושך, בין טוב לרע וכל מה שלימדו אותנו כל החיים, הייתה כל-כך עוצמתית. ממליצה בטירוף.

18/7/2023

ספר פנטזיה מרתק.

10/2/2023

ניקה בנתה כאן עולם מיוחד ונפלא, מלא בפיות, בגיבורים אמיצים שעטוף באור ובחושך יחדיו. סיימתי את הספר הזה עם תחושת חמימה בלב

9/2/2023

פנטזיה רומנטית מהפנטת, כתיבה סוחפת.

28/1/2023

לא הצלחתי להפסיק לקרוא, בלעתי את הספר ביום אחד. סיפור המכיל אהבה טרגית ומלא תככים ועלילה פתלתלה שגורמים לדם לרקד לצלילי הערפל. מומלץ.

26/1/2023

ספר פנטזיה מעולה, לא יכולתי לעזוב את הספר

30/12/2022

מומלץ בחום. בניית עולם מיוחדת. כל הכבוד!

28/12/2022

וואוווו פשוט וואו מהספרים האלה שלא נשארות מילים לתאר את מה שקראתי עכשיו. אני לא אוהבת ספרי פנטזיה, אף פעם לא התחברתי. אבל משהו אמר לי לרכוש את הספר הזה. אז רכשתי. מהרגע שהתחלתי לקרוא לא הצלחתי להפסיק. הוא שונה מכל דבר אחר שאי פעם קראתי. מעבר לפנטזיה, יש כאן סיפור מדהים על אהבה שממשיכה להתקיים הרבה אחרי המוות. אין לתאר את כל הרגשות שעברו בי בזמן שקראתי את הסיפור הסוחף של אשלנד ואודין. תודה לסופרת המדהימה שהצליחה להכניס לתוך ספר אחד את כל הרגשות והתחושות שיש... הלב שלי שבור אך גם שלם. ספר מדהים, ממליצה בחום גדול.

28/10/2022

ספר מושלם ומיוחד, כתיבה יוצאת דופן. ספר מרתק

15/10/2022

הספר הזה מדהים!! פירק אותי ושבר אותי ובנה אותי מחדש שוב שוב , הספר הזה זו רכבת הרים מטורפת ממליצה בחוםםםם

2/8/2022

שומעים רגע..? תשכחו את כל מה שידעתם על ספרי פנטזיה!! כי ניקה צריכה ז'אנר משל עצמה!! זה ספר הביכורים של ניקה והספר השלישי שלה שאני קוראת. לניקה יש יכולת מדהימה להעלות נושאים קיומיים חשובים ולעטוף אותם בפנטזיה משובחת. רמת הדיוּק במחקר מאחורי הספר ניכרת בכל מילה ומילה, החל משמות הדמויות והמקומות, ועד מסע ההתבגרות הקסום של אשלנד וחבריה. סיפור שחוסף את האור והיופי באופל וסוחף אותנו לעבר הרפתקה מרתקת. ספר חובה לכל חובבי הרומנטיקה, הפנטזיה והאופל!

21/7/2022

פנטזיה אחרת, קודרת, מלהיבה

29/5/2022

ואווו לא יכולתי לעזוב את הספר. מדהים ומומלץ

22/5/2022

פנטזיה נהדרת

19/4/2022

נחשפתי לאחת כותבות הפנטזיה הטובות שנראו אי פעם. איך אפשר לסכם ביקורת ? אני חסרת מילים. ממשיכה לקרוא את הבאים בדחיפות!!!!!

12/4/2022

טיפה ילדותי אבל בסך הכל סבבה

6/3/2022

כמה שהספר הזה מיוחד!! כל דמות בו נכנסה לי ללב. בא לי לצאת למסע עם כל דמות, להכיר לעומק כל אחת מהן! כל כך הרבה מסרים ותהיות שגורמים לקוראים לתהות.. האם כל מה שחשבנו עד עכשיו זאת האמת, או שמא אלו הנורמה וההרגלים שאליהם חונכנו, שהם בעצם לא בהכרח הנכונים?! כיף שיש לנו סופרת שיוצאת מהתבניות הקיימות. ממליצה בטירוף! 😍

6/3/2022

אין מילים 😯 פשוט מוששששלם נסחפתי מהמילה הראשונה ועד המילה האחרונה. כן ירבו ❤❤❤

28/1/2022

איזה כיף לקרוא פנטזיה ישראלית! נהניתי מאוד 🙂

19/1/2022

קראתי ברצף ללא הפסקה ונהנתי מכל מילה

19/1/2022

מצוין

27/12/2021

נפלא :) היה קשה להניח את הספר מהיד!

26/12/2021

במילה אחת, וואו! בכמה מילים: אם היה אפשר לתת מליון כוכבים תהיו בטוחים שממש הייתי נותת קודם כל קשה להאמין שזה ספר ראשון של הסופרת הוא כתוב בצורה מדהימה על גבול המטורפת נכנסתי לעולם משלי עם הספר הזה, כל הדמויות, התיאורים, העולמות הכל שאב אותי יש שם סיפור אהבה יוצא דופן שגרם לי לבכות לא פעם. אין ספר שאני ממליצה יותר מהספר הזה, חדש, שונה,מדהים ואמיתי! הפנטזיה, האהבה והחברות קנו אותי לגמרי מחכה ממש להבאים של ניקה😍😍😍

21/12/2021

ספר מדהים לא יכולתי להפסיק לקרוא!!

17/12/2021

מדהים! כייף לקרוא ספר שגורם לחשוב... הרעיון עוד ילווה אותי הרבה זמן והסיפור של אשלנד ואודין מהמם מומלץ מאוד

18/11/2021

מושלם, פשוט מושלם.

10/11/2021

לא מבינה איך לא מדברים על הספר הזה… רק עכשיו גיליתי שזאת סופרת ישראלית ואני בהלם! חשבתי שזה ספר מתורגם. מבחינתי ספר חובה!

2/11/2021

היה הרבה טוויסטים וזה הפתיע אותי לטובה. סהכ ספר סוחף ונחמד מאוד!

1/11/2021

ספר מדהים חובה לקרוא לכול אוהבי הפנטזיה

20/10/2021

כתיבה שונה, מתוחכמת ומתאימה לאווירה של הספר המיוחד הזה. בסוף פרצתי בבכי. מחכה לספרים נוספים של הסופרת כי חסרים ספרי פנטזיה בנוף הישראלי

13/10/2021

ווואווו העולם הסוחף שהסופרת יצרה סחף אותי כל כך שלא יכולתי להניח את הספר מהידיים! תודה רבה לניקה על ספר ביכורים כזה מדהים!!! מחכה לספרם הבאים שלה וממליצה בחום למי שעוד לא קראה

29/9/2021

ספר סוחף ועמוק. נהניתי מכל רגע ולא יכולתי להניח אותו מהיד. זה ספר פנטזיה ראשון שאני קוראת ושמחה שנתתי לו את ההזדמנות. סופרת בחסד עליון. מחכה לעוד ספרים שלה

29/9/2021

וואו! לרוב אני לא קוראת ספרי פנטזיה אבל יש כאן ספר שנכתב בגאונות רבה, חשיבה על כל פרט ו'מחיות מדהימות. שאפו על ספר מיוחד כל כך!

29/9/2021

ספר מסקרן מאוד. במהלך הקריאה הייתי במתח רב. הסופרת יצרה עולם מיוחד שנשאבתי לתוכו. אהבתי את התפתחות הגיבורים במהלך הסיפור. בייחוד את התפתחות הדמות של אודין. הכריכה מרהיבה ומשכה את תשומת הלב שלי מייד. מחכה לספרים הבאים של הסופרת.

29/9/2021

זה הספר הכי שואב שקראתי מזה כבר תקופה, אני בדרך כלל נרדמת באמצע הקריאה אבל הוא השאיר אותי ערה כל הלילה. סימתי אותו ונשארתי פעורה. ניקה היא כותבת מוכשרת שלא נראתה עוד בזמנים האלה.

28/9/2021

וואו ספר שואב אי אפשר להוריד מהידים

28/9/2021

לא יכולתי להניח את הספר!!! המסע שעוברים יחד עם הדמות הראשית מסחרר חושים. כתיבה כזאת נהדרת לא פגשתי הרבה זמן. מצפה בקוצר רוח לקרוא עוד מניקה הסופרת!

