הנסיכים האפלים 3 - הנסיך האפל שלי

פרולוג

בראייר

אני לא הגיבורה של הסיפור שלי.

אני גם לא דמות הנבל.

אני דמות המשנה בספרים של אחרים. הילדה הלא רצויה שאפילו ההורים שלה לא הצליחו לאהוב.

חייתי תמיד בצללים, דחוסה בין דפי הסיפור הצפופים של מישהו אחר כמו ורד קמל. עד שהוא שלף אותי מבין הדפים המחניקים והרעיף עליי אור, פרחתי והפכתי לאדם שהוא ידע שאני יכולה להיות.

אוליבר פון ביסמרק.

החבר הכי טוב שלי. הקראש הסודי שלי. האהבה הראשונה שלי.

ובימים אלה? האויב המושבע המר שלי.

אולי הוא שכח אותי, אבל אני זוכרת את הצלקות שהותיר בי.

אומרים שהנקמה הכי טובה היא לא להיות כמו האויב שלך. גדלתי להיות טובת לב, אמינה ואחראית. כל התכונות שחסרות בו.

בזכותו, אני כבר לא ורד.

אני קוץ.

פרק 1

בראייר רוז

גיל ארבע־עשרה

הוא לא כאן. תפסיקי לחפש אותו.

הסבתי את פניי מהמסיבה והכרחתי את עצמי להתמקד בגלים שהתגוששו תחת הירח המבשר רעות. שמיכת כוכבים כיסתה את השמיים, והתלוותה אליי כשעמדתי על המרפסת המרוצפת אבן בשאטו דה שיון.

סביבי רחשו אנשים — רקדו, פלרטטו, צחקו, חיו. אבל אני הרגשתי בודדה מתמיד.

משפחת פון ביסמרק ערכה נשף מפואר מדי קיץ כדי לציין את הגעתם לשווייץ. מאות מבין האריסטוקרטים והעשירים המיוחסים של אירופה התקבצו בטירה המפוארת מימי הביניים שנשקה לאגם ז'נבה כדי לנפנף בקשרים שלהם לאחת משושלות היוחסין המלכותיות העתיקות ביותר בעולם — ושניים מהם היו הוריי היהירים.

אוליבר כבר היה אמור להיות כאן, מסתובב במסדרונות או רוקח תעלול מסובך. הוא היה דופק כניסה כשהיה מרגיש מוכן ולא רגע קודם.

אל תחפשי אותו. תפגיני קצת שליטה עצמית.

מאוחר מדי.

גופי הבוגדני פועל מעצמו, סובבתי במהירות את ראשי בחזרה אל המסיבה כדי לאתר את התלתלים הזהובים החיוורים ואת העיניים הקונדסיות.

רוקדים גדשו את רחבת הריקודים שבחוץ וחיבלו בכל סיכוי שלי להבחין בו. שמלות נשף בצבעי פסטל ריחפו על אריחי האבן כמו עננים של צמר גפן מתוק, הסתחררו בקלילות מתורגלת.

על במה מדורגת, תזמורת בארוק עינגה אותנו בצליליה העשירים של סוויטת מסקרד של אראם חצ'טוריאן. אחד הוואלסים האהובים עליי.

החלקתי את שמלתי הוורודה כטופי וידעתי שההורים שלי לא ינזפו בי שהכתמתי את השמלה שלי על הלבנים החשופות של הטרסה. כדי לגעור בי על הזלזול הבוטה שלי בשמלת הסאטן, הם היו צריכים לשים לב שאני בחיים. עובדה מעיקה שהם ניסו כמיטב יכולתם לשכוח.

העפתי מבט מהמרפסת מטה. אם אפול, אנחת על הגג ומשם אתגלגל ישירות אל החצץ. הגובה היה של עשר קומות, אולי שתים־עשרה. מספיק כדי להרוג אותי. הסתובבתי אל הוריי, שעמדו לצד החברים שלהם במרחק קטן ממני.

הם לא שמו לב שאני יושבת על הקצה.

הם לא שמו לב אליי בכלל.

"נוווו —" אישה בשמלה בצבע זית נעצה בהוריי מבט מעל גביע השמפניה שלה, המבטא המלוקק שלה הוסיף הברות מיותרות. "לאן אתם ממשיכים מכאן עכשיו, כשהסניף בציריך פועל כראוי?"

אבא עבד בלוקאסור טראסט, בנק בוטיק שהתמחה בליקוק לבני זונות עשירים. המילים שלו, לא שלי. הוא היה בתפקיד ניהולי, ובמסגרת העבודה שלו נישק טונות של ישבנים, פתח משרדים חדשים בהתאם לדרישה הבינלאומית של לוקאסור טראסט וגרר איתו את המשפחה שלנו לכל פינה שורצת מיליארדרים על פני כדור הארץ.

