לחזור הביתה

פתח דבר

גבעות אדלייד, דרום אוסטרליה, ראש השנה האזרחית 1959

וכמובן, תוכננה מסיבת צהריים לכבוד השנה החדשה. מפגש קטן, רק בני משפחה, אבל תומאס ידרוש את כל הקישוטים. לא יעלה על הדעת שהם יעשו זאת אחרת: משפחת טרנר ייחסה חשיבות רבה למסורת, ועם נורה וריצ'רד שבאו לביקור מסידני, אסור לוותר על שום מפגן של ראוותנות או הצטעצעות.

איזבל החליטה למקם את האירוע השנה בחלק אחר של הגן. בדרך כלל הם ישבו מתחת לעץ האגוז שבמדשאה המזרחית, אבל היום היא נמשכה אל רצועת הדשא שבצלו של עץ הארז של מר וונטוורת'. היא עברה לידו מוקדם יותר, כשקטפה פרחים לקישוט השולחן, ונדהמה מהנוף היפה שנשקף ממנו מערבה, לעבר ההרים. כן, היא אמרה לעצמה. המקום הזה יתאים מאוד. המחשבה הזו, וההחלטיות שלה עצמה, היו משכרים.

היא אמרה לעצמה שהכול הוא חלק מההחלטה שלה לשנה החדשה — להתחיל את שנת 1959 במבט רענן ומלא ציפיות — אבל היה גם קול פנימי קטן שתהה אם היא לא סתם נהנית לענות קצת את בעלה, עם השינוי הפתאומי הזה בתוכנית. מאז שגילו את התצלום בצבעי סֶפּיה של מר וונטוורת' וחבריו הוויקטוריאניים, כולם עם זקן מטופח דומה לשלו, יושבים בכורסאות עץ אלגנטיות על המדשאה המזרחית, תומאס היה איתן בדעתו שזהו המיקום המושלם לאירוח בגן.

איזבל לא היתה בטוחה מתי בדיוק התחילה להפיק עונג מהול באשמה מהופעתו של אותו קמט זעף קטן, אנכי, בין גבותיו של בעלה.

משב רוח חזק איים לתלוש מידיה את שרשרת הדגלים, והיא נאחזה בחוזקה בשלב הגבוה ביותר של סולם העץ. היא סחבה לבדה את הסולם ממחסן הגינון באותו בוקר, ודי נהנתה מהמאמץ. כשטיפסה לראשונה אל ראש הסולם, עלה בה זיכרון ילדות — טיול יום להמפסטד הית' עם אמה ואביה, שם טיפסה במעלה אחד מעצי הסקויה הענקיים והביטה דרומה, לכיוון העיר לונדון. "אני רואה את קתדרלת סנט פול!" קראה לעבר הוריה שהמתינו למטה, כשזיהתה את הכיפה המוכרת מבעד לערפיח.

"אל תעזבי את הענף," קרא אליה אביה בחזרה.

ברגע שהוא אמר זאת חשה איזבל מין דחף לעשות בדיוק את זה. התשוקה עצרה את נשימתה.

להקה של תוכֵּי גאלה התעופפה מצמרתו של עץ הבנקסיה העבה ביותר, בענן מבוהל של נוצות ורודות ואפורות, ואיזבל קפאה במקומה. היה שם מישהו. תמיד היה לה אינסטינקט מפותח מאוד לסכנה. "יש לך כנראה מצפון לא שקט," נהג תומאס לומר לה כשהיו בלונדון, כשרק הכירו ועדיין היו מוקסמים זה מזה. "שטויות," ענתה, "אני פשוט מהירת תפיסה בצורה יוצאת דופן." איזבל עמדה ללא ניע בראש הסולם והקשיבה.

"הנה, תראה!" נשמעה לחישה קולנית. "מהר, תהרוג אותו עם המקל."

"אני לא יכול!"

"אתה יכול — אתה חייב — אתה נשבעת."

אבל אלה היו רק הילדים, מתילדה וג'ון! איזו הקלה, חשבה איזבל. למרות זאת, היא המשיכה לעמוד בדממה כדי לא להסגיר את נוכחותה שם.

"פשוט תשבור לו את הצוואר ותגמור עם זה." זו היתה איווי, בתה הצעירה, בת התשע.

"אני לא יכול."

"אוי, ג'ון," אמרה מתילדה — בת ארבע עשרה, אבל מתנהגת כמו בת עשרים וארבע. "תן לי את זה. תפסיק להיות כזה פחדן."

איזבל זיהתה את המשחק. הם שיחקו ציד נחשים לסירוגין במשך שנים. מקורו היה בהשראת ספר, אנתולוגיה של שירת הבוש האוסטרלי שנורה שלחה להם, שאיזבל הקריאה להם בקול, ושהילדים אהבו בלהט. כמו רבים מהסיפורים כאן, זה היה סיפור עם אזהרה בצדו. נדמה היה שיש הרבה ממה לחשוש במקום הזה: נחשים ושקיעות וסופות רעמים ובצורת והיריון וקדחת ושריפות ושיטפונות ופרים משתוללים ועורבים ונשרים ואנשים זרים — "נוודים עם פרצופים רצחניים" שהגיחו מהבוש עם כוונות רעות.

איזבל הרגישה שהיא כורעת לפעמים תחת העומס האדיר של כל האיומים הקטלניים הקיימים כאן, אבל הילדים, שהיו אוסטרלים קטנים אמיתיים התענגו על סיפורים כאלה, ונהנו מהמשחק; זו היתה אחת הפעילויות הבודדות שהצליחו להעסיק את כולם, אף שהיו בגילים שונים ועם תחומי עניין שונים.

"הצלחתי!"

"כל הכבוד."

רעמי צחוק צוהלים.

"עכשיו בואו נלך."

היא אהבה לשמוע אותם צוהלים וקולניים; אבל בכל זאת עצרה את נשימתה וחיכתה שהמשחק ייקח אותם משם. לפעמים — אף שלעולם לא היתה מעיזה להודות בכך בקול רם — איזבל תפסה את עצמה מדמיינת איך זה יהיה אם תוכל להעלים את כולם. רק לזמן קצר, כמובן; היא תתגעגע אליהם נורא אם זה יהיה יותר מזה. נניח שעה, אולי יום — שבוע לכל היותר. מספיק כדי שיהיה לה קצת זמן לחשוב. אף פעם לא היה לה די זמן, ובוודאי לא מספיק כדי שתוכל להשלים מחשבה מתחילתה ועד להסקת המסקנה ההגיונית.

