הנשף של מגדלת הדבורים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הנשף של מגדלת הדבורים
מכר
מאות
עותקים
הנשף של מגדלת הדבורים
מכר
מאות
עותקים

הנשף של מגדלת הדבורים

4.2 כוכבים (37 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2844מקורי
ספר מודפס
6978.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025

עוד על הספר

סוזן ויגס

סוזן ויגס כתבה יותר מ-50 ספרים שרבים מהם היו לרבי־מכר של ה"ניו יורק טיימס", ובהם "עץ משפחתי" ו"מסע אל הלב" שתורגמו לעברית וראו אור בהוצאת הכורסא. ספריה זכו בפרסים ותורגמו ל-25 שפות. היא נולדה וגדלה בעיירה קטנה בצפון מדינת ניו יורק. כיום היא חיה עם בעלה לחופי האוקיינוס בפיוג'ט סאונד, וכשמזג האוויר מאפשר זאת היא יכולה להגיע לקבוצת הכתיבה שלה בסירת מנוע קטנה. סוזן היא מורה לשעבר, בוגרת אוניברסיטת טקסס ואוניברסיטת הרווארד, חובבת טיולים מושבעת, צלמת חובבת, גולשת מיומנת על שלג ורוכבת בזהירות על אופני הרים — אבל הפעילות האהובה עליה היא להתכרבל עם ספר טוב.

תקציר

סוזן ויגס, מחברת רבי־המכר, חוזרת לבלה ויסטה שטופת השמש ואל סודות משפחתיים שנקברו מזמן.

איזבל ג'והנסן מחליטה להפוך את בית ילדותה שבעמק סונומה לבית ספר לבישול - מקום יחיד במינו שבו יוכלו חולמים כמוה ללמוד את אמנות הבישול. האסיינדה ההומה עם מטע התפוחים הפעיל, הגנים השופעים והכוורות הרוחשות היא המקום המושלם לפרויקט שלה.

התוכניות הסדורות של איזבל מתחילות להשתבש כשעיתונאי קשוח ומשופשף בשם קורמק אוניל מגיע כדי לתעד את קורותיו של סבה בשנות הארבעים בדנמרק הכבושה. מק הצטיין תמיד ביכולת להישאר לא מעורב בסיפורים שהוא מתעד, אבל קשה לו לעמוד בפני התענוגות של החיים בעיירה קטנה ובפני החושניות של המטבח של איזבל.

הקיץ החלומי של בלה ויסטה הוא הרקע המושלם לחתונה משפחתית ולנשף קסום, כמו גם לאהבות חדשות ולאהבות נשכחות. 

הנשף של מגדלת הדבורים הוא רומן מרגש ומלא דמיון, שבו העבר וההווה מתנגשים ויוצרים עתיד חדש ומפתיע.

"קווי העלילה הקפדניים של ויגס, העכשווי וההיסטורי, ומבטה הבוחן על מערכות יחסים ועל השפעותיהן ארוכות הטווח יהלכו קסם על הקוראים." - בוקליסט

"סוחף ומהנה." - קירקוס רוויוז

"מומלץ בחום." - לייבררי ג'ורנל

פרק ראשון

חלק ראשון

דבורת דבש המחפשת צוף עוקצת רק לעתים נדירות, כאשר מבהילים אותה או דורכים עליה. אם דבורה מרגישה מאוימת או מזהה את הפרומונים המופרשים בארס של רעותיה, היא מחפשת את האויב בתוקפנות ועוקצת. עוקץ של דבורה פועלת הוא משונן וכאשר הוא ננעץ בעור הקורבן, הוא נתלש מגוף הדבורה והיא מתה בתוך רגעים ספורים.

לעומת זאת, עוקץ המלכה אינו משונן. המלכה יכולה לעקוץ שוב ושוב בלי להיפגע.

עוגת עקיצת הדבורה

עוגת עקיצת הדבורה המסורתית (ביננשטיק) היא מלאכת מחשבת המשלבת בין בצק שמרים לקרם עשיר, בציפוי קרמל קראנצ'י משקדים, דבש וחמאה. זוהי גרסה פשוטה יותר אך טעימה לא פחות של העוגה, במיוחד לצד הקפה של הבוקר.

בצק שמרים:

½2 כוסות קמח

¾ כפית מלח

4 כפות חמאה

2 ביצים

2 כפות דבש

¼ כוס מים או חלב חמימים

½1 כפיות שמרים יבשים

מערבבים את כל החומרים בקערה גדולה עד לקבלת כדור בצק אלסטי ודביק. מעבירים למשטח משומן קלות ולשים במשך 7-5 דקות עד לקבלת בצק חלק. לחלופין, אפשר לעבד במיקסר עם וו לישה במשך 7-4 דקות במהירות בינונית. מניחים את הבצק בקערה משומנת בחמאה מומסת, הופכים אותו כדי לשמן מכל הצדדים, מכסים במגבת מטבח לחה או בניילון נצמד ומתפיחים כשעה, עד שהבצק נראה רך ותפוח.

מעבירים את הבצק למשטח משומן קלות, מקפלים אותו (אולי תשמעו אנחה קלה של גז היוצא ממנו) ומגלגלים לכדור. מניחים את הבצק בתבנית אפייה קפיצית בקוטר 25 ס"מ, משומנת בחמאה. אפשר גם להשתמש בתבנית מלבנית בגודל 22X32 ס"מ. אם הבצק מתכווץ מעט ומתרחק משולי התבנית, אל דאגה. נותנים לו לנוח מעט עד שהגלוטן נרגע והבצק נעשה נוח יותר לעבודה. אחרי כ־30 דקות מותחים את הבצק וטופחים עליו בעדינות עד שהוא ממלא את התבנית.

בזמן שהבצק נח, מכינים את הציפוי.

ציפוי קרמל, שקדים ודבש:

6 כפות חמאה

2 כפות שמנת מתוקה

1/3 כוס סוכר

½1 כפות שקדים פרוסים

3 כפות דבש

קורט מלח

ממיסים את החמאה במחבת מעל להבה בינונית. מוסיפים את הסוכר, הדבש והשמנת. מביאים את התערובת לרתיחה ומבשלים במשך 5-3 דקות עד לקבלת סירופ זהוב. מוסיפים את השקדים ומערבבים, מצננים מעט ומפזרים בעדינות מעל בצק העוגה.

אופים ב־180 מעלות כ־25 דקות, עד שציפוי השקדים מקבל צבע זהוב עמוק והעוגה עוברת את מבחן הקיסם. מצננים לגמרי על רשת.

בזמן שהעוגה מתקררת, מכינים את הקרם.

קרם וניל:

1 כוס פחות 2 כפות שמנת מתוקה, מוקצפת עד שנוצרות פסגות רכות

2 כוסות פודינג וניל. אפשר להכין את הפודינג לבד, להשתמש בפודינג קנוי או באינסטנט פודינג, תלוי ברמת המיומנות וההשקעה

1 כף דבש

1 כף ברנייגר או ליקר דבש אחר

מגישים את העוגה בפרוסות או בריבועים, עם תלולית קרם בצד ולגימה של תמד, קפה או תה. תמד הוא יין מתוק עשוי מדבש. ככל הידוע לנו, הוא המשקה האלכוהולי הקדום ביותר.

