העולם העליון 3 - חולות המזרח

פרק 1

קולות צעדי הריצה מתחזקים ואני שולחת מבט מהיר לאחור ודוחקת ברגליי לנוע מהר יותר. אין לי מושג מדוע שני גברים רודפים אחריי במבטים צמאי דם אך אני לא מתכוונת לעצור כדי לברר. שבריר שנייה לפני שאני מתנגשת בקיר הבניין מולי אני פונה ימינה אל סמטה נוספת וממשיכה לרוץ. הצעדים מתקרבים אליי, ליבי הולם בפראות ואני מביטה ימינה ושמאלה בניסיון נואש למצוא דרך מילוט מהמבוך הארור הזה. אני מחליטה לפנות שמאלה ומייללת בבהלה כשאני מבינה שזו סמטה ללא מוצא. אני מסתערת על שער הברזל של הבניין, מטלטלת את הידית ומנסה לפתוח אותו ללא הצלחה. צעדי הריצה פוסקים ואני נושאת בליבי תפילה שהגברים החליטו להניח לי. אני מסתובבת ומחווירה.
שני הגברים עומדים בכניסה לסמטה. הם גבוהים ורחבים, שיערם הפרוע אדמוני ממש כמו צבע השיער המקורי שלי, והם לובשים בגדים שחורים. האופן שבו הם מביטים בי גורם לחזי להתכווץ באימה. לרגע נדמה לי שעיניהם מהבהבות בגוון נחושת. אני מכירה את ההבהוב הזה. לעיתים אני מזהה אותו בעיניי כשאני מביטה במראה, והוא מפחיד אותי כי הוא מזכיר לי עד כמה אני שונה.
אני מחליקה את משקפיי למעלה על גשר אפי, מצמידה את גבי אל שער הבניין ונוהמת חרש. כל חיי התגאיתי בכך שאני מהירה וחזקה יותר מחבריי. במהלך שנותיי בפנימייה התמודדתי לא פעם עם הקנטות ותגרות. תמיד שלפתי אגרופים ותמיד הבסתי את היריבים שלי. בשבע השנים שחלפו מאז שעזבתי את המקום שהיה לי לבית לא נאלצתי להגן על עצמי פיזית ולו פעם אחת. עכשיו, כששני הגברים מתקדמים אליי בפסיעות מדודות, אני מרגישה כמו טרף חסר אונים.
אני קומצת את אגרופיי, חושקת שיניים ונושפת נשיפות חדות. הבהובי הנחושת בעיניהם מתחזקים וברור לי שלא אצליח להביס אותם.
"מה אתם רוצים?" אני צועקת. "הינה, קחו כסף." אני מכניסה יד לכיס הג'ינס ושולפת את השטרות שהרווחתי במועדון הלילה.
הם מתקדמים צעד אחד נוסף וחיוך ארסי נמתח על פניהם.
ליבי נוגח בחזי אך אני מסרבת להפגין פחד. "יש לי גם טלפון נייד." אני שולפת אותו מהכיס האחורי של מכנסיי. "הוא קצת ישן, אבל..."
אני משתתקת כששני הגברים שולפים סכינים ארוכות. הם מנופפים בהן בתנועות חדות ומיומנות. השטרות מתעופפים מידיי והטלפון נופל ומתרסק על הבטון הגס. נשימותיי נשמעות כמו גניחות ואני נושכת את שפתיי חזק כל כך עד שפי מתמלא בטעמו המתכתי של דם.
"אל תאלצו אותי לפגוע בכם." אני מזייפת הבעה מאיימת ומניפה את אגרופיי קדימה.
הם צועדים צעד נוסף, עורם החיוור מעוטר נימים המרשתים את פניהם בשחור ועוטפים אותם באפלה ארסית. אני עוצמת את עיניי. הפחד כמעט משתק אותי ואני מדמיינת כיצד ארגיש כשהלהב החד של הסכינים שלהם ינקב את בשרי. נחמתי היחידה היא שהכאב יחלוף כשליבי יחדל לפעום ואני עוצמת את עיניי בכל הכוח.
