קשישים חסרי מנוח

פתח דבר

השוטרת פֵּנִי רוֹג'רס נצמדה לפגוש האחורי של המיניבוס לאורך כמה וכמה קילומטרים, עם אורות מהבהבים וסירנה מייללת, עד שהוא עצר סוף־סוף בשולי הכביש המהיר. מה יש להם, הם חירשים ועיוורים לגמרי? כשהיא התקרבה לכלי הרכב וראתה את אוסף הפרצופים המשונים שהתבוננו בה מבעד לחלונות המטונפים, עלה בדעתה שאולי זה אכן המצב. לפחות חצי מהנוסעים היו בבירור מעל גיל שבעים, ובאופן מוזר ביותר, כמה מהם היו מתחת לגיל חמש.

הדלת ההידראולית של המיניבוס נפתחה ברעד ובחריקה מאומצת, ובמושב הנהג נגלתה אישה בגיל העמידה, אדומת פנים ומיוזעת.

"למה לקח לך כל כך הרבה זמן לעצור?" שאלה פני כשעלתה לכלי הרכב, בלי לטרוח להסוות את כעסה.

"אני ממש מצטערת, גברתי השוטרת. חיפשתי תחנת דלק כדי לעשות עוד הפסקת שירותים דחופה. אין לך מושג כמה הפסקות כאלה אני צריכה לעשות עם החבורה הזאת." האישה הנידה את ראשה לעבר הנוסעים, שבהו כולם בפּני בריכוז דומם ומטריד.

וכאילו הסצנה לא הייתה סוריאליסטית מספיק, שלושת הילדים במיניבוס היו מחופשים לשוטרים. מה הקטע שלהם?

"זה נס שהצלחנו להתקדם בכלל," המשיכה הנהגת. "אז בהתחלה כשהתחלת להבהב והמכוניות התחילו לפנות לנו מקום, חשבתי שאולי את מנסה לעזור לנו. אבל אז קלטתי שאין לך שום דרך לדעת מה מצב החיתול של קיילי או שלרוּבּי יש שלפוחית רגיזה, וראיתי שאת מתעקשת, אז חשבתי שכדאי לעצור."

"לא נראה לי שמותר לך לחשוף מידע רפואי אישי ורגיש כזה בלי רשות, לידיה. או בלי צו. יש לה צו?" שאלה אישה קטנה אך קשוחה למראה, ופני הניחה שזו רובי.

"אני מקווה שלא נהגתי מהר מדי," המשיכה הנהגת.

"לא. אם כבר, נהגת באיטיות מסוכנת. אבל התבקשנו לעכב את הרכב הזה. אמורה להיות בין הנוסעים אישיות שמשטרת לונדון מעוניינת לתשאל," אמרה פני.

הדם אזל מפניה של הנהגת. היא שפשפה את ירכיה בידיה המיוזעות, והן הכתימו קלות את מכנסי הג'ינס הבהירים שלה, עד שלבסוף לפתה את ברכיה בכוח ובלעה רוק.

"אוי, לא," היא אמרה. "הוא הגיש תלונה? ידעתי שהוא עלול לעשות את זה. פשוט נשבר לי, את מבינה. אחרי עשרים שנה של ביקורת והערות מעליבות, והכי גרוע — זלזול והתעלמות, פשוט נמאס לי. אם כי אני מודה שגם אני אשמה באופן חלקי."

"זאת לא הייתה אשמתך, לידיה," דקלמו כמה מהנוסעים במקהלה, בנימה יגעה, כאילו זו מנטרה שהם נאלצים לחזור עליה לעיתים תכופות.

הנהגת התעלמה מהם, שלפה טישיו משרוולה וניגבה את אגלי הזיעה שבצבצו על מצחה.

"מצגת התמונות הייתה הקש האחרון — הקש ששבר את גב הגמל, אפשר לומר," היא אמרה בצרידות. "את הולכת לעצור אותי? מה הבנות יחשבו? שאימא שלהן נהייתה פושעת עלובה..."

פני הביטה בתמונה במסמך המצולם בידה ואז הביטה שוב בנהגת, שכעת התייפחה מעל ציפוי העור המלאכותי של ההגה והדמעות עשו שַׁמות באיפור העיניים שלה. היא תהתה איזה פשע לא סביר אישה כזאת הייתה עלולה לבצע, אבל לא היה לה זמן או כוח לגלות. היא התקדמה כמה צעדים בין המושבים וסרקה את הפרצופים משני הצדדים.