[מקור: מבוסס על מתכון מסורתי]

פרק 1

הכלל הראשון בגידול דבורים, שאיזבל נשבעה לא להפר לעולם, הוא לא להתרגש. אבל בזמן שהסתכלה על הנחיל העצום של דבורי דבש שנצמדו אל ענף הליגוסטרום, היא חששה שהיא עומדת להפר את ההבטחה שלה.

גידול דבורים היה חדש לה, אבל זה לא היה תירוץ. היא חשבה שהיא כבר מוכנה לתפוס את הנחיל הראשון שלה. היא קראה את כל הספרים על גידול דבורים שהיו בספרייה העירונית בארקאנג'ל. היא ראתה יותר מעשרה סרטונים ברשת. אבל בכל הספרים והסרטונים אף אחד לא הכין אותה לכך שהזמזום של עשרת אלפים דבורים יהיה הצליל הכי מפחיד ששמעה בחייה. הוא הזכיר לה את מנגינת הקופים המכונפים מ"הקוסם מארץ עוץ".

"אל תחשבי על קופים מכונפים," היא מלמלה לעצמה. ולכן, כמובן, היא לא הצליחה לחשוב על שום דבר אחר.

היא היתה צריכה לגייס כל טיפה של כוח ושליטה עצמית כדי לא לברוח בצרחות אימים אל תעלת ההשקיה הקרובה.

הבוקר דווקא התחיל טוב. היא קפצה מהמיטה עם שחר לעוד יום מושלם בחבל סונומה. אדי ערפל דקים גלשו מן החוף על פני העמקים והרמות ונפרשו ברוך, כמו הינומה, על הגבעות הירוקות והזהובות. איזבל מיהרה ללבוש מכנסיים קצרים וטישרט ולקחה את צ'רלי לטיול הבוקר שלו בין עצי התפוח והאגוז, שם שאפה אוויר מבושם בלבנדר ובדשא חמים. גן עדן עלי אדמות.

בזמן האחרון היא התעוררה מוקדם בכל בוקר, להוטה מכדי לישון. היא עבדה על הפרויקט הכי גדול שהעזה לקחת על עצמה עד היום - להפוך את בית המשפחה שלה לבית ספר לבישול שימשוך אליו תלמידים מרחבי העולם. העבודות היו לקראת סיום, ואם הכול יתקדם לפי התוכנית, האורחים הראשונים בבית הספר לבישול בלה ויסטה יגיעו בתחילת עונת הקטיף.

האסיינדה הגדולה וההומה, הצמודה למטע התפוחים הפעיל ולגינות הירק, היתה המקום המושלם לפרויקט. המקום כבר מזמן היה גדול יותר ממה שהיא וסבא שלה היו צריכים, והחלומות של איזבל תמיד היו גדולים יותר מהתקציב שלה. היתה לה תשוקה עזה לבישול, והיא היתה מאוהבת ברעיון ליצור מקום לחולמים אחרים כמוה, שיוכלו לבוא וללמוד את אמנות הקולינריה. סוף כל סוף מצאה דרך למלא את הבית שתמיד היה גדול מדי.

היא היתה נחושה בדעתה להפיח חיים חדשים בבית בכל דרך אפשרית ולמלא אותו באנרגיה תוססת. בימים אלה היא היתה אסירת תודה על כך שסוף־סוף היו לה המשאבים להחזיר את עטרת המקום הזה ליושנה.

כדי לעשות זאת היא תכננה לפתוח מחדש את האסיינדה בפני העולם. היא רצתה שהמקום יהיה משהו מעבר לבית שהיא וסבה הקשיש מעבירים בו את ימיהם. היא חיה כנזירה כבר יותר מדי זמן. בקיץ הזה תיערך כאן חתונה עם המון מוזמנים אהובים. בסתיו יגיעו אורחים לבית הספר לבישול.

בראש מלא תוכניות לקראת היום החדש ניגשה לבדוק מה שלום הדבורים ואיתה צ'רלי, רועה גרמני מעורב וארך גפיים. כשהגיעה אל הכוורות שבמדרון, ליד שביל משובש בקצה המטע המרכזי, שמעה את הקופים המכונפים והבינה מה קרה - נחיל.

זה היה טבעי. כמו המלכה האם המפנה את מקומה לדור הבא, המלכה הוותיקה עזבה את הכוורת כדי לחפש לה בית חדש ולקחה איתה יותר ממחצית הפועלות. אמנם נדיר שדבר כזה קרה בשעה כל כך מוקדמת, אבל שמש הבוקר כבר קפחה בעוצמה. סיירות הדבורים יצאו לחפש מקום אידיאלי לכוורת חדשה, והאחרות התקבצו יחד על הענף וחיכו לבשורה. איזבל היתה צריכה ללכוד את הנחיל ולהכניס את הדבורים לכוורת ריקה לפני שהסיירות ישובו וייקחו אותן הרחק מכאן, למקום לא נודע.

היא שלחה במהירות הודעה לג'יימי וסטפול, מומחה מקומי לגידול דבורים. רק בשבוע שעבר הוא השאיר לה בתיבה עלון פרסומת - שירותי דבוראות בתמורה לדבש. היא מעולם לא פגשה אותו, אבל שמרה את המספר בטלפון ליתר ביטחון. למרבה הצער, נחיל דבורים שנמצא בשלב הביניים הזה הוא בן חלוף, ואם הבחור לא יוכל להגיע בקרוב, היא תצטרך להתמודד עם המשימה לבדה. היא לבשה את הסרבל שלה, כולל הכובע עם הרשת, לקחה מזמרה גדולה וארגז עם מכסה והתקרבה אל הנחיל הממתין.

זה אמור להיות פשוט, חשבה. אבל הגוש שהיה תלוי על הענף נראה כמו זָקָן חי, מחריד ואדמדם. הזמזום מילא את אוזניה וזרם כמו דם בעורקיה. היא הזכירה לעצמה שוב ושוב שאין ממה לפחד, למרות המראה המאיים והקול הנורא של הנחיל. הן רק מחפשות בית חדש, זה הכול. כל אחד יכול להבין את הצורך הזה. ואם היה משהו שאיזבל השתוקקה לו, זה להרגיש בבית בעולם.

"קדימה," היא מלמלה בלי להוריד את העיניים לרגע מהאשכול הדחוס של דבורי דבש, ולבה הלם בקרבה. לכידת נחיל דבורים אמורה להיות עבודה מרגשת. זאת הדרך האידאלית למלא עוד כוורות ולמנוע מהדבורים לבנות כוורת במקומות לא נוחים, כמו על עצי התפוח היקרים של סבא שלה.

בשלב הזה הדבורים בנחיל נוחות לטיפול. הן לא במגננה כי הן מלאות בדבש ואין להן בית לשמור עליו.

צ'רלי נשכב לו באדישות על העשב הגבוה במדרון והתחמם בשמש.

"אני יכולה לעשות את זה," היא אמרה. "קדימה, על הדבש ועל העוקץ. חה־חה, הבנת, צ'רלי?" היא הסתכלה על הכלב הרזה. "על הדבש ועל העוקץ. אני קורעת את עצמי."

