ממלכת הטווסים

פרק 1

בואנוס איירס, 2001:

היום שבו יילדתי את התינוקת הראשונה שלי

זאת היתה הפעם השלישית השבוע שמיזוג האוויר הפסיק לעבוד בהוֹספּיטָל דֶה קליניקָס, והחום היה כבד כל כך שהאחיות במחלקת טיפול נמרץ התחילו להחזיק מאווררי פלסטיק כאלה שפועלים על סוללות מעל ראשי המטופלים בניסיון לצנן אותם מעט. שלוש מאות כאלה הגיעו בקרטונים, מתנה מיבואן שהחלים משבץ והיה אסיר תודה, אחד המטופלים היחידים בבית החולים הציבורי שעדיין היה עתיר ממון מספיק כדי לחלק דברים בחינם.

אבל מאווררי הפלסטיק הכחולים התגלו מהימנים בערך כמו ההבטחות שלו לספק למקום תרופות וציוד רפואי חסר, והאחיות הפליטו קריאות "איחוֹ דִי פּוּטָה!" שהדהדו בכל רחבי בית החולים נוטף הזיעה בעיצומו של החום הסואן של קיץ טיפוסי בבואנוס איירס. אפילו הרחומות והמסורות ביותר שבהן קיללו בקול כשחבטו במכשיר במאמץ לגרום לו לקום לתחייה.

אני לא שמתי לב לחום. רעדתי בפחד מקפיא משלי, אותו פחד שוודאי חוו כל אלה שסיימו זה לא מכבר את לימודי המיילדוּת ועמדו ליילד תינוק בלי עזרה בפעם הראשונה. ביאטריס, המיילדת הבכירה שפיקחה על ההכשרה שלי, בישרה לי את החדשות בנימה קלילה באורח מחשיד, מלווה בטפיחה עזה על הכתף בידה הכהה השמנמנה. היא הפטירה, "הם במספר שתיים" שנייה לפני שהלכה לראות אם יש שאריות אוכל כלשהן שתוכל לגנוב מהמחלקה הגריאטרית בשביל להאכיל את אחת האמהות הטריות שלה והחוותה בידה לעבר חדר הלידה.

"מוּלטיגְרָבידה, כבר ילדה שלושה, אבל זה לא רוצה לצאת. אני לא יכולה להגיד שאני מאשימה אותו, מה איתך?" היא צחקה צחוק נטול שעשוע והדפה אותי לעבר הדלת. "אני אחזור בעוד כמה דקות." ואז, כשראתה אותי משתהה ליד הדלת וכורה אוזן ליללות הכאב המעומעמות שבקעו מהחדר, "קדימה, טוּרקוֹ, יש רק דרך אחת שהוא יכול לצאת ממנה, נכון?"

נכנסתי לחדר הלידה כשקול צחוקן של המיילדות האחרות מהדהד באוזני.

תכננתי להציג את עצמי בסמכותיות מה, לבסס את ביטחונם של המטופלים שלי בי ואת ביטחוני שלי בעצמי, אבל האישה כרעה על ארבע על הרצפה, הדפה מעליה את פרצופו של בעלה ביד שאצבעותיה הלבינו וגעתה כמו פרה, ולכן חשבתי שלחיצת יד לא תהלום במיוחד את הנסיבות.

"היא צריכה משהו לכאבים, בבקשה, דוקטור," אמר האב, שהגה את המילים בקושי בשל כף היד הצמודה לסנטרו. לפתע הבנתי שבקולו הדהדה יראת הכבוד שנקטתי בעצמי כשפניתי לצוות הבכיר בבית החולים.

"אוי, אלוהים שיעזור לי, למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? למה כל כך הרבה זמן?" היולדת בכתה לעצמה, מתנועעת קדימה ואחורה על ארבע. חולצת הטי שלה היתה ספוגת זיעה ושערה המשוך לאחור בקוקו היה רטוב כל כך עד שקווי הקרקפת החיוורים נראו דרכו.

"השניים האחרונים שלנו יצאו מהר מאוד," אמר האב וליטף את שערה. "אני לא מבין למה זה לא יוצא כבר."

בדקתי את הגיליון הצמוד לקצה המיטה. היא היתה בלידה פעילה כבר שמונה־עשרה שעות: הרבה זמן גם לתינוק ראשון, שלא לדבר על תינוק רביעי. נאבקתי בדחף להזעיק את ביאטריס, ובמקום זה נעצתי מבט בנתונים וניסיתי להקרין ביטחון בזמן שדקלמתי בראשי את סעיפי הפרוטוקול על פי הסדר, על רקע קינתה של האישה. מישהו השמיע מוזיקה רועשת במכונית שלו ברחוב למטה: המקצב המסונתז שאינו מרפה של מוזיקת קומביה. חשבתי לסגור את החלונות, אבל לא יכולתי לשאת את המחשבה שהחדר הקטן והחשוך ייעשה חם ומחניק אפילו יותר.

"אתה יכול לעזור לי להשכיב אותה במיטה?" ביקשתי מבעלה, כשלא יכולתי עוד להמשיך לעמוד שם ולבהות בגיליון שלה. הוא זינק על רגליו מיד, שמח — כך נראה לי — שמישהו עומד לעשות משהו.

אחרי שהעלינו אותה למיטה בכוחות משותפים, מדדתי את לחץ הדם שלה ואז תזמנתי את הצירים ומיששתי את בטנה בזמן שהיא לפתה באגרופה את שערי. עורה היה לוהט וחלקלק. צוואר הרחם כבר הגיע למחיקה מלאה. שאלתי את בעלה על היסטוריית הלידות שלה ולא הצלחתי למצוא שום רמזים שיוכלו להסביר את העיכוב. העפתי מבט בדלת וייחלתי להופעתה של ביאטריס.

"אין שום סיבה לדאגה," אמרתי ומחיתי את פני. קיוויתי שאמרתי אמת.

ואז ראיתי את הזוג השני.