חייתי על מזוודות מאז שהייתי בחיתולים. בית היה מושג מופשט. משהו שהיה לילדים אחרים. עד גיל ארבע־עשרה הספקתי לגור בלונדון, בטוקיו, בפריז, במונטריאול, בציריך, בריאד ובבודפשט.

למרות הדרכון האמריקאי שלי, שהיתי בארצות הברית רק חודשים ספורים בכל חיי. כשאנשים שאלו אותי מאיפה אני, אמרתי ניו יורק. אבל האמת היא שלא הייתה לי נקודת מוצא. לסיפור שלי לא הייתה התחלה.

לא אם זה תלוי באוליבר פון ביסמרק. או ליתר דיוק — אם תצליחי לשכנע אותו.

"אויש, לא כדאי שאתחיל לדבר על ההרפתקה הבאה שלנו." אימא העבירה את אצבעותיה המטופחות בקארה השחור שלה ונעצה את ציפורני ידה הפנויה בחליפת הפראדה של אבא. "החברה של ג'ייסון רוצה שהוא יפתח סניף חדש בבואנוס איירס. אתם יודעים כמה אני אוהבת את העיר. אני עצמי ארגנטינאית למחצה."

"איך בראייר רוז מתמודדת עם כל המעברים האלה?" בעלה של האישה עם השמלה בצבע זית סחרר את היין בכוסו. "פביאן ואני עברנו פעם לאלסקה לשלוש שנים. שליחות מהעבודה, כמובן. הילדים זעמו. זה בטח קשה למתבגרת."

"מבחינה לימודית, היא תמיד מצטיינת." הגב של אימא הזדקף. זה תמיד קרה כשהנושא הכי פחות אהוב עליה עלה — אני. "היא למדה בחינוך ביתי עם אוסף המורים הפרטיים הכי טובים באירופה, ובשבוע הבא היא מסיימת את הקורס בחשבון אינפיניטסימלי עם נוכחות־חלקית באוקספורד. לה רוזי¹ רצו לצרף אותה פעמיים בשנה שעברה, אבל אתם יודעים איך זה כשיש מעברים תכופים." אנחה מעושה נפלטה מבין שיניה החשוקות. "כל כך קשה להתחייב למשהו."

מה שהיא נמנעה לומר היה שלקחתי את הקורס רק כי שמעתי שאוליבר אולי ישהה שבוע בברמינגטון. מרחק שעה אחת בלבד של נסיעה ברכבת מאוקספורד.

את אפילו לא מנסה להעמיד פני אדישה, בראייר רוז.

הרכבת הזאת כבר עזבה את התחנה כשהתחלתי לסרוק את הצהובונים ולחפש חדשות על משפחת פון ביסמרק בין צריכת האבוקדו המפוקפקת של משפחת המלוכה לגירושים הוליוודיים מתוקשרים.

שמלת הזית טפחה על כתפה של אימא. "טוב, בראייר רוז תמיד הייתה ילדה מבריקה. בזה אף פעם לא היה ספק."

בניגוד לאישה הזרה הזאת, אני לא השליתי את עצמי ולא פירשתי בטעות את הסקירה האקדמית של אימא כהתלהבות שזיכתה את שפחתכם הנאמנה בחמישה כוכבים. לא כשההתגוננות חלחלה מתוכה כמו מים שפרצו דרך סכר סדוק. משב רוח אחד, ואימא תישבר מרוב נוקשות.

שמלת הזית צקצקה בלשונה באהדה מעושה. "איך היא מבחינה חברתית?"

"מבחינה חברתית —" השפתיים של אימא התהדקו חזק מספיק כדי לרסק יהלומים. כל טיפת חמימות התנדפה מפניה. "טוב, היא קצת ביישנית ושקטה מטבעה. אני לא חושבת שזה מעסיק אותה כל כך."

זה מעסיק אותי, אימא. זה מעסיק אותי כל כך עד שלפעמים אני נחנקת.

"ואנחנו הרי לא יכולים לעצור את החיים שלנו בשביל ילדה, אלוהים אדירים." אבא חילץ את גביע השמפניה של אימא מבין אצבעותיה והניח אותו על מגש חולף. "הגישה הניו אייג'ית² לגידול ילדים לא בשבילנו. בימינו אנשים מגדלים פרחחים."

הרגשתי דקירות בגלגלי העיניים. הכרחתי את עצמי להתמקד בזוגות הרוקדים כדי להטביע את הכאב. מתחת לשכבות הבד, כפות רגליי נעו לצלילי הוואלס ובעטו במעקה המרפסת עם כל הנפה.

רגל ימין — אחורה. רגל שמאל — הצידה. שתי הרגליים — יחד. רגל שמאל — קדימה. רגל ימין — הצידה. וחוזר חלילה.

