ללכת בדרכך

1

2009

מאה חמישים ושמונה צעדים מפרידים בין תחנת האוטובוס ובין הבית, אבל אפשר להגיע גם למאה ושמונים אם לא ממהרים, אם נועלים נעלי פלטפורמה נניח. או נעליים שקונים בחנות יד שנייה עם פרפרים בבהונות, שלא ממש תופסות את העקב ולכן היו במחיר מציאה של 1.99 פאונד. פניתי אל הרחוב שלנו (שישים ושמונה צעדים), וכבר ראיתי את הבית הדו־משפחתי, ארבעה חדרים בכל דירה, בשורה של דו־משפחתיים שבהם שלושה וארבעה חדרים. המכונית של אבא חנתה בחוץ, ופירוש הדבר שהוא עדיין לא יצא לעבודה.

מאחורי שקעה השמש מעבר לטירת סטורטפולד, וצלליתה הכהה החליקה במורד הגבעה וכיסתה אותי כמו שעווה נמסה. בילדותי נהגנו לנהל קרבות ירי בצללים הארוכים שהטלנו ברחוב או־קיי קוראל. בכל יום אחר יכולתי למנות את כל הדברים שקרו לי במסלול הזה: היכן לימד אותי אבא לרכוב על אופניים ללא גלגלי עזר; היכן אפתה לנו גברת דוֹהֶרטי בעלת הפאה העקומה עוגות ולשיות; היכן הכניסה טְרינה את ידה לתוך גדר חיה בגיל אחת־עשרה, הטרידה את מנוחתו של קן צרעות ושתינו רצנו בצרחות כל הדרך חזרה לטירה.

התלת־אופן של תומס שכב הפוך על השביל, ואחרי שסגרתי את השער מאחורי גררתי אותו אל הכניסה המקורה ופתחתי את הדלת. החמימות הכתה בי בעוצמה של כרית אוויר; אמא סובלת נורא מקור ומחממת את הבית כל השנה. אבא תמיד פותח חלונות ומתלונן שהיא תביא אותנו לפשיטת רגל. הוא אומר שתשלומי ההסקה שלנו גדולים יותר מהתל"ג של מדינה אפריקנית קטנה.

"זאת את, מותק?"

"כן." תליתי את המעיל שלי על הקולב, שם הוא נאבק למצוא את מקומו בין האחרים.

"מי זאת? לוּ? טְרינה?"

"לוּ."

הצצתי מבעד לדלת הסלון. אבא שכב כשפניו לספה, זרועו תחובה עמוק בין הכריות שכביכול בלעו את האיבר בשלמותו. תומס, אחייני בן החמש, השתופף וצפה בו בריכוז.

"לגו." אבא הסב אלי את פניו הארגמניות ממאמץ. "אין לי מושג למה מייצרים את החלקים קטנים כל כך. ראית את הזרוע השמאלית של אוֹבּי־ואן קנובי?"

"היא היתה על נגן הדי־וי־די. נדמה לי שהוא החליף את הזרועות של אובי בזרועות של אינדיאנה ג'ונס."

"טוב, אז עכשיו מתברר שלאובי לא יכולות להיות זרועות בצבע בז'. אנחנו חייבים למצוא את הזרועות השחורות."

"אני במקומך לא הייתי דואגת. דארת' ויידר ממילא קוטע לו את היד בפרק השני, לא?" הצבעתי על לחיי כדי שתומס ינשק אותה. "איפה אמא?"

"למעלה. מה תגידי על זה? מטבע של שני פאונדים!"

הרמתי את עיני לשמע החריקה הקלושה המוכרת של קרש הגיהוץ. ג'וזי קלרק, אמי, לא ישבה בשקט לרגע. זה היה עניין של כבוד. היא נודעה בכך שעמדה על סולם מחוץ לבית וצבעה את משקופי החלונות, עוצרת לנופף מדי פעם, בזמן שכולנו אכלנו צלי לארוחת ערב.

"אולי תנסי למצוא את הזרוע הארורה הזאת? הוא מאלץ אותי לחפש אותה כבר חצי שעה ואני חייב להתכונן לעבודה."

"משמרת לילה?"

"כן. עכשיו חמש וחצי."

הצצתי בשעון. "למען האמת, עכשיו ארבע וחצי."

הוא שלף את זרועו מבין הכריות ומצמץ לעבר שעונו. "אז למה חזרת מוקדם כל כך?"