"לידיה, יקירתי," אמר איש קשיש מאוד באמצע טור המושבים לנהגת המתייפחת. "אני לא חושב שהם מחפשים אותך. הם רוצים אותי. את יודעת, אחרי כל כך הרבה שנים זאת כמעט הקלה. נראה לי שזה הפך להתמכרות, אבל הייתי חייב להגביר את הסיכון עוד ועוד כדי להשיג את אותו ריגוש. חבל שלא הסתפקתי בבינגו כמו פנסיונר רגיל. אני חושב ששום דבר בעולם לא יגרום לי להפסיק, אלא אם כן מישהו יעצור אותי. ועכשיו כנראה הגיע הזמן. הם עלו עליי."

האיש החל לקום על רגליו, מושיט ידיים קדימה בציפייה שפני תאזוק אותו. במושב לידו היה שקוע בשינה ילד בלונדיני מלאכי עם קסדת משטרה גדולה מדי שמוטה על פניו. זרועותיו חיבקו כלב קשיש מגזע לא ברור. הילד חש איכשהו שמתחוללת סביבו דרמה, כי הוא פקח עיניים ובהה בפני באימה.

"זאת פשיטה מזוינת! תחביאו הכול!" צעק הילד, והכלב התעורר והחל לנבוח בקולניות מפתיעה. פני נסוגה מעט לאחור בתדהמה. כל המיניבוס פרץ במחיאות כפיים.

"תסתמי את הפה שלך, מגי תאצ'ר!" אמרה אישה קשישה במושב האחורי, שכנראה סבלה מדמנציה ולא היה לה מושג מי ראש הממשלה הנוכחי של בריטניה, ושהוא לא נמצא במיניבוס הזה.

"בראבו, לאקי! ידענו שיש לך את זה!" אמר האיש שציפה שיעצרו אותו לפני ההפרעה הלא־צפויה. ואז הוא הבחין בהבעה של פני והוסיף, "אני מתנצל, פשוט אלה המילים הראשונות ששמענו אותו אומר אי־פעם, והוא כמעט בן חמש. אוצר המילים שהוא בחר אמנם לא היה אידיאלי, כמובן. היה עדיף להתחיל ב'שלום' או 'תודה', אבל מה לעשות. עובדים עם מה שיש."

"למה הוא התכוון כשאמר — תחביאו הכול?" אמרה פני ועיסתה את מצחה כשכאב ראש החל להציק לה, נוסף על ההנגאובר מהטקילות שהיא הורידה אתמול בחידון הטריוויה בפאב. בפעם הבאה היא תיתן למשטרת לונדון לעשות בעצמה את העבודה השחורה שלה.

"מי יודע, יקירתי. העבר של לאקי הוא כמו קופסה שחורה. קשה לומר שהיה לו מזל בחיים, אפילו שזה פירוש השם שלו," אמר האיש הקשיש. "בכל אופן, הוא לא התכוון אליי. אין כאן שום דבר מהשלל הלא־חוקי שלי. טוב, כמעט שום דבר."

"תראה," אמרה פני באנחה. "אין לי מושג מה עשית, ובשיא הכנות, אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת, אבל לא אותך אני מחפשת. וגם לא אותה," אמרה ונדה בראשה לעבר נהגת המיניבוס, שהמשיכה לבכות.

"שירותי הרווחה שלחו אותך?" שאל קול מהמושב האחורי, נער מתבגר עם תינוקת יפהפייה בזרועותיו — שעל פי הדמיון ביניהם בוודאי הייתה אחותו הקטנה. "בחיי שלא הייתה לי ברירה, ואני נשבע שלעולם לעולם לא אעשה את זה שוב."

"אם את כאן מטעם המועצה, תגידי להם שזה לא נזק לרכוש אלא אמנות. הם לא יודעים להבדיל כי הם חבורה של חסרי תרבות נבערים," אמרה האישה שפני הניחה שקוראים לה רובי. הררי סריגה צבעונית כיסו אותה כמעט מכף רגל ועד ראש.