השרירים שלי עקצצו. כל העצמות בגופי רצו לרקוד. התבוננתי מהופנטת באנשים שהסתחררו על הרחבה, רכנו והתנועעו, צחוקם גלש במורד גבי כמו שוט אספרסו.

בואנוס איירס.

זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על התוכניות שלהם. ג'ייסון ופילומינה אאואר אף פעם לא אפשרו לילדה לשאול שאלות ללא רשות — בטח לא שאלות שנגעו לעתיד שרק להם הייתה שליטה עליו.

שאלות אנוכיות כאלה מצערות את אבא שלך, אימא נזפה בי כל אימת שהעליתי את הנושא של המעברים התמידיים שלנו. את לא מתביישת להיות כזאת כפוית טובה ומפונקת? את חושבת שכל הילדים חיים בפאר כזה?

לא. ממש לא חשבתי ככה.

הבעיה הייתה שלא רציתי את בגדי המעצבים, את הפנטהאוזים בגורדי השחקים ואת המסעדות המפוארות. רציתי חברים נאמנים בטירוף, ארוחות ביתיות ומשחקי רמי עם ההורים שלי בערבי חג עצלים.

דברים שאוליבר פון ביסמרק טווה עליהם מעשיות — מעשיות כל כך יפות וזרות עד שלא האמנתי שהן היו אמיתיות. ועם זאת רציתי נואשות שיהיו.

ביום מן הימים אזכה בזה.

באושר. בחופש. בחברים קרובים שהם כמו משפחה.

אימא נאנחה. "בכל מקרה, מצאנו פתרון."

זה היה חדש לי. פתרון? לבדידות שלי? אולי הם סוף־סוף ירשו לי לגדל כלב.

"כן?" סובבתי אליהם במהירות את ראשי והספקתי לראות את שמלת הזית רוכנת לעברם. "מה הפתרון?"

אבא סובב את החפת שלו כדי ליישר את סמל המשפחה שלנו. "בספטמבר בראייר רוז תתחיל ללמוד בסורבאל מונטרו."

דמי קפא בעורקיי. סורבאל מונטרו היה בית ספר ופנימייה לבנות בלבד. בשווייץ. הם נוטשים אותי כאן, ואפילו לא דיברו איתי על זה.

"סורבאל מונטרו?" שמלת הזית נעה בתנועה גלית כשהיא נרתעה כאילו התחלחלה מהמחשבה. "למה לא בבית הספר לה רוזי?"

אימא השתעשעה בפניני המיקימוטו שנחו על עצם הבריח שלה, ועיניה נדדו הלאה כאילו השיחה שיעממה אותה. "טוב, אנחנו לא יכולים להרשות לה להסתובב באירופה עם בנים בלי שום השגחה, נכון?"

תרגום — למה לזמן סקנדל שאפשר למנוע כשהבת שלי יכולה פשוט להיות אומללה?

אבא הניח את ידו על גבה התחתון של אימא והביט בה כאילו היא האדם המשמעותי היחיד בחייו. והיא באמת הייתה. אחרי הכול, אני לא הייתי קיימת עבורו.

"זה לטובת כולם." הוא עיסה את גבה התחתון מעל שמלת האוסקר דה לה רנטה שלה. "התפקיד האחרון שלי היה בציריך, והצרפתית של בראייר רוז מצוינת. בית הספר מציע מערכת לימודים מתקדמת, ולא תהיה שום בעיה עם העברה של נקודות זכות אקדמיות. יהיו לה הרבה הזדמנויות להכיר חברות חדשות."

הם שולחים אותי לפנימייה.

הם נוטשים אותי באירופה ועוברים לדרום אמריקה ללא מחשבה נוספת.

והדבר הכי נורא? על אף שגופי רעד מזעם ומפחד, לא הצלחתי לגייס את הכוחות כדי להתעמת איתם. להתערב. להגיד להם שאני בשום פנים ואופן לא מוכנה להפסיק לגור איתם. לא מפני שהם הורים מעולים, אלא מפני שהם היו היחידים שהעניקו לי תחושה של נורמליות, עלובה ואומללה ככל שתהיה.

"כרבולית³?" קול הטנור המוכר עקר אותי ממחשבותיי הדביקות כזפת.

ראשי פנה באחת אל הקול.

הבעלים שלו התקרב אליי בעצלתיים, לבוש בחליפת ארבעה חלקים מחויטת. סביבנו, אנשים עצרו כדי לעקוב אחר תנועותיו, אבל העיניים שלו נשארו ממוקדות בי.

מבטינו הצטלבו, והחיוך הממזרי הייחודי שלו עיקל צד אחד של פיו.

אושר פראי הציף אותי. מגעו היה חטוף, כמו נשיקה מרפרפת, אבל לא טרחתי להיאחז בו. ידעתי שהוא יחזור.

כי הוא סוף־סוף הגיע.

אוליבר פון ביסמרק.

הרוזן של קרינתיה.