תומאס היה מביט בה כאילו יצאה מדעתה אם היתה מעיזה לומר זאת אי פעם. היו לו תפיסות מקובעות למדי על תפקידיה של אם. ושל רעיה. באוסטרליה, כך התברר, נשים הושארו פעמים רבות להתמודד לבדן עם נחשים ושריפות וכלבי בר. כשתומאס היה מדבר על הנושא היה נדלק בעיניו אותו ניצוץ מרוחק, מין היקסמות רומנטית ורגשנית מהפולקלור של ארצו. הוא אהב לדמיין אותה כאשת אזורי הסְפָר, שמתגברת על הקשיים ושומרת על האש הבוערת באח הביתי, בעוד הוא משוטט לו להנאתו ברחבי העולם.

הרעיון הזה שעשע אותה פעם. זה היה מצחיק יותר כשהיא חשבה שהוא מתבדח. אבל הוא צדק כשהזכיר לה שהיא הסכימה לתוכנית הגדולה שלו — קפצה, למעשה, על ההזדמנות לאמץ משהו אחר. המלחמה היתה ארוכה וקודרת, וכשהיא הסתיימה, לונדון היתה עלובה וחסרת אופי באופן מעורר שאט נפש. איזבל היתה עייפה. תומאס צדק גם כשציין שהחיים בביתם הגדול לא היו דומים במאום לחיים באזורי הסְפר. הלוא היו לה טלפון ואורות חשמל ומנעול על כל דלת.

אבל זה לא אומר שהיא לא חשה שם בודדה לפעמים, או שהבית לא נעשה חשוך מאוד אחרי שהילדים הלכו לישון. אפילו בזמן הקריאה, שתמיד היוותה עבורה מקור לנחמה, התחילה להרגיש שהבדידות מכבידה עליה.

מבלי לאבד את אחיזתה בסולם, איזבל שרבבה את צווארה כדי לראות אם שרשרת הדגלים תהיה תלויה גבוה מספיק כדי לא להפריע לשולחן שמתחתיה. המיקום המדויק התגלה כמשימה מסובכת יותר ממה שדמיינה. כשהנריק עשה את זה, זה תמיד נראה קל כל כך. היא היתה יכולה — היתה צריכה — לבקש ממנו לעשות את זה לפני שסיים את יום העבודה שלו אתמול. לא היה צפוי גשם; שרשרת הדגלים יכלה להישאר תלויה במשך הלילה. אבל היא לא היתה מסוגלת. דברים השתנו ביניהם לאחרונה, מאז שנתקלה בו במשרד באותו אחר צהריים, כשעבדה עד מאוחר, ביום שתומאס היה בסידני. עכשיו חשה מבוכה כשביקשה ממנו לעשות עבודות שחורות ברחבי הבית, חשה נבוכה וחשופה.

היא פשוט תצטרך לעשות את זה בעצמה. אם כי הרוח באמת היתה איומה. היא קיבלה את ההחלטה לגבי המדשאה המערבית לפני שהרוח התחילה לנשוב; היא שכחה שזה הצד הפחות מוגן של הגן. אבל איזבל היתה עקשנית; כזו היתה כל חייה. חבר חכם אמר לה פעם שאנשים לא משתנים כשהם מזדקנים, הם רק נהיים מבוגרים יותר ועצובים יותר. לגבי הזִקנה, חשבה, היא לא יכולה לעשות כלום, אבל איזבל היתה נחושה בדעתה לא להיכנע לעצב. למרבה המזל, היא היתה מטבעה אדם חיובי מאוד.

רק שהימים עם הרוחות החזקות הביאו איתם חוסר שקט. לפחות בזמן האחרון. היא היתה בטוחה שלא תמיד הרגישה את הסערה הזו בבטנה. פעם, בחיים אחרים, נודעה כבעלת עצבים מפלדה. כעת, היא היתה עלולה להיתקף בגל פתאומי של דאגה שמגיע משום מקום. תחושה שהיא עומדת לבדה על פני השטח של החיים, והם שבריריים כמו זכוכית. נשימות עמוקות עזרו. היא תהתה אם היא צריכה טיפות הרגעה או תה. משהו שישקיט את מחשבותיה כדי שתוכל לפחות לישון. היא אפילו שקלה ללכת לרופא, אבל לא לבעלה של מוד מק'קנדרי ברחוב הראשי. חס וחלילה.

לא משנה איך תעשה זאת, איזבל התכוונה לתקן את המצב. זו היתה ההחלטה השנייה שקיבלה לקראת השנה החדשה, אם כי לא שיתפה בה איש. היא נתנה לעצמה עוד שנה אחת כדי לחזור לעמוד ביציבות על שתי רגליה. אנשים היו תלויים בה, והגיע הזמן.

ימלאו לה שלושים ושמונה ביום הולדתה הבא. זה כמעט ארבעים! גיל מבוגר מזה שאביה או אמה זכו להגיע אליו. אולי זו היתה הסיבה שהוצפה לאחרונה בזיכרונות מילדותה. זה היה כאילו חלף די זמן, כך שהיא יכולה להסתובב לאחור ולראות זאת בבהירות, מעבר לאוקיינוס הזמן רחב הידיים. היא בקושי זכרה את עצמה חוצה את האוקיינוס הזה.

היה מגוחך להרגיש בודדה. היא גרה בבית הזה כבר ארבע־עשרה שנים. היא היתה מוקפת ביותר בני משפחה מאשר אי פעם — אלוהים יודע שהיא לא תצליח להימלט מהילדים האלה גם אם תנסה. ובכל זאת, היו פעמים שבהן חשה אימה מתחושת הייאוש והצער שלה, התחושה המכרסמת שהיא איבדה משהו שלא יכלה לנקוב בשמו, ולכן גם לא יכלה לקוות למצוא אותו.

משהו זז בהמשך הדרך, בעיקול של שביל הגישה. היא מתחה את צווארה כדי לראות. כן, מישהו התקרב, היא לא דמיינה את זה. אדם זר? פושע נמלט שדוהר בשביל הגישה על סוסו, היישר מתוך שיר של בנג'ו פטרסון?

זה היה הדוור, היא הבינה, כשהצליחה לזהות את החבילה העטופה בנייר חום שנשא בידו. ביום של ראש השנה האזרחית! אחד היתרונות של מגורים בעיירה כפרית קטנה, שבה כולם מעורבים זה בחייו של זה, היה קבלת שירות מחוץ לשעות העבודה הרגילות — אבל זה היה באמת יוצא דופן. שלהבת של התרגשות התלקחה בתוכה, ואצבעותיה התבלבלו כשניסתה לקשור את שרשרת הדגלים כדי שתוכל לרדת ולקחת את המשלוח. היא קיוותה שזו ההזמנה שעשתה לפני כמה שבועות. השחרור שלה! היא לא ציפתה שזה יגיע כל כך מהר.

אבל השרשרת פשוט הוציאה אותה מדעתה. החוט היה מלא קשרים, והרוח העיפה אותו סביב הדגלים. איזבל נאבקה וקיללה חרש, בעודה מעיפה מבט מעבר לכתפה כדי לבחון את התקדמותו של הדוור.

