אגם הגעגועים

פרולוג

בערב קיץ חמים אחד, בכפר קטנטן ומרוחק מדרום לציוויליזציה, ממזרח להרי הפרא וממערב לים השחור, אישה צעירה ויפה ושמה איזבל בישלה ואפתה וקישטה את ביתה לכבוד חתונת חברתה סיסי עם אחיה רומן לזאר. אחרי שהשלימה את קישוט הבית קישטה איזבל את עצמה. היא שזרה בשערה סרטי משי ורודים וכתומים וצהובים, הכינה זר פרחי חֶלמית ומגנוליה וענדה אותו על רעמתה הזהובה כרעמתה של סוסת קָרָבּאך.

המשפחה הגדולה עמלה זמן רב, יגעה מאז עלות השחר, וכעת הושלמה המלאכה ועד מהרה יחל הנשף שהיו ראויים לו בהחלט. השולחנות היו עמוסים כל טוב לכבוד החגיגה הגדולה. הקציר לא היה מוצלח באותו קיץ אבל לא היה בכך כלום, דבר לא נחסך מכבודו של הזוג שעמד לבוא בברית הנישואים המקודשת.

רומן היה חתן עוצר נשימה בחולצה שצִבעה כחול עז ובמכנסי קטיפה שחורים. הוא הגיע ברכיבה על גבו של בּוֹיקוֹ, סוסו האהוב, בהיר הרעמה. סיסי, כלה קורנת בשמלה לבנה שאדמוניות וּורדים רקומים עליה, הונפה אל האוכף של רומן, והם הקיפו את כנסיית הכפר שלוש פעמים לפני שהוכתרו כאיש ואשתו.

הקוֹרוֹבַיי נאפה, וההוֹרִילְקָה זוקקה בתוספת נדיבה במיוחד של דבש ופלפלים. עוגת הפרג הקרויה פַּמפּלוּשְקי, שיפודי הקבב שנקראים קוּטְיָה והכרוב הממולא סודרו על גבי שולחנות כמו מנחות.

בעלה של איזבל ניגן בחליל, אחיה הצעיר ליווה אותו באקורדיון, ואימהּ ניגנה בבָּלָלַייקה. צְעיר אחֶיה של איזבל התאבק עם בניה בעפר ליד העצים, שם ודאי חשבו השלושה שאיזבל לא תבחין בהם.

הם שתו לחיים ושמחו במזלם הטוב. הם הרעיפו על הזוג הצעיר מתנות ושמחה. הם רקדו את מארש החתונה האוקראיני, את פולקת הכלולות המהירה ביותר בעולם, הם רקדו "קוֹלוֹמִיִיקָה" ו"הוֹפַּק". המוזיקה לא נפסקה והוודקה הביתית זרמה כמים. ובּוֹזֶ'ה מִיוֹ, היא הייתה חזקה! פלא שהם החזיקו מעמד עד הבוקר. החתונה התחילה באחת־עשרה ונמשכה כל הלילה, עד זריחת השמש שדמתה לדמדומים בגוני הכחול הבוהק והוורוד שלה.

במרחק ששת אלפים וחמש מאות קילומטרים ממשפחת לזאר החוגגת בצלילים וחולקת כבוד לכוח שנמצא מחוץ לעולם הגשמי, הזמין פִין אֶוַונס — המופרד מאיזבל במרחב אך לא בזמן — את פּול וייטמן ואת תזמורתו בת חמישה־עשר הנגנים להופעה חיה על בימת מועדון סאמֶרסֶט האקסקלוסיבי בבוסטון. התזמורת של פול נסעה במיוחד מניו יורק ללילה אחד בלבד, כדי לנגן ביום נישואיהם השביעי של פין וּוֶנֶסָה. כל האנשים האחרים באמריקה האזינו לווייטמן דרך רמקול קטן ברדיו שבסלון שלהם, אבל כאן, בחדר הזה, מלך הג'אז בכבודו ובעצמו עמד על הבמה בטוקסידו לבן, זהב הסקסופון שלו זהר, זהב הסקסופון שלו ריחף באוויר כמו קונפטי־טנור, ופין רקד עם ונסה.

השולחנות כוסו מפות וחבצלות לבנות, והאנשים היפים בקהל לבשו את מיטב הבגדים של יום שישי בערב, שערם היה עשוי ללא רבב ושמלות המשי ברקו. האוכל היה משובח, מהסרטנים הקרים ועד ללחם הטרי, מהצ'אודר ועד לדג הבקלה והצדפות. הכול היה אלוהי.