28/9/2021

וואו. ספר עם קצב שואב ודמויות שמשתלטות עליך... בלעתי אותו! נהניתי מכל פרק, ומחכה לספר הבא ♥

24/9/2021

וואו. איזה ספר. פשוט נסחפתי לתוכו.

12/9/2021

ספר הפנטזיה הטוב ביותר שיצא לי לקרוא מזה תקופה ארוכה!!פשוט לא יכולתי לעצור לרגע וגמעתי כל מילה ומילה בזמן קצר. ממכר וקולע לאוהבי הז'אנר וגם לאלו שלא.

3/9/2021

פשוט מעולה!

2/9/2021

וואו נשארתי עד אמצע הלילה לקרוא, לא הצלחתי להרים את העיניים מהמסך. כחובבת פנטזיה, נהניתי מכל רגע. הסופרת בנתה פה דמויות נהדרות, הסיפור מורכב ומעניין. הפתיע אותי שזו סופרת ביכורים. יפה מאוד!

1/9/2021

ספר מדהים!! אמאלה!! הכתיבה וואו, הסיפור מהמם.. ממליצה לקרוא, אתם הולכים להתאהב, אני כבר מאוהבת 😍

1/9/2021

ספר פנטזיה מושלם! דמות נשית מעוררת הערצה! ניקה הצליחה לבנות עולם דמיוני שרציתי להיות בו! בכיתי התרגשתי והתאהבתי! סיפור חכם ועמוק ולוהט!! ספר חובה לדעתי!!

31/8/2021

ספר מהפנט לא רציתי שיגמר רציתי רק עוד ועוד מהגיבורים שבנתה הסופרת מאוד מומלץ

7/8/2021

וואו אחד הספרים הטובים שקראתי, עולם קסום ומפלא, הסופרת לוקחת אותנו למסע מלא אקשן אם דמויות שונות ומעניינות, ובתוך כל זה יש סיפר אהבה מרגש מומלץ בחום

7/8/2021

תענוג של ספר! קראתי אותו בשקיקה ולא הצלחתי להוריד מהיד עד שסיימתי❤

11/3/2025

ספר נהדר! אהבתי מאוד את העולם שניקה בנתה, העלילה מתפתחת בצורה מעניינת, יש כימיה בין הדמויות הראשיות והסיפור עצמו מעולה. אהבתי!

5/10/2024

ספר סך הכל נחמד, טיפה לא מציאותי מדיי לטעמי, אבל באופן כללי מעניין ומומלץ להעברת זמן.

27/1/2024

מה לעזאזל קראתי עכשיו? מה זה הסוף הזה? ניקה מפתיעה אותי כל פעם מחדש.

20/10/2023

בתור ספר ביכורים, הוא ספר סוחף, מלא בפיתוח עולם מיוחד ודמויות שגורמות לנו לחשוב עוד. הייתי מאוד חלוקה בדעתי במהלך הקריאה על אודין ועוד דמויות, ויש חלק מהתיאורים שקצת מסורבלים. אבל בסה"כ ספר שזורם ומעורר את הדמיון.

16/10/2023

הספר הזה פשוט מדהים לא הצלחתי להתנתק ממנו בכלל מהרגע הראשון ועד האחרון! אפילו עכשיו קשה לי להאמין שהספר שקראתי נגמר והוא לא ממשיך איכשהו... בקיצור אני ממש אהבתי והתחברתי לכל. אם כי היה דבר אחד שהרגשתי שלא התחברתי אליו זה היה הרגע שבו אשנלד נאלצה לבחור בין השלום לבין התינוק שלה, למרות זאת הבנתי את הסיבה שזה קרה, זה קרה כי שימוש בכוח המתים תמיד דורש מחיר אבל לא ראיתי את אודין משלם מחיר על שאיבת כוח מאימו אז זה נישמע לי דיי הגיוני שזה ילך ככה... אבל תכלס סך הכל התאהבתי בספר הזה והוא ללא ספק ניכנס לרשימת הספרים האהובים עליי...

14/8/2023

וואו! העלילה של הספר מדהימה נסיכה שאיבדה את עצמה ומוצאת את עצמה ואת האהבה שלה מחדש, ממלכה שחיה תחת שליטה רעה,משתחררת. כולם משתחררים למרות שהמחיר כבד ובדרך יש הקרבות.. אני ממש מרגישה את הסופרת מדברת כשאני קוראת את המילים של דמותה של ויס. מזכיר לי קצת את הספר הראשון, גם כאן היו קטעים מיניים שפחות התחברתי אליהם.. אני מודה, קצת קשה לאחוז ראש אבל אם תחזיקו חזק, תוכלו להצטרף גם אתם לדמיון הפרוע של ניקה.

14/8/2023

כחובבת פנטזיה רומנטית גדולה היה לי ברור שאקרא את הספר הזה. לא מתחרטת על רגע. ספר ביכורים מעולה, עם טוויסטים מעולים וקצת לא רגיל. סוף שהיה יותר ממרגש ובטוחה שיהיו כאלה שירימו גבה ולא יבינו…אבל לדעתי זה פשוט התאים וזה מה שהיה צריך לקרות. כל ספר של ניקה מתעלה על קודמו👑 אז, אם אתם חובבי הז’אנר או פתוחים לו זה בהחלט הספר בשבילכם🧚‍♀️ תחגרו חגורות כי צפוי לכם מסע ארוך מרגש ומלא אהבה, הקרבה, חברות והערכה❤️

19/1/2023

זה הספר הדיגיטלי הראשון שסיימתי. אני בדרך כלל כזאת שאוהבת מודפסים אבל לאחרונה בגלל חוסר מקום בספרייה החלטתי לעבור לדיגיטלי. בכל מקרה, זה היה הספר הראשון שקראתי בדיגיטלי. אני כותבת את הביקורת הזאת כמה חודשים אחרי שכבר סיימתי את הספר. אני חייבת לומר שבהתחלה נורא נשאבתי לספר, לעלילה, לדמויות, לפנטזיה. הספר הזה היה שונה מכל ספר שאי פעם קראתי בעבר. זה היה משב רוח מרענן. אבל, באיזשהו שלב, לקראת הסוף בערך, קרה סוג של שינוי דרסטי בעלילה (אני לא אכתוב כי זה ספוילר)- מה שקצת הוריד לי מהספר וגרם לי לקרוא אותו הרבה יותר לאט ולקח לי נצח לסיים אותו. רק בגלל זה הורדתי כוכב. חוץ מהעניין הזה, הספר באמת היה טוב, רואים שלסופרת ניקה יש כישרון ורכשתי גם את הספרים האחרים שלה (דואט בין הזיה לפיכחון, והדואט החדש שלה מטריונה ופטרון). אהבתי מאוד את בניית העולם, והפנטזיה הייתה משובחת. בקיצור ממליצה ❤️

16/12/2022

ספר יפה, סוחף מהמשפט הראשון, כתוב היטב, אבל הסוף שלו מבאס, ממש ביאס אותי.

5/11/2022

אני קצת חלוקה בדעתי לגבי הציון ואסביר. ראשית חשוב לציין שתחילתה הספר קשה... להיכנס לעולם הזה זה לא פשוט ולוקח זמן. ולראיה - עזבתי את הספר אחרי כמה פרקים ונדרש לי חודש ימים לחזור אליו... שנית, אם אתם לא בעניין של פנטזיה - אז עזבו את הספר... זה לא קצת פנטזיה, זה פנטזיה הארד קור. שלישית, למרות שהדמויות ילדותיות וכמעט כל המהלכים שלהן צפויים לחלוטין - הספר עדיין מרתק וזה נחמד.... בתור ספר ביכורים של הסופרת - זה ספר נפלא - רק הייתי מצפה שבסוף יהיה אחר ולא כל כך נדוש...

19/10/2021

פחות התחברתי. היו לי ציפיות גבוהות יותר. הרגשתי שהכתיבה לא רציפה ולא אחידה, אבל אולי זה פשוט הסגנון.

14/8/2021

ספר יפה! ניתן היה לקצר אותו.

12/8/2021

הרעיון יפה והעולם המתואר די מוכר מספרים אחרים. מעט התקשתי להתחבר לכתיבה כמו קיצור הדברים דבר המוריד מעומק המתואר. הדו שיח בין הדמויות קצר מאוד ולכן חסר עומק. סך הכל ספר נחמד.

