דבש משוגע

אוליביה  1

7 בדצמבר, 2018
ביום שבו

מהרגע שידעתי שאני עומדת ללדת תינוק, רציתי שזו תהיה בת. שוטטתי במעברים של חנויות כלבו, נוגעת בשמלות קטנות כשל בובות ובנעלי פאייטים זעירות. דמיינתי את שתינו עם לק תואם — אני, שמעולם לא עשיתי מניקור. דמיינתי את היום שבו השיער הבהיר שלה יהיה ארוך מספיק לקלוע אותו לצמות, את האף שלה פחוס כנגד זגוגית חלון האוטובוס לבית הספר. ראיתי את ההתאהבות הראשונה שלה, את שמלת הנשף, את שיברון הלב. כל חיזיון היה שזור על מחרוזת תפילה של זיכרונות עתידיים. התפללתי מדי יום.

כפי שהתברר, לא הייתי קנאית, אלא קדושה מעונה.

כשילדתי והרופא הכריז על מין הילוד, לא האמנתי לו תחילה. הצלחתי לשכנע את עצמי כל כך במה שרציתי, עד ששכחתי לגמרי לְמה הייתי זקוקה. אבל כשהחזקתי את אשר, חלקלק כמו דגיג, הוקל לי.

מוטב שיהיה לך בן, שלעולם לא יהיה הקורבן של מישהו.

רוב האנשים באדמס, ניו המפשייר, מכירים אותי בשמי, ואלה שלא, יודעים להתרחק מהבית שלי. זה מה שקורה לעתים קרובות עם דבוראים — בדומה ללוחמי אש, אנחנו מכניסים את עצמנו ברצון למצבים שהסיוטים של אחרים עשויים מהם. דבורי הדבש הרבה פחות נקמניות מבנות דודן הצרעות, אבל לרוב הבריות אינן יודעות את ההבדל, ולכן כל מה שעוקץ ומזמזם נתפס כמפגע פוטנציאלי. כמה מאות מטרים מעבר לביתי הקטן והישן, המושבות שלי יוצרות קשת חצי עגולה של כוורות, ובמשך רוב ימי האביב והקיץ הדבורים רוחשות ביניהן ובין מרחבי הפריחה שהן מאביקות ומשמיעות זמזומי אזהרה.

גדלתי בחווה קטנה שעברה במשפחת אבי מדור לדור. היה בה בוסתן תפוחים, בסתיו מכרנו סיידר וסופגניות מעשה ידיה של אמי ובקיץ הצענו קטיף עצמאי בשדות תותים. היינו עשירים באדמות ועניים במזומנים. אבי היה דבוראי חובב, כאביו לפניו וכן הלאה, כל הדרך חזרה למקאָפי הראשון שהיה מחלוצי המתיישבים באדמס. העיר רחוקה דיה מהיער הלאומי וייט מאונטיין כדי שיהיה בה נדל"ן במחיר סביר. יש בה רמזור אחד, בר אחד, דיינר אחד, סניף דואר, פארק קטן ששימש בעבר כאזור מרעה משותף ואת סלֶייד בּרוּק — ערוץ נחל שאיות שמו שובש בשנת 1789 במפת סקר גיאולוגי, אך השם נדבק. סלייט ברוק, כפי שמן הראוי היה שייכתב, נקרא על שם הסלע שנכרה מגדותיו ונשלח למרחקים לשמש כמצבות. סלייד היה שם המשפחה של הקברן המקומי ושיכור העיר שנהג להיעלם כשהיה בגילופין, ושלמרבה האירוניה טבע למוות בשישה סנטימטרים של מי הנחל.

כשהבאתי את ברֶיידן לראשונה לפגוש את הורי, סיפרתי לו את הסיפור הזה בשעה שנהג. חיוכו הבזיק כברק. אבל מי, הוא שאל, קבר את הקברן?

באותם הימים גרנו מחוץ לוושינגטון די־סי. בריידן התמחה בניתוחי לב בבית החולים ג'ונס הופקינס ואני עבדתי בגן החיות הלאומי, מנסה לצרף פרוטה לפרוטה כדי לממן תואר שני בזואולוגיה. היינו ביחד רק שלושה חודשים, אבל כבר עברתי לגור איתו. ביקרנו את הורי באותו סוף שבוע, כי ידעתי, עמוק בתוכי, שבריידן פילדס הוא האחד.