איזבל לא חשבה שמוזר לדבר אל הכלב. היא תמיד עשתה את זה, כילדה יחידה שגדלה בבלה ויסטה, בין מטעים וכרמים, ועם סבא וסבתא אוהבים ומגוננים מדי. כילדה למדה להיות מאושרת בחברת עצמה. כאישה שמרה על עצמה, כי זה מה שהחיים לימדו אותה לעשות.

"טוב, צ'רלי," היא אמרה. "אני הולכת על זה. בלי קולות חזקים, בלי תנועות פתאומיות."

היא הניחה את הארגז על האדמה מתחת לענף, שהתכופף תחת משקלן של הדבורים. אמא'לה, איזה נחיל גדול. השמש הכתה בגבה והזכירה לה שזמנה קצוב.

היא הרימה את המזמרה בידיים רועדות. "עכשיו," אמרה וחישלה את עצמה. "לא כדאי לחכות." נמאס לה מהזדמנויות מוחמצות. הגיע הזמן לחיות את הרגע. בלב פועם היא פישקה את מלתעות המזמרה וקצצה את הענף. הנחיל נחת בתוך הארגז שחיכה לו - לפחות רובו נחת שם.

הזמזום גבר וכמה דבורים התנתקו מהקבוצה. היא עשתה כל מאמץ כדי לא לברוח משם. היא היתה קרובה מאוד להפר את החוק שאין להפר ולהילחץ. אז מה אם הנחיל ייעלם? זה לא בדיוק עניין של חיים ומוות.

אבל זה כן היה עניין של גאווה וכוח רצון. היא רצתה לגדל דבורים. בלה ויסטה תמיד היתה חווה פעילה, ומשפחת ג'והנסן טיפלה במטעים ובגנים שלה מאז סוף מלחמת העולם השנייה.

"טוב, חברות," אמרה בשיניים חשוקות. "אנחנו ממשיכות." היא התכופפה והזיזה בעדינות את הענף כך שייכנס טוב יותר לתוך הארגז. הדבורים שהתנתקו מהנחיל הזדחלו בחזרה פנימה והצטרפו אל היתר. הן יישארו עם המלכה. זאת הדרך היחידה שלהן לשרוד.

איזבל הרימה את הארגז, רועדת מכף רגל ועד ראש. הוא היה כבד. כבד יותר ממה שדמיינה. והדבורים נראו נרגזות. הן התחילו לנוע מהר יותר, או שאולי זה היה רק תעתוע. היא תהתה אם זה אומר שהסיירות מתחילות לחזור.

היא חשה צביטה צורבת בכתף וכמעט איבדה שליטה. "אאוץ'," אמרה. "אאוץ', אאוץ', אאוץ'. אתן אמורות להיות כנועות. מה הבעיה שלך?" הדבורה המסכנה שעקצה אותה כנראה נלכדה בתוך הסרבל. בינה לבינה היא הוסיפה, "לאט ובזהירות. אני אמורה להיות טובה בלעשות דברים לאט ובזהירות. יותר מדי טובה, לדעתה של טס."

טס היתה בלי ספק האחות האימפולסיבית יותר. לפעמים נשבר לה מהזהירות ומשיקול הדעת של איזבל.

רגע האמת הגיע. המשימה הבאה היתה להעביר את הנחיל לתוך הכוורת הממתינה.

ובדיוק באותו רגע צ'רלי נבח, קם על רגליו והתקדם בכיוון הכביש. איזבל שמעה קול מנוע, שזמזומו שונה מזמזום הדבורים. אולי זה אחד מעובדי המטע?

היא הסתובבה וראתה ג'יפ בצבע צהוב־בננה עם גג נפתח ומסגרת פלדה מגיע אל פסגת הגבעה, מקפץ מעט בשביל המשובש ומתיז חצץ מצדי הצמיגים. ענן של דבורים יצא מהארגז. כמה מהן נחתו על רשת הכובע שלה וכיסו את פניה.

לאט, היא רצתה לצעוק. זה מפריע לדבורים.

הג'יפ נעצר בבת אחת בענן של אבק, וגבר זר וארוך רגליים זינק החוצה והניף את עצמו מהמסגרת העליונה של הרכב. היו לו שיער ארוך וכתפיים רחבות, והוא לבש דגמ"ח בצבע ירוק זית וטישרט שחורה והרכיב משקפי טייסים. הברך שלו היתה נתונה בתוך מייצב עם צירים והוא צלע במידה ניכרת ונעזר במקל.

ג'יימי וסטפול? איזבל תהתה. לא היה לה אכפת לקבל קצת עזרה ברגע זה.

"זה המקום של ג'והנסן?" הזר שאל בקול עמוק.

צ'רלי נשף בקול וחזר להתיישב בעשב.

"אה, יופי, קיבלת את ההודעה שלי," היא אמרה ולא הורידה את העיניים מהענן הכבד המתנועע בתוך הארגז. "תזמון מושלם. הגעת בדיוק בזמן לעזור לי."

"את על סמים?" הוא דרש לדעת והציץ בה בחשד בניסיון לראות דרך הרשת שמכסה אותה. "את מחזיקה נחיל דבורים מחורבן."

"כן, אז אם לא אכפת לך -״

"שיט, נעקצתי." הוא סטר לעצמו על הצוואר. "מה לעזאזל -? אלוהים, יש איזה מאה בנות זו- אלוהים אדירים." במשך כמה רגעים הוא קילל עוד קצת וחבט בפראות בכמה דבורים מזדנבות. הוא קילל הרבה. הוא קילל את הקללות של עצמו. החבטות שלו רק עצבנו את הדבורים עוד יותר. איזבל הרגישה עוד צביטה צורבת, הפעם בקרסול, בדיוק בשולי חליפת המגן שלה.

"אל תזוז. אתה גורם להן להתגונן." גם כן מגדל דבורים, היא חשבה.

"אה, כן? גברת, אני עף מכאן. אני -״

"חשבתי שבאת לעזור." הזמזום גבר, והנחיל האיץ את תנועותיו בתוך הארגז וגעש כמו ענן סערה חי. "אוי לא..." היא נופפה בידה כדי לסלק כמה דבורים. הסיירות חזרו. היא הרגישה עוד עקיצה - הפעם במפרק כף היד - והניחה את הארגז על האדמה.

"שיט, תיזהרי!" הגבר הזר תפס אותה והשכיב אותה על האדמה וכיסה אותה בגופו. צ'רלי נבח באזהרה.

בהלה פילחה את איזבל, והפחד בכלל לא היה קשור לדבורים. הוא הכה בה כמו להב מפלדה קרה, והיא הלכה לאיבוד, נזרקה אל העבר הרחוק, למקום אפל שחשבה שלעולם לא תימלט ממנו. "לא," היא אמרה בלחישה נוקשה. היא התפתלה, הקשיתה את גבה והרימה ברך אחת עד שפגעה ב... משהו.