7/9/2024

ואו יש לי כל כך הרבה מה לרשום על הספר הזה, עברתי כל כך הרבה טלטלות איתו- בעיקר ריגשיות. אני אתחיל ממה שכן אהבתי. הכתיבה עצמה ברמה מאוד גבוהה, התיאורים שם הם ואו אחד גדול- אני אחת שקשה לה לדמיין מקומות בספרים ועוד ספרים שהם עולמות שונים לגמרי? משימה בלתי אפשרית אבל כאן בספר הזה יכולתי ממש לראות ויזואלית את המקומות המתוארים. גם הפלוט טוויסים בספר עצמו מטורפים, ההבנה שלשם של הספר באמת יש משמעות לקשר של העלילה פשוט השאירה אותי פעורת פה. אהבתי גם במיוחד שתי דמיות- את סלסט ואת אנימו. אמלה אנימו כפרה עליו איזה דבר הוא. לגבי שאר הדמויות... ההתנהגות של אשלנד רוב הזמן עיצבנה אותי, היא הרגישה לי לפעמים דיי ילדותית וקאטו עצמו גם לא הכי התחברתי לדמות שלו, היו לו גם לא מעט רגעים שאני מצאתי את עצמי מדברת לעצמי ומטיפה מוסר לשתי הדמיויות האלה. ולגבי הרומנטיקה, לא הרגיש לי שהייתה כל כך כימיה בין שתי הדמויות הראשיות לא יודעת למה, הם לא הסתדרו לי ביחד. בכל מקרה, זו דעתי האישית כמובן וכפי שניתן לראות באמת היה לי הרבה מה לומר.

18/6/2024

הרעיון של הספר מדהים , הכתיבה פחות התחברתי והסוף די אכזב אותי אבל הספר עצמו סהכ נחמד

7/3/2024

הספר היה באמת טוב, מעניין וסוחף עם דמויות מעניינות עד הפרקים האחרונים שהלכו והידרדרו עד לסיום שהיה נורא מבאס. התאכזבתי כי ציפית לסוף טוב יותר וזה די הרס לי את כל החווית קריאה..

4/1/2024

רעיון מקסים

26/12/2023

כתיבה בוסרית ומסורבלת לעומת הספרים האחרים והמצויינים של ניקה. עדיין נהניתי, העלילה סוחפת והדמויות שובות לב.

21/12/2023

הרגשתי שיש לספר פוטנציאל אבל הוא לא הצליח להתרומם. בחלקו ילדותי, שטחי ותבניתי. לא סיימתי

1/9/2023

הדמויות טובות אבל הסוף לא כתוב בצורה מעניינת. היה קצת מבלבל לאחוז ראש אבל בסדר.

24/5/2023

חיכיתי הרבה זמן לקרוא את הספר הזה ואני עוקבת אחרי ניקה כבר הרבה זמן. אבל די התאכזבתי. הספר כתוב בצורה רציפה שסוחפת את הקוראים וזורקת אותנו אל הסיפור של אשלנד. אנחנו שמחים איתה ועצובים איתה. העולם כל כך עשיר ומפותח, אבל לקורא לא יוצר להכיר את העולם, אלא להכיר תוך כדי שיחות אקראיות (פתאום דמות מסוימת יכולה לעשות דברים מסוימים כי היא פשוט יכולה ופתאום היא יודעת הכל וזה פשוט איכשהו הגיוני). דבר נוסף שקצת הפריע לי בספר - חלק כתוב בעברית יחסית גבוהה וחלק בעברית רגילה (הסי?) אבל בסופו של דבר זה ספר ביכורים אז שום דבר לא יכול להיות מושלם מההתחלה וזאת ניקה 3> ולמרות הביקורת היחסית נוקשה שלי אני עוברת לכולנו חיות :)

12/2/2023

בחיי שהשתדלתי (סופרת ישראלית והכל..), אבל הגעתי עד 80% מהספר ונראה לי שנשברתי. עוברת למשהו קצת יותר מעניין. הספר ילדותי, בחלקו הגדול לא כ"כ מעניין, והגיבורה ממש מעצבנת. בד"כ אני מתה על פנטזיה ופנטזיה רומנטית עוד יותר טוב. אבל הספר הזה ממש ממש מאכזב! מחפשים פנטזיה רומנטית ברמה - קראו את סדרת המורשת הנסתרת. צר לי, אבל אין שום מקום להשוואה וחבל מאוד.

15/11/2022

נחמד בסה"כ, קראתי יותר משני שליש ספר עד שהתחלתי להתחבר לכתיבה. רעיון הפנטזיה מהמם ומלא בפוטנציאל, אך בתור חובבת ספרות אירוטית לדעתי מיותר לחלוטין.

10/4/2022

מרגישים שזה ספר קצת בוסר. בספרים הבאים (שקראתי קודם) זה משתפר.

14/2/2022

היה קצת משעמם, היו עמודים לקראת הסוף שדילגתי..

25/12/2021

סה"כ ספר בוסרי וחסר עריכה, לצערי. ממש רציתי לאהוב את הספר הזה אבל הוא בעיקר פספוס מבחינתי. אולי זה היה שונה אם פנטזיה לא היה הז'אנר העיקרי שלי, אבל הרבה תמות הרגישו לי שחוקות ולא מקוריות והחלק החדשני היה מועט ולא מהוקצע מספיק לטעמי. יש די הרבה סקס והוא כתוב סבבה (נראה לי, אני לא בדיוק מתמצאת). אני כותבת את זה רק כי אני יודעת שיש כאלה שזה משנה להם, לכאן או לכאן.

7/12/2021

הכתיבה רדודה, אך הסיפור כובש

13/8/2021

הרעיון של הספר חמוד ממש. הביצוע קצת בוסרי.. אין באמת עומק בספר. חמוד לפרקים, לא מעבר.

20/3/2024

ארוך, משעמם וממש, ממש מיותר...

23/10/2023

הסיפור רץ ושיטחי ולא סיימתי לקרוא אותו

9/12/2022

פנטזיה ריקה, רדודה בצירוף כתיבה ירודה. מיותר ממש

12/9/2022

לצערי לא הצלחתי אפילו לסיים את הספר, כל כך מלאה, כל כך הרבה פרטים, נמשך כמו מסטיק, ועלילה בדיונית אבל לא אמינה, יותר ספר פנטזיה לילדים רק עם קצת ארוטיקה. די משעמם

1/11/2021

מתאים לגיל 16 אולי. רדוד, ארוך, משעמם

23/8/2021

כאוהבת פנטזיה הספר היה נחמד ולא יותר

7/11/2023

הביקורות הציבו רף מאוד גבוה שלצערי לא התממש, הכתיבה מאוד שטחית ברמה שחשבתי שמדובר בתרגום לא מוצלח. הרעיון של העולם אכן יצירתי אבל העלילה הייתה ילדותית, כמעט ולא היו שיחות משמעותיות, הדמויות היו בעלות רקע אך בלי עומק או מורכבות אמיתית, הכל הרגיש מאולץ ולא עשוי עד הסוף

1
17/2/2024

ספר אחד הגרועים שקראתי בחיי, הכתיבה גרמה לי לחשוב שיש תרגום לא טוב. ממש לא משהו ובאמת לא מומלץ.

22/10/2023

קראתי את התגובות ואני לא מבינה מדוע הם כול כך מוגזמות.. הספר ארוך מידי , אמצע הספר לא מובן כל כך , השמיטו המון פרטים חשובים להמשך הקריאה. הסוף היה עלוב מידי וצפוי מאוד. בקיצור בזבוז 33 שקלים. ציפיתי ליותר

21/7/2023

ספר אחד הגרועים שקראתי בחיי, הכתיבה ילדותית לגמרי לא יכולתי לסיים את זה. ממש לא משהו ובאמת לא מומלץ.

28/10/2022

צריך שכתוב חוזר. עריכה. ספר לא בשל.

20/3/2022

שיעמום פחד. עזבתי אחרי 100 עמודים

9/1/2022

ספר שצריך להיות מסווג לנוער ( ואולי לא כדאי שזו תהיה חווית הקריאה הראשונה שלהם בפנטזיה ) . מי שסיווג את הספר כפנטזיה כנראה לא קרא ספרי פנטזיה בחייו. הספר נכתב במהירות עלילה מבולבלת דמויות שנכנסות לדף אחד ואחכ נעלמות. נסיון ראשון של כתיבת ספר ומקווה שגם אחרון פשוט מיותר . לא מבינה את אילו שנתנו דירוג של 5 כוכבים.