באותה נסיעה ראשונה הביתה, הייתי בטוחה כל כך מה צופן לי העתיד. טעיתי מכל הבחינות. מעולם לא חשבתי שאהיה דבוראית כמו אבי. מעולם לא חשבתי שאחזור לישון בחדר ילדותי בתור אישה בוגרת. מעולם לא העליתי על דעתי שאתיישב בחווה שאחי הבכור ג'ורדן ואני היינו להוטים לעזוב. נישאתי לבריידן. הוא זכה במלגה לבית החולים מֶס ג'נרל. עברנו לבוסטון. הייתי אשת רופא. ואז, כמעט שנה מיום נישואינו, אבי לא חזר הביתה לאחר שערך בדיקה בכוורות שלו. אמי מצאה אותו, מת מהתקף לב בעשב הגבוה, ראשו עטור בהילת דבורים.

אמי מכרה את חלקת האדמה עם בוסתן התפוחים שלנו לזוג מברוקלין. היא השאירה את שדות התותים אבל היתה אובדת עצות לגבי הכוורות של אבי. מאחר שאחי היה עסוק בקריירה משפטית מצליחה ביותר ואמי היתה אלרגית לדבורים, העיסוק בכוורות נפל עלי. במשך חמש שנים נסעתי מדי שבוע מבוסטון לאדמס לטפל במושבות. אחרי שאשר נולד, הייתי לוקחת אותו איתי ומפקידה אותו בידי אמי בעודי בודקת את הכוורות. התאהבתי בגידול דבורים, בתנועה האטית הזורמת של הוצאת חלות הדבש מן הכוורת, בחיפוש אחר המלכה. הגדלתי את מספר המושבות מחמש לחמש־עשרה. ערכתי ניסויים בגנטיקה של דבורים עם מושבות מרוסיה, מסלובניה ומאיטליה. חתמתי על חוזי האבקה עם תושבים מברוקלין ועם שלושה בעלים של מטעי פירות אחרים והקמתי כוורות חדשות על השטחים שלהם. רדיתי, עיבדתי ומכרתי מוצרי דבש ודונג בירידי איכרים החל בגבול הקנדי וכלה בפרוורי מסצ'וסטס. הפכתי, כמעט באקראי, לדבוראית המסחרית המצליחה ביותר בתולדות משפחת מקאפי. כשאשר ואני עברנו סופית לגור באדמס, ידעתי שאולי לעולם לא אתעשר מן המלאכה הזו, אבל אצליח להתפרנס ממנה.

אבי לימד אותי שגידול דבורים הוא עול וזכות כאחד. לא מטרידים את הדבורים, אלא אם הן זקוקות לעזרתך, ועוזרים להן כשהן זקוקות לכך. זהו קשר פאודלי — הגנה תמורת אחוז מפירות עמלן.

הוא לימד אותי שאם גוף נמחץ בקלות, הוא מפתח נשק כדי למנוע זאת.

הוא לימד אותי שתנועות פתאומיות גורמות לך להיעקץ.

לקחתי את העצות האלו קצת יותר מדי ללב.

ביום הלוויה של אבי, וכעבור שנים, ביום הלוויה של אמי, סיפרתי לדבורים. קיימת מסורת ישנה לפיה מודיעים לדבורים על מוות שאירע במשפחה. אם דבוראי מת והדבורים לא מתבקשות להישאר עם האדון החדש שלהן, הן יעזבו. בניו המפשייר נהוג לשיר, ומן הראוי שהחדשות ייאמרו בחרוזים. עטפתי אפוא כל מושבה בקרפ שחור, דפקתי חרש על דופן הכוורות והמהמתי את האמת. מסווה הדבורים שחבשתי הפך לרעלה של לוויה. ייתכן שהכוורת היתה ארון קבורה.

כשאני יורדת באותו בוקר במדרגות, אשר נמצא במטבח. יש לנו הסכם, מי שקם ראשון מכין את הקפה. מן הספל שלי עדיין מיתמר אד קלוש. הוא גורף דגנים לפיו, עסוק בטלפון שלו.

"בוקר," אני אומרת, והוא נוהם בתגובה.