"אוף, לעזאזל, מה הבעיה שלך?" הבחור התגלגל על הצד, קיפל את ברכיו אל החזה והחזיק את המפשעה שלו. משקפי השמש עפו מעליו ואנחת כאב נמלטה מבין שפתיו.

איזבל התרחקה בזחילה סרטנית, בלי להוריד ממנו את העיניים. הוא היה בחור גדול, והיה לו ריח של זיעה ואבק דרכים. העיניים שלו רתחו בכאב. אבל הוא לא עשה לה כלום.

התגובה המוגזמת שלה הבהילה אותה לא פחות מאשר אותו. תירגעי, אמרה לעצמה. תירגעי. הדופק שלה נרגע מעט מהבושה. ואז היא עקרה את מבטה מהזר והספיקה בדיוק לראות את הנחיל מתרומם בבת אחת, עננה סמיכה ומתפשטת של משי כבד, מושבה שלמה שמפליגה לה אל העולם הגדול. ענן החרקים הכהה נעשה יותר ויותר קטן ונסחף הרחק משם כמו בלון שהשתחרר.

"הגעת מאוחר מדי. הן ברחו," היא אמרה ושפשפה את הכתף שלה. היא קמה בכעס ובעטה בארגז בתבוסה. כמה דבורים מתות צנחו מהענף שהתרוקן.

"את יכולה להגיד לי תודה אחר כך," אמר הבחור. הוא התיישב והסתכל עליה בעיניים מצומצמות.

"תודה?" היא שאלה בתדהמה.

"על לא דבר?" הוא השיב.

"איזה מין מגדל דבורים אתה?"

"אממ, אני נראה לך כמו מגדל דבורים? את זאת שנראית כמו מגדלת דבורים, אלא אם כן הכובע הזה עם הרשת אמור להיות סגנון חדש של בורקה."

היא הורידה את הכובע ושמטה אותו על האדמה. שערה היה דבוק לראשה ולצווארה בגלל הזיעה מהעבודה הקשה שעשתה לחינם. "אתה לא ג'יימי וסטפול?"

"אין לי מושג מי זה, לעזאזל. כמו שאמרתי, באתי לחפש את המקום של ג'והנסן." הוא הסתכל עליה בעיניים חקרניות. היא לא יכלה שלא לשים לב לצבען הירוק העמוק, כמו עלים בצל. הוא היה גבר נאה במידה מופרזת, אפילו כשפניו נוקדו בעקיצות דבורים.

"אוי ואבוי," היא אמרה, "אתה בטח אחד הפועלים." הרצף היה אמור להגיע היום כדי לסיים להניח את אריחי המיוליקה במטבח הלימודי.

"אם ככה את מתייחסת לפועלים שלך, תזכירי לי לא לעצבן אותך. אבל לא, בואי נתחיל מההתחלה." באנחה של אי־נוחות, הוא קם על רגליו. "אני קורמק אוניל," הוא אמר. "הייתי לוחץ לך את היד, אבל את מפחידה."

השם לא אמר לה שום דבר. אוניל לא היה ברשימת הקבלנים שעבדה איתם בשנה האחרונה.

"ואתה כאן כי...?"

"כי... אוי לא. נראה לי שאני הולך למות." הוא סטר לזרועותיו העבות החשופות, לפניו ולצווארו.

"מה? נו, באמת, לא בעטתי בך עד כדי כך חזק." היא הסתובבה בדיוק ברגע שהוא צנח כמו שק תפוחי אדמה. "באמת?" היא שאלה אותו. "באמת?"

"נעקצתי."

"אני רואה." חוץ מהעקיצות על הפנים שלו, כתמים התחילו להופיע על צווארו ועל זרועותיו ועל כפות ידיו. "מצטערת. אבל אלה דבורי דבש," היא אמרה. "העקיצות שלהן לא קטלניות."

"רק לאנשים עם אלרגיה חריפה," הוא אמר, ניסה להתיישב שוב ונשמע כאלו הלשון שלו התנפחה פתאום. שריקה בקעה מגרונו.

היא כרעה לצדו. "יש לך אלרגיה? אלרגיה חריפה?"

"אנפילקסיס," הוא אמר ומשך בצווארון הטישרט שלו.

"אם אתה כל כך אלרגי, למה באת בריצה?"

"אמרת שבאתי בדיוק בזמן. אמרת שאת צריכה עזרה." הגרון שלו נחסם ועיניו נעשו מזוגגות. הוא נראה כאילו הוא עומד למות בכל רגע.

כמה מפתיע, חשבה איזבל. אף פעם לא היה לי מזל עם גברים.

סוזן ויגס

סוזן ויגס כתבה יותר מ-50 ספרים שרבים מהם היו לרבי־מכר של ה"ניו יורק טיימס", ובהם "עץ משפחתי" ו"מסע אל הלב" שתורגמו לעברית וראו אור בהוצאת הכורסא. ספריה זכו בפרסים ותורגמו ל-25 שפות. היא נולדה וגדלה בעיירה קטנה בצפון מדינת ניו יורק. כיום היא חיה עם בעלה לחופי האוקיינוס בפיוג'ט סאונד, וכשמזג האוויר מאפשר זאת היא יכולה להגיע לקבוצת הכתיבה שלה בסירת מנוע קטנה. סוזן היא מורה לשעבר, בוגרת אוניברסיטת טקסס ואוניברסיטת הרווארד, חובבת טיולים מושבעת, צלמת חובבת, גולשת מיומנת על שלג ורוכבת בזהירות על אופני הרים — אבל הפעילות האהובה עליה היא להתכרבל עם ספר טוב.

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
37 דירוגים
20 דירוגים
8 דירוגים
6 דירוגים
2 דירוגים
1 דירוגים
10/4/2025

היסטוריה מענינת על דנמרק במלחמת עולם שניה ניחוח של מחוז היין בקליפורניה כתוב זורם

27/1/2025

מרגש, לא יכולתי לעזוב את הספר

22/1/2025

נהדר

12/1/2025

ספר מרתק, למדתי הרבה על דנמרק במלחמת העולם השניה. יחד עם זה הסיפור לא כבד והמידע ההיסטורי משתלב במינון קל. שילוב מקסים של רגשות עם עלילה מעניינת

18/11/2024

מקסים ומרגש

13/11/2024

ספר מרגש על אימון אהבה נבנית

10/11/2024

מתוק כדבש

27/10/2024

עניין, ריגוש, היסטוריה, אנושיות ותהפוכות חיים. יופי של ספר

24/10/2024

ספר מרגש. הוא הזכיר לי קצת את עצמי

22/10/2024

המשך מקסים לספר הקודם, מרתק מעניין מצחיק לפעמים וגם עצוב. סיימתי בנשימה עצורה. מחכה לספר ההמשך.

13/10/2024

תענוג גדול לקרוא אותו.!!!

7/9/2024

מתחיל כמו קלישאה אבל תוך עמוד אחד הקסם מתחיל הכתיבה קולחת העלילה זורמת והסוף נהדר!!!