הם עמדו ללא ניע כמעט בפינת החדר, ליד החלון, ולא נראו כמו מבקרים רגילים בבתי חולים ציבוריים: בבגדיהם הססגוניים והיקרים למראה הם היו משתלבים טוב יותר בנוף של בית החולים השווייצרי שמעברה השני של כיכר העיר. שערה של האישה, הצבוע בגוונים עשויים ללא דופי, נאסף לאחור בפקעת אלגנטית, אבל האיפור שלה לא שרד את החום הנורא של ארבעים מעלות. הוא נזל לתוך קמטוטים, נקווה בשלוליות סביב עיניה והחליק במורד פניה המבהיקות. היא אחזה בזרועו של בעלה ובהתה בדריכות במתחולל לנגד עיניה.

"היא צריכה משככי כאבים כלשהם?" היא פנתה אלי. "אֵריק יכול להביא לה כל מה שהיא צריכה."

הסבתא? חשבתי בהיסח הדעת. היא נראתה לי צעירה מדי.

"אנחנו כבר בשלב מתקדם מדי בשביל זה," אמרתי. ניסיתי, שוב, לדבר בביטחון ובידענות.

כולם הביטו בי בציפייה. לא היה שום זכר לביאטריס.

"אני רק אעשה לה בדיקה זריזה," אמרתי. אף אחד לא נראה כאילו הוא מתכוון לעצור אותי, כך שלא נותרה לי ברירה אלא לבדוק אותה.

הצמדתי את עקביה לישבנה והנחתי לברכיה ליפול לצדדים בזמן שחיכיתי לציר הבא. כשהוא הגיע, מיששתי את צוואר הרחם בעדינות רבה ככל שיכולתי. זה עלול להכאיב מאוד בשלב מתקדם כל כך של הלידה, אבל האישה כבר היתה עייפה ומותשת כל כך שהיא בקושי נאנקה. עמדתי שם לרגע, מנסה להבין מה בדיוק קורה פה. היא היתה בפתיחה מלאה, ולמרות זאת לא הצלחתי למצוא את הראש... לשבריר שנייה שאלתי את עצמי אם יכול להיות שהמיילדות החליטו לעבוד עלי שוב, כמו בפעם ההיא כשהן אמרו לי להשגיח על חום הגוף של בובה שהן הכניסו לאינקובטור. אבל אז חוויתי פתאום פרץ התרגשות קטן. שיגרתי אל כולם חיוך מרגיע וניגשתי לארון הציוד בתקווה שמה שנחוץ לי עדיין לא הופקע לטובת חדר אחר.

והנה ראיתי אותו לנגד עיני — כמו מסרגת קרושה קטנה: שרביט הקסמים שלי. החזקתי אותו בכף ידי והוצפתי בתחושת אופוריה לקראת מה שעמד להתחולל — לקראת מה שאני עמדתי לחולל.

יללה נוספת של האישה על המיטה פילחה את האוויר. קצת חששתי לעשות את זה ללא השגחה, אבל ידעתי שלא יהיה הוגן להניח לה לחכות עוד. חוץ מזה, לא היתה לי שום דרך לדעת אם התינוק במצוקה כי המוניטור שעוקב אחרי פעימות הלב של העובר הפסיק לעבוד.

"תדאג שהיא לא תזוז, בבקשה," אמרתי לבעל, ואז, בתזמון מוקפד בין הצירים, החדרתי את הוו הקטן פנימה וניקבתי חור זעיר בשק מי השפיר הנוסף, שהבנתי שחסם את התקדמותו של התינוק.

שמעתי את קול הפקיעה הקטנטן והנפלא אפילו מבעד לגניחותיה של האישה ולשאון התנועה ברחוב כשהקרום הרך נכנע ללחץ, ולפתע היה שטף נוזלים והאישה התיישבה במיטה ואמרה, בהפתעה מסוימת ובבהילות נחרצת, "אני צריכה לדחוף." וברגע הזה ביאטריס הופיעה. היא הבחינה בכלי שבידי ובנחישות המחודשת על פניה של האישה, התייצבה לתמוך בה יחד עם בעלה והנהנה לי להמשיך.

הזיכרון שלי די מעורפל לאחר מכן. ראיתי את טלאי השיער הכהה, הרך והמדהים ותפסתי בידה של האישה כדי שתמשש אותו ותתעודד בעצמה. הוריתי לה לדחוף ולנשוף, וכשהתינוק התחיל להגיח, כבר צעקתי כאילו עמדתי עם אבא שלי באצטדיון בעיצומו של משחק כדורגל, בהקלה ובהלם ובאושר. לבסוף ראיתי תינוקת יפהפייה מחליקה אל בין ידי ואת גון השיש הכחול של עורה שנעשה מיד ורוד, כמו זיקית, לפני שפלטה זעקה חודרנית ומבורכת והפגינה את חמתה על כניסתה המעוכבת לעולם.

ולמרבה הכלימה, יש לי גם זיכרון חד שלי מפנה את ראשי הצדה, בגלל שכשחתכתי את חבל הטבור והנחתי את הילדה על חזה של אמה, תפסתי שהתחלתי לבכות ולא רציתי שביאטריס תיתן למיילדות האחרות עוד סיבה לצחוק עלי.

היא הופיעה בסמוך לכתפי, מוחה את מצחה, והצביעה על הדלת.

"טוב, יש לך עוד כמה דברים לסיים פה. אני אקפוץ בינתיים למעלה, לראות אם אצליח למצוא את ד"ר קַרדָנָס. היא איבדה הרבה דם ואני לא רוצה שיעבירו אותה עד שהוא יראה אותה," אמרה בשקט.

בקושי שמעתי אותה, והיא ידעה את זה. היא בעטה לי בקרסול.

"לא רע, אָלֶה," אמרה בחיוך. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא קראה לי בשמי האמיתי. "אבל בפעם הבאה אולי כדאי לך גם לשקול את התינוק."