לרגע, אני מניחה לעצמי לבהות בו. קשה להאמין שהילד הקטן העדין והמרוכז בעצמו, שהיה פורץ בבכי כשידיו נעשו דביקות מפרופוליס, יכול להרים קומה של ארבעים קילוגרם דבש כאילו היא לא שוקלת יותר ממחבט ההוקי שלו. גובהו של אשר מעל מטר ושמונים, אבל גם במהלך גדילתו הוא מעולם לא היה מסורבל. הוא מתנועע בחן השמור לחתולי בר, כאלה שמסוגלים לסחוב חתלתול או אפרוח לפני שאת קולטת שהם נעלמו. אשר ירש ממני את השיער הבלונדיני ואת העיניים הירוקות הבהירות, ותמיד הייתי אסירת תודה על כך. הוא נושא את שם משפחתו של אביו, אבל אילו נאלצתי לראות את בריידן בכל פעם שהבטתי בבני, זה היה הרבה יותר קשה.

אני מתבוננת בכתפיו הרחבות, בתלתלים הלחים על עורפו, באופן שבו הגידים בזרועותיו זזים ומשנים צורה כשהוא גולל את ההודעות שלו. זה מזעזע, לפעמים, להתעמת עם זה, כשרק לפני רגע הוא ישב על כתפַי, מנסה להוריד כוכב ולפרום חוט של הלילה.

"אין אימון הבוקר?" אני שואלת בעודי לוגמת מן הקפה שלי. אשר משחק הוקי מאז שאנחנו גרים כאן. הוא מחליק על הקרח באותה הקלילות שהוא הולך. הוא התמנה לקפטן בכיתה י"א ונבחר שוב לתפקיד השנה, בכיתה י"ב. אף פעם איני זוכרת אם מקציבים להם זמן להחלקה לפני בית הספר או אחריו, כי זה משתנה מדי יום.

שפתיו מתרחבות לכדי חיוך רפה, והוא מקליד תשובה בטלפון שלו, אך אינו עונה.

"הלו?" אני מחליקה פרוסת לחם למצנם הישן המודבק בנייר דבק שמדי פעם מתלקח. לארוחת בוקר אני אוכלת צנים ודבש שתמיד יש בשפע.

"אני מניחה שיש לך אימון מאוחר יותר," אני מנסה, ואחר כך מציעה את התשובה שאשר אינו מספק. "כן, אמא, תודה שאת מגלה כזה עניין פעיל בחיים שלי."

אני משלבת את זרועותי על הסוודר הרפוי שלי. "אני זקנה מדי ללבוש את הסטרפלס הזה?" אני שואלת כלאחר יד.

שתיקה.

"אני מצטערת אבל אני לא אהיה כאן לארוחת ערב, כי אני בורחת עם כת."

אני מצמצמת את עיני. "העליתי לאינסטגרם תמונת עירום שלך כשהיית פעוט."

אשר רוטן בהסתייגות. הצנים שלי קופץ. אני מורחת עליו דבש ומחליקה לתוך הכיסא מול אשר. "אני באמת מעדיפה שלא תשתמש במאסטרקארד שלי כדי לשלם על המינוי שלך לפורנהאב."

העיניים שלו עפות מהר כל כך לעיני שאני חושבת שאני יכולה לשמוע את הצוואר שלו נסדק.

"מה?"

"אה, היי," אני מפטירה. "תודה על תשומת הלב שלך."

אשר מניד בראשו אבל מניח את הטלפון שלו. "לא השתמשתי במאסטרקארד שלך," הוא אומר.

"אני יודעת."

"השתמשתי באמריקן אקספרס שלך."

אני פורצת בצחוק.

"וחוץ מזה, לעולם, אבל לעולם, אל תלבשי סטרפלס," הוא אומר. "אלוהים."

"אז כן הקשבת."

"איך יכולתי שלא?" אשר מתכווץ. "רק בשביל הפרוטוקול, אף אמא אחרת לא מדברת על פורנו בארוחת הבוקר."

"אז יש לך מזל."

"טוב," הוא אומר ומושך בכתפיו. "כן." הוא מרים את ספל הקפה שלו, מקיש איתו על הספל שלי ולוגם.

אינני יודעת איזו מערכת יחסים יש להורים אחרים עם הילדים שלהם, אבל זו של אשר ושלי חושלה באש, ואולי בגלל זה היא בלתי מנוצחת. גם אם הוא היה מעדיף למות מלראות אותי פורשת את זרועותי ומשליכה את עצמי עליו אחרי ניצחון במשחק, כשאנחנו לבד רק שנינו, אנחנו מהווים יקום משלנו, ירח וכוכב לכת הנעים יחדיו באותו המסלול. אשר אולי לא גדל בבית עם זוג הורים, אבל זו שיש לו תילחם עליו עד מוות.