הפמפום ברקות של פני החריף. כאב הראש הלך והתגבר, הפעיל לחץ על הגולגולת שלה.

"בכל מקרה, אני לא הולכת שוב לתשאול," אמרה קשישה אחרת עם שיער בצבע טורקיז שגרם לראשה להיראות כמו סירנה משטרתית מהבהבת. "כמה פעמים אני צריכה להגיד לכם שכולם מתו מוות טבעי? יש לי מזל איום ונורא עם בעלים, זה הכול."

"המזל שלהם היה נורא עוד יותר," מלמל האיש הקשיש.

"תפסיקו מייד עם הווידויים האלה!" צעקה פני. היא הרימה את התמונה המצולמת ונופפה בה מול כולם. "זה האדם שאני מחפשת."

כולם השתתקו. כמעט כאיש אחד פנו כולם להביט במושב הראשון מאחורי הנהגת. המושב הריק. ואז כולם הסתובבו להביט בדלת המיניבוס הפתוחה, ובכביש המהיר לצידם.

גם פני הסתובבה. המכוניות האטו עד לזחילה כמעט, כמו שקורה תמיד כשנהגים רואים ניידת משטרה. נראה להם שהיא לא יודעת שהם לא נוהגים בדרך כלל בזהירות כזאת?

צופר השמיע יללה עצבנית וממושכת, והסיבה לכך הייתה ברורה.

מי היה מאמין שקשישים מסוגלים לזנק באתלטיות כזאת מעל מפריד נתיבים?

שלושה חודשים לפני כן

דפני

"אז איך אנחנו הולכים לחגוג לי יום הולדת שבעים?" דפני שאלה את ג'ק. וזה היה מגוחך, כמובן, כי ג'ק לא היה מסוגל לענות לה זה חמש־עשרה שנה.

דפני נהגה לדבר בקביעות לא רק עם ג'ק, אלא גם עם העציצים שלה ועם האנשים בתצלומים המפוזרים בדירתה, ולעיתים קרובות היא גם צעקה על שחקנים ומגישי טלוויזיה. עם השכנים, לעומת זאת, היא לא החליפה מילה. אף פעם. אלא אם כן עלה על הפרק נושא אדמיניסטרטיבי דחוף, כמו שקרה לאחרונה בנוגע לשיפוץ "האזורים המשותפים" בבניין.

"אזורים משותפים?" היא התרעמה באוזני ג'ק תוך שהיא מנופפת את המכתב מוועד הבית לעבר התקרה. "איזה מין תיאור זה? נשמע כמו משהו שיש בבתי בושת מסוג ב'."

אבל אף על פי שדפני נמנעה מלתקשר עם הדיירים האחרים — או עם כל אחד אחר — היא ידעה עליהם הכול. היא יכלה לטעון שזה העניק לה תחושת חיבור לקהילה, אבל למעשה היא אהבה את תחושת הכוח שהיא שאבה מהאינפורמציה החד־צדדית. כשאת יודעת על אנשים יותר משהם יודעים עלייך, זה נותן לך שליטה. וגם הגנה.

מקור המידע של דפני היה OurNeighbours.com, אתר אינטרנט שהיא מצאה כשנה קודם לכן. המוני דיירים מקומיים נרשמו לתת־קבוצה שעוסקת באזור שבו גרה בהאמרסמית, והיא גילתה שהיא יכולה להצטרף לקבוצה ולרגל אחריהם בחשאי, לצותת לדעות המוצקות של כולם בלי לחשוף את עצמה.

מדי בוקר, בזמן שאכלה טוסט עם ריבה, דפני גללה בין הפוסטים החדשים, צפתה בסרטוני מצלמות אבטחה שהראו אנשים גונבים חבילות של אמזון ממפתני דלתות של אחרים, קראה דיונים סוערים על חניה ושיטות להאטת התנועה או עיינה בפריטים המזעזעים וחסרי הטעם, חלקם שבורים או מקולקלים, שאנשים הציעו למכירה בתקווה שאיזה אידיוט יתפתה לשלם כסף תמורתם.