עמדתי לענות לה. תחושת ההתעלות נסכה בי אומץ לענות פעם אחת. אבל לפתע שמתי לב לשינוי שחל באווירה בחדר בזמן שדיברנו. גם ביאטריס הבחינה בו וקפאה על עומדה. במקום לשמוע את המיותיה הלומות האושר של האם הטרייה, את מלמוליהם המהוסים של קרובי המשפחה המתמוגגים, שמענו רק תחינה שקטה: "דייגו, לא, לא, דייגו, בבקשה..."

הזוג הלבוש בהידור התקרב אל המיטה. שמתי לב שהאישה הבלונדינית רועדת, חצי חיוך קטן ומשונה על שפתיה. ידה נשלחה בהיסוס לעבר התינוקת.

האם אימצה את התינוקת לחזה בעיניים עצומות ומלמלה אל בעלה, "דייגו, לא, לא, אני לא יכולה לעשות את זה."

בעלה ליטף את פניה. "לואיסה, אנחנו הסכמנו. את יודעת שהסכמנו. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להאכיל אפילו את הילדים שיש לנו, שלא לדבר על עוד ילדה."

היא סירבה לפקוח את עיניה וידיה השלדיות התהדקו סביב חיתול הבד הדהוי מכביסות של בית החולים.

"המצב ישתפר, דייגו. אתה תשיג עוד עבודה. בבקשה, אָמוֹר, בבקשה, אל —״

פניו של דייגו התכרכמו והתעוו. הוא שלח את ידו באטיות וניסה לקלף את אצבעותיה של אשתו מהתינוקת, בזו אחר זו. היא ייללה עכשיו. "לא. לא, דייגו, בבקשה."

שמחת הלידה התפוגגה, ואת מקומה תפסה תחושת בחילה מחליאה כשהבנתי מה מתרחש לנגד עיני. התכוונתי להתערב, אבל ביאטריס, בהבעה קודרת בלתי אופיינית על פניה, סימנה לי להישאר במקומי במנוד ראש קטנטן. "השלישית השנה," מלמלה.

דייגו הצליח לקחת ממנה את התינוקת. הוא אימץ אותה אל לבו מבלי להביט בה, ואז, כשעיניו שלו עצומות בחוזקה, הרחיק אותה מעליו. האישה הבלונדינית צעדה קדימה.

"אנחנו נאהב אותה כל כך," היא אמרה, והיגוי המעמד העליון המהוקצע שלה רטט בשל דמעותיה. "חיכינו כל כך הרבה זמן..."

האם איבדה שליטה עכשיו וניסתה לצאת מהמיטה. ביאטריס זינקה עליה ואילצה אותה לחזור לשכב. "אסור לה לזוז," אמרה בקול חד שנבע משותפות כפויה לדבר עבירה. "חשוב מאוד שהיא לא תזוז בשום אופן לפני שהרופא יבדוק אותה."

דייגו כרך את זרועותיו סביב אשתו. היה קשה להבחין אם הוא מנחם או כולא אותה.

"הם ייתנו לה הכול, לואיסה, והכסף יעזור לנו להאכיל את הילדים שלנו. את חייבת לחשוב על הילדים שלנו, על פּאוֹלה, על סלבדור... תחשבי איך חיינו בשנים האחרונות —״

"התינוקת שלי," צרחה האם מבלי לשמוע. היא שרטה בציפורניה את פניו של בעלה אבל לא יכלה לביאטריס, שריסנה אותה בצער נורא.

"אתם לא יכולים לקחת אותה." ציפורניה הותירו חתכים מדממים על לחייו, אבל נדמה שהוא אפילו לא הרגיש בהם. עמדתי ליד הכיור כשהזוג החל להתקדם לעבר הדלת, זעקות הכאב הפוצעות מהדהדות באוזני, צלילים שלא אשכח לעולם. לא יכולתי להביט שוב בתינוקת, שלפני רגעים ספורים נמלאתי אושר רב כל כך כשעזרתי לה לצאת אל אוויר העולם.

ועד עצם היום הזה אני לא רואה כל יופי בזיכרון שלי מהתינוקת הראשונה שעזרתי להביא לעולם. כל שנותר הוא זעקותיה של האם, הבעת היגון הנורא שנחקקה בפניה, שידעתי בעצמותי — אם כי הייתי בתחילת דרכי — שלא אשכח לעולם. ואני רואה גם את האישה הבלונדינית ההיא, מוכת אלם ומזועזעת ועדיין נחושה, כשחמקה משם, כמו גנבת, ואמרה בשקט: "היא תהיה אהובה."

היא אמרה את זה מאה פעמים לפחות, למרות שאף אחד לא הקשיב.

"היא תהיה אהובה."

 

פרק 2

1963: פְרֶמלינגטון הוֹל, נורְפוק

הרכבת עצרה בשש תחנות לא מתוכננות בין נוריץ' לפרמלינגטון, וכחול הקרח האינסופי של השמים החל מתכהה אף ששעת התה עדיין לא הגיעה. וִיוִי ראתה את השומרים מזנקים למטה כמה וכמה פעמים עם אִתים בידיהם כדי להסיר שכבת שלג טרי נוספת מהמסילה והרגישה איך חוסר הסבלנות שלה בשל העיכוב מתמתן הודות למשקל הנגד של תחושת סיפוק עיקשת.

"אני מקווה שמי שיאסוף אותנו לא ישכח לכרוך על הצמיגים את שרשראות השלג," אמרה, והבל פיה יצר עננת כפור על שמשת הקרון. היא יצרה בה חור הצצה באצבע עטויה בכפפה. "ממש לא מתחשק לי לדחוף מכונית דרך כל זה."

"את לא תצטרכי לדחוף," אמר דאגלס מאחורי העיתון שלו. "הגברים יעשו את זה."

"זה יהיה מאוד חלקלק."

"במגפיים כמו שלך, כן."