28/9/2021

מאכזב סיפור אירוטי במסווה פנטזיה מלבד החלק האירוטי כתוב בצורה ילדותית

23/9/2021

כחובבת פנטזיה וספרים ארוטיים הספר כתוב בצורה ילדותית ללא עומק התייאשתי מהכתיבה עוד בשליש הראשון של הספר.

16/8/2021

לצערי למרות שאני בדרך כלל נהנית מאוד מספרים מהז'אנר הזה, הפעם הרגשתי שהכתיבה מאוד בוסרית. אם נוריד את החלקים המיניים נישאר עם ספר לבני נוער צעירים, אולי אפילו סוף יסודי.

פרש המוות ניקה
פרולוג

סיפורה החל לפני שני עשורים, בימים שבהם השלום, ששרר בממלכת אלמורה במשך עידנים רבים, הופר על ידי ממלכת אינפרנייה. אלמורה, ביתם של בני האלמוראים, הייתה ממלכה משגשגת וירוקה שקיבלה בברכה את בני המינים כולם. היא סחרה עם בני פלקון, למדה ופיתחה את תורת מלחמתה עם בני ממלכת בוראליס, העסיקה בני סנטיוס כמרפאים של נתיניה והייתה מקום מקלט לפליטי המלחמות שהתקיימו בין הממלכות האחרות. משום כל הסיבות האלה הממלכות האחרות העריצו את המלך מָתיאוּס, מלך אלמורה, וכיבדו את הסכמי השלום שבין הממלכות.
יום אחד הציפורים נדדו מארץ תיאמת ולאחר היעלמותן הפרחים נבלו אט־אט. לא עבר זמן רב עד שאנשיו של המלך חזרו בידיים ריקות ממסעות הציד, והיבולים לא הניבו דבר למעט תוצרת רקובה. רעב כבד פקד את הארץ כולה והביא עימו מגפה שתבעה קורבנות רבים. המרפאים, בני סנטיוס, לא נשאו פרי במציאת התרופה, שכן לא ידעו מה מקורה.
המלך הדגול מתיאוס סבר שמלכה של אינפרנייה, הממלכה האפלה החיה תחת ערפל שחור כבד, הטיל קסם שחור על ממלכתו. הוא נאלץ לשלוח את כוחות צבאו המלכותי אל אדמותיו כדי שיסיר את הכישוף. המלחמה ארכה שנים רבות ותבעה קורבנות רבים. חיילים בחרבות, בגרזינים ובמגיני ברזל ניצבו מול כוחם האדיר של בני אינפרנייה, הקוסמים השחורים. מרבית חייליו של מתיאוס איבדו את חייהם במאבק להשכנת השלום, והמלחמה התדפקה במהרה על דלתות הארמון המלכותי.
כשהארמון נפרץ, הכוח המלכותי המיוחד לחם עד אחרון הלוחמים למען הצלתם של המלך מתיאוס, המלכה סִינֵסׇּה והנסיכה התינוקת אַשְׁלֵנְד.
לפני שהאויב הספיק לכתרם, המלך העביר אל בתו התינוקת אשלנד את המתנה המלכותית העוברת מדור לדור ושלח אותה בחברת מתלמד צעיר בכוח המלכותי המיוחד והאחרון שנותר בחיים, דרך מעבר סודי מחדר השינה של המלך, אל התעלות התת־קרקעיות ומשם אל היציאה מהארמון.
לפני עזיבתה של הנסיכה, בנשימתה האחרונה העניקה המלכה לבתה את האבן המלכותית שעליה שמרו המלכות במשך דורות, אך חתמה את כוחותיה כדי שאף אחד לא יוכל לאתר את הנסיכה בעזרתה.
וכך רכב המתלמד הצעיר אל עבר עתיד לא נודע כשבזרועותיו הנסיכה אשלנד.
מאז עברו שנים רבות ופני הארץ השתנו. ממלכת אלמורה נכבשה על ידי אינפרנייה וסופחה אליה. האלמוראים שועבדו לעבדות, ביניהם גם בני לופוס, שאותם בני אינפרנייה הכריחו להשתתף בקרבות אלימים לשם השעשוע. קווי המסחר בוטלו ובני פלקון הפכו מסוחרים לשודדים ועסקו בגניבה ובסחר בסחורות לא חוקיות. פליטי מלחמה הוצאו להורג בפומבי ויתר המינים בני המזל שלא נפלו לידיו של המלך האכזר סגרו את דלתותיהם מפני יתר תושבי היבשת בציפייה ליום שבו שערי ממלכתם ייפתחו מחדש.
כששליט אינפרנייה, המלך טֶנְטְרוּם לבית אנטיפוד, גילה שאשלנד נעלמה עם המתנות המלכותיות שחמד, זעם ופיזר את חייליו ברחבי תיאמת בחיפוש אחריה אך עד היום לא נודע דבר בנוגע למקום הימצאה.
 