היא לא רצתה שהוא יביא את החבילה עד הבית שלה.

כשהוא הגיע לעיקול הקרוב ביותר אליה על שביל הגישה, איזבל ידעה שהיא תצטרך להרפות מהחוט אם היא רוצה להספיק לרדת מהסולם בזמן. היא היססה לרגע ואז קראה, "שלום!" ונופפה בידה. "אני כאן."

הוא הרים את מבטו, מופתע, ובעודה לופתת בחוזקה את הסולם בגלל משב רוח נוסף, איזבל ראתה שהיא טעתה. שכן אף על פי שנשא בידו חבילה, הזר שעל השביל כלל לא היה הדוור.

ערב חג המולד, 1959

מאוחר יותר, כששאלו אותו על כך, כפי שיקרה פעמים רבות במהלך חייו הארוכים מאוד, פֶּרסי סאמרס יגיד בכנות שהוא חשב שהם ישנים. מזג האוויר היה חם מספיק בשביל זה. במהלך דצמבר, החום נדחף פנימה מהמערב, חצה את מרכז המדבר ואז המשיך דרומה; שם נאגר, נתלה מעליהם, בלתי נראה, וסירב לזוז. בכל ערב הם האזינו לתחזית מזג האוויר ברדיו, ממתינים לשמוע שהשרב עומד להישבר; אך ההקלה לא הגיעה. בשעות אחר הצהריים הארוכות הם רכנו זה מעל הגדר של זה, מצמצו באור הזהוב כשהשמש הבוהקת התמוססה לתוך האופק מעבר לפאתי העיר, הנידו בראשם וקוננו על החום, החום הארור, ושאלו זה את זה, בלי לצפות לתשובה, מתי הוא יסתיים סוף־סוף.

ובינתיים האקליפטוסים ניצבו דוממים, גבוהים ודקים בראש הגבעות שהקיפו את עמק הנהר שלהם, וקליפתם המפוספסת נצצה בגוון מתכתי. הם היו עתיקים וכבר ראו הכול. הרבה לפני הבתים מאבן ומעץ ומברזל, לפני הכבישים והמכוניות והגדרות, לפני שורות הגפנים ועצי התפוחים והבקר בכרי המרעה. האקליפטוסים היו שם קודם, הם עמדו בחום הקופח ואז, בבוא העת, בחורף הקר והרטוב. זה היה מקום עתיק, ארץ של ניגודים קיצוניים.

אבל גם בסטנדרטים רגילים, הקיץ של 1959 היה חם. שיאים נרשמו אצל מי שרשם אותם, ואנשי העיירה תמבילה הרגישו כל שיא ושיא על בשרם. אשתו של פרסי, מג, התחילה לקום עם עלות השחר כדי להכניס את משלוח החלב של אותו יום לתוך החנות לפני שיחמיץ; ג'ימי ריילי אמר שאפילו הדודות והדודים שלו לא זוכרים קיץ יבש כל כך; וכולם חשבו על סכנת שריפה, כשהזיכרונות של מה שהתרחש בשנת 1955 עדיין טריים במוחם.

העיתונים כינו את זה "יום ראשון השחור". השריפות הקשות ביותר שנראו מאז הקמת המושבה. לפני ארבע שנים הפציע השחר של שניים בינואר, אפוף בתחושה כבדה של אסון ממשמש ובא. סופת אבק הגיעה אליהם בן לילה, אחרי שנאספה מהמישורים היבשים מצפון; משבי רוח לוהטים במהירות של מאה קילומטרים לשעה. עצים התכופפו ועלים התעופפו לאורך הנקיקים; יריעות של ברזל גלי נתלשו מגגות המבנים בחוות. קווי חשמל התנתקו ופלטו לכל עבר ניצוצות שהשתוללו וגדלו עד שלבסוף נפגשו ויצרו יחד חומת אש ענקית ורעבתנית.

שעה אחר שעה, המקומיים נלחמו באש ללא לאות בעזרת שקים רטובים, אתים וכל מה שבא ליד, עד שלבסוף, בדרך נס, בערב התחיל הגשם לרדת והרוח שינתה כיוון — אבל לא לפני שכארבעים נכסים עלו באש, שלקחה עמה גם את חייהן של שתי נשמות אומללות. מאז הם ביקשו לקבל שירות כיבוי ראוי לשעת חירום, אבל מקבלי ההחלטות בעיר פעלו לאט מדי; השנה, לנוכח תנאים דומים באופן מטריד, הסניף המקומי לקח את העניינים לידיו.

ג'ימי ריילי, שעבד כגשש עבור כמה מהחקלאים שגרו בגבעות, דיבר כבר תקופה ארוכה מאוד על פינוי קרקעות. במשך אלפי שנים, הוא אמר, אבותיו היו עורכים באופן קבוע שריפות מבוקרות, איטיות, במטרה להפחית את כמות החומר הדליק בזמן שמזג האוויר עדיין קריר — כך שלא נשאר מספיק חומר דליק כשהאדמה נאפתה בחום והרוחות הצפון־מערביות ייללו והניצוץ הקטן ביותר הספיק כדי להבעיר את הכול. פרסי הרגיש שכמעט לא הקשיבו לגברים כמו ג'ימי ריילי, שהכירו את הארץ הזו לפני ולפנים, וקולם לא נשמע לעיתים קרובות כפי שראוי לו.

הקריאה האחרונה הגיעה מאת אנגוס מק'נמרה, ליד מֶדוז, בשבוע שלפני כן. בשנים המתונות ושופעות הגשם מאז 1955 גדלה הצמחייה בשפע, והעלווה ביער של קוּיטפּוֹ היתה סמיכה. ברק תועה אחד, גפרור אחד שנפל, וכל היער יעלה באש. הם עבדו בזה כל השבוע וסיימו לקצוץ אותו בזמן לחג המולד. וטוב שכך — התחזית אמנם דיברה על סופות במהלך סוף השבוע, אבל היה סיכוי גדול שהגשם יפסח עליהם, ובמקום זאת ישאיר אותם עם שטחים יבשים. מג ממש לא התלהבה כשפרסי אמר לה שייעדר במהלך התקופה העמוסה ביותר של השנה בחנות, אבל היא ידעה שזה חייב להיעשות ושפרסי איננו אדם שמשתמט מחובתו. הבנים שלהם גויסו לחנות כשליחים, ומג הסכימה באי חשק שלא יזיק שהילדים יקבלו על עצמם קצת אחריות אמיתית. פרסי השאיר להם את טנדר הפורד ולקח את הסוסה בלייז כשמיהר אל מדוז.