הנדתי בראשי במעורפל כאילו לא הבנתי את השאלה ונכנסתי למטבח.

סבא ישב בכיסאו ליד חלון המטבח והביט בסודוקו שלו. האחות אמרה לנו שזה ישפר את כושר הריכוז שלו, יעזור לו להתמקד אחרי השבץ. חשדתי שאני היחידה שמבחינה שהוא ממלא את הריבועים בכל מספר שעולה בדעתו.

"הֵי, סבא."

הוא הרים את עיניו וחייך.

"רוצה כוס תה?"

הוא נענע בראשו ופתח את פיו קמעה.

"משהו קר?"

הוא הנהן.

פתחתי את דלת המקרר. "אין מיץ תפוחים." מיץ תפוחים, נזכרתי עכשיו, יקר מדי. "'ריבֶּנָה'?"

הוא נענע בראשו.

"מים?"

הוא הנהן ומלמל משהו שאולי היה תודה כשהגשתי לו את הכוס.

אמי נכנסה לחדר, בידיה סל ענקי של כביסה מקופלת למשעי. "זה שלך?" היא נופפה בזוג גרביים.

"של טרינה, נדמה לי."

"ככה חשבתי. צבע מוזר. הם בטח התכבסו עם הפיג'מה הסגולה של אבא. חזרת מוקדם. את יוצאת לאיזה מקום?"

"לא." מילאתי כוס במי ברז ושתיתי.

"פטריק יקפוץ אחר כך? הוא צלצל קודם. כיבית את הנייד?"

"מממ."

"הוא אמר שהוא רוצה להזמין לכם חופשה. אבא שלך אומר שהוא ראה על זה משהו בטלוויזיה. מה היה המקום שאהבת? איפסוס? קליפסוס?"

"סקיאתוס."

"בדיוק. כדאי שתבחרו מלון בקפידה. תחפשו באינטרנט. הוא ואבא ראו משהו בחדשות בצהריים. מתברר שחצי מהמבצעים האלה שולחים אותך לאתר בנייה, ואין לך מושג עד שאתה מגיע לשם. אבא, אתה רוצה כוס תה? לוּ לא הציעה לך?" היא הניחה את הקומקום על הכיריים והרימה את עיניה אלי. אולי הבחינה סוף־סוף שלא אמרתי דבר. "את בסדר, מותק? את חיוורת נורא."

היא הושיטה את ידה ומיששה את המצח שלי, כאילו לא הייתי בת עשרים ושש.

"לא נראה לי שאנחנו נוסעים לחופשה."

ידה של אמא קפאה. בעיניה שוב היה מבט הרנטגן שהיא נועצת בי מאז הייתי ילדה. "יש לך בעיות עם פטריק?"

"אמא, אני -"

"אני לא מנסה להתערב. פשוט, אתם המון זמן יחד. טבעי שהעניינים יסתבכו מדי פעם. כלומר, אני ואבא שלך -"

"פיטרו אותי."

קולי פילח את הדממה. המילים נותרו תלויות באוויר, חורכות את החדר הקטן זמן רב לאחר שהצליל גווע.

"מה?"

"פרנק סוגר את בית הקפה. החל ממחר." הושטתי יד עם מעטפה לחה במקצת שהחזקתי כל הדרך הביתה מרוב הלם. כל מאה ושמונים הצעדים מתחנת האוטובוס. "הוא שילם לי על שלושה חודשים."

היום החל כמו כל יום אחר. כל מי שהכרתי שנא את בוקר יום שני, אבל לי הוא לא הפריע. אהבתי להגיע מוקדם ל"בּאטֶרד בּאן", להדליק את מֵחם התה הגדול שבפינה, להכניס את ארגזי החלב והלחם מהחצר האחורית ולפטפט עם פרנק בעודנו מתכוננים לפתיחה.

אהבתי את החמימות המחניקה בריח בייקון שעמדה במקום, את פרצי האוויר הצונן כשהדלת נפתחה ונסגרה מדי פעם, את המיית השיחות המהוסות, וכשהיה שקט, את הרדיו של פרנק ששר לעצמו בקול מתכתי בפינה. המקום לא היה אופנתי - קירותיו היו מכוסים בתמונות של הטירה במעלה הגבעה, השולחנות עדיין התנאו בציפוי פורמייקה, והתפריט לא השתנה מאז התחלתי לעבוד שם, פרט לכמה שינויים במבחר חטיפי השוקולד ותוספת של בראוניס ומאפינס למגש המאפים המזוגגים.