הקרקע נרעדת ואת האוויר ממלאות נהמות של חיות. כנראה התחלתי להזות. החרדה גוברת ואני ממשיכה למלמל איומים מבולבלים. כל גופי רועד בהמתנה לסופי האכזרי.
החיות נוהמות ומייללות בקול. אני מרכינה את ראשי ופוקחת את עיניי לכדי סדק צר. נשימתי נעתקת. שלושה זאבים אפורים עומדים כחומה בצורה ביני ובין שני הגברים. הזאבים הענקיים נושאים את ראשם מעלה ושורטים בציפורניהם את המדרכה.
"תסתלקו מכאן," פוקד עליהם אחד מהגברים בקול צרוד. "זה לא עניינכם."
עיניי נפערות בהלם למראה הגבר הנוזף בחיות הטרף.
הזאב השמאלי מיילל בחוזקה ושני האחרים מצטרפים אליו. אני נצמדת אל השער וסורגיו נדחקים אל בשרי.
"זאת לא המלחמה שלכם." הגבר השני מכוון את הסכין אל הזאבים. "היא שייכת לנו. קיבלנו הנחיה לערוף את ראשה."
אני לופתת את צווארי ומטה את ראשי לאחור בתנועה חדה מדי. הוא מתנגש בסורגים והזעזוע שולח זרמים חדים אל כל חלקי גופי.
"לא נהסס לחסל אתכם כדי להגיע אליה," מכריז אחד מהגברים בקרירות ופוסע צעד נוסף קדימה.
לפתע עיניי מתלהטות ונדמה שאישוניי עולים באש. ליבי הולם בפראות ואני מנערת את אצבעותיי כשתחושת שריפה מעקצצת בהן. עדשות משקפיי מתחממות ועשן שחור מסתלסל מציפורניי. אני גונחת באימה.
הגברים מסתערים קדימה בסכינים שלופות ומנגד הזאבים מנתרים על רגליהם האחוריות.
"אני הוזה." אני מהנהנת לעצמי. "אני הוזה. אני הוזה."
מסך בצבע חום בהיר עולה מן המדרכה הסדוקה וחוצץ בין הגברים לזאבים. אני ממצמצת כמה פעמים ומנסה להסדיר את נשימתי. חול סמיך בוקע מהסדקים והופך לווילון בלתי חדיר. הגברים נחסמים בעברו האחד והזאבים בעברו האחר. כולם כאחד ממהרים לסגת לאחור ולהתרחק מחומת החול.
"אני הוזה. אני הוזה. אני הוזה." אני ממשיכה למצמץ ואז צובטת את עצמי. "תתעוררי!" הצביטה מכאיבה לי ואני נוהמת בתסכול.
משב רוח חזק פורע את שיערי וראשי נחבט פעם נוספת בסורגים כאשר גבר נוחת אל מול עיניי במרכז מסך החול. הוא פושט את זרועותיו לצדדים והחול מרקד סביבו ונושר בחזרה אל הסדקים.
נדמה לי שאני ממצמצת אך אני לא בטוחה. נדמה לי שאני נושמת אך אני לא בטוחה. האוויר סמיך כל כך והדבר היחיד שאני בטוחה בו הוא שלא ראיתי גבר מרשים ממנו בכל ימי חיי. הוא גבוה כמעט בראש משני הגברים שלהוטים לחסל אותי. כתפיו רחבות יותר וגופו נראה כמו מסה של ברזל יצוק. מחלפות שיערו השופע מתבדרות סביב פניו החדות, ועיניו העמוקות מרצדות בצבעו של מסך החול המרקד סביבו. הוא סורק אותי במבט יוקד מכף רגל ועד ראש ואז עוצם לרגע את עיניו ומחייך חיוך קטן. ברכיי הופכות לעיסה צמיגית ואני קורסת ארצה. אני שולחת את ידיי לאחור ולופתת בכוח את הסורגים. אם הגיע זמני לעזוב את העולם המוזר הזה, לפחות הספקתי לראות את היצור השמימי הזה.
