הנעלם 2 - הנעלם האחרון

1

איתן

זה יום שמש אביבי יפה באזור המארה בפריז, וגם דניאל ואני, כמו הרבה תיירים אחרים, יושבים בגבנו אל חלונות הזכוכית של אחד מבתי הקפה הטרנדיים ביותר בעיר, נהנים מהחום המפתיע יחסית לעונה ומהמאפים הצרפתיים.

רק שדניאל ואני ממש לא כמו כל התיירים האחרים. אנחנו לא פה כדי לבלות וליהנות, ודניאל ואני לא זוג, אפילו שאנחנו מעמידים פנים שכן.

אנחנו פה כדי לעקוב אחרי האיש שיושב ליד שולחן קטן בשורה הראשונה של השולחנות, רק מטר וחצי משפת המדרכה, וזה מה שאנחנו עושים כבר שבוע שלם. אנחנו לא יודעים מי הוא — זה כנראה מידע מסווג יותר מרמת הסיווג שלנו — ואנחנו לא מעורים בכל פרטי המבצע. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לעקוב אחריו, ולדווח.

מכל התצפיות שלנו עליו במשך השבוע, יש דבר אחד שאני יודע בוודאות. הוא נמצא פה כי הוא מנהל מעקב משלו. אני לא יודע בדיוק מה הוא מחפש, אבל ברור שהוא לא פה לחופשה. הוא ביקר בבתי חולים, בבתי יתומים, במבנה העירייה. הוא ביקר אצל כל מיני אנשים בבתים שלהם וסייר בכל מיני מקומות. זה נראה כאילו הוא מנסה להתחקות אחר צעדיו של מישהו, בדיוק כמו שאנחנו עושים איתו, רק שלא ראינו מישהו מסוים שהוא עוקב אחריו, לכן אנחנו מניחים שמידע זה מה שהוא מחפש, וזה גם מה שדיווחנו לעמית.

על השולחן מולו יש כוס קפה וקרואסון, אבל הוא לא שותה או אוכל. אחרי שהמלצרית הניחה את ההזמנה מולו, הוא הנהן בתודה בלי להביט בה וחזר להתרכז במסך הנייד שלו.

"מה נראה לך שהוא עושה עכשיו?" שואלת דניאל, מרימה את התיק הקטן שלה ומניחה אותו על השולחן לצידה, מחייכת אליי כאילו אנחנו סתם עוד בני זוג שיושבים יחד ורוחצים באווירה הפריזאית, בעוד המצב הוא הכי רחוק מזה.

שורר בינינו מתח נוראי מאז אתמול בלילה. הטיימינג שלי היה הכי גרוע בעולם כשהחלטתי דווקא אתמול לספר לה מה אני מרגיש כלפיה.

הייתי אידיוט. איך קראתי את המפה לא נכון ככה? זה כל־כך לא מתאים לי, שבא לי לדפוק את הראש בקיר מרוב עצבים.

זה היה מהלך מטומטם, במיוחד מפני שדי הייתה לי הרגשה שהיא לא מרגישה כמוני, אבל כנראה הייתה לי תקווה שזה עדיין יכול להשתנות. חשבתי שאחרי שנבלה יותר זמן יחד, אחרי שנכיר יותר לעומק, אולי הדברים ישתנו, לא יודע.

'האמת תשחרר אותך לחופשי', זו אמת לחיות לפיה, לא? שמעתי את המשפט הזה הרבה מאוד פעמים ובכל מיני הקשרים.

זהו, שלא. זו ממש לא אמת לחיות לפיה, מבחינתי. האמת היא, שאנחנו מכירים כבר די הרבה זמן, לא יום או יומיים, והייתי צריך לדעת שהאמת לא תשחרר אותי וזה בולשיט גמור בכל הקשור אליי. המקצוע שלי הוא התעסקות בסודות עכשיו, איך זה שהחלטתי לשחרר את הסוד הכי גדול שלי אולי, ועוד בזמן הכי לא מתאים בעולם?

וההבעה שהייתה לה על הפנים...