אבל יותר מכול אהבתי את הלקוחות. אהבתי את קֶב ואת אנג'לו, השרברבים, שנכנסו כמעט כל בוקר והקניטו את פרנק באשר למקורות הבשר שלו. אהבתי את גברת שן־הארי, שזכתה לכינוי על שום בלורית השיער הלבן, ושאכלה ביצה אחת וצ'יפס מיום שני עד יום חמישי, קראה עיתון ושתתה שני ספלי תה. תמיד הקפדתי לשוחח איתה. חשדתי שאולי זו השיחה היחידה שהזקנה זוכה לנהל במהלך היום.

אהבתי את התיירים שעצרו בדרכם אל הטירה או ממנה, את תלמידי בית הספר הצווחנים שקפצו אחרי הלימודים, את הלקוחות הקבועים מהמשרדים שמעבר לכביש, את נינה ואת צ'רי הספּריות, שידעו את מספר הקלוריות בכל פריט שהציע ה"באטרד באן". אפילו הלקוחות המעצבנים, כמו הג'ינג'ית שניהלה את חנות הצעצועים והתווכחה על העודף לפחות פעם בשבוע, לא הטרידו אותי.

צפיתי ביחסים מתהווים ומסתיימים ליד השולחנות האלה, בילדים מועברים בין הורים גרושים, בהקלה רווית האשם של הורים שלא יכלו להתמודד עם בישול ובהתענגותם החשאית של פנסיונרים על ארוחת בוקר מטוגנת. כל חיי האנוש לסוגיהם חלפו שם, ורובם חלקו איתי כמה מילים והחליפו בדיחות או הערות מעל ספלי תה מהבילים. אבא תמיד אמר שהוא אף פעם לא יודע מה הדבר הבא שיצא לי מהפה, אבל בבית הקפה זה היה חסר משמעות.

פרנק חיבב אותי. הוא היה שקט מטבעו ואמר שהנוכחות שלי מוסיפה חיים למקום. הייתי קצת כמו ברמנית, רק בלי כל הטרחה הנלווית לשיכורים.

אבל היום, אחרי הלחץ של הפסקת הצהריים, כשהמקום התרוקן לרגע, פרנק מחה את ידיו בסינר, הקיף את הפלטה החמה והפך את שלט ה"סגור" הקטן כך שיפנה אל הרחוב.

"רק רגע, פרנק. כבר אמרתי לך. הטבות לא כלולות בשכר מינימום." פרנק היה, כהגדרתו של אבא, הומו כמו גנו כחול. הרמתי את עיני.

הוא לא חייך.

"אוי לא. אל תגיד לי שעוד פעם מילאתי את המלחיות בסוכר."

הוא פיתל מגבת מטבח בין ידיו, נבוך כפי שלא ראיתיו מימי. לרגע תהיתי אם מישהו התלונן עלי. ואז הוא סימן לי לשבת.

"אני מצטער, לואיזה," אמר לאחר שסיפר לי. "אבל אני חוזר לאוסטרליה. אבא שלי לא מרגיש טוב, ונראה שהטירה מתכוונת להגיש כיבוד משלה. הכתובת על הקיר."

נדמה לי שישבתי שם בפה פעור ממש. ואז פרנק הושיט לי מעטפה וענה לשאלתי הבאה עוד לפני שיצאה מבין שפתי. "אני יודע שאף פעם לא חתמנו על חוזה רשמי או משהו, אבל רציתי לדאוג לך. זה שכר של שלושה חודשים. אנחנו סוגרים מחר."

"שלושה חודשים!" התפוצץ אבא בעת שאמי תחבה כוס תה מתוק לידי. "זה ממש יפה מצדו, בהתחשב בזה שהיא קרעה את עצמה כמו עבד נרצע בשש השנים האחרונות."

"ברנרד." אמא ירתה לעברו מבט מתרה וראשה נטה קלות לעבר תומס. הורי טיפלו בו כל יום אחרי הגן, עד שטרינה חזרה מהעבודה.

"ומה היא אמורה לעשות עכשיו בדיוק? הוא היה יכול לתת לה התראה של יותר מיום אחד מחורבן."