המוזיקה החרישה מאות קולות פיכחים, פיכחים משום שלא היה יין, לא היה מוּנשַׁיין — משקה ג'ין ביתי, לא היה דבר מלבד סיידר תפוחים וקוקטייל מינט ג'וּלֶפּ נטול אלכוהול.

פין, שלרוע המזל היה פיכח, ובכל זאת היה עליז, הסתחרר בוואלס עם ונסה והניח יד עדינה על שיפולי גבה לעיני האורחים המתפעלים. גם פין התפעל. אשתו הייתה חזיון פלטינה מלכותי, והעולם שבנה איתה היה מוחשי כל כך, כאילו פיסל דָוִיד מושלם מתוך גוש שיש נוקשה וחסר צורה.

כאלה היו החיים — הם נמדדו בערך, בזמן, במקום, במרחב. הם לחצו עליהם מכל עבר, ואף על פי שפין ואיזבל עדיין לא ידעו זאת — בעודם נהנים ממשתה מענג בפינות השונות של עולמם רחב הידיים, האחד מסתחרר לצלילי הסקסופון המנגן פַנדַנגוֹ והאחרת לצלילי הכינור — הם כבר עמדו על שפת התהום.

ספר ראשון

חרב דמוקלס

חלק ראשון

הנעלמים

 

"הסתר את זהותי, הושט

לי יד ללבוש את המסווה

שישרת את מטרתי."

 

ויליאם שייקספיר

('הלילה השנים־עשר', מערכה 1, תמונה 2)¹

1

סיסי לזאר והסיפורים שלה

אוקראינה, פברואר 1929

"הָרגו אותם! הרגו את כולם!"

איזבל הביטה מבעד לחלון וראתה את סיסי הקטנטונת על גבו של בויקו הכביר, דוהרת במעלה הגבעה התלולה. גבוה מעליה עפו עגורים אפורים בלהקה, צווארם ארוך וכנפיהם חזקות, ופנו לכיוונים שונים.

סיסי קפצה מעל גב הסוס עוד לפני שחדל לנוע, ורצה לתוך ביתה של איזבל. היא לא רק רצה אלא זינקה כאילו יש בפיה בשורה אדירה וחשובה שלא תוכל להמתין אפילו עוד רגע. איזבל רצתה לומר, תקשרי את הסוס של רומן, אבל עוד לפני שהספיקה לפתוח את פיה פתחה סיסי את הדלת לרווחה, השמיעה את הקריאה שלעיל ורכנה קדימה, מתנשפת.

איזבל הייתה כמעט בת עשרים ותשע, בעלת שיער בהיר, עיניים בהירות ועור בהיר. היא הייתה רזה וחזקה כדרכן של נשים שחיות בחווה ועובדות כל היום. הייתה בביתה רק מראה אחת, ולעיתים עברו שבועות בלי שהביטה בה. היא צחצחה את שיניה, שטפה פנים, החליקה את שערה וקלעה אותו לצמות, התלבשה, נעלה מגפיים והחלה את יומה בלי לתהות כלל איך היא נראית. היא ידעה. רק בימי ראשון התגנדרה קצת בשמלה יפה. לפעמים השאירה את שערה פזור, ובקיץ שזרה בו פרחים. אבל לעיתים תכופות לא שלחה אפילו מבט אל עצמה, אפילו לא ביום ראשון.

והיום לא היה יום ראשון של קיץ. היה זה יום שלישי באמצע חודש פברואר.

איזבל הניחה את כף העץ שלה. היא הייתה עסוקה בטיגון תפוחי אדמה וביצים. השעה הייתה שבע בבוקר. מיריק נכנס אחרי שהעמיס את מכלי החלב על עגלת המשא. בחורף עשו את המשלוחים מייד עם עלות השמש. האור עדיין עמד נמוך בשמיים האפורים והכבדים.

עד שהתפרצה סיסי פנימה היה הבית שקט. בניה הקולניים של איזבל היו באורווה עם אימה. העיוור מוליך את העיוור. אוקסנה הייתה מורה טובה, מעניינת ושקולה, אך חלבנית גרועה להחריד. אבל ילדיה של איזבל לא הורשו עוד ללכת לאורוות עם רומן, לא מאז שהניח להם לרכוב על שני סייחים לא מאולפים בלי אוכף! כעת רק הסבתא, שלא הועילה אך גם לא הזיקה, הורשתה לפקח עליהם.

בעלה של איזבל ניגש ועמד לצידה והם לטשו עיניים בסיסי המתנשפת. מיריק קובַלֶנקו היה מבוגר מאשתו בשבע שנים, והיה איש רציני בעל אף רציני, עיניים חומות חביבות ומזג מתון. הוא לא היה גבוה בהרבה מאיזבל, ומבנה גופו לא היה חסון הרבה יותר משלה. שערו החום הבהיר הלך והידלדל, והוא נזקק למשקפיים אבל לא הודה בכך.