בנו הבכור של פליקס פון ביסמרק, הדוכס של קרינתיה.

ונקודת התורפה האישית שלי.

פרק 2

בראייר רוז

הוא הזכיר לי את הרמס. האל היווני של הפוריות, המוזיקה והרמאות. של כל הדברים המושחתים. עם תלתלים גליים בלונדיניים כחיטה, עיניים בצבע תכלת והזוויות האציליות שלו. הפגם הקל היחיד בתווי פניו האלוהיים של אוליבר היה קווצת שיער סוררת מזדקרת. קווצת השיער הזאת הייתה מבחינתי ניצחון פרטי שלי. היא הוכיחה לי שהוא בן תמותה בדיוק כמוני ולא מורם מעם.

הגבות של אולי התחברו. "היי, מה קרה?" הוא לפת את ידיי ומשך אותי ממעקה המרפסת. "את קרובה מדי לקצה ונראית כאילו את עומדת לבכות."

באמת עמדתי לבכות. ההורים שלי תכננו לנטוש אותי בשווייץ. הם התכוונו לספר לי בכלל? או שיום אחד הייתי מתעוררת בבית ריק?

כפות ידיי היו מיוזעות. אילו יכולתי להרגיש משהו מלבד הלם, הייתי מגלה שהן קרות מרוב פאניקה. רציתי לספר לו הכול, ולא רציתי לספר לו כלום. בסופו של דבר אוליבר פון ביסמרק היה האדם היחיד בעולם ששם אליי לב. סירבתי להכביד עליו עם הבעיות שלי. הקיצים שלנו יחד היו אמורים להיות כיפיים. קלילים.

הכרחתי את עצמי לצחוק, קמתי וסילקתי שאריות חצץ מהישבן שלי. "באמת?"

"כן. האייליינר שלך נוזל. אל תגידי לי שזה טרנד חדש. בקיץ שעבר זה היה תוספות של שיער אף. בחיים לא תביני איזו טראומה לרדת מטיסה ארוכה בטירוף ולראות מסלול מלא ביצורים פרוותיים. חשבתי שנחתּי בפלנטה אחרת."

כמעט צחקתי כשהסתובבתי כדי לנגב את האייליינר שהמאפרת של אימא הכריחה אותי למרוח. תשומת הלב המלאה של האנשים הכתה בי בבת אחת. אני בחיים לא אתרגל לזה. לא שהייתי צריכה. זה קרה רק כשאולי הצטרף אליי. הוא התברך בכוח משיכה משלו, וכשהתקרב, אף אחד לא יכול היה להיחלץ מהשפעתו.

"שורפות לי העיניים. בטח כי התקרבתי מדי למופע האש שלמטה." פילסתי את דרכי בין אנשי חברה סקרניים, שוטטתי ללא מטרה. "מה אתה רוצה לעשות?"

תמיד חקרנו מקומות, נכנסנו למטבחים וגנבנו עוגות מאחורי גבם של עובדי הקייטרינג. היה לנו הסכם בשתיקה לבלות את כל הקיץ יחד. להורים של שנינו היו בתים על שפת האגם, ורק שלוש חלקות הפרידו ביניהם. כל שנה חיכיתי בנשימה עצורה לראות אם אוליבר ישנה את דעתו, ייסע למחנה קיץ או פשוט יבלה עם חבריו בוושינגטון הבירה. הוא תמיד חזר אליי.

אולי הדביק אותי, היתמר מעליי עם גובהו הבלתי אפשרי. "קודם לרקוד." הוא אחז בידי ומשך אותי אל רחבת הריקודים.

התנגשתי בחזהו בהתנשפות רכה, והרגשתי שאני לא מסוגלת להרים את מבטי ולהסתכל לו בעיניים. הוא היה יפה שאין דברים כאלה, אבל הוא גם היה החבר הכי טוב שלי. טוב, החבר היחיד שלי.

הייתי בטוחה שאולי, שהיה בן חמש־עשרה, כבר נישק הרבה בנות, והחשד הזה הכעיס אותי. רציתי שהוא יהיה הנשיקה הראשונה שלי, אבל האפשרות שנאבד את מה שהיה לנו הבעיתה אותי.

"לרקוד?" גיחכתי וניסיתי לחלץ את האצבעות מאצבעותיו. "אתה שונא לרקוד, אולי."

"אני חושש שאני לא מסוגל לוותר על הזדמנות להביך אותך."

"אתה תביך רק את עצמך."

שקר. אם אולי היה רוצה, הוא היה יכול להשתתף בתחרויות מקצועניות. ברגע שהוא למד ללכת בלי למעוד, סבתו שזכתה שש פעמים בתחרות בלאקפול, לימדה אותו את צעדי הריקוד הבסיסיים.

"אני יותר מדי שווה." הוא הוביל אותי אל מרכז הרחבה ועצר. "אני חייב להיות גרוע במשהו."