"טוב... היא פשוט תצטרך למצוא עבודה אחרת."

"אין שום עבודה מחורבנת, ג'וזי. את יודעת את זה בדיוק כמוני. אנחנו באמצע מיתון מחורבן."

אמא עצמה את עיניה לרגע, כמו להרגיע את עצמה, לפני שדיברה. "היא בחורה מבריקה. היא תמצא משהו. יש לה היסטוריית תעסוקה יציבה, לא? פרנק ייתן לה המלצות טובות."

"נו, זה באמת יוצא מן הכלל... 'לואיזה קלרק מצטיינת במריחת חמאה על טוסט ובניגוב קומקומים ישנים.'"

"תודה על הבעת האמון, אבא."

"אני רק אומר."

ידעתי את הסיבה האמיתית לחרדתו של אבא. הם נסמכו על המשכורת שלי. טרינה לא הרוויחה כמעט כלום בחנות הפרחים. אמא לא יכלה לעבוד כיוון שטיפלה בסבא, והפנסיה של סבא שאפה לאפס. אבא חי בחרדה תמידית בנוגע למשרתו במפעל הרהיטים. כבר חודשים שהבוס שלו מדבר במעורפל על קיצוצים אפשריים. בבית היו רוטנים על חובות ועל להטוטים עם כרטיסי האשראי. נהג לא מבוטח הרס את הרכב של אבא שנתיים קודם לכן, ואיכשהו זה הספיק כדי למוטט סופית את המבנה הכלכלי הרעוע של הורי. שכרי הצנוע סיפק את הבסיס הדל לצורכי משק הבית ועזר למשפחתי לשרוד משבוע לשבוע.

"בואו לא נקדים את המאוחר. היא יכולה לגשת ללשכת העבודה מחר ולראות מה מציעים. יש לה מספיק כדי להסתדר בינתיים." הם דיברו כאילו לא הייתי שם. "והיא חכמה. את חכמה, נכון, מותק? אולי היא תעשה קורס קלדנות. תתחיל לעבוד במשרד."

ישבתי שם כשהורי דנו בתפקידים נוספים שהכשרתי המוגבלת עשויה לאפשר לי. עבודה במפעל, מכונאות, מריחת לחמניות בחמאה. לראשונה אחר הצהריים התחשק לי לבכות. תומס צפה בי בעיניו העגולות הגדולות והושיט לי בדממה חצי עוגייה רטובה.

"תודה, תומו," מלמלתי בשקט ואכלתי אותה.

כצפוי הוא היה במועדון האתלטיקה. בימים שני עד חמישי, קבוע כמו לוח זמנים של רכבת, התאמן פטריק במועדון הכושר או הקיף את המסלול המואר בזרקורים. ירדתי במדרגות, מחבקת את עצמי מפני הקור, ויצאתי בשקט אל המסלול. נופפתי לו כשהתקרב מספיק כדי לזהות אותי.

"רוצי איתי," התנשף בעודו מתקרב. עננות אדים חיוורות היתמרו מפיו. "נשארו לי עוד ארבע הקפות."

היססתי לרגע, ואז התחלתי לרוץ לצדו. זאת היתה הדרך היחידה לנהל איתו שיחה. נעלתי את נעלי ההתעמלות הוורודות שלי עם שרוכי הטורקיז, הנעליים היחידות שיכולתי לרוץ בהן.

במהלך היום ניסיתי להביא תועלת בבית. נדמה לי שחלפה כשעה עד שהתחלתי להסתובב לאמא בין הרגליים. לאמא ולסבא היתה שגרה משלהם, והנוכחות שלי הפריעה להם. אבא ישן, כי הוא עבד במשמרות לילה החודש, ואסור היה להפריע לו. סידרתי את חדרי ואז ישבתי וצפיתי בטלוויזיה בלי קול וכשנזכרתי, מדי פעם, מדוע אני נמצאת בבית באמצע היום, לבי נצבט לרגע בכאב ממשי.

"לא ציפיתי לך."

"נמאס לי להיות בבית. חשבתי שאולי נעשה משהו."

הוא לכסן אלי מבט. שכבת זיעה דקה כיסתה את פניו. "כדאי שתמצאי עבודה בהקדם האפשרי, בובה."

"עברו עשרים וארבע שעות מאז שאיבדתי את העבודה האחרונה שלי. מותר לי להיות קצת אומללה ומעוכה? אתה יודע, רק היום?"