סיסי עדיין התנשפה, אבל לא בגלל מאמץ גופני.

"הרגו את מי?" שאלה איזבל.

"ומי הרג?" שאל מיריק. "סיסי, דברי ברור."

"ויטָלי וסְטַן!" אמרה סיסי. ויטלי וסטן בַּאבּיץ' היו בני הדודים של סיסי.

"מישהו הרג את סטן ואת ויטלי?"

"לא!" קראה סיסי. "ויטְיָה וסטן טמנו מארב ליחידה סובייטית שהתקדמה בכביש וירו בהם. אני לא יודעת אם הם היו חברי מועצה או מהאו־ג־פ־או. סטן משוכנע שהם צֶ'קיסטים." האו־ג־פ־או היה המשטרה החשאית הסובייטית, וכינויים העממי היה זה מהתקופה שאחרי המהפכה, "צ'קיסטים", שכן אז נקראה המשטרה החשאית צֶ'ה־קָה. "אבל בכל מקרה, הם הרגו אותם. איזה חמישים חיילים."

איזבל ומיריק נרגעו מעט. סיסי הייתה ידועה בכפרם, אִיסְפַּס, כמי שאוהבת לקשט את העובדות בהגזמות מהגזמות שונות. וסטן וויטלי לא היו בדיוק ידועים ביזמות צבאית נועזת. הם היו איכרים שגידלו תפוחי אדמה, אהבו לשתות והסתבכו בצרות טיפשיות.

"סטן וּויטיה שלנו ירו בחמישים חיילים?" שאל מיריק בקול נמוך וספקני מאוד.

"נכון מאוד, מיריק." סיסי הייתה נחרצת.

"וחמישים החיילים האלה באו ברגל?" שאל מיריק. "לא נסעו במשאיות של הצבא עם רובים טעונים?"

"הם באו ברגל, כן."

"באמצע הלילה." זאת לא הייתה שאלה.

"כן!" אמרה סיסי. "אני עדה."

"היית ערה באמצע הלילה, באמצע היער, וראית את סטן וויטיה יורים בחיילים סובייטים?" כעת היה תורה של איזבל להישמע ספקנית.

"לא! עד ששמעתי על זה והגעתי ליער, הכול כבר נגמר."

"אה," אמר מיריק.

"ראיתי את החייל הסובייטי האחרון מושלך לקבר אחים," אמרה סיסי.

איזבל ומיריק החליפו ביניהם מבטים, נינוחים פחות אך עדיין ספקניים.

"מה זאת אומרת, 'עד ששמעת על זה'?" שאלה איזבל. "איך יכולת לשמוע על זה? לא היית בבית עם רומן, לא ישנתם יחד כמו בעל ואישה? בדיוק עכשיו פגשתי את רומן באורווה. הוא לא אמר כלום על כל זה."

סיסי נופפה לעבר איזבל בביטול, כאומרת אל תטרידי אותי בשטויות. "רומן ישן בבית, אם את מוכרחה לדעת הכול, ואני הייתי אצל תמרה."

"למה?"

"למה, למה. למי אכפת. רבנו."

"על זה?"

"איזָה, לא שמעת את מה שסיפרתי לך עכשיו?"

"שמעתי, שמעתי." איזבל קיוותה בכנות שסיסי מגזימה, משום שאם לא, חייהם הפשוטים עומדים להסתבך. כשראתה את סיסי דוהרת במעלה הגבעה, האישה הצעירה נראתה כאילו בשורות טובות בפיה! איזבל חשבה שאולי היא בהיריון. כעת ידעה איזבל את האמת — לא רק שאינה בהיריון, מתברר שהיא קוברת קומוניסטים בשוחה ביער.

"סיסי, הסיפור שלך הולך ונהיה מופלא," אמר מיריק. הוא תמיד היה רגוע. "אנא — ספרי לנו עוד," אמר. "יש לנו כל הזמן שבעולם. הרי אין לנו עבודה, או משלוחי חלב."

איזבל תקעה מרפק במותן בעלה. היא לא הייתה רגועה תמיד, אבל כעת נשארה רגועה כי לא רצתה להאמין לסיסי.

"זה בסדר, איזה," אמר מיריק. "זה לא קרה, אז אין סיבה לדאגה. האוכל שלי מוכן?"

"אתם לא מאמינים לי?" שאלה סיסי. "לכו לראות בעצמכם. בצד השני של איספּס, בדרך לקמיאנץ, אחרי הסלע האפור."