למען האמת, פרסי העדיף לרכוב לשם על סוס. הוא ממש לא רצה להעמיד את הטנדר על בלוקים במהלך המלחמה, אבל לא היה אפשר להשיג דלק בשום מקום ותמורת שום מחיר — המעט שהיה הופקע על ידי הצבא ושירותים חיוניים אחרים — ועד שאפשר היה להוריד את הטנדר ולחזור לנסוע בו, הוא כבר איבד את החשק לנהוג. הם שמרו את הטנדר למשלוחים גדולים יותר, אבל בכל פעם שרק היה יכול, פרסי שם את האוכף על בלייז ויצא לדרך. היא היתה קשישה עכשיו, לא הסייחה הצעירה והפראית שהגיעה אליהם בשנת 1941, אבל היא עדיין אהבה לדהור.

הנכס של מק'נמרה היה חוות בקר גדולה מהצד הזה של מֶדוֹז, שרוב האנשים כינו בפשטות "התחנה". הבית היה גדול ושטוח, עם מרפסת רחבה שהקיפה את כולו וסוכך ברזל רחב שהרחיק ממנו את החום. לפרסי הוצע מקום לישון במחסן, אבל הוא שמח מאוד לפרוש את שק השינה שלו תחת כיפת השמים. לא היו לו הרבה הזדמנויות להקים מחנה בימים אלה, כשהחנות מעסיקה אותו רוב הזמן והבנים הולכים וגדלים. הם היו עכשיו בני שש־עשרה וארבע־עשרה, שניהם גבוהים ממנו ונועלים מגפיים באותה מידה כמוהו; כל אחד מהם העדיף לבלות עם חברים מאשר לצאת למחנה עם אביהם הזקן. פרסי לא נטר לילדיו על עצמאותם, אבל הוא התגעגע אליהם. כמה מהזיכרונות הטובים ביותר שלו היו מהישיבה סביב המדורה, כשסיפרו סיפורים והצחיקו זה את זה וספרו את הכוכבים בשמי הלילה, והוא לימד אותם מיומנויות אמיתיות, כמו איך למצוא מים מתוקים ולצוד את האוכל שלהם.

הוא התכוון לתת לכל אחד מהם חכה חדשה במתנה לחג המולד. מג האשימה אותו בפזרנות כשהביא את המתנות הביתה מהעיר, אבל היא אמרה זאת בחיוך. היא ידעה שהוא חיפש משהו שירכך את המכה הנוראה של אובדן באדי, כלבם הזקן, באביב. פרסי הצדיק את המחיר כשהזכיר לה שמרקוס, במיוחד, הופך לדייג מיומן; יהיה זה משלח יד מכובד עבורו, אם יעסוק בזה במשרה מלאה. קורט, המבוגר מבין השניים, ייסע לאוניברסיטה כשיסיים את לימודיו בבית הספר. הוא יהיה הראשון במשפחתם שילמד באוניברסיטה, ואף על פי שפרסי השתדל לא לעשות עניין גדול מהתעודות עם הציונים המעולים שהביא מבית הספר, במיוחד לא בפני מרקוס, הוא היה גאה בו עד מאוד — וכמוהו גם מג. אפילו עם הסחת הדעת האחרונה בדמות מתילדה טרנר, קורט הצליח לשמור על ציונים גבוהים. פרסי הצטער רק שאמו כבר לא בין החיים, כדי לקרוא את הדברים שהמורים של קורט כתבו עליו.

*

החום ליהט בסבך השיחים, וזרדים יבשים כעצמות התפצחו מתחת לפרסותיה של בלייז. הם יצאו מהתחנה מיד על הבוקר והתקדמו כל היום. פרסי כיוון את הסוסה הקשישה לאורך המסלול, לאט וביציבות, כשהוא נצמד אל כתמי הצל היכן שרק יכול. מולם נראו פאתי האנדורף; הם יהיו בבית בקרוב.

עם חום היום בגבו והזמזום החדגוני של חרקים בלתי נראים באוזניו, ישנוניות נפלה על פרסי. אוויר הקיץ היבש העלה זיכרונות מילדותו. שוכב במיטתו בחדר האחורי הקטן של הבית שחלק עם אמו ואביו, כורה אוזן לרעשים שבחוץ, עוצם את עיניו כדי שיוכל להיטיב לדמיין את עצמו כשהוא לוקח חלק בחיים שמעבר לחלון.

פרסי שכב במיטה הזו במשך רוב השנה, כשהיה בן שתים־עשרה. לילד שהיה רגיל לשוטט בחופשיות כל היום, לא היה קל ליפול למשכב. הוא שמע את חבריו ברחוב, קוראים זה לזה, צוחקים ומקנטרים כשהם בועטים בכדור, והוא השתוקק להצטרף אליהם, להרגיש את הדם זורם ברגליו, את הלב חובט כאגרוף אחת־שתיים בכלוב הצלעות שלו. הוא הרגיש שהוא מתכווץ, נמוג ונעלם.

אבל אמו היתה בת לשושלת אנגליקנית חזקה ולא היתה הטיפוס שיעמוד מנגד, בזמן שהרחמים העצמיים של בנה איימו לבלוע אותו. "זה לא משנה אם הגוף שלך מקורקע," אמרה בדרכה התקיפה והישירה. "יש דרכים אחרות לטייל."

היא התחילה עם ספר ילדים על קואלה עם מקל הליכה, וימאי ופינגווין, וקינוח שבדרך נס נוצר מחדש בכל פעם שנאכל. החוויה היתה בגדר גילוי: אפילו כילד קטן, מעולם לא הקריאו לפרסי סיפור. הוא ראה ספרים על השולחן של המורה שלו בבית הספר, אבל — אולי בהשפעת אביו — הניח שהם חפצים שקשורים לעונש ולעבודה קשה. הוא לא הבין שבתוך הכריכות שלהם יש עולמות שלמים ועצומים, מלאים באנשים ובמקומות ובהומור ובהרפתקאות פרועות, שרק מחכים שיצטרף אליהם.

כשפרסי שמע את סיפורי הילדים מספיק פעמים עד שידע לדקלם בשקט כל אחד מהם, הוא העז לשאול את אמו אם יש אולי סיפורים אחרים. היא השתתקה, ובהתחלה הוא חשב שחצה קו בלתי נראה; שהסיפורים עומדים להתאדות ולהיעלם, והוא יישאר שוב לבד, כשרק גופו השבור מארח לו לחברה. אבל אז מלמלה אמו, "מעניין אם יש?" ונעלמה עמוק בתוך בית העגלות, בפינה האחורית של הגן — המקום שאביו לא נכנס אליו.

מוזר לחשוב שאם לא היה חולה בפוליו, ייתכן שלעולם לא היה פוגש את ג'יין אוסטן. "זה האהוב עלי," אמרה אמו חרש, כאילו המתיקה איתו סוד. "מלפני שהכרתי את אבא שלך." לא היה לה זמן להקריא לו את זה, כך אמרה — "כל העיירה תמות מרעב אם לא אהיה שם כדי למכור להם את החלב והביצים שלהם!" — אבל היא הניחה את הספר בין ידיו והנהנה אליו הנהון שקט ורציני. פרסי הבין. הם היו שותפים למזימה עכשיו.