"אבל את צריכה להסתכל על הצד החיובי. ידעת שלא תוכלי להישאר במקום הזה לנצח. את רוצה להתקדם, להמשיך הלאה." פטריק נבחר ליזם הצעיר של השנה בסטורטפולד לפני שנתיים, וטרם התאושש מהכבוד שנפל בחלקו. מאז, רכש לו שותף עסקי בשם ג'ינג'ר פיט, שהציע אימון אישי ללקוחות ברדיוס של שבעים קילומטר, ושני ואנים יוקרתיים ממותגים. היה לו גם לוח מחיק במשרד, שעליו אהב לשרבט את הפדיון הצפוי בטושים שחורים עבים, מחשב ומחשב מחדש את הספרות עד שהשביעו את רצונו. מעולם לא השתכנעתי שיש להן אחיזה כלשהי במציאות.

"פיטורים יכולים לשנות את החיים, לו." הוא הציץ בשעונו ובדק את זמן ההקפה. "מה את רוצה לעשות? את יכולה לעשות הסבה מקצועית. אני בטוח שנותנים מלגות לאנשים כמוך."

"אנשים כמוני?"

"אנשים שמחפשים הזדמנות חדשה. מה את רוצה להיות? את יכולה להיות קוסמטיקאית. את מספיק יפה." הוא נעץ בי מרפק בעודנו רצים, כאילו עלי להיות אסירת תודה על המחמאה.

"אתה מכיר את שגרת הטיפוח שלי. סבון, מים, מדי פעם מגבת רכה."

פטריק התחיל להתרגז.

התחלתי לפגר אחריו. אני שונאת לרוץ. שנאתי אותו על כך שלא האט.

"תשמעי... מוכרת בחנות. מזכירה. סוכנת נדל"ן. לא יודע... בטח יש משהו שאת רוצה לעשות."

אבל לא היה. אהבתי את בית הקפה. אהבתי לדעת כל מה שאפשר לדעת על ה"באטרד באן" ולשמוע על חיי האנשים שפקדו אותו. הרגשתי שם נוח.

"אסור לך להתבכיין, בובה. את חייבת להתגבר על זה. כל היזמים הכי טובים נאבקים לטפס בחזרה מהתחתית. ג'פרי ארצ'ר עשה את זה. וגם ריצ'רד ברנסון." הוא טפח על זרועי בניסיון לעזור לי להתמיד בריצה.

"אני בספק אם ג'פרי ארצ'ר פוטר אי־פעם ממשרה של קליית טוסטים." נתקפתי קוצר נשימה. ולבשתי חזייה לא מתאימה. האטתי והנחתי את ידַי על ברכי.

הוא הסתובב ורץ בהילוך אחורי, קולו נישא באוויר הקר הדומם. "אבל אם הוא היה מפוטר... למשל. תישני טוב, תלבשי חליפה יפה ותלכי ללשכת העבודה. או שאני אאמן אותך לעבוד איתי, אם את רוצה. את יודעת שזה רווחי. ואל תדאגי בקשר לחופשה. אני אשלם."

חייכתי אליו.

הוא הפריח נשיקה וקולו הדהד על פני האצטדיון הריק. "את יכולה להחזיר לי כשתעמדי על הרגליים."

הגשתי בקשה ראשונה לדמי אבטלה. עברתי ריאיון של ארבעים וחמש דקות וריאיון קבוצתי, שבמהלכו ישבתי עם עשרים גברים ונשים שונים זה מזה בתכלית, מחציתם בעלי הבעה המומה במקצת כמוני, חשדתי, והמחצית השנייה עם פרצוף אטום ואדיש של אנשים שכבר היו שם יותר מדי פעמים. לבשתי את מה שאבא שלי כינה הבגדים ה"אזרחיים" שלי.

בתמורה למאמצים אלה סבלתי תקופה קצרה כממלאת מקום במשמרת לילה במפעל לעיבוד עופות (היו לי סיוטים במשך שבועות לאחר מכן), ויומיים במרכז הכשרה ליועצי חיסכון באנרגיה ביתית. עד מהרה הבנתי שבעצם מלמדים אותי לתמרן זקנים להחליף ספקי אנרגיה, ואמרתי לסָיֶיד, ה"יועץ" הפרטי שלי בלשכה, שאני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה. הוא התעקש שאמשיך, אז מניתי כמה מהטכניקות שביקשו ממני ליישם, מה שהשתיק אותו במקצת, והוא הציע שאנחנו (זה תמיד היה "אנחנו", אם כי היה ברור למדי שלאחד מאיתנו יש עבודה) ננסה משהו אחר.