קמיאנץ הייתה העיר הקרובה ביותר לכפרם הקטן.

"ולמה שכל הסובייטים האלה יבואו פתאום לאיספס?" שאל מיריק.

"אתה יודע למה," אמרה סיסי ברוב כוונה. כבר היה קשה להתעלם מהשמועות שפשטו בכפרים. היחידות הסובייטיות שתפקידן להשיג מזון נשלחו לכפרים אוקראיניים החל מדצמבר. בערים לא היה די אוכל. הקיץ היה צחיח, והחורף — ריק.

"תשמעו, בואו נירגע," אמרה איזבל. "אנחנו לא יודעים מי הם היו..."

"וגם לא אם הם היו," אמר מיריק.

"אנחנו לא יודעים מה הם היו — חיילים או בוזזים או פשוט פרופגנדיסטים," אמרה איזבל. "אנחנו לא יודעים אם היו שם ארבעים איש או שלושה."

"היו אפס," אמר מיריק.

"היו חמישים!" אמרה סיסי. "אתם חושבים שאני לא יודעת את ההבדל בין שלושה חיילים לחמישים? ראיתי את הגופות במו עיניי!"

"סיסי צודקת בדבר אחד, מיריק," אמרה איזבל. "מי שהם לא היו, וכמה שהם לא היו, אם הם הלכו בכביש בחושך, לפני עלות השחר, זה לא סימן טוב. אף אחד לא מתגנב לכפר באמצע הלילה מתוך כוונות טובות." אבל איזבל ידעה ולא רצתה לומר שאם סיסי דוברת אמת, וסטן וּויטיה באמת הרגו חיילים סובייטים, המצב גרוע עוד יותר.

"האוקראינים אוהבים סיפורים טובים," אמר מיריק. "איזבל, ארוחת הבוקר שלי נשרפת? כי יש עבודה. החלב יחמיץ עד שסיסי תגמור לדבר."

"בבקשה תגידי שאת ממציאה את זה, סיסי," אמרה איזבל והציצה מחלון המטבח שלה כדי לראות... היא לא ידעה מה.

"אני לא ממציאה! נכון שלפעמים אני מספרת סיפורים, אבל תאמיני לי, איזה, לא הפעם. תסתכלי עליי. את יודעת שאני אומרת את האמת." סיסי, ששערה ועיניה שחורים כעורב, הייתה אישה קטנטונת, עגלגלה, אבל נשאה את עצמה בהדרת כבוד כאילו היא ניצבת על כן מוגבה. סיסי תמיד הייתה סוערת. היא הייתה ממוצא רומני בחלקו וליבה היה כל כולו צועני, לוהב ואימפולסיבי. "את עדיין לא מאמינה לי? תשאלי את בעלי. הוא יודע."

"אה, פתאום הוא בעלך," אמרה איזבל. "לפני רגע אפילו לא ישנתם באותה מיטה."

"אל תעודדי אותה, איזה," אמר מיריק שעמד ליד הכיריים והעביר את תפוחי האדמה שלו מהמחבת אל צלחת מתכת.

סיסי נופפה באגרופיה. "שניכם — תוציאו את הראש מהחול!"

"הייתי עושה את זה," אמרה איזבל, "אבל שמעתי שהסובייטים נמצאים שם למטה, נרקבים בקבר רדוד."

"מי אמר שהוא רדוד?" שאלה סיסי. "הבחורים שלנו חפרו כמעט עד אוסטרליה! הם חפרו כאילו זה הבור הכי חשוב בחיים שלהם!"

"והאדמה נראית הפוכה, כמו מעל קבר טרי?" שאלה איזבל.

"הם לא טיפשים. הם כיסו אותה בזרדים ובעלים."

"לא, כמובן," אמר מיריק. "לא טיפשים." הוא טרף את תפוחי האדמה שלו.

"מיריק, שמעת מה סיפר לנו הקְראמאר ההוא משַׁאטָבָה, זה שעבר פה בשבוע שעבר," אמרה סיסי. "הסובייטים הגיעו בלי הזמנה ובלי הודעה מוקדמת, הפכו לו את החנות ולקחו לו כמעט את כל המצרכים. הוא נאלץ לנטוש את הכפר ולברוח! לכן סטן וויטיה הגיבו כמו שהגיבו."