הוא הרכין את ראשו והביט בי. היו לו זיק שובב בעיניים וחיוך זחוח מסוכן על השפתיים שהיו נפוחות כאילו נעקצו מדבורה. הלב שלי התפוצץ למיליון פרפרים. ההורים שלי התכוונו לעזוב, האם זה יהיה הקיץ האחרון שלנו יחד? המחשבה העלתה בי בחילה. הדחקתי את התחושה והנחתי את כף ידי בידו המושטת. ברגע שאצבעותיו לפתו את אצבעותיי, השיר נדם.

משכתי את הזרוע שלי ממנו וקיוויתי שלחיי לא הסגירו את הלחץ שלי. "ניצלת בדקה התשעים."

הוא הזדקף ותפס שוב את ידי כאילו זה טבעי. "חכי רגע."

כמו לפי אות, התזמורת התחילה לנגן את היפהפייה הנרדמת של צ'ייקובסקי. הגיחוך שלו זרזף לתוך אוזניי כמו פעמוני רוח. עשיתי טעות והרמתי אליו מבט, הספקתי לראות איך הוא התמלא בהתלהבות. הוא היה מקסים מדי. זה היה כל כך לא הוגן. הוא היה צריך להיות מכוער. ככה הוא היה נשאר רק שלי והייתי ממשיכה לאהוב אותו בדיוק באותה מידה. זה היה הסוד הכי שמור של אוליבר. החיצוניות המהממת שלו לא השתוותה לאופי המושלם שלו.

הוא כרך זרוע סביב גבי וקירב אותי אליו. "תראי, זה השיר שלך."

"השיר שלי?" מצמצתי בניסיון נואש למצוא אחיזה בהווה. לשכוח את הפצצה שהוריי הטילו לפני שאולי הגיע.

"כן. את היפהפייה הנרדמת, טיפשונת."

"אני ערה לגמרי... למרות שלא הייתי מתנגדת לתנומה קלה," התלוצצתי, אבל הביך אותי שזוגות מבוגרים יותר פינו לנו את הדרך והשתהו במבטיהם על התנועות הזורמות שלנו.

מהצד בוודאי נראה כאילו אולי ואני התאמנו יחד בריקוד במשך שנים. זרמנו יחד כמו נהר שפגש אוקיינוס, הסתובבנו והסתחררנו בגופים הדוקים. לרגע מתוק אחד העמדתי פנים שהוא שלי, ואני שלו. שההורים שלי לא בגדו בי. ושמאז ומתמיד היה לי בית אוהב. בית שיש לו לב פועם, לא כתובת.

"קוראים לך בראייר רוז, בדיוק כמו לנסיכה." אולי כופף אותי לאחור בזרועות מתוחות. "חוץ מזה, את נראית כמוה."

"היא דמות בדיונית, אוליבר." הרמתי את הרגל והטיתי את כף רגלי אל השמיים.

אנשים מחאו כפיים סביבנו. לפני חמש דקות הם אפילו לא שמו לב שרק משב רוח הפריד ביני ובין המוות.

"אז מה? את נראית בול כמו הדמות מדיסני." הוא התבונן בי בעיניים רעבות. "שיער בלונדיני כהה ארוך, גבות קמורות, שפתיים ורודות." הוא השתתק, כיווץ את מצחו ובחן את פניי ביתר ריכוז. "רק בלי ציפורניים."

הפעם הוא זכה בצחוק אמיתי. הצלפתי בחזהו. אין מצב שהוא הצליח להצחיק אותי אחרי החדשות ששמעתי. כמו תמיד, אוליבר הצליח לעשות את הבלתי אפשרי.

"יש לי ציפורניים." נופפתי בידיי כדי להוכיח את הטענה שלי.

"בקושי. את מכרסמת אותן כאילו הן עוגות תבלינים, אחותי."

"החיים שלי מלחיצים, בסדר?"

"אני מבין את זה. קשה להיות כל כך יפה וחכמה כשכולם סביבך כל כך ממוצעים. אני סובל מבעיה דומה. אנחנו צריכים להקים מועדון."

גל צחוק נוסף התגלגל בחזה שלי. "תפסיק. אתה מעצבן."

"גרמתי לך לחייך." עיניו התכווצו בהומור. "ידעתי שאני יכול. אני פשוט כובש."

אין לך מושג עד כמה.

החזרתי את ידי אל ידו והרצנתי. "איך עברה עליך השנה?"

"הממ. בואי נראה." הוא הטה אותי מטה, והשדיים שלי היו בדיוק מול העיניים שלו. טוב, המילה שדיים הייתה גדולה מדי בשבילם. "הלימודים היו בסדר. אבא שלי בונה שלושה מלונות נוספים ביפן, ככה שהוא לא היה הרבה בבית."