‫–‬ יומני ההיסטוריה של תיאמת
שנת 4870 לנפילת המטאור הגדול
פרק I

"שוב!" קָאטוֹ צעק והסתער עליי לפני שהספקתי להשתלט על ההתנשפויות שלי.
חסמתי את מכת החרב שלו במטה שלי ועצרתי את נשימתי משום שהמכה שאבה ממני את כל כוחותיי. הוא חייך אליי בתגובה ועצבן אותי עוד יותר משום שהמכה שהנחית עליי לא הצריכה ממנו שום מאמץ.
"הידיים שלך רועדות, אַשׁ. אסור לך לחשוף את נקודות התורפה שלך."
הוא זינק לאחור ויכולתי סוף־סוף לנשום נשימה הגונה. אגלי זיעה הצטברו על מצחי ונטפו אל עיניי. בדיוק כשהתכוונתי למחות את זיעתי הוא הסתער עליי שוב. הפעם לא הייתי זריזה מספיק ומצאתי את עצמי על האדמה כשקאטו רוכן מעליי ומצמיד את חרבו אל גרוני.
"זה מספיק להיום," פסק, הסיט את חרבו והושיט אליי את ידו. העפתי אותה ברוגז וקמתי בכוחות עצמי, מנערת את האדמה מבגדיי.
"זה לא הוגן, אתה גדול וחזק בהרבה ממני," סיננתי בין התנשפויותיי הכבדות.
"אף אחד לא אמר שהמלחמה הוגנת." הוא לעג לי שוב, כפי שעשה תמיד. הפניתי אליו את גבי בכוונה לחזור אל המנזר. "אני לא האויב, אש!" הוא צעק אליי כשהתרחקתי ממנו.
"כרגע החלטתי שאתה כן!" צעקתי בתגובה, אבל הוא הספיק להיעלם מטווח ראייתי.
דמעות תסכול החלו להצטבר בעיניי בשל התבוסה הנוספת. הן התערבבו בזיעה המלוחה וצרבו את עיניי. כשהושטתי את ידי כדי למחות אותן, הן התערבבו בבוץ שדבק בידיי וחשתי צריבה בעין שכמעט עיוורה אותי. "לעזאזל איתך, קאטו! אני שונאת אותך!" צעקתי ורצתי בחזרה אל חדרי במגורי המנזר, מושפלת.
המנזר היה ביתי בעשרים השנים האחרונות והנזירים היו משפחתי. קאטו הביא אותי לפה כשהייתי תינוקת רכה. המקום הזה, לדבריו, היה בטוח עבורנו יותר מכל מקום אחר בתיאמת, במיוחד מפני שמלחמה עדיין השתוללה מחוץ לחומות המנזר.
הנזירים נטלו על עצמם את נדר השתיקה. ראש המנזר שמר לעצמו את זכות הדיבור, אם כי המעיט להשתמש בה. הוא אמר פעם שלמילים יש כוח ושכל מילה יכולה להעניק לי שיעור יקר מפז אם אלמד להקשיב נכון, אבל הבעתו הנרגזת בכל שיעור כזה אמרה לי שכנראה לא עשיתי את זה נכון. הוא נהג להצביע על עלה נידף ברוח או על הדשא שתחת כפות רגליו היחפות ואני הנהנתי בדממה כי לא היה לי מושג למה התכוון.
על פניו תמיד עלה חיוך רך ויודע דבר שרק הטריף אותי עוד יותר. הוא נהג לקחת את ידי ולהניח אותה על בית החזה שלי כדי שאקשיב לצו ליבי או כדי להשתיק את התרועות שרעמו בתוכי. במשך כל הזמן הזה קיללתי ארוכות בליבי, ותמיד הייתה לי תחושה שלנזיר הזה הייתה שמיעה מצוינת.
לאחר כמה היתקלויות בקירות ובמשקוף הדלת בגלל הצריבה שבעיני הצלחתי למצוא את דרכי אל חדרי. זרקתי על מיטתי את המטה שהעניק לי ראש המנזר, פשטתי את בגדי האימונים ונכנסתי אל חדר הרחצה כדי לשטוף מעצמי את כל התחושות שגעשו בי.
לעולם לא אצא מפה, לעולם לא אהיה מוכנה. זהו זה, נידונתי לחיים בגלות וכנראה גם אמות במציאות הזאת. קאטו טען שכשאהיה מוכנה אוכל להתייצב מול הגורל שלי, הגורל שמשפחתי ייעדה לי, שממלכתי ייעדה לי, שהאלים עצמם ייעדו לי ושלגביו לא היה לי שמץ של מושג. המציאות הזאת נראתה רחוקה ומנותקת ממני.
יום־יום מצאתי את עצמי מוכנעת ומוטחת שוב על האדמה על ידי קאטו, שמתח את הגבולות הפיזיים והנפשיים שלי. הייתי נסיכה ובכל זאת התפלשתי בבוץ ובאבק מזריחת החמה ועד לשקיעתה.
עיקמתי את אפי כשתהיתי אם אימי הייתה צריכה לסבול יחס כזה בהתבגרותה, ואז נזכרתי שאימי סבלה עינויים עד שנפחה את נשמתה, לכן אסור היה לי להתפנק.
המחשבה על מות אימי העציבה אותי ונתתי לדמעותיי ליפול כשהתייפחתי בדממה. קאטו שנא לראות אותי בוכה. הוא ראה בחישולי אתגר, ועשה זאת באמצעות הגברת קושי האימונים. הגבול בינינו היטשטש עם כל דמעה ולי לא הייתה ברירה אלא לציית כעיוורת להחלטותיו כי קאטו ידע טוב ממני. טוב מכולם.
לפני שיצאתי אל חדר האוכל לארוחת השקיעה, סקרתי את עצמי במראה כדי לוודא שלא נותרו שאריות עצב או תסכול בהופעתי. עיניי היו אדמדמות מעט, אבל יכולתי לתרץ זאת כעייפות. עם זאת, מצאתי משהו חינני באדמומיות הקלה משום שהיא הבליטה את צבען האפור הבהיר של עיניי. שערי החום־אגוז היה פזור ומסופר בתספורת קארה, ולא היה טעם להתעסק איתו יותר מדי. הוא בדרך כלל התייבש מעצמו מהר כי היה חלק ודק מאוד. בחרתי בתספורת קארה לפני כשנה לאחר האימון האינטנסיבי ביותר שעברתי, ושזכור לי יותר מכל האימונים האחרים. קאטו לפת את שערי הארוך ולא הצלחתי להשתחרר מאחיזתו ואז למדתי שיעור חשוב מאוד בהבנת החולשות שלי. דמעות הציפו את עיניי בשל הכאב שהבעיר את הקרקפת שלי ובכל זאת חטפתי מקאטו את חרבו וחתכתי את שערי בתנועה אחת חדה. תפסתי את קאטו בהפתעה גמורה, אבל ההבעה הגאה שהייתה על פניו מלווה אותי עד היום. מצאתי את עצמי רודפת אחר המבט הזה, כמהה לראות אותו בשנית.
הפסד יכול ללמד אותך על עצמך יותר מניצחון, קאטו תמיד אמר. על אף היותי תלמידה עקשנית את השיעורים החשובים ביותר חוויתי על בשרי.
הייתי לבושה במכנסי פשתן לבנים וארוכים בגזרה רחבה ובחולצת בטן לבנה בעלת שרוולים ארוכים ורפויים, וחגרתי חגורת עור חומה ועבה שבתוכה הסתרתי פגיון קטן. הנזירים לא אהבו שאנשים נשאו כלי נשק בסביבתם, אבל לא הרגשתי בנוח להסתובב בלי כלי נשק אחד לפחות. הנזירים תפרו בעצמם את גלימות הברדס החומות והארוכות שלבשו, ואת בגדיהם התחתונים הכינו מבד פשתן לבן.
הם תפרו עבורי גלימה חומה שהתאימה לגזרתי הנשית אך לי, בניגוד אליהם, לא הייתה שום כוונה להתנזר. לא כשהמשכיות שושלת המלוכה הייתה תלויה בי. כאילו לא היה עליי מספיק לחץ. נאנחתי והכרחתי את עצמי לצאת מהחדר כשהבטן שלי קרקרה בקול רם.
חדר האוכל היה ממוקם בהיכל המרכזי של המנזר. המבנה כולו היה עשוי לבני אבן עתיקות והתקרה הייתה גבוהה ומקומרת כיפות־כיפות. לאורך הקירות נקבעו מנורות שהוארו בנרות. אף שהשולחנות הארוכים אוכלסו בנזירים רבים, שקט שרר בהיכל והופר רק על ידי קול פיצוח הלהבות באח המרכזית.
צעדתי לאורך חדר האוכל אל המקום הקבוע של קאטו ושלי לצד ראש המנזר והרעפתי חיוכים אל הנזירים שעל פניהם חלפתי. כשהתיישבתי, קאטו הניח לפניי צלחת עמוסה בכל טוב. אכלתי מהר מדי והבטן שלי התכווצה. הייתי מורעבת.
שנינו כיבדנו את אורח חייהם של הנזירים, לכן נהגנו לשמור על שתיקה במהלך הארוחות ותמיד הודיתי על כך. הייתה לי תחושה שאם יכולנו לדבר קאטו היה מעביר ביקורת על הלחימה העלובה שלי והייתי מאבדת את התיאבון.
כשסיימנו לאכול פינינו את הצלחות אל האזור המיועד לכך. במקום לפנות ישירות אל חדרי החלטתי לצאת לטיול רגלי סביב המנזר. נפרדתי מקאטו ביציאה מחדר האוכל ומיהרתי להתרחק ממנו לפני שיספיק להשחיל מילה אחת על הפליטה הילדותית שלי לאחר תבוסתי.
שמי הלילה היו צלולים מעננים והכוכבים האירו בחוזקה. הירח היה כמעט מלא וההילה שלו בהקה על רקע צבעו הכהה של הלילה והאירה את הגנים שהנזירים תחזקו בקנאות רבה.
צעדתי בשבילי הגנים בין השיחים המעוצבים והשקט השרה עליי שלווה. נהגתי לצעוד בגנים לעיתים קרובות. הייתי רגילה להיות לבד; לא נרתעתי מבדידות והיא כבר לא העציבה אותי, אם כי לפעמים, בשעות הקטנות של הלילה, כשהתהפכתי במיטה בלילות נטולי שינה והסיוטים התגנבו, תהיתי אם ההכרה בעובדה שהייתי יתומה היא זו שהכתה בי ולא נתנה לי מנוח.
לא היו לי זיכרונות להתנחם בהם או להתעצב מהם, כך שלא ידעתי מה המציאות הנוראית של המלחמה גזלה ממני. מאז ומתמיד הייתי במקום השלו הזה, לא חזיתי במראות הקשים של המלחמה. הרגשתי שחייתי בתוך בועה, רחוקה מהמציאות וממה שהגורל קבע עבורי, אך ידעתי שאני נסיכה, וזו הייתה עובדה שסחבתי על כתפיי מאז מוחי הצליח לאגור זיכרונות לטווח ארוך. כובד משקלה ישב היטב עליי.
אף שחייתי בין נזירים, קאטו דאג שלעולם לא אשכח מהיכן הגעתי. בנוסף לאימונים הפיזיים המפרכים, הוא היה מעביר לי שיעורי 'מבוא לנסיכות', או כך לפחות כיניתי אותם. היה חשוב לו להנחיל לי את ערכי הממלכה ומה מצופה ממני בתור בתם של המלך מתיאוס ושל המלכה סינסה.
הסיפורים שלו נשמעו כמו אגדות מפי טובי המספרים ולא כמו משהו שנגע לי. האם עדיין נחשבתי נסיכה כשלא הייתה לי ממלכה למלוך עליה? רק האלים ידעו אילו זוועות הנתינים שלי חוו מאז מות הוריי והיעלמותי. האם נטרו לי טינה? האם יקבלו אותי בבוא הזמן? המחשבות על כך לא הניחו לנפשי. מיום שבאתי לעולם לא הייתה לי בחירה ותהיתי אם אי פעם תהיה לי. האם הייתי רוצה להמשיך לחיות כאן, במקום המדהים הזה, אם זה היה אפשרי?
קול צעדים נשמע מאחוריי ושלף אותי ממחשבותיי. זינקתי בהפתעה. תמיד מוכנה, תמיד דרוכה – אחד מכללי הברזל שהנחיל לי קאטו.
"היי, זה רק אני." קאטו הניח את ידו על כתפי. "פעמון ההשכבה צלצל ולא ראיתי אותך בחדרך. תיארתי לעצמי שתהיי כאן."
"כן... סליחה, אפילו לא שמעתי אותו."
"את בסדר? על מה את חושבת?" הוא נראה מודאג.
"הלכתי לאיבוד במחשבות בנוגע לבחירות שאנחנו בוחרים בחיים. או העובדה שאין לנו יותר מדי מאלה, יותר נכון. גם לך לא היו הרבה אפשרויות לבחור מהן, נכון?" שאלתי. קאטו היה אביר מתלמד ביום שבו ברח מהארמון איתי, לאחר שהוריי הפקידו את חיי בידיו. הפרידו בינינו רק כמה שנים, אבל בשונה ממני היו לו זיכרונות מחייו הקודמים. ההתחנכות והאימונים לקראת התפקיד העתידי בכוח המלכותי המיוחד מתחילים מילדות.
"אני מניח שלא." הוא נראה מהורהר. "הוריי שירתו בכוח המלכותי המיוחד. למעשה, כך הם הכירו והקימו את בית אוגוסטוס. אני מניח שזה היה רק טבעי שאלך בעקבותיהם ואתגייס. זה הכבוד הגדול ביותר עבור אנשים פשוטים כמונו."
"אתה מתגעגע אליהם?" שאלתי. התיישבתי על ספסל מול המזרקה והחוויתי בידי לקאטו שיתיישב לידי.
"מאוד. יש ימים שבהם הגעגועים שולטים בי וימים שבהם אני פשוט שמח." הוא התיישב וחייך.
"שמח? מה כוונתך?"
"מובן שמותם העציב אותי מאוד, אבל כשאני חושב על הכבוד הגדול שהעניקו לי הוד מעלתם כאשר הפקידו את חייך בידיי, אני יודע שהם היו מתגאים בי, גם אם הייתי האפשרות האחרונה שלהם. כל הכוח המלכותי נמחה באותו יום..." קולו דעך.
"נשמע לי בלתי אפשרי לצאת למשימה בעלת סיכויים קלושים כל־כך. זה להקריב את החיים שלך ומוות הוא דבר סופי כל־כך. זה קשה אף יותר כשאינך יכול לדעת בוודאות שההקרבה שלך תוביל לשינוי שייחלת שיקרה."
"אם הכוונה טהורה, זה הדבר האצילי ביותר שאפשר לעשות. כולם מתו כגיבורים באותו יום. שמותיהם ייזכרו לנצח בין דפי ההיסטוריה של הממלכה ולעד אהיה אסיר תודה להם מפני שבזכותם שנינו נמצאים כאן, בטוחים. זה לא דבר של מה בכך, אשלנד, אל לך לקחת זאת כמובן מאליו. יום יבוא ונוכל להשיב להם על גבורתם הבלתי מעורערת."
"אני פוחדת," התוודיתי בלחש, מפחדת להודות בכך בקול. לא ידעתי גבורה מה היא, בוודאי לא כמו זו שהפגינו כל אלה שאיבדו את חייהם במלחמה.
"גם אני," קאטו אמר. הבטתי בו והוא חייך. הוא תמיד חייך כי הוא ידע שזה השרה עליי רוגע. אלים, מה הייתי עושה בלעדיו? "וזה בסדר גמור כי שנינו יחד בסיפור הזה ואני מאמין שיגיע היום שבו תהיי מוכנה. אני מאמין בך."
קאטו הרים יד אל פניי, אחז בסנטרי והכריח אותי לפגוש את מבטו. כשעיניי נחו על עיניו החומות והכנות הרגשתי שמבטו מפלח את דרכו היישר אל נשמתי, כמחפש אחר הבטחה חרישית להצהרתו. ריאותיי איימו להתפוצץ כי נראה לי ששכחתי איך לנשום. שערו השטני נפל על מצחו והנמשים שהידרו את אפו הקנו לו מראה צעיר על אף רוח הלחימה העזה שקרנה מעיניו ופעמים רבות השכיחה ממני את העובדה שקאטו היה ילד כשעזב את הארמון ונאלץ להתבגר מהר מדי. "קאטו..." שמו נפלט מבין שפתיי כשהרמתי את ידי לפגוש בידו. היא הייתה חמימה והתחושה הייתה נעימה, מנוגדת לצינה שחלפה בי בשל הרוח הקרירה שנשבה באותו הלילה. הוא לא הסיט את מבטו ממני והחיוך שעל פניו גווע. עיניו ירדו אל שפתיי והרגשתי אותן מתייבשות. העברתי את לשוני עליהן אך תחושת היובש התפשטה גם אל גרוני כשהעזתי להביט בשפתיו. הן היו מלאות ומזמינות, בולטות על רקע הזיפים שכיסו את לסתו. פרפרים הכו בכנפיהם בדפנות קרביי וראשי הסתחרר. אם רק ארכון אליו, רק מעט...
"הידיים שלך קפואות, אשלנד!" קאטו קטע את הטרנס שלתוכו נשאבתי ומצמצתי בניסיון להתמקד. "בואי ניכנס, אל תחשבי שתתחמקי מאימונים אם תתקררי." הוא התרומם לעמידה והביט בי בציפייה.
"כ־כן, כן." כחכחתי בגרוני וקמתי אחריו. רגליי כמעט כשלו מהלם דחייתו. לא הייתי בטוחה כיצד לפרש זאת, אם זו תחושת החמצה שהרגשתי או חרטה עמוקה. "לא נרצה שזה יקרה," השלמתי כשעקבתי אחריו בפנים מושפלות בניסיון להסתיר את הסומק העז שצבע אותן.
פנינו אל אגף המגורים בדממה מעיקה ונפרדנו בברכת 'תבורך הלבנה' לפני שכל אחד מאיתנו נכנס אל חדרו. כיסיתי את פניי בידיי ונשענתי על דלת חדרי כשתסכול מהול בבושה איומה השתלט עליי.
מה קורה לי, לעזאזל? מה כמעט קרה? אני חייבת לתפוס את עצמי בידיים.
הצלחתי להתנתק מהדלת אך לא מהתחושה המרה שליוותה אותי לאחר שכמעט עשיתי משהו שאסור היה עליי לעשות.