"אם ככה, מה התוכנית שלהם?" שאל מיריק. "לארוב כל לילה לעוד סובייטים שיבואו? זאת הבעיה עם איספס. אנשים שחיים במקום נידח כל כך ומרוחק, הְלוּחי דוֹקי, אין להם שכל. יש לנו כפר מלא ליצנים קלי דעת, עם מעט רובים ועוד פחות קליעים. אנחנו לא יכולים להילחם באו־ג־פ־או וגם לא בצבא האדום, סיסי. לא יכולנו להביס אותם לפני עשר שנים, כשהיינו מאורגנים היטב וחמושים, ולא נביס אותם עכשיו. ניתן להם קצת חלב — זאת לא תהיה הפעם הראשונה — והם ילכו לדרכם."

סיסי התרגזה. "מיריק, הפעם הם לא רוצים רק את החלב," אמרה. "הם רוצים את הפרה שלך. הם רוצים את הסוס של רומן."

"בהצלחה להם," מלמלה איזבל.

מיריק, שלא התרגז לעיתים קרובות, האדים. הוא נופף בכף המלוכלכת לעבר שתי הנשים. "אז מה אתן מתכוונות לעשות, ללכת בעקבות סטן וויטלי?"

"הם רוצים לבוא לכאן? שיבואו," אמרה איזבל. "זאת אדמה של משפחת לזאר. שלושת האחים שלי כאן, יאנה כאן — וגם עכשיו, כשהיא מצפה לילד, היא שווה עשרה גברים — אני כאן, ואפילו אתה כאן, מיריק."

"תודה רבה לך, אשתי."

"וגם אני," אמרה סיסי.

יאנה הייתה לוחמת. סיסי הייתה רוצה להיות לוחמת. "אישה שמתחתנת עם בן משפחת לזאר שוכבת באותה מיטה עם בעלה," אמרה איזבל, והוסיפה, "אבל בסדר. גם את." היא נפנתה אל מיריק. "יש לנו רובים, יש לנו אקדחים, יש לנו סוסים. אנחנו ממש חיל פרשים, בעלי. ורומן אפילו שמר כמה רימונים מהמלחמה למזכרת." המלחמה הייתה מלחמת האזרחים של 1921-1918 בין רוסיה הבולשביקית לאוקראינה.

"כן, ואת יודעת מי עוד נמצא כאן?" שאל מיריק וניגב את פיו. "כי נראה ששכחת. שני הבנים הקטנים שלנו, והאימהות החלשות שלנו. אנחנו לא יכולים להתחיל עוד מלחמה עם הסובייטים."

"למי אתה קורא חלשה?" שאלה אוקסנה, אימה של איזבל, שנכנסה זה עתה.

"ולמי אתה קורא קטן?" קרא סלבה בן התשע, בנה בכורה של איזבל, שהיו לו תלתלים שחורים ופנים עגולות. סלבה באוקראינית פירושו תהילה. כמו בביטוי סְלָבָה בּוֹהוּּ, התהילה לאל.

"כן, אבא, למי?" שאל מקסים, בנה השני של איזבל, שכמו אימו דמה לגבעול דשא מוארך. הם כינו אותו מקס. הוא היה בן שמונה.

"רימונים בני עשר ושני ילדים ענקיים," אמר מיריק, והניח את ידיו על ראשיהם הפעוטים של בניו. "כן, אימא, אף אחד לא יוכל לנצח אותנו."

2

הבנקאי

בערב חם להחריד בסוף אוגוסט 1929 — פין חשב שזה רק ערב ככל הערבים — יצא פין מאדמס: בנק ונאמנות ברחוב וושינגטון פינת וינטר וצעד לאיטו הביתה. כשחלף על פני ג'ורדן מארש, חנות הכולבו היוקרתית שמכרו בה משי, צמר ומיני מחלצות, הרשה לעצמו לשלוח מבט של סיפוק אל בבואתו בחלונות הזכוכית. למרות המחשבות שטרדו אותו, הוא היה שבע רצון מעצמו.

דוח הרווחים הרבעוניים של הבנק, שייחשף בפני המשקיעים בסוף ספטמבר, התקבל אצלו באותו יום אחר הצהריים, ועלה אף על ציפיותיו הוורודות ביותר. הוא הגדיל את הרווחים הרבעוניים בשבעים אחוזים יחסית לשנה שעברה, השאיר את עלות התפעול בעינה, ואחוז ההתחייבויות המופרות נותר מזערי, 2.2 אחוז — הנמוך ביותר בכל הבנקים בבוסטון. פין השקיע רבות, גיוון את ההחזקות של הבנק ופיזר באופן נרחב את הסיכון הכמעט אפסי, וכך הגדיל מאוד את הונו, הן האישי והן המקצועי. התשואות היו פנומנליות. עד כדי כך שבתריסר החודשים האחרונים השקיע פין את פיקדונות הבנק בעיקר כנגד בַּטוּחות חלקיות. קניית מניות כנגד בטוחות חלקיות אפשרה לו להגדיל את רווחי הבנק לא רק אקספוננציאלית אלא גם גיאומטרית. משום כך היה יכול פין להציע למשקיעים שלו את הריבית הגבוהה ביותר על חסכונות בבוסטון, וכך משך לקוחות נוספים.