ויוי השפילה מבט אל מגפי העור החדשים והיקרים שלה והתמלאה שביעות רצון שקטה מכך שהוא שם לב. הם לא מתאימים למזג האוויר, אמרה אמא שלה, ואז פנתה אל אביה והוסיפה בעצב ש"אי־אפשר להגיד לה שום דבר" עכשיו. ויוי, שעל פי רוב נהגה בצייתנות מופתית בכל נושא, עמדה בנחישות בלתי אופיינית על סירובה המוחלט לנעול מגפי גומי. זה היה הנשף הראשון שהיא עמדה להשתתף בו ללא ליווי, והיא לא התכוונה להגיע לשם בשום אופן כשהיא נראית כמו ילדה בת שתים־עשרה. זה לא היה הקרב היחיד שהתנהל ביניהן: שערה — רקיחה מורכבת של תלתלים גדולים שנאספו גבוה על קודקודה — לא אִפשר לה לחבוש כובע צמר הגון, ואמה התייסרה נוראות כשניסתה להחליט אם כל העבודה הקשה שהשקיעה בעיצובו היתה שווה את הסיכון הכרוך בשליחת בתה היחידה אל תוך מזג האוויר החורפי הקשה ביותר שתועד בהיסטוריה של בריטניה, כשצעיף בלבד כרוך ברפיון סביב ראשה.

"אני אהיה בסדר גמור," שיקרה ויוי. "חמים ונעים לי." היא נשאה תפילת הודיה שקטה על כך שלדאגלס לא היתה שום דרך לדעת שהיא לובשת תחתונים ארוכים מתחת לחצאית.

הם היו ברכבת כבר כמעט שעתיים והעבירו שעה אחת מתוכן בקור מקפיא: השומר אמר להם שהחימום בקרון שלהם שבק חיים עוד לפני גל הקור. בהתחלה הם התכוונו לנסוע לשם עם אמא של פרדריקה מרשל, במכוניתה, אבל פרדריקה חלתה במחלת הנשיקה (לא סתם קוראים לזה ככה, העירה אמה של ויוי ביובש), וכך קרה שהוריהם נעתרו באי־רצון והרשו להם לנסוע לבדם ברכבת, בלוויית אזהרות מחמירות רבות שהמטירו על דאגלס "לשמור עליה" היטב. לאורך השנים דאגלס כבר שמע פעמים רבות שעליו להשגיח על ויוי, אבל הידיעה שוויוי עומדת להגיע בגפה לאחד האירועים החברתיים החשובים ביותר של השנה הפכה את הנחיותיהם למחמירות ונוקבות יותר מאי־פעם.

"לא מפריע לך שהצטרפתי לנסיעה, נכון, דִי?" שאלה בניסיון להתחנחן.

"אל תהיי טיפשה." דאגלס עדיין לא סלח לאבא שלו על הסירוב להרשות לו לשאול את הווֹקסהוֹל ויקטור המשפחתית.

"אני פשוט לא מבינה למה ההורים שלי לא נותנים לי לנסוע לבד. הם כל כך מיושנים..."

היא תהיה בסדר גמור עם דאגלס, אמר אבא שלה בקול נוסך ביטחון. הוא טוב בדיוק כמו אח בכור. בלבה הנואש ויוי ידעה שהוא צודק.

היא הניחה רגל אחת נעולה במגף על המושב ליד דאגלס. הוא לבש מעיל צמר עבה ונעליו, כמו נעליהם של רוב הגברים, היו מעוטרות סביב־סביב בחותמת חיוורת של שלג מעורב בבוץ.

"כנראה כל המי ומי הולכים להיות שם הערב," היא אמרה. "הרבה אנשים ניסו להשיג הזמנה ולא הצליחו."

"יכולתי לתת להם את ההזמנה שלי."

"שמעתי שהבחורה ההיא, אָתֵנָה פורסטר, הולכת להיות שם. זאת שהתנהגה בגסות לדוכס מאדינבורו. יצא לך לראות אותה פעם באחד הנשפים שהיית בהם?"

"לא."

"היא נשמעת נוראית. אמא ראתה אותה בטורי הרכילות והתחילה לברבר על זה שכסף לא קונה סגנון או משהו כזה." היא השתתקה ושפשפה את אפה. "אמא של פרדריקה חושבת שבקרוב כבר לא תהיה יותר 'עונה חברתית' בכלל. היא אומרת שנערות כמו אתנה פורסטר מחסלות במו ידיהן את כל הרעיון שעומד מאחורי זה ושזאת הסיבה שקוראים לה 'הדֶבְּיוּטַנטית האחרונה'."

דאגלס הפליט נחרת לעג ולא נשא את מבטו מהעיתון.

"'הדביוטנטית האחרונה'. איזה בלבולי שכל. כל העונה החברתית הזאת היא העמדת פנים אחת גדולה. זה נמשך ככה מאז שהמלכה הפסיקה לקבל אנשים בחצר."

״אבל זאת עדיין דרך נחמדה להכיר אנשים."

"דרך נחמדה לגרום לבנות נחמדות ולבנים נחמדים להכיר מועמדים ומועמדות הולמים לחתונה." דאגלס סגר את העיתון והניח אותו על המושב לצדו. הוא נשען לאחור ושילב את ידיו מאחורי ראשו.

"דברים מתחילים להשתנות, וִי. בעוד עשר שנים כבר לא יהיו נשפי ציד כמו זה. כבר לא יהיו יותר שמלות מפוארות ומקטורני כנפות."

ויוי לא היתה בטוחה לחלוטין, אבל היתה לה תחושה שאולי זה קשור לאובססיה של דאגלס לגבי מה שהוא כינה "רפורמה חברתית", שנראה שכללה קשת שלמה של נושאים: החל בפילוסופיית החינוך למעמד הפועלים של ג'ורג' קֶדבּוּרי ובמוזיקה פופולרית וכלה בקומוניזם הרוסי.

"אז מה אנשים יעשו כדי לפגוש אנשים חדשים?"