אתמול בבוקר היה ויכוח על שועלים עירוניים. האם מדובר ביצורים ידידותיים שראוי להשאיר להם אוכל בגינה או בשרצים מוכי שחין שמפיצים מחלות ועושים נזק? כמו תמיד, הדיון הידרדר במהירות מטיעונים שקולים והגיוניים לניבולי פה והטחת עלבונות, עד שאחת הדיירות איימה להתקשר למשטרה ולאגודה המלכותית למניעת התאכזרות כלפי בעלי חיים, ודייר אחר הציע למלא את הגינה של השכנה שלו בקקי של שועלים ולראות אם זה ימצא חן בעיניה. בסופו של דבר, אחרי שחלק מהמגיבות כונו בטעות "קארן" מסיבה כלשהי, האדמינית הסירה את כל השרשור מהקבוצה, וכולם חזרו לדבר על איסוף אשפה.

דפני נכנסה לאתר והשתדלה לא לפזר פירורי טוסט על המקלדת. מה מצפה לה בבוקר יום הולדתה?

למרבה הפתעתה — ואכזבתה — היום השיחה התנהלה בנועם. מנקה חיפשה עבודה, אישה ביקשה עצה לחילוץ טבעת נישואים מצינור הניקוז של הכיור, ומישהו ניסה למכור שולחן אוכל וכיסאות לקהילת אנשים שסביר להניח שאין להם בכלל חדר אוכל. מאחר שהאתר השני שדפני הכי אהבה היה לוח נדל"ן, היא ידעה שכל חדר אוכל באזור הזה הוסב מזמן למשרד ביתי, חדר כושר או "חדר מדיה". מה בדיוק אנשים עושים בחדר מדיה? היא תהתה. מדיטציה? מדידות? מי יודע?

דפני המשיכה לגלול בין הפוסטים האחרונים, אבל לא הצליחה להתרכז. שבעים, היא חשבה בליבה שוב ושוב. שבעים. האם ייתכן שהיא באמת מבוגרת כל כך? היא ממש לא הרגישה כמו בת שבעים והתקשתה להאמין שזה גילה האמיתי. איך זה קרה? לאן נעלמו כל השנים?

אלה לא החיים שדפני דמיינה לעצמה בגיל הזה. היא חשבה שתבלה את שנותיה המאוחרות מוקפת בחברים וקרובי משפחה אוהבים. טוב, אולי לא בדיוק חברים וקרובי משפחה אוהבים, אלא אנשים מוכרים שחולקים איתה היסטוריה או גנטיקה משותפת, או כספים ונדל"ן. אבל במקום זה היא נמצאת כאן, לגמרי לבדה, מרגלת אחרי השכנים ומדברת לעציצים. למעט עציץ היוּקָה, שתמיד נראה לה חשוד.

עם זאת, יש לומר, הייתה לה דירה משגעת שהשקיפה על נופים מרהיבים של נהר התמזה הפתלתל והמלכותי, גשר האמרסמית מימין, גשר פאטני משמאל, ומעבר לנהר, בניין לבני הטרקוטה המרשים בגוון ורוד־סלמון שהיה בעבר חנות רהיטים של הרודס. אבל דירתה, שבעבר הייתה מקום מבטחים — פקעת מגוננת — הפכה בהדרגה לכלא, מפואר ועתיר מותרות ככל שיהיה. מאז שעברה לגור כאן לפני חמש־עשרה שנה היא יצאה מהבית רק פעם־פעמיים בשבוע לקניות, ולאחרונה התעוררה בה תחושה שהקירות הולכים וסוגרים עליה, ובסופו של דבר היא וכל רהיטיה יימעכו יחד לקובייה דחוסה קטנה.

היא שאלה את עצמה אם לא הגיע הזמן להסתכן בתוצאות ולנסות לבוא במגע שוב עם העולם. לרכוש כמה חברים או לפחות כמה מכרים. ואיזה עיתוי יהיה טוב יותר מיום הולדתה?

הבעיה הייתה שדפני לא חיבבה במיוחד אנשים אחרים, ובכל מקרה, לא היה לה מושג איך מוצאים חברים בגיל מבוגר. הרי היא לא יכולה להזמין אנשים לשחק איתה קלאס או להציע להם סוכריות לימון. הם בטח ידווחו עליה למשטרה או ישמיצו אותה ב־OurNeighbours.com.