כשהתחיל פין לעבוד בבנק, בשנת 1921, היו להם לא יותר מחמש מאות משקיעים. פחות מעשור חלף, והם עומדים להגיע לחמשת אלפים, וסכום הפיקדונות הכולל קרוב לשבעה־עשר מיליון דולר! ווׄלטר אדמס, החותן שלו ובעל הבנק, היה שבע רצון מפין לא פחות מפין עצמו.

וכך, עסוק בהצלחותיו, פסע פין בנחת וחלף על פני בניין העירייה. ההליכה הביתה הייתה החלק האהוב עליו ביום, בייחוד בימי השישי הללו, הדועכים לאיטם, כשכל תושבי בוסטון יודעים שהקור המקפיא של החורף ממש מעבר לפינה, ומנצלים את מזג האוויר החמים. פין וּונסה תכננו לקחת את הבנות לבקתה שלהם בקייפּ קוד, להאריך בעוד סוף שבוע אחד קיץ שרובו עבר עליהם בנעימים.

פין אהב לראות את עצמו כפי שהוא מצטייר בעיני אחרים. זה עתה מלאו לו שלושים ואחת. הוא היה מעודן, מטופח, מחויט, לא היה עליו אף קמט. רעמת שערו הבלונדינית הכהה, הסמיכה, שנטתה מטבעה להיות פרועה, סורקה לאחור והושלטה עליה משמעת סַפָּרית מחמירה. עיניו הכחולות־ירוקות ברקו, ופיו מלא ההבעה התעקל קלות בהומור. גם על ההומור ניסה להשליט משמעת, כי הקנטורים שלו לא תמיד שעשעו את אשתו. הוא היה גבוה, מעל מאה ושמונים סנטימטרים, לשמחתו — ורחב, דבר ששימח אותו פחות. הוא דמה למתאגרף יותר מאשר לרוכב במרוצי סוסים, אבל אדם יכול לשחק בקלפים שחולקו לו בלידתו רק עד גבול מסוים. החליפות שלו, שנתפרו במיוחד למידותיו, הרזו אותו ושיוו לו את מראה איש העסקים ההדור שרצה להיות. הוא הצליח לשמור על גזרה ועל כושר בגופו הגדול מטבעו כי הלך ברגל במעלה ובמורד הגבעות התלולות של בוסטון, התפעל מדמותו במראה ואמד את חייו.

והחיים היו טובים.

פין הפך אותם לכאלה.

הוא הפך אותם למה שרצה שיהיו, הפך את עצמו לאדם שרצה להיות. מחונך היטב, משכיל ללא רבב, בעל נימוסים נאים, לבוש בבגדים מחויטים, בעל פנים חלקות — אף שזיפי אחר הצהריים לא איחרו להציץ.

הוא היה נשוי. אב לשתי בנות. כל ארבעת ההורים עדיין היו בחיים. המחשבה האחרונה גרמה לו לעוות את פיו, אבל איש לא היה שולח אליו מבט בוחן עד כדי כך שיראה זאת.

פין סקר את רגליו הארוכות, את גודלו המרשים, את המעיל האפור הבהיר החובק את כתפיו, את הגב הזקוף שמעולם לא התכופף מעל לאלומות חיטה או למחט, ואחר כך הסב את מבטו מחלון הראווה והמשיך ללכת, מתברך במזלו הטוב.

3

לימונדה

החשד שמשהו אצלה אינו כשורה התעורר אצל ונסה אוונס לבית אדמס בפעם הראשונה כשהייתה בת שמונה. היא חששה שאולי היא אלרגית ללימון. הדבר ציער אותה כי היא אהבה כל דבר שיש בו לימון: לימונדה, עוגת לימון מרנג, טארט לימון וגלידת לימון.

היא אהבה לימון כל כך עד שעצם האפשרות שאולי לא תוכל ליהנות מהמאכלים האהובים עליה הטרידה אותה נוראות, והיא גמרה אומר להוכיח שאינה אלרגית למאכלים האהובים עליה. לכן המשיכה לאכול לימון והסיחה את דעתה מתופעות הלוואי: היא התרכזה במשהו אחר כדי שלא תצטרך להכיר בכאב המכרסם במרכז גופה. ראשית ניסתה לחשוב על משהו אחר, ואחר כך החלה לעשות משהו אחר. כשהייתה בת שמונה, תלשה בשיטתיות ובקפדנות את עלי הכותרת מכל החינניות בגינתם.