4/9/2024

מדובר ברומן היסטורי מרגש ומרתק, שסחף אותי מהחל ועד כלה❣ סיפור רב דורי מדהים המסופר בשני צירי זמן, בעוד זיכרונות העבר קרמו עור וגידים ונשזרו בהווה בצורה מבריקה לחלוטין, כשסיפרו על דנמרק של מלחמת העולם השנייה הארורה. סיפור על חברות מדהימה והצלה, אנשים טובים שחיו שנים רבות, חיים מלאי סודות, לכולם יש עבר עם כאב, רווי באובדנים רבים ולא פשוטים, אשר ריחפו כמו רוחות רפאים. טרגדיות שעמדו באוויר, עם תחושה ניכרת של עניינים לא סגורים, נראה היה כי הכול קפא, כאילו אנשים הלכו לרגע ומעולם לא חזרו. זהו גם סיפורם של מק ואיזבל, ששיחקו משחק של פלירטוטים ועקיצות, כשהכול ביניהם התנהל בהילוך איטי. הסיפור מסופר בגוף שלישי בכתיבה סוחפת, עם תיאורים שהיו בעבורי כל כך מוחשיים, עד כי חשתי שאני חיה את המתרחש עם הדמויות. ריחפתי כמו דבורה מעל המילים,🐝 זה היה מתוק כמו דבש,🍯 למרות שלפעמים נעקצתי מהדבורים.😘 הספר מחולק לחלקים ובראשית כל חלק ישנם מיידעים על דבורים וגם מתכונים שקשורים לדבש, שנראים מפתים וטעימים,😋 למי שניחן בכישרון במטבח. אני נהניתי בלי הפסקה,💙💙💙💙💙 רוצו לקרוא הנאה צרופה בהבטחה. לחיי זיכרונות מהעבר וחלומות על העתיד.🍾🥂 יפעת ארניה

31/8/2024

פשוט נפלא

6/3/2025

היה לי כייף לקרא , אהבתי!

7/11/2024

בחרתי את הספר כי הוא מספר את סיפור ההצלחה המיוחד בדנמרק. אבל הוא יותר סיפור אהבה מלוקק שבו יש דמויות שטוחות. חבל רציתי לדעת יותר מה עבר על דנמרק בשואה.

29/10/2024

נפלא, נקרא ביום וחצי. החלקים שמדברים על השואה הם במידה הנכונה. יש אהבה עדינה ומתח ועצב ושימחה.

20/9/2024

העלילה ממריאה לקראת אמצע הספר ואז הספר הופך לסיפור אגדה. אני אהבתי!

13/9/2024

סיפור רב דורי על אהבה, נאמנות, חברות ומחויבות. הסוף הוא תעלומה או פתח לספר המשך.

6/9/2024

האמת שדי התאכזבתי מהספר, העלילה מאד רדודה ולא ממש למדתי על ההיסטוריה של יהודי דנמרק בשואה. המון דברים נפתחו ונסגרו במקביל בלי הסבר משכנע והסוף נשאר חצי פתוח. חבל, מרגיש כמו פוטנציאל גבוה ולא ממומש.

9/10/2024

הספר בפני עצמו חביב, אבל יחסית לספרים הקודמים ולרמת הכתיבה של הסופרת הוא די מאכזב, עד עכשיו הכתיבה היתה משובחת אבל פה היא התחילה לנטות לרומן הרומנטי הקלישאתי

1
14/2/2025

סיפור יפה אבל קצת נדוש רומן רומנטי נחמד

22/10/2024

הספר הזה הינו המשך של ספר קודם. מבחינה היסטורית היא לא חידשה לי אבל אני מניחה שיש כאלו שבשבילם יהיה כאן מידע חדש. תמיד חשוב לחזור על אירועי מלחמת העולם השניה. זה הספר השני ברצף בו מסבירים לי מה עושות דבורים, וזה דוקא פחות מעניין אותי. סה'כ סוזן ויגס יודעת לספר סיפור - למרות שהרומנטיקה אצלה לא מי יודע מה מוצלחת. חביב למדי.

12/10/2024

ספר חמוד. הכי פחות מוצלח שלה..

7/9/2024

חביב. צפוי מאד. עיסוק קלישאתי וכלאחר יד בנושא התעמרות ויחסים בין בעל סמכות לעובד/תלמיד. לא משכנע

16/11/2024

ספר. מאוד מאכזב, מתחיל טוב ואז הכל מאוד רדוד, הרבה נושאים שלא ממוצים - כמו למה אנליס נתנה את הילד, מה קרה לג׳יימי בסוף, הדמויות מאוד לא מפותחות והסיפור רדוד.

26/10/2024

מאכזב. רומן היסטורי חבוי בתוך רומן רומנטי כתוב בשפה פשטנית עם נגיעות אקראיות של עיסוק בדבורים והכל בציפוי דבש מתקתק

5/9/2024

כזה סלט של סיפורים ודמויות והכל נשאר רדוד מאוד. התחלה של הרבה עלילות, של איזבל, מק, אבא שלה, אמא שלה, סבתא שלה ועוד ועוד. סיפור שלם על דנמרק והיהודים במלחמת העולם ה 2. אבל שום עלילה לא נחקרת לעומק או יוצרת עיניין. יש עלילות שנפתחות ולא נסגרות או נסגרות ברגע. וזה לא שאין פוטנציאל, כמעט כל העלילות יכלו למלא ספר שלם משל עצמן. לא ברור מה מניע את הדמויות. הדיאלוגים נעים בין נאומים מאולצים ל small talk. העלילה מתקדמת איכשהו רק בגלל שהם מחליטים שימשיכו לדבר עליה אח"כ. דווקא אהבתי ספרים אחרים של הסופרת הזו, אבל הספר הזה מרגיש כמו אפילוג שהתנפח. אגב, כל קשר לדבש או לדבורים המוזכרים בכותרת ובפתיחה של כל פרק הוא מקרי בהחלט. המון מאמץ ואפס תרומה לעלילה.

2
הנשף של מגדלת הדבורים סוזן ויגס

חלק ראשון

דבורת דבש המחפשת צוף עוקצת רק לעתים נדירות, כאשר מבהילים אותה או דורכים עליה. אם דבורה מרגישה מאוימת או מזהה את הפרומונים המופרשים בארס של רעותיה, היא מחפשת את האויב בתוקפנות ועוקצת. עוקץ של דבורה פועלת הוא משונן וכאשר הוא ננעץ בעור הקורבן, הוא נתלש מגוף הדבורה והיא מתה בתוך רגעים ספורים.

לעומת זאת, עוקץ המלכה אינו משונן. המלכה יכולה לעקוץ שוב ושוב בלי להיפגע.

עוגת עקיצת הדבורה

עוגת עקיצת הדבורה המסורתית (ביננשטיק) היא מלאכת מחשבת המשלבת בין בצק שמרים לקרם עשיר, בציפוי קרמל קראנצ'י משקדים, דבש וחמאה. זוהי גרסה פשוטה יותר אך טעימה לא פחות של העוגה, במיוחד לצד הקפה של הבוקר.