"ואגב פורנו," אני עונה, "מה שלום לילי?"

הוא נשנק מהקפה שלו. "אם את אוהבת אותי, את לעולם לא תאמרי את המשפט הזה שוב."

החברה של אשר קטנטונת, כהה, והחיוך שלה גדול כל כך שהוא משנה לחלוטין את מראה פניה. אם אשר הוא כוח, היא גחמנות — שדונית המונעת ממנו לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות, סימן שאלה בקצה חייו הצפויים והמקובלים. לאשר לא חסרו קשרים רומנטיים עם בנות שהכיר מאז גן הילדים. לילי חדשה בעיר.

בסתיו האחרון הם היו בלתי נפרדים. בדרך כלל, ארוחת הערב מלאה בלילי עשתה ככה, או לילי אמרה ככה.

"לא ראיתי אותה כאן השבוע," אמרתי.

הטלפון של אשר מזמזם. האגודלים שלו עפים, עונים.

"אה, להיות צעירים ומאוהבים," אני מהרהרת. "ולא מסוגלים לתת לשלושים שניות לעבור בלי תקשורת."

"אני כותב הודעה לדירק. נקרע לו שרוך והוא רוצה לדעת אם יש לי אחד נוסף."

אחד מהחבר'ה בקבוצת ההוקי שלו. אין לי ראיה חותכת, אבל תמיד הרגשתי שדירק הוא ילד מהסוג שמשפריץ קסם כשהוא עומד מולי, וכשאני נפנית משם אומר משהו מלוכלך, כמו אמא שלך לוהטת, אחי.

"לילי תגיע למשחק שלך ביום ראשון?" אני שואלת. "למה שהיא לא תבוא אחר כך לארוחת הערב?"

אשר מהנהן ותוחב את הטלפון שלו לכיס. "אני חייב לזוז."

"אפילו לא סיימת את דגני הבוקר שלך."

"אני מאחר."

הוא לוגם לגימה ארוכה אחרונה מהקפה שלו, מניף את תיק הגב על כתפו ולוקח את מפתחות המכונית שלו מהקערה שעל דלפק המטבח. הוא נוהג בג'יפ משנת 1988 שרכש בכסף שהרוויח כמדריך במחנה הוקי.

"קח מעיל!" אני קוראת כשהוא יוצא מן הדלת. "בחוץ —"

נשימתו מתאיידת באוויר, הוא מחליק מאחורי ההגה ומתניע.

"יורד שלג," אני משלימה.

בחודש דצמבר הדבוראים עוצרים לנוח. הסתיו הוא סחרחרת של פעילות, החל ברדיית הדבש, דרך טיפול במזיקים וכלה בהכנת הדבורים להישרדות בחודשי החורף של ניו המפשייר. לשם כך מערבבים סירופ סוכר סמיך ויוצקים אותו לכוורת דרך המאכילה העליונה ולאחר מכן עוטפים את כל הכוורת לשם בידוד לפני מכת הקור הראשונה. הדבורים שומרות על האנרגיה שלהן בחורף, ומן הראוי שגם הדבוראי יעשה כמותן.

מעולם לא הצטיינתי בהאטת קצב חיי.

שלג נערם על הקרקע ודי בו לדרבן אותי לעלות לעליית הגג ולמצוא את הקופסה של קישוטי חג המולד. אלה הם אותם הקישוטים שאמי השתמשה בהם בילדותה — אנשי שלג מקרמיקה לשולחן המטבח, נרות חשמליים על כל חלון בלילה, מחרוזת נוריות על האח. ויש גם קופסה שנייה, של הגרביים שלנו והקישוטים לעץ, אבל יש לנו מסורת — אשר ואני תולים אותם יחד. אולי בסוף השבוע הזה נכרות את העץ שלנו. נוכל לעשות זאת אחרי המשחק שלו בשבת, עם לילי.

אני לא מוכנה לאבד אותו.