בכל פעם שאני נזכר בה, אני רוצה לחפור לעצמי בור ולקפוץ ראש לתוכו. מעין צער מעורב ברחמים, הכי לא הבעה שגבר רוצה לראות על הפנים של הבחורה שהוא מאוהב בה כבר תקופה.

"זה מחמיא לי, איתן, באמת, אבל אני..." מילותיה נתקעו בגרונה והצוואר שלה הסמיק, וזה היה כל־כך לא אופייני לבחורה החזקה שאני מכיר, שהבנתי על המקום שבאמת עשיתי מהלך שהיה לגמרי לא צפוי מבחינתה, אבל ממש. באתי לה עם יציאה שהיא לא ידעה איך להכיל.

ואז התחוור לי משהו שהיה מבחינתי אפילו עוד יותר גרוע מגילוי הלב המטומטם שלי; העובדה שדניאל לא חושבת עליי באותו האופן.

יותר מזה, היא אפילו לא שקלה את האפשרות.

בכל זאת, כמו האידיוט מלא התקווה שאני, אמרתי לה, "בחייך, לא יכול להיות שזה בא לך בהפתעה גמורה. אנחנו בכל זאת עובדים יחד בצמוד כבר שנתיים."

"יכול להיות, אבל... אבל..."

"אבל מה?" אולי נשמעתי קצת יותר מדי תוקפני, אבל לא יכולתי לשלוט בזה.

"אבל קיוויתי שאני טועה, שאני מפרשת את הסימנים לא נכון. איתן, אתה בחור מקסים, ואני ממש־ממש מחבבת אותך ונהנית לבלות איתך ולעבוד איתך..."

"אבל?" אמרתי, "אני שומע שם 'אבל', איפשהו." היא נאנחה והתיישבה בזהירות על המיטה לידי, כאילו אם המזרן יזוז אפילו קצת, זה לגמרי יגרום לי לאבד את זה.

"אבל אני מאוהבת במישהו אחר."

בום. זה היה כאילו היא החטיפה לי אגרוף לפנים. הייתה נימה של התנצלות בקול שלה, שהוציאה לי את כל האוויר מהמפרשים. הדבר הראשון שחשבתי עליו היה שהגעתי לקו הסיום מאוחר מדי, שחשפתי בפניה את הרגשות שלי מאוחר מדי כי מישהו כבר הקדים אותי אליה.

בקורס שלנו היו ארבע נשים, כולל דניאל, אבל היא הייתה המיוחדת שבהן. את הקורס סיימו רק שתיים, את האחרת אני לא סובל. דניאל היא הבחורה הכי פייטרית, הכי מגניבה שאני מכיר, הכי חכמה, הכי יפה. היא קולטת מהר כל דבר ובעיקר מה שהדליק אותי אצלה זה שהיא באה לעבוד, לא לבזבז את הזמן. היא תמיד עניינית, מבצעת את כל הפקודות בשלמות ובדקדקנות, במשמעת צבאית כמעט, משהו שאני מתחבר אליו מאוד, ובכל התרגילים שביצענו בזוגות הכי נהניתי לעבוד איתה. ההרגשה הייתה הדדית, ידעתי את זה, מפני שכאשר התבקשנו למלא שאלונים בסוף הקורס עם מי היינו רוצים לעבוד, אני כתבתי את השם שלה והיא כתבה את השם שלי.

אף ששמתי עליה עין כבר בימי הקורס, לא הייתי היחיד שממש קיווה שיום אחד היא תסכים לצאת איתו לדייט. והם ניסו, כולם ניסו, והיא דחתה את כולם. ידעתי את זה כי הם דיברו על זה ולכן החלטתי שאני לא אזמין אותה לצאת. החלטתי שאני אהיה האחד הזה, יוצא הדופן הזה בין כל הגברים שמקיפים אותה, שלא מחזר אחריה, מפני שחשבתי שזה דווקא ימשוך אותה. מעין טקטיקה כזאת של לשחק אותה קשה להשגה. גם היה לי את היתרון בכך שבדרך כלל עבדנו יחד, לכן קיוויתי שהיא תכיר אותי לעומק ותבין שאני לא כמו כולם. היא גם תמיד אמרה שמעצבן אותה שהסוכנים האחרים מתעסקים בבולשיט במקום להתרכז בעבודה, וידעתי כמה היא מעריכה את העבודה שלי וקיוויתי, האמנתי, שמתוך ההערכה הזאת יתפתח בינינו משהו, באופן טבעי.