דפני הייתה זקוקה לתוכנית, וזאת לא אמורה להיות בעיה כי היא הייתה האסטרטגית הכי גדולה שהיא הכירה. היא וג'ק בילו שעות מול תרשימי זרימה מסובכים כשבידיהם טושים עם מכסה פתוח, בחנו את התוכנית מכל הצדדים, הוסיפו אפשרויות, תרחישים, רשתות ביטחון, חומות אש. ואז ערכו בדיקות עומס ותכננו מחדש שוב ושוב, עד שכל השמות, המקומות, השעות, מילות הקוד, החיצים והסמלים חלחלו לחלומותיה, התערבלו והתגבשו לדפוסים חלופיים, שלפעמים הובילו לפריצת דרך.

היא אהבה את ג'ק יותר מתמיד בשעות הערב הארוכות האלה, כשהיא זרקה לו רעיונות והוא היה תופס אותם, משנה אותם קצת וזורק לה אותם בחזרה, וכך נמשך משחק המסירות הלוך ושוב עד שהם יצרו ביחד משהו יוצא מגדר הרגיל.

האם היא יכולה לעשות את זה בלעדיו?

ברור שהיא יכולה! היא תמיד הייתה המוח האמיתי מאחורי הארגון. אפילו אם אף אחד, כולל ג'ק, מעולם לא הודה בזה. ובכל מקרה, הרי לא מדובר בפרויקט מסובך, נכון? למצוא חברים. ילדים בני חמש עושים את זה!

דפני שלפה מעיל ותיק יד מהמתלים ליד דלת הכניסה. היא תקנה לעצמה לוח מחיק וטושים. ואז היא תגבש תוכנית.

ארט

אַרט אנדרוז נהג להתקשר לסוכן שלו ביום שני בתחילת כל חודש, אבל משום מה בחודשים האחרונים הסוכן שלו לא היה זמין. לדברי העוזרת האישית של הסוכן, שגוננה עליו בחירוף נפש, הוא היה בפגישה חשובה או ביקר בסט צילומים או שיחק גולף, ולמרות הבטחותיה, הוא לא התקשר לארט בחזרה. אפילו את הרופא שלו מטעם שירות הבריאות הלאומי היה קל יותר לתפוס.

ארט התחיל לחשוד שהוא זוכה להתעלמות מכוונת. אם הוא לא טועה, המונח המודרני לכך הוא "גוֹסטינג". הוא אמנם היה בין הלקוחות הראשונים של ג'ספּר, לפני כארבעים שנה, אבל העביר תקופות ארוכות בקריירה שלו ב"מנוחה" יותר מאשר ב"משחק", ולכן מעולם לא היה הלקוח המועדף ברשימה של הסוכן שלו. עכשיו נראה שהוא אפילו לא נכלל ברשימה.

במשך תקופה מסוימת ארט מצא לעצמו נישה בגילום קשישים נרגנים בכיסאות גלגלים או מטופלים אחרי התקף לב או שבץ מוחי בסדרות דרמה רפואיות. הוא גם זכה להערכה על יכולתו לגלם באופן משכנע להפליא חולה אלצהיימר במצב מתקדם. כמה שחקנים יכולים להזיל ריר באופן ריאליסטי לפי דרישה?

כשארט קיבל תפקיד כלשהו בימים אלה, נדיר מאוד שהוא עדיין היה בחיים בסוף הפרק. כבר יצא לו יותר מפעם אחת להיחנק תחת כרית על ידי קרוב משפחה מהמעגל הראשון. לפעמים הוא אפילו לא היה בחיים כבר בתחילת הפרק. הוא העביר אינספור שעות בגילום גווייה, כשילדיו מתווכחים מעליו על הירושה והוא מתאמץ מאוד לא להתעטש. בעבודה האחרונה שלו הוא שיחק אחד מההלָכים הלבנים בסדרת בת של 'משחקי הכס', והיה צריך רק לצעוד קדימה בכבדות כחלק מחבורת אַל־מֵתים, עד שלבסוף אוּכּל באש על ידי דרקון שהוסיפו בשלב העריכה של הפרק.

אבל לאחרונה נראה שאפילו תפקידים לא זוהרים בעליל כאלה אזלו מהמלאי.

ארט הרים את הטלפון בתחושה שלא יניח לקריירה שלו לגווע ללא מאבק. הוא חייג אל הסוכן שלו.