המחשבה עוצרת אותי במקומי. גם אם לא נזמין את לילי לבוא ולבחור איתנו עץ — לקשט אותו בעודו מספר לה את הסיפור המסתתר מאחורי הקישוט של המקל עם אייל הצפון שהכין בגן, או נעלי התינוק הזעירות להפליא, שלו ושלי, שאנחנו תמיד תולים על הענף הגבוה ביותר — בקרוב מישהי אחרת תצטרף למסיבה הפרטית שלנו. זה מה שאני רוצה יותר מכול בשביל אשר — מערכת היחסים שחסרה בחיי. אני יודעת שאהבה היא לא משחק סכום אפס, אבל אני אנוכית מספיק לקוות שהוא יהיה כולו שלי לעוד זמן מה.

אני גוררת את הקופסה הראשונה מעליית הגג במורד המדרגות ושומעת את קולו של אשר מהדהד בראשי. למה לא חיכית? יכולתי להוריד את זה בשבילך. אני מעיפה מבט דרך דלת חדרו הפתוחה ומגלגלת את עיני נוכח מיטתו הסתורה. משגע אותי שהוא לא מסדר את המצעים שלו. לא פחות משגע אותו לעשות זאת, בידיעה שהוא יחליק חזרה לתוך המיטה בעוד כמה שעות. אני פולטת אנחה, מורידה את הקופסה ונכנסת לחדרו של אשר, מושכת את הסדינים ומיישרת את השמיכות. בעודי עושה זאת, ספר נופל לרצפה.

זהו פנקס ריק שאשר שרטט בו בעפרונות צבעוניים. יש שם דבורה מרחפת מעל פריחה של תפוח, קרובה כל כך עד שאפשר להבחין בלסת העובדת ובאבקה הנדבקת לרגליה. ומופיע שם גם הטנדר הישן שלי, פורד כחולה בהירה משנת 1960, שהיתה שייכת לאבי.

אשר התברך בפן רך יותר, ואני אוהבת אותו שבעתיים הודות לכך. כבר מילדותו היה ברור שהוא ניחן בכישרון אומנותי, ופעם אף רשמתי אותו לשיעור ציור, אבל חבריו להוקי עלו על זה. כשהוא פישל בביצוע תרגיל מעבר, אחד מהם אמר שאולי כדאי שיפסיק להחזיק את המקל כפי שבוב רוס מחזיק מברשת, והוא עזב את הציור. עכשיו, כשהוא מצייר, זה לעצמו. הוא אף פעם לא מראה לי את הציורים שלו. אבל קיבלנו בדואר חוברות מבית הספר לעיצוב ברוד איילנד ומהמכללה לאומנות ולעיצוב בסוואנה, ואני לא הייתי זו שהזמינה אותן.

אני מעלעלת בדפים הבאים. יש שרטוט אחד שהוא בפירוש אני, אף על פי שהוא תפס אותי מאחור, כשאני עומדת ליד הכיור. אני נראית עייפה, מותשת. האם זה מה שהוא חושב עלי? אני תוהה.

סנאי מפוספס, עם עיניים בהירות מאתגרות. קיר אבן. בחורה — לילי? — שמליטה את עיניה בזרועותיה, שוכבת על מצע של עלים, עירומה מהמותניים ומעלה.

מיד אני מפילה את הפנקס כאילו אחזה בו אש ומצמידה את כפות ידי אל לחיי.

זה לא כאילו לא חשבתי שהוא מקיים יחסים אינטימיים עם החברה שלו. אבל מצד שני, זה גם לא משהו שדיברנו עליו. ברגע מסוים, כשעלה לתיכון, התחלתי לקנות קונדומים באופן יזום והנחתי אותם כבדרך אגב עם מוצרי בית המרקחת האחרים כמו דיאודורנט, סכיני גילוח ושמפו. אשר אוהב את לילי — גם אם הוא לא אמר לי את זה באופן מפורש, אני רואה כמה הוא קורן כשהיא מתיישבת לידו, איך הוא בודק את חגורת הבטיחות כשהיא נכנסת למכונית.

כעבור רגע, אני שוב סותרת את המצעים שלו, תוחבת את הפנקס מתחת לערמת כלי המיטה, מרימה זוג גרביים וסוגרת את דלת החדר מאחורי.

אני מניפה שוב את קופסת חג המולד בזרועותי וחושבת על שני דברים — שזיכרונות הם כבדים כל כך ושהבן שלי זכאי לסודות משלו.

המשך הפרק בספר המלא