עבדתי שבועיים ברשת מזון מהיר. השעות היו בסדר, השלמתי עם העובדה שהשערות שלי סומרות בגלל החשמל הסטטי מהמדים, אבל לא הצלחתי לדבוק בתסריט "התגובות ההולמות", שכלל משפטים כמו "איך אפשר לעזור לך?" ו"תרצה להגדיל את הצ'יפס?" פיטרו אותי אחרי שאחת ממוכרות הדונאט תפסה אותי דנה בסגולותיהם השונות של הצעצועים החינמיים עם פעוטה בת ארבע. מה אני אגיד לכם, היא היתה פעוטה חכמה. גם אני חשבתי שהיפהפייה הנרדמת מטופשת.

כעת ישבתי בפגישה רביעית, וסייד סרק את מסך המגע בחיפוש אחר "הזדמנויות תעסוקה" נוספות. אפילו סייד, שהיה בעל גינוני עליצות מאולצים של מי שמתאים בכוח את המועמדים הכי לא סבירים לכל תפקיד ותפקיד, נשמע מוטרד במקצת.

"אה... שקלת פעם להצטרף לתעשיית הבידור?"

"מה, כמו פנטומימה?"

"דווקא לא. אבל יש משרה של רקדנית על עמוד. כמה כאלה, ליתר דיוק."

הרמתי גבה. "בבקשה תגיד לי שאתה צוחק."

"זה שלושים שעות בשבוע על בסיס עצמאי. נדמה לי שהטיפים טובים."

"בבקשה בבקשה תגיד לי שלא יעצת לי כרגע לקבל עבודה שמהותה להתהלך בתחתונים לעיני זרים."

"אמרת שאת טובה עם אנשים. ונראה לי שאת אוהבת בגדים... תיאטרליים." הוא העיף מבט בטייטס שלי, הירוקים־נוצצים. חשבתי שהם יעודדו אותי. תומס זמזם לי את שיר הנושא של "בת הים הקטנה" במהלך כל ארוחת הבוקר.

סייד הקיש משהו על המקלדת. "מה עם מנהלת צ'טים למבוגרים?"

בהיתי בו.

הוא משך בכתפיו. "אמרת שאת אוהבת לדבר עם אנשים."

"לא. וגם לא ברמנית חצי עירומה. או מעסה. או מפעילת מצלמת רשת. בחייך, סייד. בטח יש משהו שאני יכולה לעשות ושאבא שלי לא יקבל ממנו התקף לב."

זה סתם לו את הפה כמדומה. "לא נשאר הרבה מלבד 'הזדמנויות קמעוניות בשעות גמישות'."

"מילוי מדפים בלילה?" כבר הייתי כאן מספיק פעמים כדי לדבר בשפה שלהם.

"יש רשימת המתנה. הורים נוטים לבחור את זה כי זה מתאים לשעות הלימודים בבית הספר," אמר בהתנצלות. הוא בחן שוב את הצג. "אז בעצם, נשארנו רק עם מטפלת סיעודית."

"לנגב לזקנים את התחת."

"לואיזה, אני חושש שאת לא מוסמכת להרבה יותר מזה. אם את רוצה לעבור הסבה מקצועית, אני אשמח להנחות אותך בכיוון הנכון. יש המון קורסים במרכז להכשרת מבוגרים."

"אבל כבר עברנו על זה, סייד. אם אעשה את זה, אאבד את דמי האבטלה שלי, נכון?"

"אם לא תהיי פנויה לעבודה, כן."

ישבנו בשקט רגע. הבטתי בדלתות, שצמד אנשי אבטחה חסונים איגפו אותן. תהיתי אם הם קיבלו את התפקיד דרך לשכת העבודה.

"אני לא טובה עם זקנים, סייד. סבא שלי חי איתנו מאז השבץ, ואפילו איתו אני לא מסתדרת."

"אה. אז יש לך ניסיון בסיעוד."

"לא ממש. אמא שלי עושה הכול בשבילו."

"אמא שלך רוצה לעבוד?"

"מצחיק מאוד."