אז מי זה, הגבר הזה שהיא מאוהבת בו? מי הספיק לכבוש את הלב שלה? את זה לא ידעתי.

עד הבוקר, הכוונה.

הבוקר גיליתי, ואני מזועזע כל־כך, שאני לא מסוגל אפילו לדבר איתה על זה.

והיא ראתה אותי. היא ראתה אותי עומד במסדרון כשיצאה מהחדר שלו, והיא יודעת שאני יודע, לכן היא לא מסוגלת להסתכל לי בעיניים.

אחרי הדחייה הכואבת שספגתי אתמול בלילה, לא הצלחתי לישון. אחרי ההתפכחות הכואבת אפילו יותר שבאה הבוקר, אני עצבני ומתוח כמו גומייה שעומדת להיקרע.

"איתן? מה אתה חושב שהוא עושה?" היא שואלת שוב, מסיבה את תשומת ליבי בחזרה אליה. "הוא שואל," היא אומרת, מרימה את היד האוחזת בטלפון שלה. "בדיוק קיבלתי הודעה."

אני סוגר את ידיי לאגרופים, מתפוצץ מרוב עצבים. אבל אני מסתיר את זה, חושק שיניים עד שהלסתות שלי כואבות. "הוא מתעסק בטלפון שלו. קורא משהו, כותב כמה הודעות. אני חושב שהוא סוף־סוף גילה מידע חשוב, אולי המידע שהוא רודף אחריו כל השבוע הזה. הוא תזזיתי. הוא נראה נרגש."

היא מסובבת את ראשה ומציצה לעברו. "אני חושבת שאתה צודק." היא מרימה את הטלפון שלה וכותבת הודעה. "אני מעדכנת לגבי זה."

האיש, שיושב במרחק של שני שולחנות מאיתנו, מסמן למלצרית להביא לו את החשבון.

"מה קורה?" שואלת דניאל כשהיא סוף־סוף מרימה אליי עיניים ורואה כמה אני דרוך ומתוח, אבל הפעם לא רק בגללה, אלא גם בגלל זה שאנחנו עוקבים אחריו. היא לא מסובבת את ראשה שוב לכיוון, בכוונה משפילה את עיניה בחזרה אל הטלפון שלה.

"לפני רגע הוא סיים עוד שיחה בטלפון שלו, ואז הוא סימן למלצרית להביא לו את החשבון. נראה לי שהוא מתכוון ללכת." אני מחווה בעיניי לעבר הטלפון שבידה. "תכתבי לו שנראה שנהיה בתזוזה בדקות הקרובות, ובואי נתארגן כדי ללכת."

דניאל מהנהנת ואגודליה מתרוצצים על המסך כשהיא כותבת הודעה נוספת.

אני ממשיך להביט לכיוון ורואה שהבחור מחליט לא לחכות למלצרית עד שתחזור עם החשבון. כנראה המידע שהוא גילה חשוב כל־כך, שהוא לא מוכן להתעכב פה אפילו רגע נוסף אחד. הוא קם על רגליו, לובש את המעיל, מכניס יד אל הכיס ושולף ממנו את ארנקו. "נראה שהוא אפילו לא מחכה לחשבון," אני אומר בשקט לדניאל וכבר מוציא את הארנק שלי, מושך ממנו כמה שטרות ומשאיר אותם על השולחן. "אין לנו זמן להתעכב, נצטרך לזוז אחריו עכשיו."

דניאל מהנהנת ומציצה מזווית העין לעבר האיש. רגע לפני שהוא מתחיל ללכת, המלצרית מתקרבת אל השולחן ומעכבת אותו עוד כמה שניות, מגישה לו את החשבון. הוא מחייך, אומר לה תודה ומוסר לה את הכסף בלי להסתכל בפולדר שהיא נתנה לו או לבדוק את החשבון.