"סוכנות האמנים שלבורן," זימרה העוזרת האישית של ג'ספר.

"שלום," אמר ארט. "מדבר הרופא של מר שלבורן. אני מתקשר לגבי תוצאות של בדיקות רפואיות שהוא עשה לאחרונה. הוא פנוי?"

"הוא לא אמר שום דבר לגבי בדיקות רפואיות," אמרה העוזרת האישית בנימה ספק מהססת, ספק חשדנית. "אני יכולה לקחת מספר ולמסור לו שיחזור אליך?"

"לצערי זה די דחוף וגם... רגיש מאוד," אמר ארט. "חוץ מזה, יש לי פציינט מוכן בחדר הניתוחים להליך פָאלוֹפלסטי." למזלו של ארט, הוא הופיע בכמה וכמה פרקים של 'קז'ואלטי' ו'הולבי סיטי' במרוצת השנים ועבר בדיקות אצל אינספור רופאים יהירים ומתנשאים, כך שהתפקיד בא לו בקלות. הוא חשב שאולי כדאי לו להוסיף את זה לקורות החיים שלו.

"אה, אוקיי, אעביר אותך, דוקטור..."

"קלוּני," אמר ארט, כי זה היה השם הראשון שעלה בדעתו.

הקו השתתק לרגע, ואז ג'ספר אמר, "דוקטור קלוני?"

"היי, ג'ספר. זה ארט," הוא ענה.

"די, נו," אמר הסוכן. "בשביל מה כל הערמומיות הזו? ולא יכולת לחשוב על שם מוצלח יותר מקלוני?"

"מצטער, ידידי היקר," אמר ארט. "אבל קשה מאוד להשיג אותך בזמן האחרון."

ג'ספר נאנח, וזה היה סימן מבשר רעות. "לאחרונה אין מבול של הצעות בשבילך, חבר. אבל אחרי הכול, אתה בן" — הייתה הפוגה, וארט דמיין את ג'ספר בודק את קורות החיים העתיקים שלו — "שבעים וחמש. אתה צריך לנוח. תלמד לשחק גולף! תבלה יותר זמן עם הנכדים שלך!"

ארט מעולם לא פגש את הנכדים שלו, אבל זה לא היה הזמן המתאים לפתוח מחדש את הפצע הישן הזה.

"אבל אני לא רוצה לפרוש, ג'ספר," הוא אמר. "יש לי עוד הרבה מרץ." וחשבון בנק כמעט ריק לגמרי, הוא היה יכול להוסיף. "ושבעים וחמש זה לא בדיוק זקן. נשיא ארצות הברית מבוגר ממני. המלכה, שתנוח על משכבה בשלום, המשיכה לעבוד עד שהלכה לעולמה בגיל תשעים ושש. הרולינג סטונז בגילי, והם עדיין מופיעים מול אצטדיונים מלאים."

"אני מתאר לעצמי שפרמיות הביטוח שלהם אדירות," אמר ג'ספר, אם כי זו ממש לא הייתה הנקודה.

"אין לך שום דבר שאני יכול לעשות?" אמר ארט וניסה לא להישמע כאילו הוא מתחנן. אם כי זה בדיוק מה שהוא עשה.

"חכה רגע," אמר ג'ספר באנחה ממשוכת נוספת, אבל לפחות הפעם היא לוּותה ברשרושי נייר.

"לא. הדבר היחיד שאני רואה שיכול אולי להתאים הוא בקשה למועמדים לתוכנית כישרונות בטלוויזיה. קוראים לה 'אני והכלב שלי'. הם רצו לדעת אם למישהו מהאמנים המוכשרים שלנו יש כלב מוכשר לא פחות שאפשר להרכיב איתו מופע. אין לך במקרה...?"

"לא," אמר ארט. "לצערי לא."

"חבל. יש פרס כספי בשווי מאה אלף פאונד. וכמובן, מדובר גם בחשיפה. טוב, זה הכול כרגע, לצערי," אמר ג'ספר, וארט זיהה בקולו את הנימה הקבועה של אני עומד לנתק. "אבל אתקשר אליך ברגע שיהיה לי משהו מתאים."

ארט ידע שזה תרחיש מאוד לא סביר.