"איך זה היה?"

"אף אחד לא שם לב."

ידעתי שהוא מתלוצץ כיוון שידעתי שהוא אוהב את משפחתו מכל הלב. בחוגים שלנו, אנשים ראו במשפחות שלהם קלף מיקוח, משהו שאפשר לערבב בשעת הצורך. בניגוד לכל הסיכויים, הפון ביסמרקים ממש חיבבו זה את זה.

נשכתי את שפתי ושפשפתי את מפרק כף ידו באגודל שלי. "אני מצטערת שאבא שלך היה רחוק השנה."

הוא משך בכתפיו בסגנון אוליברי נטול דאגות. "ככה זה בעסקים. חוץ מזה, הוא קנה לי מתנת סליחה שנטשתי אותך בשנות חייך המעצבות, והיא די אדירה."

"תן לי לנחש. דלת סודית?"

"דבר ראשון — זה הופיע בראש רשימת חג המולד שלי לפני שנים. ודבר שני — האריה, המכשפה וארון הבגדים הוא קלאסיקה." הוא סובב אותי כל כך מהר עד שהאצבעות שלי התחפרו בכתפיו. "הוא קנה לי בית. בדרך הנסיך האפל."

שנה אחרי שנה אוליבר התלונן ששני החברים הכי טובים שלו גרו באותו רחוב, ואילו הוא גר באחוזה מוזרה בגודל אלף ותשע מאות מטר מרובע בצד השני של פוטומק במרילנד. אוי ואבוי אם הם היו חוגגים בלעדיו, על אף שלזאקרי סאן היה תקוע תמידית מקל בתחת ורומיאו קוסטה לא היה מצליח למצוא את המושג כיף במפה גם עם ג'י־פי־אס, מצפן ודורה החוקרת על חיוג מהיר. על פי מה שאולי אמר, לא אני. אף פעם לא פגשתי אותם, ולמען האמת, פחדתי מזה. ברצינות, אולי פלט פעם שהמשפחה של רומיאו השאירה שובל גופות ארוך מספיק כדי למלא מעגל גיהינום.

"בית?" חזרתי אחריו וניסיתי לחפור ולהוציא את הקנאה שהכתה שורש בחזה שלי. המחשבה על מגורים ליד אנשים שאוהבים אותי העלתה דמעות קנאה בעיניי.

"הכי גדול ברחוב. אימא אומרת שאני אוכל לגור בו ברגע שימלאו לי שמונה־עשרה — בתנאי שאבקר בכל יום שלישי וארשה לסב לישון אצלי."

אחיו הקטן של אולי, שהיה בן שלוש־עשרה, התעניין רק במשפחה שלו ובחתירה. סבסטיאן ואני הסתדרנו יפה, אבל לטעמי הוא היה קר ובוטה מדי לצריכה במנות גדולות.

"השכנים שלך יתחרטו על היום שבו הם עברו לשם."

"גברת קוסטה כבר התקשרה לאימא והתחננה בפניה לשקול מחדש. בכל מקרה, אבוד לה. כבר בניתי שם אורווה."

"בשביל מה?"

מההיכרות שלי עם אוליבר, זה היה יכול להיות בשביל כל דבר, החל בסטודיו לפצצות סירחון וכלה במבשלת בוטיק. הוא נטה להיכנע לגחמות שלו, ועשה מה שהתחשק לו. אם אוליבר היה נשלח לפנימייה, הוא בטח היה משלם למישהו שילמד שם במקומו או משתמש בקמפוס כמוקד למהפכה.

אולי הטה את זרועו והזיז מעט את גופי למנח הרצוי. "ההורים שלי קנו לי סוס חדש, שמחרבן בכמויות. חוץ מזה, הבית נמצא על שפת האגם, וסב מת להתאמן שם."

"הוא עדיין מעולה בחתירה?"

"נראה לי שהוא בדרך לאולימפיאדה."

"ואיך הולך לו בפולו?

"הפולו בסדר. ניצחנו באליפות הלאומית." אולי ביטל את ההישג שלו במשיכת כתף. "מה איתך, כרבולית?" הוא קרץ. "שברת לבבות השנה?"

לא הצלחתי לקבוע אם הוא היה רציני או הקניט אותי. הוא בטח ידע שלא היו לי חברים, שלא לדבר על מעריצים.

"אני לומדת עכשיו לטינית ומנדרינית. ההורים שלי אומרים שזה יקפיץ את טפסי ההגשה שלי לאוניברסיטה." פשפשתי במוחי אחר משהו לא לגמרי חנוני ומדכא שיאפשר לי להרשים אותו. "אה, וגם תפרתי בעצמי את השמלה הזאת. טעיתי מאחור בתפר או שניים, אבל בסך הכול היא די יפה, נכון?"

"היא מושלמת."

הזזתי רגל אחורה, ואז קדימה. "תודה."