החמה הפציעה ורשמית היה זה יום חדש; היום שבו ציינתי עשרים ואחת שנים להולדתי. אושר והתרגשות הציפו אותי, אבל אז ההבנה החלה לשקוע.
הייתי בת עשרים ואחת. אלים אדירים, בת עשרים ואחת. התרגשות התחלפה בחרדה. כל אותם ערכים מלכותיים שקאטו הנחיל לי הכינו אותי ליום הזה. היה מרחק גדול בין היותי נסיכה לבין חיי כלוחמת מתלמדת מוקפת בגברים.
משהו בתוכי התעורר ואמר לי שדברים עמדו להשתנות, ואם היה משהו שהצלחתי ללמוד מקאטו זה שהיה עליי תמיד לסמוך על תחושת הבטן שלי. נשמתי עמוק והסטתי מעליי את השמיכה.
תהיי אמיצה, אשלנד. את נסיכה, לכל הרוחות. תתנהגי בהתאם.
התרחצתי ולבשתי את בגדי האימונים, מכנסוני עור קצרים וחומים, חולצת פשתן לבנה וארוכת שרוולים רחבים וחגורת עור עבה. המחוך שלבשתי נשרך מקדימה, חבק את גופי והבליט את שדיי, שבלעדיו היו כמעט בלתי נראים. הכנסתי את הפגיון אל החגורה, נעלתי את המגפיים החומים והגבוהים, אחזתי במטה ויצאתי אל חדר האוכל לארוחת הזריחה.
כשנכנסתי להיכל לא מצאתי את קאטו או את ראש המנזר ותהיתי אם משהו קרה. אכלתי ביצים מקושקשות, ירקות חתוכים מגינת המנזר ולחם מרוח בחמאה, כולם מעשה ידיהם של הנזירים. האוכל תמיד היה פשוט אבל משביע, והודיתי לאלים ולנזירים על טוב ליבם.
כשסיימתי לאכול פניתי לאולם האימונים. בכניסה לאולם ראש המנזר חלף על פניי במהירות כזאת, שתהיתי מה רודף אותו. בפנים מצאתי את קאטו מתאמן לבדו בחרב. צעדיו היו מחושבים וזריזים כשהניף את החרב הגדולה והמעוטרת בסמל המלכותי המשפחתי כאילו הייתה קלה כנוצה. השתהיתי כמה רגעים כדי לבחון אותו והוא נראה מוטרד. תהיתי אם לראש המנזר הייתה יד בדבר. הזיעה הצטברה על מצחו והכתימה את חולצתו באזור החזה וזה רמז לי שהוא התאמן הרבה לפני זריחת החמה.
כחכחתי בגרוני כדי להודיע על נוכחותי. "היי, לא ראיתי אותך בארוחת הזריחה, הכול בסדר?"
הוא כיוון אליי את חרבו ונעמד בעמדת קרב. "כן, בואי נתחיל," אמר, נמנע מקשר עין איתי, מעורר בי אי־נעימות. האם זה מפני שעתה הייתי בת עשרים ואחת? או גרוע יותר, האם זה בגלל מה שקרה אתמול? שתי האפשרויות הלחיצו אותי. הוא כל מי שהיה לי, אסור היה שדברים ייעשו מוזרים בינינו. הייתי עלולה לאבד את השפיות בלעדיו.
נעמדתי מולו והרמתי את המטה, מוכנה להילחם. הוא הכה במטה בחרבו. "אני הולך עד הסוף, אשלנד, תהיי מוכנה." הוא בקושי הספיק לסיים את המשפט וכבר זינק עליי. התכופפתי והנפתי את המטה בתנועה סיבובית לעבר רגליו. הוא זינק הצידה בקפיצה גבוהה. התגלגלתי על גבי הרחק ממנו ונעמדתי על רגליי בזריזות, אבל לפני שהספקתי לחגוג את ניצחוני הרגעי הוא ניתר לכיווני כשחרבו מונפת באוויר. הרמתי את המטה כדי לבלום את חרבו. הרעד שיצר מגע המטה שלי בחרבו, ברזל על ברזל, הרטיט את ידיי אך לא התכוונתי לסגת. הניסיון להדוף אותו בכל כוחי הוציא מפי אנקה רמה. הרגשתי שהוא גבר עליי בכוחו כשרגליי החליקו על גבי רצפת השיש והבנתי שאין טעם לנסות להיאבק בו. סובבתי את גופי הצידה כדי לצבור את התאוצה שלה הייתי זקוקה ושלחתי בעיטה ישירות אל גבו.
הוא נפל על ברכיו ופרץ בצחוק. התגובה שלו בלבלה אותי ונסוגותי מעט לאחור אך לפני שהצלחתי להבין מה קורה הוא שלף את המגן שהיה מוצמד לגבו, הניף אותו בתנועה סיבובית ופגע ברגליי. השתטחתי על הצד וכאב חד פילח את מרפקי ושיתק את כל זרועי כאילו ברק פגע בי.
"שנייה אחת של חוסר תשומת לב יכולה לעלות בחייך. גם כשהאויב שלך למטה אסור לך להוריד את המגננות."
"לעזאזל, קאטו. המרפק הורג אותי. קיבלתי זרם נוראי. זה כואב כמו ייסוריי נצח בעולם הארורים," ייללתי.
"זה לא מעניין את האויב. את חושבת שמרפק כואב יספק את המלך טנטרום? עד שלא תשכבי לרגליו מתבוססת בדמך ומתחננת לרחמיו הוא לא ישחרר אותך, וככל הנראה אפילו לא אז! קדימה, קומי על רגלייך, אשלנד!" הוא כעס.
התעצבנתי על תגובתו הקיצונית. קאטו תמיד היה חד וממוקד באימונים שלנו, אבל בעוד באימונים אחרים הוא הצביע על נקודות מסוימות שהיה עליי לחזק, באותו יום הוא פשוט לא הפגין רחמים. לכל הרוחות, הוא התנהג כאילו הוא שונא אותי. אבל מה היה ההיגיון בזה? הרי הוא זה שדחה אותי בלילה הקודם. הכמעט־נשיקה שלנו כבר עשתה שמות ביחסים שלנו, אז מה היה קורה אילו היינו מתנשקים? הוא היה מוכן לזרוק את מה שהיה בינינו בגלל כמעט טעות? הזעם התפשט בעורקיי.
קאטו, אתה כזה דפוק. זה היה הזמן לשנות טקטיקה.
זינקתי על רגליי, ניערתי את ידי הפגועה והרמתי את המטה שוב לעמדת קרב. רצתי אל קאטו והנפתי את המטה אך הוא הדף את המכה. חייכתי אליו, קירבתי את פניי אל פניו ושרבבתי את שפתיי. עיניו ננעלו על שפתיי וזו בדיוק הסחת הדעת שלה הייתי זקוקה כדי לבעוט בברכיו. חוסר הריכוז הרגעי שהוא חווה היה לא אופייני לו ואישר את תחושתי שכעסו נבע ממה שקרה בינינו. פישלתי בגדול.
הוא זעק בכאב וצנח על רגליו ואז הכנסתי אגרוף היישר בפניו. הוא כיסה את פניו בידיו כשהשתטח על צידו וסינן שברי מילים. לפתע ירק דם על רצפת השיש ופרץ בצחוק.
זהו, הוא איבד את זה סופית. הממזר לועג לי.
נעצתי את המטה בחוזקה בבטנו והוא נאנק. "אני שונאת אותך, קאטו," סיננתי וברחתי מאולם האימונים לפני שהוא הספיק להגיב.
רצתי במורד מסדרון אגף המגורים, נכנסתי אל חדרי וטרקתי את הדלת מאחוריי, דמי השתולל בעורקיי ודמעות הציפו את עיניי. כאב עדיין פעם במרפקי, והרגשתי שהלב שלי התנפץ לרסיסים. העפתי את המטה על הרצפה, צנחתי על מיטתי והתמסרתי לבכי. הוא לעג לי, האידיוט המרושע.