"הם יוכלו להכיר ולצאת עם כל מי שהם ירצו, בלי שום קשר לרקע המשפחתי. זאת תהיה חברה נטולת מעמדות."

מנימת קולו היה קשה להסיק אם הוא חושב שמדובר בהתפתחות חיובית, או שהוא בכלל מזהיר אותה מהעתיד לבוא. ולכן ויוי, שהעיפה מבט בעיתונים לעתים נדירות בלבד ומעולם לא הודתה בדעות אמיתיות משל עצמה, השמיעה צליל קטן של הסכמה וחזרה להשקיף מהחלון. היא קיוותה, ולא לראשונה, שהתסרוקת שלה תשרוד עד סוף הערב. הקוויקְסטֵפּ והגֵיי גוֹרדוֹנס הם לא איום של ממש, אמרה אמא שלה, אבל ייתכן שיהיה נבון מצדה לנקוט משנה זהירות כשיגיע הרגע לרקוד את הדאשינג וייט סרג'נט, שהיה ריקוד זוגות סקוטי מורכב בהרבה.

"דאגלס, תסכים לעשות לי טובה?"

"מה?"

"אני יודעת שלא ממש רצית לבוא..."

"זה לא סיפור גדול."

"ואני יודעת שאתה שונא לרקוד, אבל אם ינגנו כמה שירים ואף אחד לא יזמין אותי, תבטיח שתרקוד איתי ריקוד אחד? אני לא חושבת שאני אוכל לסבול לעמוד בצד כמו גולם כל הערב."

היא שלפה את ידיה לרגע מתוך החמימות היחסית של כיסי המעיל. ציפורניה נצבעו בקפידה בגוון כפור־פנינה. הן נצנצו כאבני אופאל וצבען הדהד את וילון הבדולח שהחל מזדחל עכשיו במעלה חלון הקרון.

"התאמנתי המון. אני לא אאכזב אותך."

עכשיו הוא חייך. ויוי הרגישה שגופה נמלא חמימות חרף הקור החודרני ששרר בקרון.

"את לא תישארי לעמוד בצד," הוא אמר והניח את כפות רגליו שלו על המושב לצדה. "אבל כן, טיפשונת. ברור ש‎ארקוד איתך."

פרמלינגטון הול בהחלט לא היה אחד מתכשיטי הכתר המרהיבים של מורשתה האדריכלית של אנגליה. האווירה עתיקת היומין הראשונית שהשרה בית האחוזה היתה מטעה: כל אדם שניחן בידע בסיסי על ארכיטקטורה היה יכול להסיק במהירות שהצריחים הגותיים לא משתלבים בהרמוניה עם העמודים הפָּלֶדיאניים; שהחלונות הצרים עומדים בניגוד חד לגמלונים המעטרים את גג אולם הנשפים, הגדול מדי למידותיו; שהאודם טורד המנוחה של הלבנים לא דהה במרוצת עונות רבות. הוא היה, בקצרה, יצור כלאיים מבני, בן תערובת של כל הכמיהות הנוסטלגיות לעידן מיתי שחלף מזמן, ונדמה שבדרך כלשהי, תחושת חשיבותו העצמית המופרזת קראה תיגר על האדמות הכפריות השטוחות שהקיפו אותו.

הגנים שסביבו, כשלא היו קבורים תחת מעטה עמוק של שלג, היו נוקשים באורח מחמיר; המדשאות כוסחו בקפידה וגבעולי הדשא היו צפופים כסיביו של שטיח צמר יקר ערך. גן הוורדים לא נשתל ברישול מכוון ביד עדינה, אלא בשורות ישרות כסרגל, והשיחים נקצצו ללא רחם, כך שכל אחד מהם שיקף במדויק את צורתו ואת גודלו של הבא אחריו. שום ורוד רך ואפרסק לא נראו שם, רק אדום־דם זועק, שיובא או הוכלא בהקפדה בחממות הולנדיות או צרפתיות. מכל עבר ניצבו שורות של ברושי שפלה שגונם הירוק זהה בתכלית, מתכוננים, אפילו בגילם הרך כל כך, לסגור על הבית ועל קרקעותיו ולחצוץ בינו ובין העולם החיצון. אחת המבקרות במקום אמרה שזה לא ממש גן ושקולע יותר יהיה לתאר אותו כ"מחנה ריכוז של גננוּת".

מובן שכל אלה לא הטרידו כלל את שטף האורחים המתמיד שזרם אל כביש הגישה המעוגל של הבית, שנזרה במלח כנגד הכפור, כשהם אוחזים בתיקים לשהיית לילה. חלקם הוזמנו אישית על ידי מר וגברת בלומברג, שעיצבו את בית האחוזה בעצמם (ובדיוק הניאו אותם מהרעיון לקנות לעצמם תואר שיתאים לבית), וחלקם הוזמנו על ידי חבריהם המועדפים של הבלומברגים באישורם המפורש, כדי ליצור את האווירה הנכונה. והיו גם כאלה שפשוט הופיעו שם מתוך תקווה ממולחת שכמה אורחים נוספים עם פרצופים ומִבטאים מהסוג הנכון לא יפריעו לאף אחד. בני הזוג בלומברג — מצוידים בהון בנקאי רענן כטל ובנחישות לשמור על הגחלת של מסורת נשפי הכניסה לחברה עבור בנותיהם התאומות — נודעו כמארחים נדיבים. חוץ מזה, בימים אלה הכללים היו נינוחים ומשוחררים קצת יותר — אף אחד לא עמד להשליך איש לשלג בבושת פנים. בייחוד כשלמארחים היה בית שעוצב זה עתה מן המסד עד הטפחות להשוויץ בו.

ויוי הרהרה בכך באריכות מה כשישבה בחדרה (שכלל מגבות, תמרוקים ומייבש שיער עם שתי מהירויות שונות!), במרחק שני מסדרונות לפחות מחדרו של דאגלס. היא היתה אחת האורחות בנות המזל, הודות למערכת היחסים העסקית של אביו של דאגלס עם דיוויד בלומברג. רוב הנערות שוכנו במלונות במרחק קילומטרים משם, אבל היא זכתה להתאכסן בחדר גדול פי שלושה מחדרה שלה ומפואר כפליים ממנו.