"ברור," הוא אמר. "תודה, ג'ספר. נדבר בקרוב."

ארט ניתק וניגש להוציא מהארונית את בקבוק ויסקי החירום שלו, ואז נזכר שכבר שתה אותו בהתקף ייאוש אחרי ששוב בילה לילה ארוך ואפל בריגול אחרי קֵרי בפייסבוק. הוא לבש מעיל ושם פעמיו למכולת.

כשארט פנה לרחוב קינג הוא הבחין באישה חמודה למראה, עם שיער לבן אסוף בפקעת מרושלת ומבנה גוף קטן ועדין כשל רקדנית בלט לשעבר, סוחבת לוח מחיק אדיר ממדים. היא העבירה אותו שוב ושוב מזרוע לזרוע תוך שהיא מחטיאה כחוט השערה עוברי אורח.

ארט האמין שמחובתו לעזור לאנשים שיש להם פחות יכולות משיש לו. ככה ראוי להתנהג, וזה גם גרם לו להרגיש כמו איש טוב. הבעיה היא שלאחרונה הוא התקשה למצוא אנשים עם פחות יכולות משיש לו. אבל עכשיו הייתה מולו אישה מבוגרת כמעט כמוהו, וקטנה ממנו בהרבה מבחינה פיזית.

"אני יכול להציע לך עזרה עם זה?" אמר בנימה האבירית ביותר שהצליח להוציא מעצמו.

"אני נראית כאילו אני לא יכולה לסחוב את זה בעצמי?" ענתה, בטון לא חמוד כלל.

"הממ, האמת שכן," הוא אמר.

"אתה חושב שאני לא מסוגלת כי אני זקנה? או כי אני אישה?" אמרה ונעצה בו מבט קשה כפלדה.

ארט שקל להרים ידיים ולהניח לזקנה העצבנית להסתדר בעצמה, אבל הוא גמר אומר להרוויח כמה נקודות זכות קארמטיות, ולא רצה לנטוש את המערכה באמצע.

"אני לא חושב שאת לא מסוגלת," הוא אמר. "אני רק חושב שאת הרבה יותר קטנה מהלוח. אעזור לך לסחוב אותו הביתה, אם תרצי."

"כדי שתוכל לגלות איפה אני גרה?" היא אמרה בעודה מביטה בו בזעף כאילו הוא פושע. אבל הוא לא היה פושע — לא בדיוק, בכל אופן. "אתה חושב שאני טיפשה? בכל מקרה, גם אם הייתי רוצה עזרה לא הייתי מבקשת ממישהו כל כך..." היא עצרה, סקרה אותו מכף רגל ועד ראש, ולבסוף בחרה במילים, "לא אופנתי."

לא אופנתי?!

"תראי, אני רק מנסה לעזור," אמר ארט. "רואים שהלוח גדול מדי בשביל שתוכלי לסחוב אותו לבד." ארט הרים את קצה הלוח, שכעת נשען על המדרכה.

"תוריד את הידיים שלך מהרכוש שלי!" צעקה האישה, וזה גרם לכל עוברי האורח ברדיוס של עשרה מטרים לעצור ולהביט בו בכעס.

"מכות! מכות! מכות!" צעקו שני נערים על אופניים, התפקעו מצחוק מעל הכידונים שלהם, ואז דיוושו הלאה.

"זוז מהדרך לפני שאתקשר למשטרה," אמרה האישה.

"בהחלט, גברתי," אמר ארט בליווי קידה עמוקה שהוא שכלל לכדי שלמות כשלוהק לתפקיד נושא כלים אקראי, ללא שורות, בפרק של 'הפתן השחור'. הוא נסוג לאחור מהמדרכה ולפתע חטף מטר קללות וכמעט נדרס על ידי גבר על טוסטוס עם תרמיל משלוחי מזון קשור לגבו, שנראה כמו צב שהתברך בזריזות לא סבירה.

הוא צפה באישה מתקדמת במורד הרחוב, מסלקת בתוקף עוברי אורח מדרכה, עוצרת כל שלושה־ארבעה מטרים כדי להניח את הלוח, ואז מרימה אותו שוב בתנוחה שונה מעט.

אם ארט היה טיפוס קצת פחות חביב, הוא היה מתפלל שהלוח ייפול לה על כף הרגל.