"אני לא מנסה להצחיק."

"ולהשאיר אותי עם סבא שלי? לא, תודה. ולא רק אני מודה לך, דרך אגב, אלא גם הוא. אין לך שום דבר בבית קפה?"

"נראה לי שלא נשארו כאן די בתי קפה שיעסיקו אותך, לואיזה. אנחנו יכולים לנסות את קנטאקי פרייד צ'יקן. יכול להיות שתסתדרי שם יותר."

"כי אני אשאב סיפוק הרבה יותר עמוק אם אציע דלי גדול במקום אצבעות עוף? לא נראה לי."

"טוב, אז אולי כדאי לך לבדוק ברדיוס רחב יותר."

"רק ארבעה אוטובוסים עוברים בעיירה הזאת. אתה יודע את זה. ואני יודעת שאמרת שכדאי לי לבדוק את אוטובוס התיירים, אבל צלצלתי לתחנה והם מפסיקים לעבוד בחמש אחר הצהריים. חוץ מזה, הוא יקר פי שניים מאוטובוס רגיל."

סייד שקע בכיסאו. "בשלב זה, לואיזה, אני באמת מוכרח לציין שכבחורה צעירה ובריאה, כדי להמשיך להיות זכאית לקצבה, את חייבת -"

"- להראות שאני מנסה למצוא עבודה. אני יודעת."

איך יכולתי להסביר לאיש הזה כמה אני רוצה לעבוד? האם היה לו שמץ של מושג כמה אני מתגעגעת לעבודה הקודמת שלי? אבטלה היתה מין מושג כללי, משהו מייגע שמדברים עליו בחדשות ביחס למספנות או למפעלי מכוניות. מעולם לא שקלתי את האפשרות שארגיש בחסרונה של עבודה כמו שמרגישים בחסרונו של איבר - משהו בלתי פוסק. לא חשבתי שמלבד החששות המובנים מאליהם בנוגע לכסף ולעתיד, אובדן עבודה גורם לאדם להרגיש לא כשיר וחסר תועלת במקצת. שקשה יותר לקום בבוקר מאשר כששעון מעורר מטלטל אותך בגסות. שאפשר להתגעגע לאנשים שעבדת איתם, יהיה המכנה המשותף שלכם מצומצם ככל שיהיה. או שאני עשויה אפילו למצוא את עצמי מחפשת פרצופים מוכרים כשאני הולכת ברחוב הראשי. בפעם הראשונה שראיתי את גברת שן־הארי משוטטת על פני החנויות, נראית אבודה כמו שאני עצמי הרגשתי, נאבקתי בדחף לגשת ולחבק אותה.

קולו של סייד קטע את הרהורי. "אהה. זה יכול להתאים."

ניסיתי להציץ במסך שלו.

"כרגע הגיע. ממש עכשיו. טיפול סיעודי."

"אמרתי לך שאני לא טובה עם זקנים -"

"זה לא זקנים. זה... משרה פרטית. לעזור למישהו בבית, וזה נמצא פחות משלושה קילומטרים מהבית שלך. "'סיעוד וחֶברה לגבר נכה'. את יודעת לנהוג?"

"כן. אבל אני אצטרך לנגב לו את -"

"אין צורך בניגוב תחת, עד כמה שאני מבין." הוא סקר את הצג. "הוא... משותק בארבע גפיים. הוא צריך מישהו בשעות היום, שיעזור לו לאכול ודברים כאלה. בתפקידים כאלה צריך בדרך כלל פשוט להיות שם למקרה שהוא ירצה לצאת, לעזור לו בדברים בסיסיים שהוא לא מסוגל לעשות בעצמו. אה! ומשלמים טוב. הרבה יותר משכר מינימום."

"בטח כי צריך לנגב לו את התחת."

"אני אצלצל לוודא שאין צורך בניגוב תחת. אבל אם זה המצב, תלכי לריאיון?"

הוא ניסח את זה כשאלה.

אבל שנינו ידענו את התשובה.

נאנחתי והרמתי את התיק שלי כדי להתכונן למסע הביתה.

"אלוהים ישמור," אמר אבי. "את מתארת לעצמך? כאילו לא די בכך שהוא גמר בכיסא גלגלים, הוא גם מקבל את לו שלנו בתור חברה."

"ברנרד!" גערה בו אמי.

מאחורי צחק סבא אל תוך ספל התה שלו.