גופי נדרך כשאני מבחינה בגלימה זהובה על גבו. גלימה?
"את הוזה, את הוזה, את הוזה," אני ממלמלת כמעט ללא קול.
"זה... זה לא עניין שלך." הגברים האדמוניים מגמגמים במקהלה. "היצורה הזאת לא שייכת לממלכת המזרח. היא שייכת לנו ואתה לא רשאי להתערב בענייני ממלכה לא שלך."
הם כינו אותי יצורה? אני פוערת את עיניי. ברור שמישהו הכניס לי סם הזיה אל המשקה וברגעים אלו אני מתמודדת עם התסמינים שלו.
"כשאתם פונים למלך, תעשו זאת בכבוד," הגבר השמימי משיב בנימה רגועה אך תקיפה.
הגברים מביטים זה בזה והזאבים חוזרים ליילל חרש.
"קיבלנו הנחיה ברורה לחסל אותה." אחד הגברים זוקר את סנטרו. "המלך שלנו..."
הגלימה של הגבר המרהיב מתנפנפת בחוזקה אף שלא מנשבת כאן שום רוח. "תחזרו אל המלך שלכם ותאמרו לו שלעת עתה השֵדָה תחת חסותי."
שֵדה? הוא קרא לי שֵדה? ההזיה שלי מוזרה כל כך.
"היצורה הארורה הזאת היא רק חצי־שדה!" הגבר השני מנופף בסכין שלו. "דם המכשפה שלה מכתים את הגזע שלנו. אנחנו חייבים להיפטר ממנה."
"למי אתה קורא מכשפה?" השאלה נמלטת מגרוני בצעקה. "זאת ההזיה שלי ואף אחד לא יכנה אותי בשמות," אני ממלמלת ברוגז ומנסה להיעמד.
"שמרי על שקט!" פוקד עליי הגבר השמימי והגלימה שלו לוחצת על כתפיי ומאלצת אותי להמשיך לשבת.
הגברים מסתערים קדימה. יללות הזאבים מתגברות ומסך החול חוצץ ביניהם שוב.
אני בוהה בבלבול במסך החול מתפצל לשניים והופך למערבולת סביב כל אחד מהגברים.
"אין בכוונתי לפגוע בכם," הגבר העטוף בגלימה מכריז בשקט וכפות ידיו מלטפות את החול הבוקע מהן. "ממלכת המזרח נקטה מאז ומעולם בדרכי שלום, וכך יהיה גם כעת."
הגברים נראים אבודים במערבולות שמקיפות אותם.
"השֵדה נשארת תחת חסותי והפגישה הזאת הסתיימה." הגלימה שלו זעה והמערבולות דוחקות את הגברים הרחק לקצה הסמטה.
"למי לעזאזל אתה קורא שדה?" אני משפשפת את פניי. עיניי שורפות מתחת לעדשות המשקפיים ואצבעותיי מעקצצות.
החול נושר לקרקע והגברים נעלמים בין הבניינים.
ההזיה הסתיימה. אני נושפת בהקלה.
"אני מודה לכם על ששמרתם עליה," הגבר השמימי פונה אל הזאבים בחיוך שמאיר את פניו בזוהר מסנוור. "אתם רשאים לעזוב כעת."
ההזיה לא הסתיימה? אני מקמטת את מצחי.
הזאבים מותחים את רגליהם הקדמיות במין קידה מוזרה ואז מנתרים ונעלמים בחסות החשיכה.
אני ממצמצת שוב ושוב ומשפשפת את צווארי. הגוף הענק של הגבר השמימי מסוכך עליי ואני בוהה בכף ידו המושטת.
"צר לי שנאלצת לחוות זאת." קולו העמוק מלטף את אוזניי. "הסכנה חלפה לעת עתה."