דניאל ואני קמים מהשולחן בדיוק כשחריקת צמיגים נוראית ונהמת מנוע זועמת נשמעים מעבר לפינה, וכל הראשים מסתובבים לכיוון.

השתנקויות וקריאות בהלה נשמעות כאשר רכב 'בי־אם־וו' שחור מגיח לפתע מעבר לפינה, עולה על המדרכה ומתנגש בסטנד של חנות הפרחים הפינתית, מעיף זרי פרחים לכל עבר וממשיך לדהור לכיווננו.

"דניאל!" אני צועק ומזנק לעברה, מנסה לתפוס בזרועה כאשר הרכב מאבד שליטה ומתנגש בעוצמה בשורת השולחנות הראשונה שבחזית בית הקפה. שולחנות וכיסאות עפים כאילו היו פינים של באולינג כשהרכב מתנגש חזיתית בגבר שעד עכשיו עקבנו אחריו, ובאנשים נוספים.

כיסא מתעופף ופוגע בי, ואני עף לאחור על קיר הזכוכית של בית הקפה וחוטף מכה נוראית בגב ממסגרת הברזל של אחד החלונות, אך החלון לא מתנפץ, למזלי הרב. הנהג מסובב את ההגה בחזרה ואני זוכה להצצה בפניו כשהוא ממשיך לנסוע על המדרכה, פוגע בשלוש מכונות לממכר עיתונים ובמדחנים של חניה, דורס עוד כמה אנשים מסכנים בדרך לפני שהוא מתיישר בחריקת צמיגים ונעלם בדהרה במורד הכביש. "דניאל..." אני לוחש והכול נעשה שחור.

זמן מה לאחר מכן אני נמשך מתוך החושך כשמישהו רוכן מעליי ומדבר איתי, הבעת פניו מבוהלת. לרגע אני לא שומע אותו, רק מצליח להתמקד בפניו ולראות שהוא מזיז את השפתיים, ואז בבת אחת חוזרים אליי כל הקולות, קקופוניה של צעקות, ורעש של סירנות.

"אדוני, אדוני, אתה בסדר? אתה צריך עזרה לקום?"

אני הודף את האיש ממני וקם לאט על רגליי. משהו חם מכסה את פניי ונכנס לי לעין. אני מרים את ידי ומרגיש משהו דביק. נחתכתי מעל הגבה והדם נכנס לי לעין ומטפטף לי על החולצה, אבל אני מתעלם מזה כשההבנה של מה שקרה זה עתה מחלחלת למוחי.

סביבי יש כאוס שלם, בית הקפה נראה כמו אזור לאחר פיגוע, שולחנות וכיסאות הפוכים ושבורים מפוזרים בכל עבר ואמבולנס יוצא לדרכו על הכביש ביבבה מחרישת אוזניים, ואחריו עוד אחד. אני מסתכל סביבי בטירוף על כל האנשים המבוהלים שמתגודדים על המדרכה, חלקם מציצים לתוך בית הקפה ומדברים זה עם זה בקולות מבוהלים, אחרים מקבלים טיפול בידי פרמדיקים ושוטרים, שזורמים בהמוניהם אל האזור.

"אדוני — " אומר אחד הפרמדיקים בקול מודאג ומנסה לתפוס בידי.

אני דוחף אותו ממני ומציץ מתחת לשולחנות ובין כל האנשים, מחפש אותה, מחפש את השיער הארוך שלה, אבל אני לא רואה אותה והלב שלי פועם חזק כל־כך, שאני מפחד שאני עומד להתעלף שוב. "דניאל! דניאל!" אני צועק, רק מוסיף על הרעש שסביבי, על הסירנות של ניידות המשטרה ושל האמבולנסים שממשיכים להגיע. הניידות חולפות במהירות ברחוב במרדף אחר הנהג הפוגע, והשוטרים שכבר נמצאים כאן מנסים להרחיק את הסקרנים מהאזור וכבר מגדרים אותו. אני מועד בין האנשים ונדחק לתוך ההמון, מחפש אותה.