לינה בלומברג היתה גבירה גבוהה ואלגנטית, שהבעת פניה ושפת הגוף שלה שידרו שנים של שחיקה והשלמה של אישה שהבינה מזמן שמשיכתו של בעלה אליה היתה מבוססת על מניעים כלכליים בלבד. היא הרימה את גבותיה כשצפתה בקבלות הפנים הנרגשות יתר על המידה שלו, אמרה שבחדר ההסבה מוגשים תה ומרק לאורחים שרוצים להתחמם מעט, ושאם יש משהו שוויוי זקוקה לו, כל דבר, היא צריכה רק לבקש — אם כי לא מגברת בלומברג עצמה, ככל הנראה. היא הורתה למשרת להראות לוויוי את הדרך לחדרה — הגברים שוכנו באגף נפרד — וכך ישבה לה ויוי במשך זמן מה עד שיגיע הזמן להחליף את בגדיה, לאחר שבדקה כל צנצנת קרם ורחרחה כל בקבוק שמפו, מתענגת על החירות הבלתי צפויה ותוהה איך זה לחיות ככה מדי יום.

בעת שמזגה את עצמה לתוך השמלה (מחוך הדוק וחצאית ארוכה בגוון לילך שאמה תפרה לפי גזרה שהעתיקה ממגזין) והחליפה את מגפיה לנעלי ריקוד, היא שמעה את ההמהום הרחוק של קולות האנשים שחלפו מחוץ לדלתה. תחושת הציפייה חלחלה אל הקירות. היא שמעה את הצלילים הבלתי תואמים של התזמורת המתכוננת למטה, את צעדיהם האנונימיים, הנחפזים, של אנשי הצוות המכינים את החדרים ואת קריאות הגיל של מכרים שבירכו זה את זה על המדרגות. היא ציפתה לנשף הזה שבועות על שבועות. עכשיו, כשהרגע הגיע סוף־סוף, היא נמלאה באותה אימה עמומה שהיתה תוקפת אותה בעבר לפני תור אצל רופא השיניים. לא רק משום שהאדם היחיד שתכיר בנשף יהיה כנראה דאגלס, או מפני שאחרי שברכבת חשה חופשייה ומתוחכמת להפליא, עכשיו היא הרגישה צעירה מאוד, אלא בגלל שבהשוואה לנערות האחרות שהגיעו, דקיקות כזלזל וזוהרות בשמלות הערב שלהן, היא נראתה פתאום גושית ונחותה. זוהרם של מגפיה החדשים כבר דעך כלא היה. כי הזוהר לא בא בקלות לוורוניקה ניוּטון. על אף כל החיזוקים הנשיים של גלגלי שיער ובגדים תחתונים מחטבים, היא נאלצה להודות שהמיטב שהיא יכולה לשאוף אליו הוא "רגילה למדי". היא היתה בעלת קימורים בתקופה שיופי נמדד ברזון. לחייה היו סמוקות ובריאות בזמן שהיתה אמורה להיות חיוורת ופעורת עיניים. היא עדיין לבשה חצאיות רחבות וחולצות באורך המותן, אם כי האופנה נדדה לגזרה ישרה ולמודרניוּת. אפילו השיער שלה, הבלונדיני מלידה, היה סורר, גלי ודמוי קש וסירב בנחרצות לצנוח בקווים ישרים גיאומטריים כמו שערן של הדוגמניות שהופיעו על שעריהם של המגזינים "הָאני" או "פֵּטיקוֹט", במקום להתבדר בקווצות חלקות סביב פניה. היום הוא נראה נוקשה ומרדני, לאחר שהוכנע ונכלא בתלתלים מלאכותיים שלא הזכירו במאום את הילת הדבש שראתה בעיני רוחה. וכדי להוסיף חטא על פשע, ההורים שלה, בפרץ בלתי אופייני של דמיון, העניקו לה את שם החיבה ויוי, ומשמעות הדבר היתה שאנשים נטו להיראות מאוכזבים כשהוצגה בפניהם, כאילו השם רימז על אקזוטיות כלשהי שהיא שלא ניחנה בה.

"לא כולן יכולות להיות יפהפיית הנשף," אמרה אמא שלה בנימת קול מרגיעה. "את תהיי אישה מקסימה של מישהו יום אחד."

אני לא רוצה להיות האישה המקסימה של מישהו, חשבה ויוי כשנעצה מבט בבבואתה בתחושת אי־סיפוק מוכרת. אני רק רוצה להיות מושא התשוקה של דאגלס. היא הרשתה לעצמה לחזור לרגע קצרצר אל הפנטזיה שלה, שכבר נעשתה דהויה מרוב שימוש, כמו דפיו של ספר אהוב במיוחד. הפנטזיה שבה דאגלס, לאחר שינענע את ראשו בתדהמה נוכח יופייה הבלתי צפוי בשמלת הנשף שלה, יסחרר אותה על רחבת הריקודים. הוא יחולל איתה בוואלס סביב־סביב עד שראשה יסתחרר והיא תהיה שיכורה מאושר, ידו החזקה תנוח ביציבות על שיפולי גבה, לחיו תיצמד אל לחייה... (היא נאלצה להודות שהסצנה כולה היתה שאובה במידה רבה מ"סינדרלה" של וולט דיסני. זה חייב להיות ההסבר, מאחר שהתמונה נעשתה מעורפלת אחרי סצנת הנשיקה). אבל כפילוֹת דקות גזרה ומסתוריות למראה של ג'ין שרימפטון קטעו שוב ושוב את חלומותיה בהקיץ מרגע שהגיעו לכאן, פיתו והרחיקו אותו ממנה בחיוכים ידעניים ובסיגריות דקיקות, כך שהיא פצחה בחלום בהקיץ חדש, שבו בסוף הערב דאגלס ילווה אותה בחזרה לחדר הענקי הזה, ימתין בערגה על מפתן דלתה הפתוחה, ואז לבסוף, ברוך, יוליך אותה אל החלון, יביט בדריכות בפניה הזוהרות באור בירח ו —

"וי? את לבושה?" ויוי זינקה ממקומה, אכולת אשמה, כשדאגלס נקש בחדות על הדלת ותפס אותה בקלקלתה.