אני מקרבת את אצבעותיי לכף ידו. זאת בסך הכול הזיה. ליצירי דמיון אין נוכחות פיזית בעולם. אך ברגע שאצבעותיי נוגעות בה חום אדיר נשלח אל זרועי וממנה אל כל איברי גופי. כאילו האדמה בכבודה ובעצמה חודרת לתוכי. אני גונחת בבהלה והגבר מניף אותי על רגליי.
"אלוהים אדירים." אני נושפת בבלבול. "ההזיה הזאת תגרום לי לאבד את שפיותי."
"שֵדה שמאדירה את האל של בני האנוש?" הוא נשמע משועשע.
אני מושכת את כף ידי ומחבקת את עצמי. גפיי נרעדות כשגל קור שוטף את גופי. הוא עומד קרוב מדי וריחו ממלא את נחיריי. מעולם לא הרחתי ריח מעודן כל כך. מעין תערובת של אדמה טרייה, פרחי יסמין ונגיעות של אקליפטוס. ריח של עוצמה ושיכרון חושים. אני נושפת וממצמצת בכבדות.
"יופי, אני מדברת עם גינה ציבורית." אני סוטרת על פניי. "אני חייבת לחזור הביתה ולשתות קפה ממש חזק." אני עוצמת את עיניי ופוקחת אותן פעם אחר פעם. "או שאולי עדיף שאשכב מייד לישון." אני ממצמצת כמה פעמים בניסיון לפוגג את הדמות המרהיבה. "כל כך מוזר... חשבתי שסם אונס אמור לשתק אותי, לא לגרום להזיות."
"לילית, לא אוכל להישאר כאן זמן רב. כדאי ש..."
"לילי." אני מתקנת את הדמות שמסרבת להתפוגג. אני מסירה את משקפיי, עוצמת את עיניי ומעסה את רקותיי בכוח.
"הביטי בי," הוא מבקש ברוך.
אני נדה בראשי לשלילה ומעווה את פניי. מתי השפעת הסם תתפוגג?
"הם פגעו בך?" קולו נשמע מודאג. "אוכל לעזור לך להפיג את הכאב."
"לא." אני מחליקה את כפות ידיי על ראשי. "נראה לי שפגעתי בעצמי כשחבטתי את הראש בגדר אבל... אבל למה לעזאזל אני ממשיכה לדבר עם עצמי?"
"הביטי בי," הוא פוקד בתקיפות.
אני פוקחת את עיניי לכדי סדק ועוצרת את נשימתי כשכפות ידיו מתקרבות לראשי. אני בוהה בחזה הרחב הניצב מולי, וברגע שאצבעותיו נוגעות בשיערי כתפיי נרעדות וגל חום מתפשט בתוכי. הוא מסתחרר בראשי, ממשיך לצווארי ויורד עד לכפות רגליי. אני פותחת את פי, יונקת את האוויר בחוזקה, וכשכפות ידיו נשמטות אני חשה תשישות מענגת.
"וואו," אני ממלמלת. "הכאב נעלם."
"מלכים יכולים להקל רק במקרה של מכאובים רגעיים." הוא נסוג מעט לאחור ואני מביטה בפה פעור בחיוך המהפנט שלו.
"אבל... אבל אני עדיין הוזה. אתה הרי לא אמיתי. אין סיכוי שבאמת קיים גבר שנראה כמוך." עיניי מתרוצצות על פניו המושלמות ועל הגוף המטריף שלו. "ההזיה שלי שלפה אותך מהפנטזיות שלי." אני מחייכת לעצמי ושולחת את כף ידי קדימה. "השרירים האלה..." אני מחליקה את כף ידי על הזרוע שלו. "והחזה הזה שנראה יצוק מפלדה..." אני מעבירה את כף היד מעל חזהו ונושכת שפה. "הייתי צריכה להזות שאתה מענג אותי." אני מעווה את פניי ברוגז. "ומה זאת הגלימה המגוחכת הזאת?" אני חובטת בחזה שלו ומשתנקת. הכאב באצבעותיי חד ומוחשי כל כך.