בצק שמרים:

½2 כוסות קמח

¾ כפית מלח

4 כפות חמאה

2 ביצים

2 כפות דבש

¼ כוס מים או חלב חמימים

½1 כפיות שמרים יבשים

מערבבים את כל החומרים בקערה גדולה עד לקבלת כדור בצק אלסטי ודביק. מעבירים למשטח משומן קלות ולשים במשך 7-5 דקות עד לקבלת בצק חלק. לחלופין, אפשר לעבד במיקסר עם וו לישה במשך 7-4 דקות במהירות בינונית. מניחים את הבצק בקערה משומנת בחמאה מומסת, הופכים אותו כדי לשמן מכל הצדדים, מכסים במגבת מטבח לחה או בניילון נצמד ומתפיחים כשעה, עד שהבצק נראה רך ותפוח.

מעבירים את הבצק למשטח משומן קלות, מקפלים אותו (אולי תשמעו אנחה קלה של גז היוצא ממנו) ומגלגלים לכדור. מניחים את הבצק בתבנית אפייה קפיצית בקוטר 25 ס"מ, משומנת בחמאה. אפשר גם להשתמש בתבנית מלבנית בגודל 22X32 ס"מ. אם הבצק מתכווץ מעט ומתרחק משולי התבנית, אל דאגה. נותנים לו לנוח מעט עד שהגלוטן נרגע והבצק נעשה נוח יותר לעבודה. אחרי כ־30 דקות מותחים את הבצק וטופחים עליו בעדינות עד שהוא ממלא את התבנית.

בזמן שהבצק נח, מכינים את הציפוי.

ציפוי קרמל, שקדים ודבש:

6 כפות חמאה

2 כפות שמנת מתוקה

1/3 כוס סוכר

½1 כפות שקדים פרוסים

3 כפות דבש

קורט מלח

ממיסים את החמאה במחבת מעל להבה בינונית. מוסיפים את הסוכר, הדבש והשמנת. מביאים את התערובת לרתיחה ומבשלים במשך 5-3 דקות עד לקבלת סירופ זהוב. מוסיפים את השקדים ומערבבים, מצננים מעט ומפזרים בעדינות מעל בצק העוגה.

אופים ב־180 מעלות כ־25 דקות, עד שציפוי השקדים מקבל צבע זהוב עמוק והעוגה עוברת את מבחן הקיסם. מצננים לגמרי על רשת.

בזמן שהעוגה מתקררת, מכינים את הקרם.

קרם וניל:

1 כוס פחות 2 כפות שמנת מתוקה, מוקצפת עד שנוצרות פסגות רכות

2 כוסות פודינג וניל. אפשר להכין את הפודינג לבד, להשתמש בפודינג קנוי או באינסטנט פודינג, תלוי ברמת המיומנות וההשקעה

1 כף דבש

1 כף ברנייגר או ליקר דבש אחר

מגישים את העוגה בפרוסות או בריבועים, עם תלולית קרם בצד ולגימה של תמד, קפה או תה. תמד הוא יין מתוק עשוי מדבש. ככל הידוע לנו, הוא המשקה האלכוהולי הקדום ביותר.

[מקור: מבוסס על מתכון מסורתי]

פרק 1

הכלל הראשון בגידול דבורים, שאיזבל נשבעה לא להפר לעולם, הוא לא להתרגש. אבל בזמן שהסתכלה על הנחיל העצום של דבורי דבש שנצמדו אל ענף הליגוסטרום, היא חששה שהיא עומדת להפר את ההבטחה שלה.

גידול דבורים היה חדש לה, אבל זה לא היה תירוץ. היא חשבה שהיא כבר מוכנה לתפוס את הנחיל הראשון שלה. היא קראה את כל הספרים על גידול דבורים שהיו בספרייה העירונית בארקאנג'ל. היא ראתה יותר מעשרה סרטונים ברשת. אבל בכל הספרים והסרטונים אף אחד לא הכין אותה לכך שהזמזום של עשרת אלפים דבורים יהיה הצליל הכי מפחיד ששמעה בחייה. הוא הזכיר לה את מנגינת הקופים המכונפים מ"הקוסם מארץ עוץ".

"אל תחשבי על קופים מכונפים," היא מלמלה לעצמה. ולכן, כמובן, היא לא הצליחה לחשוב על שום דבר אחר.

היא היתה צריכה לגייס כל טיפה של כוח ושליטה עצמית כדי לא לברוח בצרחות אימים אל תעלת ההשקיה הקרובה.

הבוקר דווקא התחיל טוב. היא קפצה מהמיטה עם שחר לעוד יום מושלם בחבל סונומה. אדי ערפל דקים גלשו מן החוף על פני העמקים והרמות ונפרשו ברוך, כמו הינומה, על הגבעות הירוקות והזהובות. איזבל מיהרה ללבוש מכנסיים קצרים וטישרט ולקחה את צ'רלי לטיול הבוקר שלו בין עצי התפוח והאגוז, שם שאפה אוויר מבושם בלבנדר ובדשא חמים. גן עדן עלי אדמות.

בזמן האחרון היא התעוררה מוקדם בכל בוקר, להוטה מכדי לישון. היא עבדה על הפרויקט הכי גדול שהעזה לקחת על עצמה עד היום - להפוך את בית המשפחה שלה לבית ספר לבישול שימשוך אליו תלמידים מרחבי העולם. העבודות היו לקראת סיום, ואם הכול יתקדם לפי התוכנית, האורחים הראשונים בבית הספר לבישול בלה ויסטה יגיעו בתחילת עונת הקטיף.

האסיינדה הגדולה וההומה, הצמודה למטע התפוחים הפעיל ולגינות הירק, היתה המקום המושלם לפרויקט. המקום כבר מזמן היה גדול יותר ממה שהיא וסבא שלה היו צריכים, והחלומות של איזבל תמיד היו גדולים יותר מהתקציב שלה. היתה לה תשוקה עזה לבישול, והיא היתה מאוהבת ברעיון ליצור מקום לחולמים אחרים כמוה, שיוכלו לבוא וללמוד את אמנות הקולינריה. סוף כל סוף מצאה דרך למלא את הבית שתמיד היה גדול מדי.

היא היתה נחושה בדעתה להפיח חיים חדשים בבית בכל דרך אפשרית ולמלא אותו באנרגיה תוססת. בימים אלה היא היתה אסירת תודה על כך שסוף־סוף היו לה המשאבים להחזיר את עטרת המקום הזה ליושנה.

כדי לעשות זאת היא תכננה לפתוח מחדש את האסיינדה בפני העולם. היא רצתה שהמקום יהיה משהו מעבר לבית שהיא וסבה הקשיש מעבירים בו את ימיהם. היא חיה כנזירה כבר יותר מדי זמן. בקיץ הזה תיערך כאן חתונה עם המון מוזמנים אהובים. בסתיו יגיעו אורחים לבית הספר לבישול.

בראש מלא תוכניות לקראת היום החדש ניגשה לבדוק מה שלום הדבורים ואיתה צ'רלי, רועה גרמני מעורב וארך גפיים. כשהגיעה אל הכוורות שבמדרון, ליד שביל משובש בקצה המטע המרכזי, שמעה את הקופים המכונפים והבינה מה קרה - נחיל.