לקח לו קצת זמן להתרגל לשפה, וחלק מהמילים היו חדשות עבורו, אבל לא היה שום מקום אחר שיכול היה ללכת אליו, וברגע שנכנס פנימה לא היתה כבר דרך חזרה. "גאווה ודעה קדומה", "תבונה ורגישות", "אמה"; תחילה נראה היה שהם מתארים עולם שונה למדי משלו, אבל ככל שהמשיך לקרוא, כך התחיל לזהות את תושבי העיירה שלו בדמויות של אוסטן, את השאיפות והחשיבות העצמית, את אי ההבנות והחמצת ההזדמנויות, את הסודות והכעסים המבעבעים. הוא צחק איתן, התייפח בשקט לתוך הכרית כשסבלו, ועודד אותן כשראו סוף־סוף את האור. הוא התאהב בהן, כך הבין; איכשהו, הן נעשו חשובות לו — דמויות פרי דמיונה של סופרת רחוקה — באותה מידה שהיה מסור להוריו ולחבריו הטובים ביותר.

כאשר מיצה את מלאי הספרים הקטן שאמו שמרה בקופסה הסודית שלה במחסן, פרסי שכנע אותה לשאול עבורו ספרים חדשים, שלושה בכל פעם, מהספרייה הנודדת. הוא היה קורא כשגבו מופנה אל הדלת, מוכן להחביא את הרומן האסור מתחת לסדינים ברגע שישמע את צעדיו של אביו במסדרון. אביו היה עולה למעלה אחרי העבודה בכל ערב ועומד ליד מיטתו של פרסי, איש גדול שניצב חסר ישע מול מחלת בנו. הוא היה מקמט את מצחו בתסכול של חוסר אונים כששאל אם פרסי מרגיש יותר טוב, ומייחל בדממה שרגליו חסרות התועלת של בנו יבריאו.

ואולי כל הייחולים האלה פעלו את פעולתם, כי פרסי היה אחד מבני המזל. הוא כבר לא הצטיין במיוחד בכדורגל, והיה איטי מדי על מגרש הקריקט, אבל בעזרת זוג סדי־קיבוע הוא חזר אט־אט להשתמש ברגליו, ובשנים שלאחר מכן, צופה מן הצד היה מתקשה מאוד לנחש שהנער שמציע את עצמו כשופט במשחק הוא כשיר פחות מבחינה פיזית משאר הילדים.

פרסי לא ויתר על הקריאה שלו, אבל הוא גם לא הכריז עליה בקולי קולות. סיפורת, ספרי עיון, וככל שהתבגר ורגשותיו המשתנים הפכו אותו זר לעצמו, גם שירה. הוא טרף את אמילי דיקנסון, התפעל מוורדסוורת' ומצא חבר בקיטס. איך זה ייתכן, תהה, שט־ס אליוט, אדם שנולד באמריקה ובנה לעצמו חיים בלונדון — עיר שכולה היסטוריה ואנגליוּת; עיר שהיתה זרה לפרסי, מסתורית וטבולה באפור — יכול היה להסתכל לתוך לבו של פרסי ולראות שם בבהירות כזו את מחשבותיו על זמן וזיכרון, ומה זה אומר להיות אדם בעולם?

את המחשבות האלה הוא שמר לעצמו. זה לא היה סוד ששמר מתוך תחושת אשמה; הוא פשוט ידע כבר שהבנים האחרים בתמבילה אינם שותפים לתחומי העניין שלו. אפילו מג הביטה בו בחוסר ודאות כאשר, במהלך החיזור שלהם, העז לשאול מהו הספר האהוב עליה. היא היססה לפני שהשיבה, "מה זאת אומרת, התנ"ך, כמובן." בזמנו, הוא ראה בתשובתה סימן לאדיקות — דבר שהיה בלתי צפוי וקצת מפתיע, בהתחשב בכמה מהדברים האחרים שהם אמרו זה לזה. אבל מאוחר יותר, כשכבר היו נשואים שנה או שנתיים, הוא העלה שוב את הנושא והיא נראתה מבולבלת, ואז פרצה בצחוק. "חשבתי שאתה בודק את המוסריות שלי," אמרה. "לא רציתי לאכזב אותך."

בלייז התכסתה בזיעה, ופרסי עצר ליד השוקת שברחוב הראשי של האנדורף כדי שתוכל לשתות ולנוח. הוא ירד מהאוכף וקשר את המושכות של הסוסה סביב עמוד.

השעה היתה אחרי שלוש והרחוב היה שרוי בצל, באדיבות מאות עצי ערמון, בוקיצות ודולב ענקיים שנשתלו משני צדדיו, לפני יותר מחצי מאה. חלק מבתי העסק היו פתוחים עדיין, ופרסי נמשך אל חלון ראווה סמוך, של בית מלאכה של אומן עץ, שם הוצגו על כמה מדפים מבחר פריטים בעבודת יד: קערות וכלי מטבח, כמה פסלי נוי מגולפים.

פרסי נכנס פנימה. "יש שם פסלון קטנטן של גדרון," אמר לנערה שמאחורי הדלפק. צליל קולו הפתיע אותו; היתה זו הפעם הראשונה שדיבר עם מישהו כל היום. "אני יכול לראות אותו?"

הנערה הלכה להוריד את הפסלון מהמדף, והושיטה את הציפור המיניאטורית לפרסי.

פרסי התפעל מהפסלון כשסובב אותו הנה והנה בין ידיו. הוא הרים אותו מול האור והשתאה מהתנוחה השברירית של צוואר הציפור, מהתנופה הקלילה של נוצות הזנב שלה. הדמיון היה מדהים, ומלאכת היד מדויקת.

"זו מתנה?" שאלה הנערה.

הוא הניח את פסלון העץ המגולף בחזרה על הדלפק והנהן. "יש לה אוסף מיניאטורות."

המוכרת הציעה לעטוף את הגדרון. נשארה לה פיסה קטנה של נייר עטיפה לחג המולד וחתיכה של סרט כסף משובח בחדר האחורי, שם היא עטפה את המתנות שלה עצמה, אמרה; היא תשמח להשתמש בהם היום. "מחר כבר לא יהיה לזה ביקוש, נכון?"

לאחר ששילם, פרסי טמן בכיסו את המתנה העטופה הקטנטנה ואיחל לנערה חג מולד שמח.

"גם לך, מר סאמרס," ענתה. "ותמסור ד"ש לגברת סאמרס." הוא נראה מופתע כנראה, כי היא צחקה. "שתינו חברות באיגוד נשות הכפר. גברת סאמרס תאהב מאוד את הגדרון הקטן הזה. היא אמרה לי פעם שיש לה חיבה מיוחדת לציפורים, שהיא אוהבת אותן מאז שהיתה ילדה."