"אני מבין שהחוויה הזאת חדשה ומטלטלת עבורך." הוא ממשיך לחייך ועוטף בכפות ידיו את כף ידי הפצועה. הכאב מתעמעם תוך שבריר שנייה ואני מושכת אליי את ידי ומקפלת את אצבעותיי בתמיהה. "עד לרגע זה חיית חיים שלמים בידיעה שאת בת אנוש. כעת תיאלצי להתמודד עם המשמעות שכל מה שסיפרו לך היה שקר."
"אני לא מבינה מה אתה אומר." אני גוררת את רגליי לאורך המדרכה ומנסה להיזכר כיצד לצאת ממבוך הסמטאות. "מישהו החדיר לי סם למשקה ואני מבולבלת. אני מדברת עם גזע עץ. טוב שאף אחד לא רואה כי זאת כנראה נקודת השפל של חיי."
הוא חוסם אותי וכף ידו חופנת את סנטרי ועיניי צוללות אל אישונים בצבע אדמה.
"את צריכה להתעשת!" הוא פוקד בתקיפות.
אני מנערת את סנטרי וממצמצת במהירות. הגבר הזה מוחשי כל כך. אני מרגישה את המגע שלו, מריחה את הריח המהמם שלו ושומעת בבירור את קולו העמוק. בין שאני מסוממת ובין שלא, הוא אכן עומד מולי. אני מרכיבה שוב את משקפיי ונאנחת, "טוב... אם אתה אכן דמות אמיתית של גבר מוזר עם גלימה, בבקשה תעזור לי לצאת מכאן ולהגיע לדירה שלי."
"היכן את מתגוררת?"
אני לוחשת את הכתובת ומייד מתחרטת. מה עובר עליי? איך יכולתי להיות חסרת אחריות כל כך?
"אני מבין שלא תוכלי להכווין אותי בעזרת הכוכבים," הוא מגחך, ובלי משים אני מרימה את ראשי מעלה ובוהה בשמיים השחורים. כמעט לא ניתן לראות את הכוכבים. "תדמייני את המקום שאליו את רוצה להגיע." הוא שוב מתקרב אליי ואני מתפתלת במבוכה. "לילית, תדמייני את הבית שלך." כפות ידיו נחות על ראשי והחום מלהיט שוב את גופי. גלגלי המוח שלי נעים בקצב מסחרר וננעלים על הבניין שלי. נראה כאילו אני עומדת בחצר ומשקיפה מעלה אל הכוכבים. הגלימה נכרכת סביבי וכפות רגליי מתנתקות מהקרקע.
"מה לעזאזל..."
אני משתתקת כשהרוח מצליפה בפניי ומצמידה את פניי אל החזה שלו. אני אמורה להיות מבועתת אך הקרבה אליו משרה עליי רוגע, ולרגע נדמה שאני ממש מצליחה לטעום את הריח המסחרר שלו. לפתע כפות רגליי נוגעות שוב בקרקע יציבה אך ברכיי מתנדנדות ואני נחבטת בחזה שלו. אני דוחפת את עצמי לאחור ובוהה סביבי בתדהמה. אני עומדת בחצר ומשקיפה על הבניין שלי.
"אבל... איך עשית את זה? איך...?"
"אני חושב שכדאי שנשוחח בפרטיות בבית שלך." הוא מחווה בידו אל הכניסה לבניין.
"השתגעת?" אני מזדעקת. "אני לא מכירה אותך. אתה גבר זר שלובש גלימה!" אני מצביעה בחלחלה על הגלימה שלו. "אולי אתה שמת לי את הסם במשקה? אתה משחק לי בראש."
"ומה המטרה של המשחק הזה?" הוא מרים גבה.
"ש... שאכניס אותך לדירה שלי ותאנוס אותי!"
פניו קופאות ועיניו מתקדרות.
"אידיוט," אני ממלמלת. "גבר שנראה כמוך לא צריך לסמם בחורה כמוני. בסך הכול היית צריך להציע לי סקס לא מחייב והייתי מסכימה בשמחה. אבל עכשיו שאני יודעת שאתה חולה נפש זה לא יקרה לעולם!"