זה היה טבעי. כמו המלכה האם המפנה את מקומה לדור הבא, המלכה הוותיקה עזבה את הכוורת כדי לחפש לה בית חדש ולקחה איתה יותר ממחצית הפועלות. אמנם נדיר שדבר כזה קרה בשעה כל כך מוקדמת, אבל שמש הבוקר כבר קפחה בעוצמה. סיירות הדבורים יצאו לחפש מקום אידיאלי לכוורת חדשה, והאחרות התקבצו יחד על הענף וחיכו לבשורה. איזבל היתה צריכה ללכוד את הנחיל ולהכניס את הדבורים לכוורת ריקה לפני שהסיירות ישובו וייקחו אותן הרחק מכאן, למקום לא נודע.

היא שלחה במהירות הודעה לג'יימי וסטפול, מומחה מקומי לגידול דבורים. רק בשבוע שעבר הוא השאיר לה בתיבה עלון פרסומת - שירותי דבוראות בתמורה לדבש. היא מעולם לא פגשה אותו, אבל שמרה את המספר בטלפון ליתר ביטחון. למרבה הצער, נחיל דבורים שנמצא בשלב הביניים הזה הוא בן חלוף, ואם הבחור לא יוכל להגיע בקרוב, היא תצטרך להתמודד עם המשימה לבדה. היא לבשה את הסרבל שלה, כולל הכובע עם הרשת, לקחה מזמרה גדולה וארגז עם מכסה והתקרבה אל הנחיל הממתין.

זה אמור להיות פשוט, חשבה. אבל הגוש שהיה תלוי על הענף נראה כמו זָקָן חי, מחריד ואדמדם. הזמזום מילא את אוזניה וזרם כמו דם בעורקיה. היא הזכירה לעצמה שוב ושוב שאין ממה לפחד, למרות המראה המאיים והקול הנורא של הנחיל. הן רק מחפשות בית חדש, זה הכול. כל אחד יכול להבין את הצורך הזה. ואם היה משהו שאיזבל השתוקקה לו, זה להרגיש בבית בעולם.

"קדימה," היא מלמלה בלי להוריד את העיניים לרגע מהאשכול הדחוס של דבורי דבש, ולבה הלם בקרבה. לכידת נחיל דבורים אמורה להיות עבודה מרגשת. זאת הדרך האידאלית למלא עוד כוורות ולמנוע מהדבורים לבנות כוורת במקומות לא נוחים, כמו על עצי התפוח היקרים של סבא שלה.

בשלב הזה הדבורים בנחיל נוחות לטיפול. הן לא במגננה כי הן מלאות בדבש ואין להן בית לשמור עליו.

צ'רלי נשכב לו באדישות על העשב הגבוה במדרון והתחמם בשמש.

"אני יכולה לעשות את זה," היא אמרה. "קדימה, על הדבש ועל העוקץ. חה־חה, הבנת, צ'רלי?" היא הסתכלה על הכלב הרזה. "על הדבש ועל העוקץ. אני קורעת את עצמי."

איזבל לא חשבה שמוזר לדבר אל הכלב. היא תמיד עשתה את זה, כילדה יחידה שגדלה בבלה ויסטה, בין מטעים וכרמים, ועם סבא וסבתא אוהבים ומגוננים מדי. כילדה למדה להיות מאושרת בחברת עצמה. כאישה שמרה על עצמה, כי זה מה שהחיים לימדו אותה לעשות.

"טוב, צ'רלי," היא אמרה. "אני הולכת על זה. בלי קולות חזקים, בלי תנועות פתאומיות."

היא הניחה את הארגז על האדמה מתחת לענף, שהתכופף תחת משקלן של הדבורים. אמא'לה, איזה נחיל גדול. השמש הכתה בגבה והזכירה לה שזמנה קצוב.

היא הרימה את המזמרה בידיים רועדות. "עכשיו," אמרה וחישלה את עצמה. "לא כדאי לחכות." נמאס לה מהזדמנויות מוחמצות. הגיע הזמן לחיות את הרגע. בלב פועם היא פישקה את מלתעות המזמרה וקצצה את הענף. הנחיל נחת בתוך הארגז שחיכה לו - לפחות רובו נחת שם.

הזמזום גבר וכמה דבורים התנתקו מהקבוצה. היא עשתה כל מאמץ כדי לא לברוח משם. היא היתה קרובה מאוד להפר את החוק שאין להפר ולהילחץ. אז מה אם הנחיל ייעלם? זה לא בדיוק עניין של חיים ומוות.

אבל זה כן היה עניין של גאווה וכוח רצון. היא רצתה לגדל דבורים. בלה ויסטה תמיד היתה חווה פעילה, ומשפחת ג'והנסן טיפלה במטעים ובגנים שלה מאז סוף מלחמת העולם השנייה.

"טוב, חברות," אמרה בשיניים חשוקות. "אנחנו ממשיכות." היא התכופפה והזיזה בעדינות את הענף כך שייכנס טוב יותר לתוך הארגז. הדבורים שהתנתקו מהנחיל הזדחלו בחזרה פנימה והצטרפו אל היתר. הן יישארו עם המלכה. זאת הדרך היחידה שלהן לשרוד.

איזבל הרימה את הארגז, רועדת מכף רגל ועד ראש. הוא היה כבד. כבד יותר ממה שדמיינה. והדבורים נראו נרגזות. הן התחילו לנוע מהר יותר, או שאולי זה היה רק תעתוע. היא תהתה אם זה אומר שהסיירות מתחילות לחזור.

היא חשה צביטה צורבת בכתף וכמעט איבדה שליטה. "אאוץ'," אמרה. "אאוץ', אאוץ', אאוץ'. אתן אמורות להיות כנועות. מה הבעיה שלך?" הדבורה המסכנה שעקצה אותה כנראה נלכדה בתוך הסרבל. בינה לבינה היא הוסיפה, "לאט ובזהירות. אני אמורה להיות טובה בלעשות דברים לאט ובזהירות. יותר מדי טובה, לדעתה של טס."

טס היתה בלי ספק האחות האימפולסיבית יותר. לפעמים נשבר לה מהזהירות ומשיקול הדעת של איזבל.

רגע האמת הגיע. המשימה הבאה היתה להעביר את הנחיל לתוך הכוורת הממתינה.

ובדיוק באותו רגע צ'רלי נבח, קם על רגליו והתקדם בכיוון הכביש. איזבל שמעה קול מנוע, שזמזומו שונה מזמזום הדבורים. אולי זה אחד מעובדי המטע?

היא הסתובבה וראתה ג'יפ בצבע צהוב־בננה עם גג נפתח ומסגרת פלדה מגיע אל פסגת הגבעה, מקפץ מעט בשביל המשובש ומתיז חצץ מצדי הצמיגים. ענן של דבורים יצא מהארגז. כמה מהן נחתו על רשת הכובע שלה וכיסו את פניה.

לאט, היא רצתה לצעוק. זה מפריע לדבורים.

הג'יפ נעצר בבת אחת בענן של אבק, וגבר זר וארוך רגליים זינק החוצה והניף את עצמו מהמסגרת העליונה של הרכב. היו לו שיער ארוך וכתפיים רחבות, והוא לבש דגמ"ח בצבע ירוק זית וטישרט שחורה והרכיב משקפי טייסים. הברך שלו היתה נתונה בתוך מייצב עם צירים והוא צלע במידה ניכרת ונעזר במקל.