כך התחיל הדבר.

מאז חלפו עשרים ושתיים שנים.

כעת לא היה אפשר לשוב לאחור. בעיקרו של דבר היו לה חיים אידיליים, קסומים, מוגנים. חיים שהולמים מישהי שנראית כמוה. היא התאימה לאידיאל היופי הנשי. הבגדים הלמו אותה, חיוכה היה נעים, ידיה קטנות, התנהגותה חביבה, והיה לה חוש מצוין לאופנה. הכול היה כשורה. כל חייה אימה ואביה אמרו לה זאת: הילדה המושלמת בעלת הנימוסים המושלמים, הבת, האחות, התלמידה, החברה והרקדנית המושלמת: ונסה לא הייתה ראויה לפחות מאשר להיות רעייתו המושלמת של מישהו ולהמשיך לחיות חיים מושלמים.

היא פגשה את פין כשהייתה בת שמונה־עשרה והוא בן תשע־עשרה. הוא היה סטודנט בהרווארד בשנה השלישית ללימודיו. היה להם רומן קיץ מסחרר, אבל בנובמבר 1917 הוא יצא למלחמה. הוא נעדר שמונה־עשר חודשים, וכשחזר היה אדם שונה. ונסה לא ידעה איך ולמה, אבל הנער הרומנטי והשמח שאהב להשתטות, זה שרקדה איתו וטיילה איתו בפארק, כבר לא היה נוכח בגבר הרציני, הפצוע ועטור המדליה שחזר אליה. עול סודי כלשהו הטיל צל על כל חיוך ועל כל צעד של פין.

הדיבורים על נישואים, שהחלו קודם לכן, נפסקו. הוא רצה להתקדם עקב בצד אגודל, להתמקד בהשכלה שלו. אם יינשאו, עליו להיות בטוח שיוכל לפרנס את משפחתו. זה הכי חשוב לו, אמר. לא לאכזב אותה.

היום המאושר ביותר בחייה של ונסה היה היום שבו פין הציע לה נישואים סוף־סוף. היום המאושר השני היה יום החתונה.

ונסה העניקה לו שתי בנות, בזו אחר זו, בהפרש של שנה. אחר כך התקשתה מעט להסתדר. לא היה משהו מסוים שהפריע לה, רק מעין אי נוחות חומצית, צריבה קלה בבטן שהקשתה עליה לבצע משימות.

פין מעולם לא פקפק בכך. כשוונסה אמרה לו, אהוב, הייתי שמחה לקצת עזרה, הוא פעל מייד ומצא את אידית, מטפלת מקצועית ומצפונית, אם כי מופלגת מעט בגילה.

באותו יום שישי בערב, כשחיכתה ונסה לשובו של פין, היא רחצה את כל הספוגים ואת כל הסמרטוטים, המגבות ומפיות הבד שיכלה למצוא בארונות הבית. היא הכניסה אותם לאמבט מלא מים חמים וכיבסה את כולם, קרצפה אותם בידיה הרכות, הלבנות כחלב.

על פני השטח הייתה זו פעילות הולמת וראויה לגברת הבית. פירושה היה שוונסה אוהבת ניקיון.

אבל מתחת לפני השטח הייתה האמת הפשוטה שלרשותה של ונסה עמד צוות עובדות במשרה מלאה לביצוע המשימות האלה. המשימה היחידה שהן לא יכלו לבצע במקומה הייתה אירוח בני משפחתה, שרובם ישבו על המרפסת שלה באותם רגעים עצמם וחיכו לה. היה עליה לטפל בשערה ובאיפור שלה, היה עליה ללבוש שמלת קיץ ולנגוס במתאבנים עם בני משפחתה.

ונסה הייתה אמורה לטפל בעניינים אחרים באותו יום.

אבל היא כיבסה ללא לאות את הסמרטוטים בחדר הכביסה שליד המטבח, בקומה התחתונה של ביתם מרובה הקומות.

הכול היה כשורה. לא הייתה סיבה לדאגה.

אבל ונסה לא יכלה להפסיק לכבס את הסמרטוטים.

לא רק שלא יכלה, היא לא רצתה להפסיק.

היא חשבה על חגיגת יום נישואיהם השמיני בשבוע שעבר.

ראשית הברכות: פין חייך אליה כדרכו, תמיד חשף בפתיחות כזאת את חיבתו הכּנה. וגם: מדי פעם פין זרק לה מילה מפולפלת, מדי פעם נהג איתה בצורה נועזת. היה על מה להכיר טובה בתחום הזה.