"האם את רומזת שמלך המזרח צריך להשתמש בתחבולות כדי לכבוש את גופך?" הוא מצמצם את עיניו ובוחן אותי באיטיות. מבטו מעביר בי עקצוצי עונג שמלהיטים את דמי.
"מה אתה עושה?" אני משפשפת את ירכיי. "ואיך לעזאזל אתה עושה את זה?"
"היתרונות שנלווים למעמדו של המלך," הוא מגחך. "אני יכול לגרום לך עונג עילאי ללא טיפת מאמץ."
אני מטה את ראשי הצידה ובוחנת אותו שוב. כן, אין ספק שהוא הגבר המרשים ביותר שראיתי בחיי. כל חלק מגופו זועק עוצמה מחשמלת, ורק המחשבה על כך שהוא ירצה לענג אותי מלהיטה את דמי. סומק מציף את לחיי, עיניי צורבות ועדשות המשקפיים שלי מתחממות שוב. חיוך מתנשא נמתח על שפתיו ואני מנערת את ראשי ופונה אל שביל הגישה לבניין שלי. אני חייבת לסיים את המפגש ברגע זה.
"אני עולה לדירה שלי," אני נוהמת ברוגז. "נראה אם אצליח לטפס שלוש קומות בלי להזות חדי קרן ודרקונים בדרך." אני חושקת שיניים וממלמלת, "מלך... האידיוט חושב שהוא מלך."
"עצרי!" הגבר פוקד וחוסם בגופו את הכניסה לבניין.
"איך עקפת אותי?" אני מצביעה בבלבול על שביל הגישה. "ואיך בכלל הגענו לכאן?" אני מגרדת את ראשי. "אני כנראה עדיין הוזה. אבל הכול חד כל כך." אני מרחרחת את הניחוח שבוקע ממנו וצריבה שבה לשרוף את עיניי. "הריחות, הצבעים ו..."
"לילית, עדיף שננהל את השיחה הזאת בגינה." הוא מביט במשך כמה רגעים בבניין העלוב שלי ואז מצביע על הספסל הרעוע שניצב על האדמה היבשה ברחבה בין הבניינים.
"לילי. קוראים לי לילי," אני מדגישה את שמי. "אני ממש עייפה ומבקשת שתאפשר לי לעלות לדירה שלי."
"לא אוכל להיענות לבקשה שלך." הוא מצמצם את המרחק בינינו במה שנראה כמו ריחוף ואז אוחז בעדינות בזרועי. המגע שלו גורם לאצבעותיי לעקצץ ולעשן השחור להסתלסל מציפורניי. אני מאגרפת את כפות ידיי בכוונה להכות אותו אך הצצה חטופה לכיוון חזה הפלדה שלו גורמת לי להתחרט. אולי ההזיה הזאת תסתיים רק כאשר הגבר המוזר יסיים להטריד אותי.
אני עוקפת אותו וממהרת אל הספסל. החושים שלי אמורים לזעוק "סכנה" אך באופן מוזר הוא משרה עליי שלווה. אני נוחתת על הספסל והוא מתיישב לידי אך לא יוצר מגע. אני בוהה בצדודית המושלמת שלו והוא כבר לא נראה לי זר. כאילו זיכרון עמום צף לו ממעמקי מוחי ומאשר לי שאני בטוחה בקרבתו. הוא מסובב לאט את ראשו ומביט בי בעיני האדמה שלו. אור קסום מבזיק מהן והריח המשכר שבוקע ממנו מתחזק. חזי נרעד ואני צריכה ללפות את מושב הספסל כדי לא להיצמד אליו.
"באיזה בושם אתה משתמש?" אני מקמטת את אפי ומרחרחת אותו. "בעצם זה לא משנה." אני נרעדת ומתעשתת. אני חייבת לזכור שזה רק חלק מהשפעת הסם. "אני מבינה מה קורה כאן." אני נושכת את השפה שלי.