פרסי לא הצליח לזכור את הפעם הראשונה שבה נח מבטו על מג. למען האמת, היא תמיד היתה בסביבה. במשך תקופה ארוכה היא היתה רק אחת מתוך חבורה של ילדים צעירים יותר, שנהגו להתאסף בכרי המרעה המאובקים או על שפת הנהר אחרי הגשם, וחיפשו כל פעילות שיכולה להיחשב כספורט. היא היתה יצור קטן ומלוכלך, אבל הוא לא שפט אותה על כך; כולם היו ילדים כפריים שלא היתה להם כל סיבה להקפיד על הופעתם החיצונית, אלא רק כדי ללכת לכנסייה ביום ראשון, וגם אז רק תחת איום של סטירה מצד אמותיהם.

אבל הוא נתקל בה יום אחד ליד מכרה הנחושת הנטוש, לא רחוק מהמסילה שבה עברו הרכבות בדרכן מבלהאנה להר פלזנט. הוא הלך לשם כשרצה להימלט מהמאמצים מלאי הכוונות הטובות של אביו "לעשות ממנו גבר". היא ישבה על אדן החלון של בית מגרסת האבנים הישן, פניה סמוקות ומוכתמות מדמעות, נזלת ולכלוך. באותו זמן הוא תהה איך לכל הרוחות היא הצליחה להעלות את עצמה לשם, ילדונת זעירה שכזו. רק מאוחר יותר, כשהכיר אותה, הבין שמאחורי הפנים המלאכיות מסתתרת נפש של שורדת קשוחה.

פרסי צעק לעברה ושאל מה קרה, ובהתחלה היא סירבה לספר לו. הוא לא לחץ עליה; הוא פשוט המשיך בענייניו, קרא במשך זמן מה בצל הארובה העגולה הגדולה ואז קם לחלץ את רגליו, ואחר כך חיטט בתוך העשב שגדל פרא, בחיפוש אחר אבנים שטוחות שיוכל להשליך על פני מימי הסכר. הוא הרגיש את מבטיה שנחו עליו, אבל לא ניסה לפנות אליה שוב. כנראה שמה שעשה היה נראה לה כיף, כי בלי לומר מילה היא הופיעה לצדו והחלה לחפש אבנים שטוחות משלה.

הם המשיכו בשתיקה נינוחה, שהופרה רק מדי פעם, כשהוא שרק בהערכה כשאבן שזרקה ניתרה כמה פעמים על פני המים. בצהריים הוא חלק איתה את הכריך שלו. הם אכלו בשתיקה, פרט לעדכונים אקראיים מצדו, כשראה ציפור מעניינת.

"שלדג קדוש," אמר והצביע על הציפור עם החזה הנפוח שעמדה על הענף הנמוך ביותר של עץ קזוארינה סמוך.

"לא. זאת קוקברה."

הוא הניע ראשו לשלילה. "הן מאותה משפחה, אבל רואה איך הנוצות הכהות יותר הן בצבע טורקיז? פשוט תסתכלי עליה — היא תזנק תכף החוצה כשלטאה או חיפושית יתפסו לה את העין, ותראי איך הן נוצצות באור השמש."

"אז מה זאת?"

"אנתוכרה אדומה."

"וזאת ששם?"

פרסי הבחין בציפור בצבעי שחור־לבן, עם מקור צהוב בוהק. "דבשן רעשן. את לא מזהה? היא לא מפסיקה להרעיש."

"מה עם זאת ששם?" הילדה הצביעה כלפי מעלה, על ציפור קטנה עם חזה בצבע כחול בוהק ונוצות זנב ארוכות וישרות, שהזדקפו לעבר השמים.

"זה גדרון תכול — גדרון תכול נפלא, ליתר דיוק."

"היא הכי יפה בעיני."

"היא זה הוא."

"מאיפה לך?"

"אצל הציפורים, הזכרים יפים יותר. הנקבה חומה, יש לה רק טיפ־טיפה ירוק על הזנב."

"כמו זאת ששם?"

פרסי התאמץ לראות לאן היא מצביעה. "כן, בדיוק כמוה."

"אתה יודע הרבה דברים," היא ציינה.

"אני יודע כמה דברים," הוא הסכים.

כשהגיע הזמן ללכת שאל את מג אם היא רוצה לבוא איתו. הוא יכול לתת לה טרמפ בחזרה לעיר, אמר. כבר התחיל להחשיך, והוא הריח שעומד לרדת גשם. היא היססה לשנייה, ואז אמרה לו שהיא בכלל לא חוזרת: היא ברחה מהבית, לכן היא כאן.

רק אז הבין פרסי כמה היא קטנה; הבעת פניה היתה מתריסה, זרועותיה חיבקו בחוזקה את גופה, ובכל זאת היה בה משהו, הוא הרגיש, שקיווה שייאלץ אותה לחזור הביתה איתו. הפגיעות שלה מילאה אותו בבת אחת בתחושה של עצב עמוק. וגם של כעס. כולם בעיירה ידעו שאביה מעיף אגרופים לכל עבר כשהוא משתולל מזעם. היה לו קשה במלחמה, זה כל מה שאמו של פרסי הסכימה לומר עליו. "אבל תראה לי גבר אחד שהיה לו קל שם."

פרסי הבין למה היא התכוונה: הדור הזה של הגברים למד שהדרך היחידה לשכוח את הדברים שהם ראו ועשו, את החברים שאיבדו בבוץ ובאש הרובים, היא לשתות עד לקהות חושים ולפרוק את הסיוטים שלהם על בני ביתם. פרסי היה בר מזל יותר מהאחרים. אביו החמיר עמו, אבל הוא לא היה אלים. כדי להיות אלים היה עליו להיות נוכח, והוא היה מרוחק מדי לשם כך.

טיפות הגשם הכבדות הראשונות החלו ליפול. "בסדר," אמר פרסי. "אבל יהיה כאן קר הלילה."

"יש לי שמיכה."

"ילדה חכמה. ואת בטח גם מסודרת מבחינת ארוחת ערב?"

"הבאתי קצת לחם."

הוא הכניס את ספרו בחזרה לתיק הגב שלו. "נשמע שחשבת על הכול." הוא בדק את האוכף של פרינס, משך את הארכופות. "רק שאמרו ברדיו שהולכת להיות סערה הלילה. ולחם לא יספיק לך בלילה קר ורטוב."

ענן של חוסר ביטחון העיב על מצחה.

"את יודעת," הוא המשיך, "אמא שלי שמה תבשיל על הכיריים כשיצאתי הבוקר. היא מבשלת אותו כל היום, בדיוק כמו שסבתא שלי היתה עושה, והיא תמיד מכינה יותר מדי."

"איזה תבשיל?"

"טלה."

הילדה העבירה את משקלה מרגל אל רגל. שערה היה רטוב למדי כעת. צמותיה תלויות כמו שני חבלים רפויים על כתפיה.