הוא הוביל אותנו לסיבוב נוסף. "וגם את, דרך אגב."

הטיתי את ראשי לאחור וצחקתי. "אתה סתם אומר."

"אני אף פעם לא אומר דברים סתם." פניו הרצינו, ושפתיו הוצרו לפס שטוח. "אני רציני מאוד, כרבולית."

האטנו עד שעצרנו ממש לפני שהשיר נגמר. מחיאות כפיים נלהבות הדהדו באוזניי. הסתכלתי סביב בטשטוש. מעגל אנושי נוצר סביבנו וסיפק לנו מרחב ריקוד פרטי. סקרתי את המראה המעורפל של חיוכים מלאי שיניים בחיפוש אחר הוריי, אבל לא ראיתי אותם. בינתיים, פליקס ואגנס פון ביסמרק התפעלו מבנם במבטים רכים. ליבי נחבט בצלעות. איפה ההורים שלי? למה הם אף פעם לא התגאו בי?

"בואי." אוליבר לקח את ידי. "אני רוצה להראות לך משהו."

חצינו את הקהל הצפוף, חמקנו דרך כניסה פרטית ורצנו במורד גרם מדרגות צר מרוצף אבן. כמו בכל האחוזות מימי הביניים, מזג האוויר היפה לא הצליח להילחם באוויר הלח ובצינה הקפואה.

"תאט." הרמתי את שולי השמלה שלי כדי שלא אמעד במדרגות. "אני נועלת עקבים." הם לא היו גבוהים, אבל עדיין. לא יכולתי להתאים את עצמי לקצב של אוליבר כשהאצבעות שלנו היו שלובות והוא חצי גרר אותי למקום כלשהו.

"אחותי, את איטית יותר מעצלן מת." הוא הסתובב, הרים אותי כמו כלה במשקל נוצה ושעט בדילוגים במורד המדרגות.

פיתלתי את זרועותיי סביב צווארו. "אוקיי, קודם כול, אתה חצוף."

החזה שלו רעם בגיחוך, אבל הוא לא ענה לי.

הנמכתי את קולי ללחישה. "ודבר שני, לאן אנחנו הולכים?"

"סב מצא את מאגר האלכוהול, והוא מדהים."

הוא דהר במורד גרם מדרגות נוסף. זו לא הייתה הפעם הראשונה שגנבנו אלכוהול במסיבת קיץ. התחלנו ברגע שמלאו לי אחת־עשרה, אחרי ששתיתי בטעות את היין של אימא במקום מיץ תפוחים. אף פעם לא השתכרנו באמת, אבל טעמו של דבר אסור תמיד היה מתוק מכול.

לאחר שישה גרמי מדרגות פרצנו החוצה. אולי הניח אותי על הרגליים ושב לאחוז בידי. הסתערנו לעבר הכרם, צחקנו צחוק כבוש בין התנשפויות גדולות, רגלינו כשלו. לפידים צהובים הנחו אותנו בחשכה. מוזיקה רמה הרעידה את האדמה תחת רגלינו, עפר לכלך את שולי השמלה שטרחתי עליה במשך שבועות, ואי שם לאורך הדרך אולי איבד את העניבה שלו. השתרכתי אחריו, ידי עדיין בידו.

"חכי עד שתראי את זה." המילים שלו ריקדו ברוח, המוזיקה והאורות התעמעמו ככל שהמשכנו לרוץ. "הוא מצא גם ארגז של ספרים ישנים בטירוף."

"הוא לקח ספרים?"

"כן."

"הוא בכלל לא קורא."

"קיווינו למצוא כמה קטעים גסים."

רצנו כמה דקות עד שהגענו לאורווה הנטושה שבקצה השטח. רחוק מספיק מהמסיבה — ומההורים שלי — כדי שאוכל לחזור לנשום. טוב, אחרי שהסדרתי את הנשימה.

אולי בכלל לא התנשף כשסובב את הטלפון והאיר את הדרך עם הפנס שלו. "אוי, שיט. שכחתי משהו קודם." הוא דחף את הטלפון לפה, החזיק אותו בשיניים והוציא ורד ורוד־כתום מעוך מהכיס הפנימי של הטוקסידו שלו. הוא נעץ בחיוך את הגבעול החתוך בשערי והוציא את הטלפון מפיו. "ורד לבראייר רוז." הוא קרץ. "לא חשבת שאשכח, נכון?"

נענעתי בראשי. ידעתי שהוא לא ישכח. הוא אף פעם לא שכח. כל תחילת קיץ אוליבר נתן לי ורד כדי להזכיר לי מי אני. הסכם שהיה בינינו מאז שניסיתי לברוח מהבית בגיל שבע כדי לפגוש את סבא וסבתא שלי. אימא ואבא אף פעם לא הרשו לי. הם קראו להם השפעה רעה, רודפי בצע וזבל לבן.