הוא לא מניד עפעף.
"אתה מסמם נשים ואז גורם להן להאמין שהן בסכנה כדי שתוכל להגיע בדיוק ברגע הנכון ולהציל אותן. עבדת בשיתוף פעולה עם הגברים ההם."
הגבה שלו מתרוממת ונראה שהוא מחניק חיוך. הסיפור מתחיל להסתדר לי בראש ואני צוברת ביטחון.
"לא שמתי לב שהגברים עם הסכינים היו במועדון הערב. יכול להיות שאפילו הגשתי להם משקאות והם ניצלו את ההזדמנות כדי להחדיר לי סם למשקה." אני מדברת מהר ומהנהנת לעצמי. "הם חיכו עד שאסיים לעבוד ועקבו אחריי. כששמעתי את הצעדים שלהם והתחלתי לרוץ הם הובילו אותי אל מבוך הסמטאות וכלאו אותי בדרך ללא מוצא. ואז אתה הגעת כמו אביר אמיץ על סוס לבן. או סופת חול." אני מגלגלת את עיניי בבוז.
הוא לא מוציא הגה אך נראה שהמונולוג שלי ממשיך לשעשע אותו.
"הדבר היחיד שאני לא מצליחה להבין הוא הזאבים." אני מקמטת את מצחי. "אני יודעת שאפשר לאלף כמעט כל חיה. יש אפילו מאלפי אריות. אבל בחיים לא שמעתי על זאבים מאולפים." אני מושכת בכתפיי. "אבל אני לא מבינה בחיות טרף."
החיוך שלו מתרחב ואני חושקת שיניים.
"הגלימה הסגירה אותך!" אני מתפרצת. "מי לעזאזל מסתובב עם גלימה כזאת ברחוב?"
"אני מכיר לפחות עוד שלושה זכרים שמסתובבים עם גלימה." הוא צוחק.
הלסת שלי נשמטת. הצחוק העמוק שלו רק מוסיף לקסמו.
"לילית," הוא מעוות שוב את שמי ונאנח, "את מבולבלת וזה מובן מאוד, אך בבקשה האמיני לי כשאני אומר לך שהסיפור שבנית לעצמך בראש נטול כל אחיזה במציאות. אנא אפשרי לי לספר לך את הסיפור האמיתי."
"אני כל כך עייפה," אני מייללת. "עייפה ומתוסכלת. בבקשה תן לי לעלות לדירה שלי."
"לא אוכל לעלות איתך לדירה ולכן תיאלצי להישאר כאן איתי."
"גם לא הזמנתי אותך!"
"מלך לא זקוק להזמנה."
"אתה חולה נפש..." אני ממלמלת. "שמעתי על שיגעון גדלות אבל נראה שאתה באמת מאמין שאתה מלך."
"אוסטן." הוא נעמד והגלימה שלו מתבדרת על גבו כאילו רוח פרצים מקיפה אותנו. "מלך המזרח, מושל האדמה, ההרים והעמקים."
אני בולעת רוק ובוהה בו.
ההילה שמקיפה אותו מסנוורת אותי. ענפי העץ הבודד בחצר מתנודדים מצד לצד כאילו הם רוקדים לכבודו, להקת ציפורים מתעופפת מעל ראשו במטס מרהיב, חתולי הרחוב מתקבצים ליד הפחים ומייללים והאדמה זעה במעין גלים קסומים.
"וואו..." אני לוחשת ומרימה את משקפיי על גשר אפי.