אני מוצא את התיק האפור שלה זרוק על המדרכה ומרים אותו. "דניאל, דניאל!" אני מזדקף וצועק שוב, מרים את ראשי כמה שיותר מעל כל הקהל בניסיון לזהות אותה ומשחרר את עצמי מאחיזתו של שוטר שאומר משהו מהיר בצרפתית על כך שכדאי שאגש לאמבולנס כדי לקבל טיפול.

לפתע אני קולט את הנעליים של הבחורה ששוכבת על אלונקה בתוך אמבולנס שהפרמדיקים בדיוק עומדים לסגור את דלתותיו. "דניאל!" אני דוחף את השוטר ממני ורץ לעבר האמבולנס, הודף מדרכי עוד ועוד אנשים, אך לא מספיק להגיע בזמן כי הם כבר סגרו את הדלתות וממהרים להיכנס לאמבולנס.

אני מספיק להציץ מבעד לחלונות האחוריים בזמן שנהג האמבולנס צופר כמה פעמים כדי להזהיר אנשים שיפנו עבורו את הדרך, ומה שאני רואה כמעט גומר אותי. מסכת חמצן מכסה פנים שאני לא מזהה, פנים מרוחות לחלוטין בדם. נראה שהיא נפגעה קשה מאוד, היא מכוסה עד הצוואר בשמיכה כסופה ומחוברת לאינפוזיה, צווארה נתון בסד גדול ולבן והראש שלה עטוף בתחבושות, והתחבושות עצמן כבר מוכתמות בדם.

אלוהים אדירים. בהלה שולחת פרץ אדרנלין בגופי ואני דופק בכוח על דופן האמבולנס, אבל כבר מאוחר מדי, הוא יוצא אל הדרך ביללת סירנה רועמת. "לאן האמבולנס הזה נסע?" אני שואל בצרפתית את השוטרת שניגשת אליי עם פרמדיק, והוא כבר מרים את היד ומנסה בעדינות לבדוק את המצח שלי. "אל תיגע בי!" אני הודף את ידו ממני בכוח.

"אדוני," אומרת השוטרת בעדינות, "אתה כנראה בהלם ממה שקרה, תן לצוות הרפואי לטפל בך ותספר לי בדיוק מה קרה."

אני לא בהלם ממה שקרה, אני מבוהל עד מוות מזה שדניאל עלולה למות לי. "לא עד שתגידי לי לאן האמבולנס הזה נסע! אשתי נמצאת בו!"

"אין בעיה," היא אומרת ברכות, אוחזת בזרועי בעדינות ומובילה אותי לשבת על כיסא הצמוד לקיר המסעדה בזמן שהפרמדיק מניח את התיק שלו לידי וכורע על ברכיו מולי, "תן לו לטפל לך בחתך המכוער הזה וספר לי כל מה שאתה יכול על מה שקרה, ואז אקח אותך אליה בעצמי."

2

איתן

אני מסתובב בבית החולים כמו אריה בכלוב, הולך במסדרון הלבן מקצה אחד לקצה האחר, רוצה לדפוק את הראש בקיר מרוב תסכול.

הסיפור רק הולך ומסתבך. דניאל יצאה שוב מניתוח והיא בהתאוששות. נתנו לי לראות אותה לכמה דקות, אבל עכשיו אני אובד עצות ולא יודע איך להמשיך מכאן. הטלפון שלי מצלצל. מספר חסוי, אבל ברור לי מי זה.

"הגיע הזמן שתתקשר," אני אומר בעצבים ברגע שאני עונה.

"אתה צריך להירגע."