דפיקה על דלת חדרי הקיצה אותי משנתי. לא ידעתי מתי בדיוק נרדמתי, אבל עיניי צרבו והתקשיתי לפקוח אותן. קמתי ממיטתי וניגשתי אל הדלת. כשפתחתי אותה קאטו עמד מולי בפנים מושפלות, שפתו שסועה. אוי, אלים אדירים, אני עשיתי לו את זה.
"אתה בסדר?" שאלתי. גם כשכעסתי, דאגתי לו.
"זה בדיוק מה שהתכוונתי לשאול אותך," הוא מלמל.
"כן, סתם יום רגשי כזה," התוודיתי. "זה נראה נורא." הושטתי את ידי לעבר פניו אך הוא התחמק ממגעי. טוב, זה באמת היה מוזר.
"זה כלום, הגיע הזמן שתכניסי לי ימנית רצינית." הוא צחק אך צחוקו גווע במהירות. "את יכולה לבוא אחריי כדי שנוכל לדבר בפרטיות? אני חושש ששיחה בחדרך תהיה לא הולמת."
"כן, כמובן." הסמקתי קלות מהמחשבה על קאטו בחדרי ומיהרתי לצאת בעקבותיו.
קאטו הוביל אותנו לעבר הגנים. חצינו אותם ויצאנו משטח המנזר אל שדות הדשא. התיישבנו על הצוק בפנינו אל ים לׇקְרִימָה, בוהים בגלים הפראיים. הרוח שנשבה בלילה הייתה קרירה וחיבקתי את עצמי כדי להתגונן מפני הקור. קאטו הסיר מעל כתפיו את גלימתו החומה וכרך אותה סביבי. הודיתי לו בחיוך.
"מה אנחנו עושים פה?" שברתי את השתיקה.
הוא נאנח. "צר לי על כך שהוד מעלתם לא יכולים לחגוג איתך את יום הולדתך העשרים ואחד."
"זכרת." חיבקתי את ברכיי, הנחתי את לחיי עליהן והבטתי בו כשליפף סביב אצבעותיו את גבעולי הדשא הגבוהים שבין רגליו.
"ממלכת אלמורה הייתה מזמינה נציגים מכל רחבי תיאמת כדי לציין את המאורע החשוב, וכחלק מחגיגות יום ההולדת היה מתקיים טקס מלכותי כדי לציין את המעבר שלך לגיל הבשלות."
"בשלות? אלים אדירים, הם היו חוגגים את העובדה שהגיע זמנם להרביע אותי?" השתנקתי וסומק עז צבע את פניי.
"לא." קאטו צחק. "גיל הבשלות הוא הגיל שבו אפשר להתחיל להכין אותך למלוך. אם תחפצי ללדת צאצאים את בהחלט רשאית לבחור לעצמך נסיך להתחתן איתו. אם הורייך היו בחיים הם היו צריכים לאשר את הזיווג. אחרי הכול, הממלכה תזדקק ליורש."
"לממלכה שאינה קיימת אין כל צורך ביורש," אמרתי ביובש.
"את טועה. אלמורה קיימת. פה." הוא לקח את ידי והניח אותה על בית החזה שלי. "ופה." הוא הניח את ידו החופשייה על החזה שלו. "היא קיימת בכל פעימת לב של הנסיכה שלנו, בכל פעימת לב של הנתינים שלה."
"לא, אין סיכוי!" המחווה שלו הלחיצה אותי. משכתי את ידי ממנו. "אני לא מוכנה."
"הגיע הזמן, הנסיכה אשלנד," הוא אמר בשקט והביט אל האופק. הגלים המשיכו להתנפץ על הסלעים ותחושה מבשרת רעות התעוררה בקרבי.
"זה בגלל מה שקרה אתמול?"
"לא," הוא ענה בקצרה, אבל הבחנתי בהתקשחות גופו.
"אז מה העניין? הנזירים מגרשים אותנו? אני יכולה לדבר עם ראש המנזר, הוא יבין שאני זקוקה לזמן נוסף."
"לא בזה מדובר." הוא נאנח והוציא מכיסו נרתיק מבד קטיפה אדום שעליו היה רקום הסמל המלכותי של משפחתי. נדהמתי ונותרתי ללא מילים. "אני חושש שנגמר לנו הזמן." הוא הוציא מנרתיק הבד אבן אוניקס לבנה ומהבהבת, וכשהניח אותה בידי הרועדת, היא זהרה בבוהק שהתיק את נשימתי.
"מ־מה זה?" גמגמתי.
"הבוקר עם זריחת החמה, כשהיא החלה להבהב, תהיתי אם יש קשר כלשהו ליום הולדתך. עכשיו אין לי ספק בכך." הוא הביט בי ועיניו אורו.
"על מה אתה מדבר? מה קורה כאן?"
"את האבן הזאת אימך העניקה לך לפני מותה. היא הייתה רדומה תחת הכישוף שהטילה עליה אך נראה שהגיע זמנה להתעורר. אני חושש שלא נוכל להישאר כאן. האבן יכולה להוביל אלייך את טנטרום, מלך אינפרנייה. כל הנזירים נמצאים בסכנה כל עוד אנחנו כאן. את מבינה, אש? אין לנו ברירה אלא לעזוב."
"בגלל זה אתה וראש המנזר נעדרתם מארוחת הזריחה?"
"כן, הוא שיתף אותי בדבר נבואתו."
הוא אחז בידיי ומחה דמעה שלא שמתי לב שזלגה מעיני. "מה הולך לקרות מעתה והלאה?" העזתי לשאול.
"התעוררות האבן ככל הנראה מעידה על כך שהרבה דברים עומדים להשתנות. לא תהיה לך ברירה אלא להתעמת בסופו של דבר עם המלך טנטרום, המלך האכזר ביותר שתיאמת ידעה. ביום שבו ברחנו מהארמון... אין לך מושג בכלל למה הוא מסוגל ואני לא יכול לדמיין כמה כוח הוא הצליח לצבור במהלך שני העשורים האחרונים."
דבריו ערערו אותי והרגשתי כאילו הקרקע נשמטת תחתיי. המלך טנטרום היה עוצמתי מאין כמוהו וצבאו היה עצום. זו הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי להבין מדוע קאטו לא הפסיק לדחוק בי באימונים. הוא ידע לקראת מה עליו להכין אותי, ואני הייתי רק אחת... ספק נסיכה, ספק לוחמת. לא הייתי אף אחת מיוחדת. לפחות כך הרגשתי.
"היכן בכלל מתחילים? זה יותר מדי."
"נתחיל בצעד הראשון. נתחיל בלעזוב את המקום הזה. זה יהיה המעט שנוכל לעשות עבור הנזירים."
"אני לא מאמינה." הידקתי את אחיזתי באבן האוניקס הלבנה ובידיו של קאטו. "אתה תעזוב אותי?" שאלתי בלחישה. קולי בגד בי בדיוק כמו עצביי.
"אין סיכוי, אש." חיוך כן עלה על פניו. "ביום שהוד מעלתם הפקידו אותך תחת חסותי נדרתי שאישאר לצידך עד המוות, ואם האלים ירשו זאת, אהיה איתך גם אחריו."
זינקתי על קאטו והתייפחתי כשחיבק אותי בזרועותיו הגדולות והשריריות. "תודה, קאטו, אתה חברי היחיד בעולם הזה, וזכיתי בחבר אמת."
הוא ליטף את שערי ולא אמר דבר. כמעט נכנעתי שוב לתחושת השלווה שהוא השרה עליי עד שרוח חזקה נשבה סביבנו ובמרחבי הדשא.
"זה מתחיל." קאטו צמצם את עיניו ושחרר אותי מחיבוקו. "אנחנו חייבים לעזוב עוד הלילה."
פחד חלחל אל קרביי אך התעשתי והנהנתי. הנבואה הכתיבה את גורלנו ולא הייתה לנו ברירה אלא להיענות לה. היינו חייבים להיות מוכנים לכל דבר שייקרה בדרכנו. לא היה מדובר רק בקאטו ובי, אלא בגורל הממלכה והארץ כולה.
קאטו אחז בידי ועזר לי להתרומם על רגליי. חזרנו למנזר כדי לארוז את חפצינו.