"חשבתי שאולי נרד למטה מוקדם. נתקלתי בחבר ותיק מבית הספר והוא שומר לנו שתי כוסות שמפניה. את כבר כמעט מוכנה?"

העונג שהציף אותה כשקרא בשמה נאבק באכזבה שמילאה אותה כשגילתה שהוא כבר הספיק למצוא מישהו אחר לדבר איתו.

"שתי שניות," היא צעקה ומשחה את ריסיה בשכבת מסקרה נוספת, כשהיא נושאת תפילה שהערב הזה אכן יהיה הערב שבו הוא יראה אותה סוף־סוף באור חדש.

"אני כבר באה."

כמובן, הוא נראה מושלם בחליפה ועניבת פרפר שחורה. בניגוד לאביה, שכרסו רוסנה באי־נוחות בולטת מעל האבנט שלו כמו מפרש מתוח עד קצה גבול היכולת, דאגלס פשוט נראה גבוה וזקוף יותר, כתפיו רבועות תחת האריג הכהה והמבהיק של המקטורן, עורו בוהק בחיוּת על רקע חולצתו הלבנה. היא חשבה לעצמה שהוא בוודאי יודע שהוא נראה נאה. כשאמרה לו את זה, בשעשוע — כדי להסוות את הכיסופים שהופעתו עוררה בה — הוא פלט צחוק קצר ואמר שהוא מרגיש כמו אידיוט שמישהו קישט בנוצות. ואז, כאילו חש נבוך פתאום על שִכחתו, הוא החמיא לה בחזרה. "את נראית ממש נחמד הערב, ילדונת," הוא אמר כשכרך את זרועו סביבה ומעך אותה קלות בחיבוק של אח. זה לא היה בדיוק הנסיך של סינדרלה, אבל לפחות זה היה מגע. ויוי עדיין חשה בו, רדיואקטיבי ממש, על עורה החשוף.

"ידעתם שאנחנו כלואים פה רשמית בגלל השלג עכשיו?"

אלכסנדר, ידידו המנומש והחיוור של דאגלס מבית הספר, הביא לה משקה נוסף. זאת היתה כוס השמפניה השלישית שלה, והשיתוק שאחז בה בהתחלה אל מול ים הפרצופים הזוהרים שריצדו לפניה התפוגג ונעלם.

"מה?" אמרה.

הוא רכן קרוב אליה כדי שתוכל לשמוע אותו מעל נגינת התזמורת.

"השלג. התחיל לרדת שוב. מתברר שאף אחד לא הולך להתקדם מטר מעבר לכביש הגישה עד שהם יביאו עוד חצץ לשביל מחר."

הוא לבש מקטורן אדום כמו רבים מהבחורים האחרים ("ורוד," הוא תיקן אותה) והאפטרשייב שלו היה חזק להחריד, כאילו לא ידע באיזו כמות בדיוק צריך להשתמש.

"איפה תישן הערב?" תמונה של אלף גופים שוכבים על מזרנים על רצפת אולם הנשפים צצה במוחה פתאום.

"אה, אני בסדר. יש לי חדר בבית, כמוך. אבל אני לא יודע מה השאר יעשו. בטח ימשיכו לרקוד עד הבוקר. חלק מהבחורים היו עושים את זה בכל מקרה."

בניגוד אליה, רוב האנשים שראתה סביבה נראו כאילו נהגו להישאר ערים כל הלילה על בסיס קבוע. כולם נראו כל כך נינוחים ובטוחים בעצמם, לא מאוימים כלל מכל הפאר הסובב אותם. שפת הגוף שלהם וקולות הפטפוט הקליל שידרו שמבחינתם לא היה שום דבר יוצא דופן במיוחד בשהות בבית המידות הזה, על צי אנשי השרת שמשימתם היחידה היתה להגיש להם מזון ומשקאות. היה ברור שהם גם לא רואים שום דבר חריג בבילוי לילה שלם ללא השגחת מלווים, נערים ונערות במחיצה אחת. הנערות לבשו את שמלותיהן בקלילות נונשלנטית, פרי ההרגל ללבוש שמלות ערב באותה התדירות שנהגו ללבוש מעיל בחורף.

הן לא נראו כמו ניצבות בסרט של דיסני. בינות לנזרים ולפנינים היו עיניים מאופרות באייליינר מודגש, סיגריות, אפילו חצאיות של פוצ'י פה ושם. וחרף האלגנטיות המוזהבת של אולם הנשפים, שהזכיר עוגת חתונה מקושטת מדי, וכל שמלות הנשף ושמלות הערב שהסתחררו מכל עבר, לא חלף זמן רב עד שהתזמורת שוכנעה לזנוח את רשימת השירים שנקבעה מראש לטובת משהו מודרני קצת יותר — גרסה אינסטרומנטלית של "I Wanna Hold Your Hand" גרמה לנערות לצווח בהתרגשות על הרחבה. הן טלטלו את תסרוקותיהן המסוגננות לעייפה ונענעו את ירכיהן, מה שגרם לאורחות המבוגרות יותר, שעמדו בשוליים, להניד בראשן באי־אישור תמה. ויוי השלימה בעצב עם העובדה שהסיכוי שתזכה לרקוד את הוואלס שלה עם דאגלס לא נראה מזהיר ביותר.