"אל תגיד לי להירגע," אני מסנן, זוכה לכמה מבטים לא רצויים מהאנשים שעומדים סביבי, אז אני פוסע במורד המסדרון לעבר מדרגות החירום, פותח את הדלת ויוצא, ומשם הולך אל דלת זכוכית שמובילה אל מדרגות חיצוניות. אני דוחף את הדלת לפתיחה ויוצא, מחזיק אותה ברגל כדי שלא תיסגר ומביט בנוף שנפרש לעיניי מהקומה העשרים ושתיים של הבניין. אולי לפני שבוע, כשהגענו לעיר, הייתי חושב שזה הנוף הכי יפה בעולם, עכשיו אני רק מת לעוף מפה.

"למה לא היית על הטיסה?"

"אתה באמת שואל אותי את זה?" אני מרסן בכוח את העצבים שלי כדי לא להתפרץ עליו כי אני יודע שזה לא יעזור.

"איתן — "

"אני לא משאיר אותה פה."

"הנושא מטופל."

"מטופל? מטופל איך? היא עברה כבר שני ניתוחים והיא במצב נורא. היא צריכה לקבל טיפול בארץ."

"יש לה ביטוח רפואי מעולה והיא מקבלת את הטיפול הרפואי הכי טוב שאפשר."

"היא צריכה להיות בבית, עם המשפחה שלה."

"איתן, אני מטפל בזה."

"מטפל בזה איך? עברו שלושה ימים והיא עדיין פה. היית צריך כבר להטיס אותה לארץ."

"אני עושה מה שאני יכול."

"בולשיט! אתה מנסה להחביא אותה כדי לטשטש את הפשלות שלך!"

"איתן!"

"אל תגיד לי איתן," אני מסנן מבין שיניים חשוקות. "כדאי מאוד שתבוא עם פתרון, או שאני אמצא פתרון בעצמי, אתה שומע?"

"איתן, אל תתעסק איתי, ואל תציב לי תנאים. יש טיסה של 'אל־על' לארץ בשש בבוקר בדיוק ואתה תהיה עליה, זה ברור?"

הוא מנתק לפני שיש לי הזדמנות לומר עוד מילה נוספת. אני יודע שאני מסתכן פה, אני יודע שהדבר הנכון מבחינתי יהיה לתת לו לטפל בעניינים ולמצוא פתרון למצב של דניאל, אבל אני לא מסוגל לעזוב אותה פה לבד ולחזור הביתה בלעדיה. אני פשוט לא יכול.

אני נכנס בחזרה לבית החולים ופוסע לעבר המעליות, מנסה לגבש תוכנית בראשי. הוא חתיכת חרא בן־זונה, מוכן להפקיר אותה פה רק כדי לכסות את התחת שלו, ואני לא אתן לזה לקרות, ולא משנה באיזה מחיר.

אני יוצא מבית החולים אל הרחוב העמוס באנשים והלב שלי הולם כמו משוגע בגלל כל האדרנלין הזורם בעורקיי. אני חייב להתייעץ עם מישהו, ואני יכול לחשוב כרגע רק על אביתר או על הראל, שני החברים הכי טובים שלי. אם יש אנשים שאני סומך עליהם לגמרי בעולם הזה, אלה הם. לחמנו יחד בעשרות מבצעים בשייטת, הצלנו זה את זה אין־ספור פעמים, ואני יודע שלא משנה מה יעבור עליי ובאיזו צרה אמצא את עצמי, הם יעמדו לצידי.

הבעיה היא שאני נמצא בפאקינג פריז, והם בישראל. לא שאני חושב שהם באמת יכולים לעזור לי באופן פעיל, אבל אולי יהיה להם איזה רעיון טוב.

השעה פה אחת־עשרה בלילה, יש רק שעה הבדל בינינו לבין ישראל, ואני מחליט להתקשר קודם כול לאביתר. אני מקווה שאצליח לתפוס אותו. אני מוצא מחסה באיזו סמטה חשוכה אחרי שאני חולף על פני בר הומה אדם ומשתופף על ירכיי בגבי צמוד אל הקיר, מעביר יד בשערי, נזהר שלא לגעת בתפרים שיש לי מעל הגבה.