"את בטח לא תרצי לבוא ולאכול קערה או שתיים, נכון? אני יכול להחזיר אותך לכאן אחר כך."

היא לא עצרה אחרי שתי קערות; היא אכלה שלוש, בזמן שאמו של פרסי התבוננה בה בהנאה שקטה. סוזן סאמרס התייחסה ברצינות לחובות הצדקה הנוצרית, ולהאכיל אסופית שהגיעה לפתחה בליל חורף סוער וגשום היתה הזדמנות מבורכת. היא התעקשה לעשות לילדה אמבטיה, ואחרי שהתבשיל נאכל והכלים נשטפו, היא השכיבה אותה על הספה ליד האש המתפצחת, שם שקעה מיד בשינה עמוקה.

"אפרוחית קטנה ומסכנה," אמרה אמו של פרסי, והתבוננה בילדה מעל משקפי חצי הסהר שלה. "ולחשוב שהיא תכננה לישון כל הלילה שם לבד."

"את מתכוונת להגיד להורים שלה איפה היא?"

"אני חייבת," אמרה, באנחה פסקנית אך מוטרדת. "אבל לפני שנשלח אותה בחזרה לשם, נוודא שהיא יודעת שהיא תמיד רצויה כאן."

לאחר מכן גמר פרסי אומר לפקוח עליה עין, והוא לא היה צריך לחפש רחוק מדי כדי למצוא אותה. היא התחילה לבלות את שעות אחר הצהריים בחנות, בשיחה עם אמא של פרסי, ולפני שהבין מה קורה, היא עבדה מאחורי הדלפק בסופי שבוע.

"היא הבת שמעולם לא היתה לי," היתה אמו אומרת ומחייכת בחיבה אל מג, כשזו סיכמה את החשבונות והכינה רשימה של הזמנות חדשות. "טובת לב ומוכשרת וגם נעימה למראה." מאוחר יותר, כאשר מג גדלה והפכה מילדה לאישה: "היא הולכת להיות רעיה נהדרת של מישהו, יום אחד." ובאופן ממוקד, אך לא מתוך רוע, כשמבטה מזנק אל רגלו הנוקשה של פרסי: "לבחור עם אפשרויות מוגבלות יהיה מזל גדול להתחתן עם בחורה כזו."

האנדורף היתה מאחוריהם עכשיו, והם נכנסו אל השטח המוכר של הגבעות הגליות, שהשתפלו לעבר מורדותיו של הר לופטי. שורות של גפנים עתירי עלים התחממו בשמש של אחר הצהריים המאוחרות, והאוויר החמים נשא עמו את ניחוח הלוונדר הקלוש מחוות הפרחים של קרצ'מר.

בלייז האיצה את קצב צעדיה כשהתקרבו אל דרך העמק של אונקָפָּרינגה. מטעי התפוחים פינו את מקומם למטעי זיתים, וכשחצו את גשר בלהאנה היא החלה לנער את רעמתה ולמשוך בעדינות לעבר המים. פרסי הידק את אחיזתו במושכות ולחץ את כף ידו אל צוואר הסוסה. "אני מבין אותך, חמודה."

מג תטיל עליו מטלות רבות כשיחזור. תמיד היו הזמנות של הרגע האחרון שצריכות לצאת בערב חג המולד, וההשתתפות בטקס שערך הכומר לוסון בכנסייה בשעה 18:30 לא היתה נתונה למשא ומתן. אבל עברו עשר שעות מאז שיצאו מהתחנה, עם כמה הפסקות קצרות בלבד בדרך. אף שהיה להוט לחזור הביתה, נראה לו שזה לא הוגן, לא לקחת את בלייז לשחייה.

הוא המשיך מערבה לכיוונה של שמש אחר הצהריים, אבל בפאתי תמבילה כיוון את בלייז להתרחק מהרחוב אל ערוץ נחל תלול, מלא בעשב. הנחל היה צר כאן, פלג של נהר אונקפרינגה שנבע למרגלות הר לופטי והתפתל דרך העמק. בלייז נכנסה למים בשמחה ורחרחה את הקנים כשהמשיכה במורד הזרם. היא הגיעה למרווח שבו הגדר העשויה עץ ותיל התרחקה מהעמוד שאליו היתה מחוברת, ופרסי היסס רק לרגע, לפני שנתן לה דרבון קטן של הסכמה. הוא היה על אדמתה של משפחת טרנר עכשיו, אבל הבית עצמו היה עדיין רחוק למדי.

בדיוק מהכיוון הזה הוא התקרב לבית גם בפעם הראשונה שראה אותו. מצחיק — הוא לא חשב על היום ההוא כבר שנים. הוא היה אז בן שלוש־עשרה, בדרכו חזרה אל החנות ממשלוח שביצע. הפוליו אולי גזל ממהירותו במגרש הקריקט, אבל על פרינס, הסוס של אביו, הוא לא היה שונה מכל אחד אחר. אביו אישר בחפץ לב — הכול היה עדיף מאשר למצוא את בנו בתוך הבית עם ספר ביד — ולקח את העניין צעד אחד קדימה כשהציע לפרסי עבודה אחרי בית הספר.

כשרכב על סוס הוא יכול היה לכסות את כל אזור האנדורף, עד לניירן, ואז בחזרה לכיוון בלהאנה וורדון. להגיע עד לעמק פיקדילי דרש מאמץ קצת יותר גדול, אבל אביו מעולם לא דחה הזמנה, לכן פרסי פשוט למד לרכוב מהר יותר. הוא היה אמור לקחת את הדרך הקצרה ביותר, אבל פרסי תמיד סייר בשטח. זה היה המקום שלו, הגבעות האלה היו הבית שלו, והוא אהב אותן.

כמעט שלא היו בתים בדרך וילנר, ומשלוחים לשם לא היו אף פעם, אבל הוא סטה מדרכו ועשה עיקוף כדי לרכוב לאורכה, כי אהב את ריח השיטה הזהובה — ולאורך הדרך היו שיחים גדולים שלה, עם עלים כסופים־ירוקים שפרחו בכדורונים צהובים מדי חודש אוגוסט. העונה קרבה לסיומה, אבל ביום המסוים הזה, בשנה המסוימת הזו, עדיין היה שפע מהם. פרסי נשם עמוק והתענג על תחושת השמש על חולצתו, ועל הניחוח הנעים של אקליפטוס, אדמה ופרחים שהתחממו בשמש. הוא רכן קדימה ונשכב על גבו הרחב של פרינס, והניח לתנועה העדינה של קצב הליכתו של הסוס להרגיע אותו, כמו תינוק בזרועות אמו. הוא רכב ככה במשך זמן מה, עד שקריאה מעליו משכה את תשומת לבו.