לא שהיא היתה בטוחה שהוא בכלל זוכר את הבטחתו. למעשה דאגלס לא ממש דמה לעצמו. הוא עישן סיגרים עם חבריו והחליף איתם בדיחות שלא הבינה. היא היתה משוכנעת למדי שהוא לא מדבר על התמוטטותה הקרבה של מערכת המעמדות — למען האמת, הוא נראה כמו דג במים והשתלב בתוך העניבות השחורות ומעילי הציד בטבעיות מטרידה. היא ניסתה בכמה הזדמנויות לומר לו משהו בפרטיות, כל דבר שיבסס ויעגן שוב את ההיסטוריה המשותפת שלהם, מידה מסוימת של אינטימיות. בשלב מסוים היא עשתה מהלך נועז והתבדחה על זה שהוא מעשן סיגר, אבל הוא לא נראה מעוניין במיוחד והקשיב לה "בחצי אוזן", כמו שאמא שלה נהגה לומר. ואז, בנימוס רב ככל האפשר, הוא שב והצטרף לשיחה הקודמת שניהל.

היא התחילה להרגיש מטופשת, ולכן היתה כמעט אסירת תודה כשאלכסנדר הקדיש לה תשומת לב. "מתחשק לך סיבוב של טוויסט?" שאל, והיא נאלצה להודות שלמדה רק את צעדי הריקודים הקלאסיים.

"זה קל," הוא ענה והוביל אותה אל הרחבה. "תכבי סיגריה עם הבוהן ותנגבי את הטוסיק במגבת. קולטת?" הוא נראה כל כך משעשע שהיא פרצה בצחוק, ואז העיפה מבט מעבר לכתפה כדי לראות אם דאגלס שם לב. אבל דאגלס, ולא בפעם הראשונה באותו ערב, נעלם.

בשעה שמונה הכריז מנהל הטקס שהמזנון ממתין להם. ויוי, עליזה ומצחקקת קצת יותר משהיתה בתחילת הערב, הצטרפה לתור הארוך של אנשים שהמתינו למנת הסול ורוניק או הביף בורגיניון שלהם ותהתה איך תוכל לאזן את רעבונה העצום עם הידיעה שאף אחת מהנערות סביבה לא תאכל יותר מכמה מקלות גזר שבושלו יתר על המידה.

היא התערבבה איכשהו בקבוצה של חבריו של אלכסנדר. הוא הציג אותה בפניהם בנימת קול שרמז קל לרכושנות הדהד בה, והיא מצאה את עצמה מושכת במחוך שלה, מודעת לכך שחשפה טפח גדול של מחשוף סמוק.

"היית פעם ברוֹני סקוט?" שאל אותה אחד מהם ורכן קרוב כל כך אליה, שהיא היתה צריכה להרחיק ממנו את צלחתה.

"אף פעם לא שמעתי על רוני סקוט, מצטערת."

"זה מועדון ג'אז. ברחוב ג'רארד. את צריכה להגיד לזנדר לקחת אותך לשם. הוא מכיר את סטן טרייסי."

"אני לא ממש מכירה —״ ויוי נסוגה והתנצלה כשהזיזה בטעות את המשקה של מישהו.

"אלוהים, אני גווע. הייתי באירוע של משפחת אֶטווד בשבוע שעבר והגישו שם רק מוס סלמון ומרק צח. הייתי צריך לשלם לבנות כדי שייתנו לי את שלהן. חשבתי שאני עומד להתעלף מרוב רעב מחורבן."

"אין דבר יותר עצוב ממזנון עלוב."

"ממש ככה, זנדר. אתה נוסע לסקי השנה?"

"וֶרבְּיֵיר. ההורים שלי שאלו את הבית של אלפי בּאדו. זוכר את אלפי?"

"נראה לי שנצטרך להשיג לנו מגלשיים בקרוב כדי שנוכל לברוח מהמקום הזה."

ויוי מצאה את עצמה נעה בנימוס הצדה כדי להניח לשיחות שהתנהלו סביבה לזרום ללא הפרעה. היא התחילה להרגיש לא בנוח בגלל ידו של זנדר, שרפרפה "לגמרי בטעות" על ישבנה בכמה הזדמנויות.

"מישהו ראה את דאגלס?"

"הוא מפטפט עם איזו בלונדינית בגלריית התמונות. עשיתי לו בדיקת אוזניים קטנה כשעברתי לידם." הוא הדגים בתנועות פנטומימה ליקוק אצבע ותקיעתה באוזנו של שכנו.

"עוד ריקוד, ויוי?" אלכסנדר הושיט את ידו והתכוון להוביל אותה בחזרה לרחבת הריקודים.

"אני — אני חושבת שאקח פסק זמן קטן." היא נגעה בשערה בידה והבינה, למורת רוחה, שהתלתלים, שקודם היו חלקים ועגולים, קרסו ונהפכו למקלות נוקשים.

"אז בואי נעשה סיבוב בין השולחנות," הוא אמר והציע לה את זרועו. "תהיי קמע המזל שלי."

"אני יכולה לפגוש אותך שם? אני ממש צריכה — ללכת לפדר את האף."

תור ארוך ופטפטני התעקל כנחש מתוך השירותים שבקומה התחתונה. ויוי, שעמדה לבדה בשעה שקולות הפטפוט והרעש עלו וגאו סביבה, גילתה כשהגיע לבסוף תורה להיכנס, שהיא כבר לא ממש מרגישה צורך ללכת. היא חשה נבוכה למדי כשפתאום — בקריאת "ויוי! מתוקה שלי! זאת איזבל. איזי? מהכיתה של גברת דה מונפורט? את נראית פשוט משגע!" — החלל המצומצם למדי בינה ובין דלת השירותים התמלא בבת אחת עד אפס מקום.

הנערה, שוויוי זכרה אך במעורפל (ייתכן שכמות השמפניה ששתתה תרמה לזה לא פחות מהיעדר זיהוי), הסתובבה סביבה, משכה בתנועה חסרת עידון את חצאיתה הוורודה הארוכה ביד אחת והצמידה לה נשיקה ליד אוזנה.

המשך העלילה בספר המלא