אני שולף את הטלפון מהכיס ומקליד את המספר על המסך. הקו מצלצל ומצלצל, אבל אין מענה. משנייה לשנייה התסכול שלי רק גדל. מעולם לא הרגשתי חסר אונים יותר מכפי שאני עכשיו. השתתפתי בעשרות מבצעים מסובכים בצבא, נקלעתי לאין־ספור מצבים מסכני חיים, וכל זאת מעולם לא הרגשתי כאילו אין לי בכלל שליטה במצב. האדם שאני הכי צריך לסמוך עליו שילך באש ובמים עבורי אם אמצא את עצמי במצב מסכן חיים, מעדיף רק לחלק לי הוראות והוציא אותי מהתמונה, ואפילו גרוע מזה. הוא מעדיף להשאיר את המשימה בערפל, גם במחיר סיכון חייה של דניאל, ולזה אני לא מוכן.

מעולם לא ברחתי ממצב קשה, מעולם לא השארתי חבר צוות פצוע בשטח, ואני לא מתכוון להתחיל עכשיו.

בטח לא אותה. אין מצב.

השיחה מתנתקת לאחר שלא היה מענה. אני מתקשר למספר של הראל, שגם אותו אני זוכר בעל פה, אומר לעצמי כמה חכם זה היה לשנן בזיכרון את המספרים האלה מפני שידעתי שאין מצב שאוכל לשמור אותם בזיכרון של המכשיר שלי.

הטלפון מצלצל ומצלצל, אך גם הראל לא עונה לי.

שיט. מה קורה פה? אולי הם באיזה תרגיל הלילה? אולי הם בכלל יצאו לפעולה איפשהו, מסכנים את חייהם למען המדינה ממש ברגעים האלה, בדיוק כמו שאני תקוע בעיר זרה אחרי משימה שנעשתה למען ישראל והסתבכה באופן הכי גרוע שיש, והסתכמה בכך שהאדם שאחריו עקבנו כנראה מת או נפצע קשה, והסוכנת שעבדה איתי, חברת הצוות שלי, עלולה לאבד את חייה.

ואולי הם פשוט לא שמעו את הטלפונים שלהם מצלצלים. אין לי מושג. אני מצלצל שוב לאביתר. אין תשובה. אני מנסה פעם אחרונה להשיג את הראל. הפעם, אחרי שלושה צלצולים, הוא עונה.

"הלו?"

"הראל, זה אני," אני אומר בדחיפות.

"איתן? מה קורה? מה זה, המספר הזה? איפה אתה?"

"לא משנה כרגע, תקשיב, אני צריך את העזרה שלך, ודחוף."

"מי זה? אמרת איתן?" אני שומע את הקול של אביתר מעבר לקו, עמום, כאילו הוא נמצא באותו החדר, אבל רחוק מהטלפון.

"כן," אומר הראל.

"איפה אתם? למה לא עניתם לי?" אני שואל.

"הרגע חזרנו מפעילות ועלינו למשרד, יש לנו קצת עבודה לקראת מחר. אני מעביר את השיחה לרמקול." אני שומע כמה רשרושים ואז אביתר נשמע על הקו.

"איתן, זה אתה התקשרת אליי? מצטער שלא עניתי, לא זיהיתי את המספר. לא הבנתי מי יכול להתקשר אליי מחו"ל."

"חתיכת זבלים, בפעם הבאה תענו גם למספרים שאתם לא מכירים כי אולי זה אני שצריך אתכם."

"תדבר," אומר הראל, נשמע דרוך עכשיו, "אתה נשמע נורא, איפה אתה?"

"אני בפריז."

"או־קיי..." אומר אביתר.

"אני עם הבחורה שסיפרתי לכם עליה."

"זו שאתה דלוק עליה," אומר אביתר ואני שומע את החיוך בקול שלו.

"אחי, תקשיב לו רגע," אומר הראל. הוא כזה אינטואיטיבי, הוא קלט מייד שאני במצוקה.

"סליחה," אומר אביתר. "איתן, תמשיך."