ג'יימי וסטפול? איזבל תהתה. לא היה לה אכפת לקבל קצת עזרה ברגע זה.

"זה המקום של ג'והנסן?" הזר שאל בקול עמוק.

צ'רלי נשף בקול וחזר להתיישב בעשב.

"אה, יופי, קיבלת את ההודעה שלי," היא אמרה ולא הורידה את העיניים מהענן הכבד המתנועע בתוך הארגז. "תזמון מושלם. הגעת בדיוק בזמן לעזור לי."

"את על סמים?" הוא דרש לדעת והציץ בה בחשד בניסיון לראות דרך הרשת שמכסה אותה. "את מחזיקה נחיל דבורים מחורבן."

"כן, אז אם לא אכפת לך -״

"שיט, נעקצתי." הוא סטר לעצמו על הצוואר. "מה לעזאזל -? אלוהים, יש איזה מאה בנות זו- אלוהים אדירים." במשך כמה רגעים הוא קילל עוד קצת וחבט בפראות בכמה דבורים מזדנבות. הוא קילל הרבה. הוא קילל את הקללות של עצמו. החבטות שלו רק עצבנו את הדבורים עוד יותר. איזבל הרגישה עוד צביטה צורבת, הפעם בקרסול, בדיוק בשולי חליפת המגן שלה.

"אל תזוז. אתה גורם להן להתגונן." גם כן מגדל דבורים, היא חשבה.

"אה, כן? גברת, אני עף מכאן. אני -״

"חשבתי שבאת לעזור." הזמזום גבר, והנחיל האיץ את תנועותיו בתוך הארגז וגעש כמו ענן סערה חי. "אוי לא..." היא נופפה בידה כדי לסלק כמה דבורים. הסיירות חזרו. היא הרגישה עוד עקיצה - הפעם במפרק כף היד - והניחה את הארגז על האדמה.

"שיט, תיזהרי!" הגבר הזר תפס אותה והשכיב אותה על האדמה וכיסה אותה בגופו. צ'רלי נבח באזהרה.

בהלה פילחה את איזבל, והפחד בכלל לא היה קשור לדבורים. הוא הכה בה כמו להב מפלדה קרה, והיא הלכה לאיבוד, נזרקה אל העבר הרחוק, למקום אפל שחשבה שלעולם לא תימלט ממנו. "לא," היא אמרה בלחישה נוקשה. היא התפתלה, הקשיתה את גבה והרימה ברך אחת עד שפגעה ב... משהו.

"אוף, לעזאזל, מה הבעיה שלך?" הבחור התגלגל על הצד, קיפל את ברכיו אל החזה והחזיק את המפשעה שלו. משקפי השמש עפו מעליו ואנחת כאב נמלטה מבין שפתיו.

איזבל התרחקה בזחילה סרטנית, בלי להוריד ממנו את העיניים. הוא היה בחור גדול, והיה לו ריח של זיעה ואבק דרכים. העיניים שלו רתחו בכאב. אבל הוא לא עשה לה כלום.

התגובה המוגזמת שלה הבהילה אותה לא פחות מאשר אותו. תירגעי, אמרה לעצמה. תירגעי. הדופק שלה נרגע מעט מהבושה. ואז היא עקרה את מבטה מהזר והספיקה בדיוק לראות את הנחיל מתרומם בבת אחת, עננה סמיכה ומתפשטת של משי כבד, מושבה שלמה שמפליגה לה אל העולם הגדול. ענן החרקים הכהה נעשה יותר ויותר קטן ונסחף הרחק משם כמו בלון שהשתחרר.

"הגעת מאוחר מדי. הן ברחו," היא אמרה ושפשפה את הכתף שלה. היא קמה בכעס ובעטה בארגז בתבוסה. כמה דבורים מתות צנחו מהענף שהתרוקן.

"את יכולה להגיד לי תודה אחר כך," אמר הבחור. הוא התיישב והסתכל עליה בעיניים מצומצמות.

"תודה?" היא שאלה בתדהמה.

"על לא דבר?" הוא השיב.

"איזה מין מגדל דבורים אתה?"

"אממ, אני נראה לך כמו מגדל דבורים? את זאת שנראית כמו מגדלת דבורים, אלא אם כן הכובע הזה עם הרשת אמור להיות סגנון חדש של בורקה."

היא הורידה את הכובע ושמטה אותו על האדמה. שערה היה דבוק לראשה ולצווארה בגלל הזיעה מהעבודה הקשה שעשתה לחינם. "אתה לא ג'יימי וסטפול?"

"אין לי מושג מי זה, לעזאזל. כמו שאמרתי, באתי לחפש את המקום של ג'והנסן." הוא הסתכל עליה בעיניים חקרניות. היא לא יכלה שלא לשים לב לצבען הירוק העמוק, כמו עלים בצל. הוא היה גבר נאה במידה מופרזת, אפילו כשפניו נוקדו בעקיצות דבורים.

"אוי ואבוי," היא אמרה, "אתה בטח אחד הפועלים." הרצף היה אמור להגיע היום כדי לסיים להניח את אריחי המיוליקה במטבח הלימודי.

"אם ככה את מתייחסת לפועלים שלך, תזכירי לי לא לעצבן אותך. אבל לא, בואי נתחיל מההתחלה." באנחה של אי־נוחות, הוא קם על רגליו. "אני קורמק אוניל," הוא אמר. "הייתי לוחץ לך את היד, אבל את מפחידה."

השם לא אמר לה שום דבר. אוניל לא היה ברשימת הקבלנים שעבדה איתם בשנה האחרונה.

"ואתה כאן כי...?"

"כי... אוי לא. נראה לי שאני הולך למות." הוא סטר לזרועותיו העבות החשופות, לפניו ולצווארו.

"מה? נו, באמת, לא בעטתי בך עד כדי כך חזק." היא הסתובבה בדיוק ברגע שהוא צנח כמו שק תפוחי אדמה. "באמת?" היא שאלה אותו. "באמת?"

"נעקצתי."

"אני רואה." חוץ מהעקיצות על הפנים שלו, כתמים התחילו להופיע על צווארו ועל זרועותיו ועל כפות ידיו. "מצטערת. אבל אלה דבורי דבש," היא אמרה. "העקיצות שלהן לא קטלניות."

"רק לאנשים עם אלרגיה חריפה," הוא אמר, ניסה להתיישב שוב ונשמע כאלו הלשון שלו התנפחה פתאום. שריקה בקעה מגרונו.

היא כרעה לצדו. "יש לך אלרגיה? אלרגיה חריפה?"

"אנפילקסיס," הוא אמר ומשך בצווארון הטישרט שלו.

"אם אתה כל כך אלרגי, למה באת בריצה?"

"אמרת שבאתי בדיוק בזמן. אמרת שאת צריכה עזרה." הגרון שלו נחסם ועיניו נעשו מזוגגות. הוא נראה כאילו הוא עומד למות בכל רגע.

כמה מפתיע, חשבה איזבל. אף פעם לא היה לי מזל עם גברים.

המלצות נוספות