אוליבר דחף בכתפו את דלת ההזזה. בטון מאובק ושורות של תאים פתוחים קיבלו את פנינו. ברגע שנכנסנו, ריח עץ ישן ושתן יבש דבקו לנחיריים שלי.

"סב?" קולו של אולי הדהד מבעד לקירות.

"כאן." הקול הצוהל הגיע מהתא האחרון.

מצאנו את סב שעון ברפיון על קיר עץ ומחזיק בקבוק יין פתוח. בלייזר נפרש על ערמת קש מעופשת, בלי שיהיה אכפת לו מהמחיר שלו. כל הכפתורים בחולצה האלגנטית והמגוהצת שלו היו פתוחים וחשפו חזה זהוב, רזה ושזוף משנים של חתירה מאומצת. בעוד שאוליבר יכול היה להיחשב בטעות לאל יווני, סבסטיאן דמה לציור רנסנסי.

אימא של אולי הסבירה פעם שהשם סבסטיאן מצא חן בעיניה כשיצאו לחופשה זוגית בטוסקנה לפני הלידה. הם ביצעו נחיתת חירום בבריטניה והחליטו לעשות עצירת ביניים בלונדון. הגורל הביא אותה אל הציור המפורסם מות קדושים של סנט סבסטיאן, שם היא הביטה בעיניו של הקדוש המעונה, המיוסר והאיתן והחליטה לקרוא לבנה על שמו.

ללא השרירים ומבנה הגוף החסון, יופיו של סבסטיאן היה נראה כמעט נשי. הוא התייחס לריסים הארוכים, לתלתלים השובבים בצבע פשתן ולעיניים הגדולות בצבע שמי קיץ בהירים כאל אביזרים נדושים. זה היה הקטע עם סב. תמיד היה בו משהו טרגי. בדיוק כמו אצל הקדוש. עקשנות יהירה שעוררה בי דאגה כלפיו.

"היי, בראייר רוז." סב כיוון את הפנס שלו אל פניי. "אני רואה שנפטרת מהברזלים האיומים."

התכווצתי מהבוהק והבחנתי בארגז מלא ספרים לצידו.

"אם אתה רוצה להישאר עם כל השיניים שלך, כדאי שתיזהר עם איך שאתה מדבר אליה," התריע אולי.

"בואי, בואי." סב התעלם ממנו וטפח על העפר שלצידו עם נעלי האוקספורד של ברלוטי שלרגליו. "אפשר לעניין אותך ב —" הוא אחז בצווארו של בקבוק היין, סובב אותו וכיווץ עיניים אל התווית. "דומיין לפלב מונטרשה גראן קרו?" הוא שיהק. "או לפחות מה שנשאר ממנו."

שחררתי את היד מאוליבר. "הממ... בטח."

"שתית בלעדינו?" אולי חצה בסערה את התא, חטף את הפנס וכיוון אותו אל פניו של אחיו. "מה הבעיה שלך?"

סב כיווץ את עיניו. "שילוב מאוזן של חרדה משתקת, ספקות עצמיים ושיגעון גדלות." הבקבוק הסתיר את הפיהוק שלו. "ושלך?" הוא תמיד הצליח להישמע כמו גרוש בן שלושים על סף משבר מוקדם של אמצע החיים.

אוליבר נענע בראשו. "אלוהים, אתה מחוק."

סב משך בכתפו ולגם שוב מהיין. הוא השתרע על מצע של עלים וצחק. "אני מעדיף את המושג מעורפל בנוחיות."

"בוא נראה מה תהיה רמת הנוחות שלך כשתבלה את הלילה עם הפרצוף באסלה, מקיא דרך הפה, הנחיריים והאוזניים." אוליבר הרים את אחיו לישיבה. "אתה מסריח מיין. אימא ואבא יזדעזעו כשהם יראו אותך."

המילים שלו הכו היישר בחזה שלי וניקבו אותו בקנאה אכזרית ורגשנית. ראשית — כי לאולי ולסב היו הורים שהיה אכפת להם מספיק כדי לעשות עניין משתייה. יהיו עונשים, שיחות והשלכות. אולי אפילו דמעות. שנית — כי ידעתי שזה אף פעם לא יגיע לזה. אולי ידאג שהוריו לעולם לא יגלו. הוא יסתיר את סב ויטפל בו עד שהוא יחזור לעצמו. ובמקרה הצורך, ייקח עליו את האשמה. אוליבר וסבסטיאן גילו נאמנות עזה זה לזה.

"אתה מקשיב לי בכלל?" אולי בעט בסב בנעלו.

סב הגיב בנחרה רמה וקולנית שהוכיחה שהוא נרדם. אוליבר משך באפו וחילץ את בקבוק היין מאצבעותיו של סב.

הוא פנה אליי במשיכת כתף. "נשתה משהו?"