"אני לא יכול להיכנס ליותר מדי פרטים, אבל קרה משהו ואני לא יודע מה לעשות." אני נושם עמוק. יש שקט מעבר לקו, אני יודע שהם מקשיבים לי. "אני לא יכול לפרט בטלפון איך ומה קרה בדיוק, אבל בשורה התחתונה, הבחורה נפצעה קשה מאוד בתאונת דרכים, היא מחוסרת הכרה אחרי שני ניתוחים בבית החולים, ואני חייב להביא אותה לארץ. מה אני עושה?"

"תפעיל את הביטוח הרפואי שלה," אומר אביתר.

"הפעלתי," אני אומר, "אבל חברת הביטוח גרמנית והבחורה פה על דרכון גרמני. אם ישלחו עבורה טיסת חילוץ, יחלצו אותה לגרמניה."

"מה אתה לא מספר לנו פה?" שואל אביתר.

"הרבה מאוד," אני אומר, יודע שהם יבינו אותי מייד, וזה בדיוק מה שקורה.

"שיט. במה הסתבכת?" הראל שואל.

"לא יודע, אני עדיין מנסה להבין את זה, אבל אני חייב להביא אותה לארץ. יש רעיונות?"

"אחי, תן לנו עוד פרטים," מבקש אביתר.

"אני לא יכול."

"זו נסיעת עבודה?" הראל שואל.

"בדיוק," אני עונה. שניהם יודעים במה אני עוסק.

"ואתה לא יכול להשתמש בדרכון הישראלי שלה?"

"בשום אופן לא."

"מה עם אבא שלך?" הראל שואל.

"אחי, רעיון דפוק," אומר אביתר, "אין מצב. אתה לא שומע מה הוא אומר לך? אסור לאף אחד לדעת על זה. איתן, מה עם הבוס שלך?"

"הוא הגורם המפריע העיקרי," אני מסנן, מקלל אותו בליבי. אני עוד אטפל בחרא הזה. אני לא יודע איך או מתי, אבל הוא יקבל את החשבון שלו.

"אני מתחיל להבין את התמונה," אומר אביתר. "זה עלול לעלות לך ביוקר, ללכת מאחורי הגב שלו."

"זה מצב של אין ברירה. אני חייב להציל אותה."

"מה עם חזרה דרך הים? תשכור איזה כלי שיט ותביא אותה לפה עליו. תוכל לחמוק מהמדינה בלי ביקורת דרכונים."

"חשבתי על זה, אבל היא במצב רפואי מסובך שמצריך טיפול אינטנסיבי, אני לא חושב שהיא תשרוד הפלגה ארוכה כזאת. אני חייב למצוא דרך להטיס אותה לארץ."

"אחי, הלוואי שהיינו שם כדי לעזור לך," אומר הראל בתסכול. "תקשיב, אני מכיר בחור שנמצא כרגע בפריז, מישהו מהיחידה, היה חייל בצוות שלי והשתחרר לפני חצי שנה. הוא עובד באבטחה של 'אל־על' בשדה התעופה. הוא היחיד שאני חושב עליו שיכול לעזור."

"מי, אלמוג?" שואל אביתר על הקו, "איך הוא יוכל לעזור לו? הוא כולה מאבטח."

"אתה אומר את זה כי אתה לא מכיר אותו כמוני. הוא בעל תושייה שאין דברים כאלה. הוא חצי שנה שם, ואני בטוח שהוא כבר מקושר עם כל מי שצריך. הוא אחד משלנו, ואני סומך עליו, ואתה צריך שם בן אדם לסמוך עליו."

"זה רעיון טוב," אומר אביתר. "תדבר איתו עכשיו, ממש ברגע זה. הלוואי שהיינו יכולים לעזור לך יותר, אחי, אבל אנחנו פה ואתה שם."

"כן, תדבר איתו, תראה אם אולי יהיה לו רעיון בשבילך," מוסיף הראל. "אני שולח לו הודעה כבר עכשיו ואומר לו שאתה תיצור איתו קשר."

"נראה לי שזו באמת האפשרות היחידה שלי."

"אני שולח לך בהודעה את הפרטים שלו. דבר איתו ותעדכן אותנו."

"תודה, תחזיקו לי אצבעות."