כשעמדתי מול המבנה המרכזי של המנזר, הבנתי כמה קל זה להפוך דבר ארעי למובן מאליו. מתברר שבתוך תוכי התכחשתי לעובדה שהמנזר היה עבורנו רק מקום מפלט זמני, כי עם הזמן הוא הפך להיות יותר מזה. עכשיו נאלצתי לעזוב אותו. משום שזה טבעם של דברים, הם לא נשארים לנצח. שום דבר לא.
קאטו ניגש אל ראש המנזר, לצידו כל שאר הנזירים, וכרע ברך מולו לאות כבוד. ראש המנזר הניח יד על ראשו של קאטו והשתהה עליו מספר דקות.
אולי זו הייתה דרכו להעביר לקאטו את שארית החוכמה שלו. הוא הרי לימד אותו כל מה שידע; את דברי ההיסטוריה, את דרכי העולם ואת מיומנויות הלחימה שלו. כל מה שאביו היה אמור ללמד אותו אך נחמץ ממנו.
כשקאטו קם על רגליו והתקרב אליי, הבעת פניו גילתה לי שגם הוא היה עבורו יותר מראש המנזר. גם המקום הזה היה יותר מתחנה ארעית בחייו.
אני, לעומתו, לא ניחנתי באיפוק וזינקתי כדי לחבק את ראש המנזר בחוזקה. הוא קיבל אותי בזרועות פתוחות וליטף את ראשי בחיבה.
"ילדתי." הוא לקח את ידי והניח אותה על בית החזה שלי. "הקשיבי."
שתי מילים. שתי מילים עוצמתיות שהעניק לי ראש המנזר, ושאצרתי עמוק בתוכי. אולי לא הצלחתי לרדת אל סוף דעתו באותו הרגע, אבל הרגשתי שיבוא יום ואבין את משמעות חידותיו.
הרכנתי את ראשי מול הנזירים שבאו להיפרד מאיתנו ונפרדתי מהם בלי מילים, כפי שהם נפרדו ממני בשתיקה הרועמת שנישאה ברוח הלילה. לא הכרתי את ביתי בממלכת אלמורה, וכשהלכתי אחרי קאטו הרגשתי שנפרדתי מהמקום היחיד שהיה לי לבית.