הוא מצמץ כלפי מעלה, לעבר השמים הבהירים נטולי הענן, שם זוג עיטים מחודדי זנב חגו יחד במעגלים עצלים על זרמי האוויר החם. הוא עקב אחריהם בעיניו ואז עודד את פרינס לגשת לשולי הדרך, לעבור דרך הרווח בגדר ולהתקדם בכיוונם של השניים. הגבעה שמעליה חגו היתה מכוסה, בחלקה העליון, בעלווה צפופה. פרסי התחיל לתהות אם הוא עשוי לגלות שם את הקן שלהם. הוא שמע שנראו עיטים ליד ערוץ נחל קאדלי, אבל מעולם לא שמע שהם הקימו קן במיקום דרומי כל כך.

בעוד פרינס ממשיך לטפס באומץ במעלה הגבעה, דרך האקליפטוסים הצרים והגבוהים, פרסי סרק את ענפיהם העליונים ביותר. הוא חיפש משטח שעשוי ממקלות ומכוסה בעלים. כשהציץ מבעד לשבכת הענפים והשמים — נחוש בדעתו שלא לאבד את העיטים עצמם — הוא לא הרגיש בתחילה שחצה קו בלתי נראה, ופני השטח נעשו אחרים. הצליל שהשתנה הוא שמשך תחילה את תשומת לבו, כאילו הונמך איזה מכסה בצורת כיפה, וחופת העלים התקרבה אליו לפתע.

עתה הבחין כי חל שינוי משמעותי גם בעלווה שסביבו. אל השורה של אקליפטוסים ועשב ארוך מצהיב חדרה צמחייה אחרת, כך שגזעי אקליפטוס כסופים התערבבו בעצי אלון עבים, בבוקיצות מחוספסות ובארזים. שיחים קוצניים וסבוכים כיסו את האדמה, וצמחים מטפסים עתירי עלים פילסו את דרכם כלפי מעלה ונמתחו בין העצים, כך שהיה קשה למצוא ביניהם פתח גדול מספיק שיאפשר לראות בעדו את השמים.

הטמפרטורה צנחה בכמה מעלות בתוך העולם המוצל. ציפורים פטפטו זו עם זו מעל ראשו, לבני עין כסף, לורים, סנוניות ודבשניים. המקום כולו שקק חיים, אבל הוא הבין שכך יש רק סיכוי קטן שיצליח למצוא את קן העיטים שלו.

הוא החל לסובב את פרינס כדי לחזור העירה, כשנצנוץ אור משך את עינו. שמש אחר הצהריים פגעה במשהו מעבר לעצים, וגרמה לו להבהיק כמו פנס מבעד לרווח שבין הגזעים. פרסי, מסוקרן, האיץ בפרינס להתקדם במעלה המדרון הצפוף והמיוער. הוא הרגיש כמו דמות בספר. הוא חשב על מרי לנוקס כשגילתה את הגן הסודי שלה.

שיחי הפטל השחור נעשו צפופים מכדי שיוכל לרכוב דרכם, ופרסי ירד מהסוס והשאיר את פרינס בצלו של עץ אלון עב גזע. הוא בחר לעצמו מוט עץ חזק והחל לפלס את דרכו בין הקנוקנות השזורות זו בזו. הוא כבר לא היה ילד שרגליו לא תמיד צייתו לרצונו; הוא היה סר גאווין שמחפש את האביר הירוק; הוא היה לורד ביירון בדרכו להילחם בדו־קרב; ביאוולף המוביל צבא להילחם בגרנדל. הוא התלהב כל כך ממשחק החרב שלו, עד שלא הבין בתחילה שהגיח מהאזור המיוער, וכעת עמד על מה שוודאי היה פעם קצה של שביל גישה מכוסה חצץ.

מה שהתנשא מעליו לא היה ממש בית, אלא יותר טירה. שתי קומות אדירות ממדים, עם חלונות מלבניים עצומים לאורך כל קיר, ומעקה אבן מפואר עם עמודים קורינתיים, שהקיף את כל ארבעת הצדדים של הגג השטוח. הוא חשב מיד על פמברלי, ומשהו בתוכו ציפה לראות את מר דארסי יוצא בצעד נמרץ מבעד לדלתות הכפולות הגדולות, כששוט רכיבה תחוב מתחת לזרועו, ורץ במורד מדרגות האבן, שהתרחבו בעיקול אלגנטי סמוך לכיכר שבה עמד.

אז הבין מהו המקום הזה. זה היה הבית שבנה מר וונטוורת'. זה היה מעשה מטופש ומגוחך, אמרו רוב האנשים, לבנות בית אבן מפואר שכזה, כאן באמצע שום מקום. רק אהבה או שיגעון, אמרו, ואולי מנה הגונה מכל אחד מהם, יכולים לעורר באדם את ההשראה להגות — ועל אחת כמה וכמה לבנות — בית כזה. לא חסרו בתי אבן מרשימים בגבעות; מאז ימיה הראשונים של ההתיישבות בדרום אוסטרליה, העשירים בני המעמד הגבוה מיהרו לקנות קרקעות ובנו עליהן בתי מגורים כפריים, שבהם יכלו להמתין לסופו של הקיץ באקלים מעט נעים יותר. אבל הבית הזה לא דמה לשום דבר שפרסי ראה עד כה.

מר וונטוורת' הכין את התוכניות בלונדון והביא לכאן את בעלי המלאכה באוניות, כל הדרך מאנגליה. העלות היתה אסטרונומית — פי ארבעים מהמחיר של הבית המפואר ביותר אחריו בדרום אוסטרליה. תארו לעצמכם, להוציא את כל הכסף הזה, אנשים התלחשו ביניהם בתדהמה, רק כדי לגור בסופו של דבר לבד בבית מפלצתי עצום.

פרסי הסכים שהבית היה עצום — אף אדם שיש לו זוג עיניים בראשו לא יכול היה להתווכח עם זה — אבל הוא לא חשב שהוא מפלצתי. ההפך הוא הנכון. הוא הזכיר לו את איור השער של הספר האהוב עליו.

אחרי אותו היום הראשון, הוא חזר לשם בכל פעם שהיה יכול. הוא לא סיפר לחבריו על הבית. לא מיד. תחושה מוזרה ורכושנית השתלטה עליו בכל פעם שחשב על כך. הבית בחר להתגלות בפניו. אבל להיות השומר הבלעדי של סוד אדיר שכזה הפך במהרה לנטל, ונמאס לו להיות לבד, והערך של החדשות היה מפתה מדי והוא נכנע. ברגע שחשף את קיומו של הבית, הוא התחרט על כך. חבריו ביקשו לרוץ לשם מיד. הם רצו לראות אותו במו עיניהם, להיכנס פנימה. כשהם ניפצו את החלון כדי שיוכלו להיכנס, פרסי הרגיש כאילו הם פוצעים אותו.

המשך הפרק זמין בספר המלא