ברכות נוספות: הבנות דמו לה, בהירות שיער ורזות, ולא לפין, שהיה נאה ופרוע שיער אבל גופו רחב ופניו גסות, מאפיינים שמתאימים לגברים יותר מאשר לנשים.

היו רק שני כתמים שחורים על פני קיומה הבוהק של ונסה.

הראשון היה תוצאה הולכת ונמשכת של אותה אלרגיה לכאורה ללימון משכבר. היא נראתה פעוטה פעם, בייחוד מנקודת מבט ילדית: הנטייה להרגיע את הנפש באמצעות התמקדות במשהו אחר.

והכתם השני: פין רצה עוד תינוק. הוא רצה בן. כאילו לא אכפת לו כלל שעברו עליה שני הריונות קשים ואחר כך גם הפלה. צל התינוק שאיבדו הוטל כתכריך על שדות אליסיום של חייהם.

"אבל פין," אמרה לו ונסה בליל החגיגה שלהם בשבוע שעבר. השעה הייתה מאוחרת כשהגיעו הביתה, והם ישבו מעט בסלון בטרם ישכבו לישון אחרי ערב נפלא. אבל הוא העלה שוב את הנושא והרס הכול. "אתה לא מתכוון ברצינות שנעשה ילד, נכון? כך יהיו לנו שלושה."

"כן," אמר בקולו הגברי המהדהד. בדרך כלל אהבה ונסה את קולו. הוא צפן לה הגנה ונחמה. אבל לא באותו לילה. היא הצטערה שעליה להסביר לו דברים ברורים מאליהם. אבל הוא לגם מהתה שלו בסלון האופנתי שלהם שאש דלקה בו ונרות ריצדו בו, כאילו הוא מחכה להסבר כזה בדיוק.

"פין, מה יהיה אם תיוולד עוד בת?"

הוא חייך. "שלוש בנות — מזל מצוין."

"ואז?"

"אולי ננסה שוב להוליד בן."

ונסה רצתה להתעלף. אז וגם עכשיו, כשנזכרה בכך בעודה משקעת את ידיה במי הסבון הצוננים ומקרצפת, מקרצפת, מקרצפת.

"ננסה שוב אחרי תינוקת שלישית?" הדבר היה בלתי אפשרי כל כך, עד שקצות ציפורניה רטטו. "פין, לאף משפחה שאנחנו מכירים אין אפילו שלושה ילדים," לחשה ונסה. "לנסות להוליד עוד אחד? מה אנחנו, קתולים?"

היא ראתה אותו שואף אוויר באופן כמעט לא מורגש.

"אני מכיר הרבה אנשים," אמר פין, "שיש להם יותר משלושה ילדים."

"לא אנשים שגרים בבִּיקון היל," אמרה ונסה. "אולי אנשים שאתה מלווה להם כסף. לא אנשים משלנו." שניים היה מספר הילדים שאנשים מתורבתים מולידים, אנשים שפוקדים את הכנסייה ברחוב פּארק בימי ראשון. שני ילדים לכל היותר. לפעמים ונסה הצטערה שהוריה לא עצרו אחרי שהיא נולדה, והביאו לעולם גם את אלינור. אחותה היא מה שקרה כשהוריה החליטו בסכלותם להוליד עוד ילד.

"מאוחר," הוא אמר. "אני הולך לישון." זה כל מה שאמר. אבל הוא לא נשק לה על ראשה ולא חייך אליה כשאיחל לה לילה טוב.

"אתה בן יחיד, פין," אמרה לו ונסה לפני שעלה למעלה. "מה אתה יודע על משפחה עם הרבה ילדים? אם הגורל היה רוצה שנוליד בן, כבר היינו מולידים אותו." הם לא הביטו זה בזה כשאמרה את הדברים. "יש לנו שתי ילדות יקרות. בהרבה מובנים, קיבלנו רצף מלכותי של קלפים. אין טעם להתלונן."

"אני לא מתלונן," אמר פין. "אני יודע טוב יותר מכל אחד אילו קלפים קיבלתי." המרירות הקלושה, המשונה ההיא, חלחלה אל קולו. "אבל אם לא ננסה שוב, לפחות, אני לא ארגיש שקיבלתי רצף מלכותי אלא כמה מלכות."

וכל זה אחרי הערב במועדון סאמרסט, שבו מילדרד ביילי שרה את 'הגבר שאוֹהַב' והם רקדו בהתמסרות כזאת, עד שוונסה חשבה שצללי הילדים האבודים ואלה שעוד לא נוצרו רחוקים מליבו.

איזו טעות.