הגבר נועץ בי מבט יוקד. "מדרגות הבניין שלך ירחיקו אותי מהאדמה ואני מעדיף להיות קרוב אליה. בייחוד כשהיא זקוקה לי." צבע עיניו מתקדר שוב. "את הכוחות שלי אני שואב מאוצרות הטבע." הוא מניף את ידו ואני עוקבת בתדהמה אחר האדמה הפועמת למרגלות הספסל. "בני האנוש החלשים והעלובים מתעללים בטבע שמקיף אותם." אישוניו החומים ניצתים בכעס. "הם מאמינים שהטבע צריך לסגוד להם ולא להפך." הוא מניף את זרועותיו מעלה וגלים של חול מסתחררים סביבנו. "הם בונים בניינים גבוהים כדי להתקרב לשמיים ומתרחקים מהכוח שטמון באדמה הטובה שניתנה להם." עיניו מצטמצמות וקולו נשמע כמו לחישה אפלה. "העונשים שהם מקבלים כעת הם כאין וכאפס לעומת מה שמצפה להם כשהטבע יחליט לנקום את נקמתו." הוא שומט את זרועותיו והחול נושר ומצייר סביבנו מעגל.
אני מתקשה להסביר את המראות המוזרים סביבי ומגרדת את ראשי. אבל חייב להיות לכך הסבר הגיוני.
"אז... אז אתה בעצם אחד מאלה שכל הזמן נואמים על איכות הסביבה ומחבקים עצים?" אני צובטת את הזרוע שלי שוב ושוב והיא מעקצצת בכאב. "נשבעת שאני משתדלת למחזר. אני זורקת לפחים רק..."
"לילית," הוא קוטע אותי, "אני מבין שאת נסערת מהאירועים האחרונים אך אני לא נמצא כאן כדי לשעשע אותך." הוא חוזר להתיישב על הספסל ומביט בי בקשיחות. אני גונבת נשימה ובוהה בו באלם. "את לא נמצאת תחת כישוף, ומלך המזרח לא ירד מהעולם העליון כדי להנעים את זמנך. את נוכחת כאן, ואם תסירי את האביזר המוזר שמכסה את עינייך תביני שזאת הפעם הראשונה שעינייך פקוחות לרווחה."
אני מסירה את משקפיי, מסיטה את מבטי באיטיות אל החול שמקיף אותנו ואז מחליקה את נעליי על פיסת האדמה ונרעדת. אני חוזרת להביט בו. ארשת פניו רצינית כל כך ואני חשה חדה וממוקדת. דפיקות הלב שלי מאיצות והחשש מפני מה שאני עומדת לשמוע מאיים לשתק אותי. ארשת פניו מתרככת והוא מחליק את כף ידו על שיערי. המגע שלו שולח גל חום אל ראשי והמתח שאחז בי מתפוגג. גופי רפוי וגבי נצמד אל הספסל.
"כאשר את מביטה במראה, מה עינייך רואות?" הוא מחליק את אצבעו על לחיי ועיניי נעצמות.
"אני... אני רואה..." אני נושמת נשימה עמוקה והאמת פורצת ממני. "אני רואה בחורה צעירה ומבולבלת שלא מוצאת את מקומה בעולם הזה." אני לא מצליחה לפקוח את עיניי. "אני רואה בחורה בודדה."
"צר לי שכך את חיה בעולם העלוב הזה." קולו נשמע כן. "אני מאמין שאם תצללי עמוק יותר לתודעה שלך תגלי שהיו סממנים נוספים שהבדילו אותך מבני האנוש."
"אתה מדבר כל כך מוזר." אני פוקחת את עיניי. "אולי אני קצת שונה אבל עדיין אנושית. יש לי רגשות וחלומות ו..."
"את לא בת אנוש," הוא פוסק נחרצות. "ואת לא קצת שונה. את שונה לגמרי."
"איך אתה יודע? אתה בכלל לא מכיר אותי." אני מעווה את פניי. "ואם אני לא אנושית אז מה אני לעזאזל?"
"לילית, את יצור מיוחד מאוד." חיוך מהפנט מקשט את פניו. "את יצור נדיר. לא הייתה מישהי כמוך בעבר ואני לא בטוח שתהיה בעתיד."
"תפסיק לדבר בחידות!" אני זעה בעצבנות. "מה אני לכל הרוחות?"
"את תערובת מופלאה של שֵדה ומכשפה."
אני מתנשפת בקול כשצריבה עזה מציתה את עיניי וממהרת להסתיר אותן בכפות ידיי.