ריקוד השעון

חלק ראשון

1967

וִילה דרֵייק וסוניה בֵּיילי מכרו ממתקים מבית לבית. הן עשו זאת למען התזמורת של בית הספר היסודי על שם הרברט מאלוֹן. הן ידעו שאם ימכרו די ממתקים, התזמורת תזכה לנסוע לתחרויות האזוריות בהאריסבֵּרג. וילה מעולם לא היתה בהאריסברג, אבל השם הנוקשה והמחוספס מצא חן בעיניה. סוניה היתה שם, אבל לא זכרה מהעיר שום דבר מפני שהיתה אז תינוקת. שתיהן נשבעו שהן פשוט ימותו אם לא יזכו לנסוע לשם עכשיו.

וילה ניגנה בקלרינט. סוניה ניגנה בחליל. הן היו בנות אחת־עשרה. הן גרו במרחק שני רחובות זו מזו בלארְק סיטי, פנסילבניה, שלא היתה עיר כמרומז בשמה וגם לא ממש עיירה, ולמעשה אפילו לא היו בה מדרכות פרט לרחוב היחיד שבו היו החנויות. וילה חשבה שמדרכות הן פשוט אדירות. היא החליטה שכשתגדל היא לא תגור לעולם במקום שאין בו מדרכות.

בגלל היעדר המדרכות לא הרשו להן להסתובב בדרכים אחרי רדת החשיכה, אז הן יצאו לדרכן אחר הצהריים. וילה סחבה ארגז קרטון מלא ממתקים וסוניה החזיקה מעטפה שבה יוכלו לשים את הכסף שקיוו לאסוף. הן יצאו לדרכן מביתה של סוניה, שבו היה עליהן ראשית לסיים את שיעורי הבית. אמה של סוניה הכריחה אותן להבטיח שיחזרו הביתה ברגע שהשמש - שבאמצע פברואר ממילא היתה חיוורת כסיד - תשקע מאחורי העצים הדוקרניים שברכס בֵּרְט קֵיין. אמה של סוניה היתה דאגנית למדי, הרבה יותר מאמה של וילה.

התוכנית היתה שהן יתחילו בקצה, ברחוב הַרפֶּר, ואחר כך יחזרו לשכונה שלהן. אף אחד מהילדים בתזמורת לא גר ברחוב הרפר, והן חשבו שיוכלו לעשות קופה יפה אם יגיעו לשם לפני כל השאר. זה היה ביום שני, היום הראשון של מכירת הממתקים; הן שיערו שרוב הילדים יחכו עד לסוף־השבוע.

התחרות קבעה ששלושת הילדים שימכרו את כמות הממתקים הגדולה ביותר יזכו בארוחה של שלוש מנות בחברת מר בּאד, המורה למוזיקה, במסעדה במרכז האריסברג, בלי שיצטרכו להוציא מהכיס אפילו סנט אחד.

הבתים ברחוב הרפר נראו חדשים למדי. בתים בסגנון חווה, כך קראו להם. כולם היו בני קומה אחת ועשויים לבֵנים, וגם האנשים שגרו בהם נראו חדשים למדי - רובם עבדו במפעל הרהיטים שנפתח לפני שנים אחדות בגארֶטוויל. וילה וסוניה לא הכירו אף לא אחד מהם, והן שמחו על כך, כי ידעו שכך יתביישו פחות להעמיד פנים שהן אנשי מכירות.

לפני שבדקו את הבית הראשון הן נעמדו מאחורי שיח ירוק־עד גדול כדי להתכונן כיאות. הן שטפו ידיים ופנים עוד בביתה של סוניה, וסוניה סירקה את שערה, שהיה מהסוג החלק, הכהה והמשיי שמסרק עובר בו בקלות. רעמת תלתליה הצהובים של וילה היתה זקוקה למברשת ולא למסרק, אבל לסוניה לא היתה מברשת, אז וילה פשוט שיטחה את תלתליה הסוררים בכפות ידיה כמיטב יכולתה. היא וסוניה לבשו מעילי צמר כמעט זהים, בעלי ברדסים מוקפים בחיקוי פרווה, ומכנסי ג'ינס כחולים ששוליהם קופלו כדי לחשוף את בטנת הפלנל המשובצת. סוניה נעלה סניקרס אבל וילה עדיין נעלה את נעלי בית הספר, נעלי שרוכים חומות, כי לא רצתה לעצור בבית ולהתעכב בגלל אחותה הקטנה, שהיתה מן הסתם מתחננת להצטרף אליהן.

"כשהם יפתחו את הדלת תחזיקי את כל הארגז למעלה," אמרה סוניה לווילה. "לא רק ממתק אחד. תשאלי, 'אולי תרצו לקנות ממתקים?' ברבים."

"אני זאת ששואלת?" שאלה וילה. "חשבתי שאת תשאלי."

"אני ארגיש מטופשת."

"מה, ואת לא חושבת שאני ארגיש מטופשת?"

"אבל את הרבה יותר טובה עם מבוגרים."

"ומה את תעשי?"

"אני אהיה אחראית על הכסף," אמרה סוניה, ונופפה במעטפה שבידה.

וילה אמרה, "טוב, אבל בבית הבא את שואלת."

"בסדר," אמרה סוניה.

בטח שזה היה בסדר מבחינתה, כי היה ברור שהבית הבא יהיה קל יותר. אבל וילה הידקה את זרועותיה סביב הארגז, וסוניה הסתובבה לעבר הבית והובילה אותן דרך שביל האבן.

בבית הזה היה פסל מתכת בחצר הקדמית שהיה פשוט מוט גבוה, דק ומעוגל, מודרני מאוד. פעמון הדלת הואר באור שזהר גם בשעות היום. סוניה לחצה עליו. דנדון עשיר של שני צלילים נשמע אי־שם בפנים, ואחריו דממה עמוקה כל כך, שהן יכלו להתחיל לקוות שאיש לא נמצא בבית. אבל אז נשמעו צעדים מתקרבים, והדלת נפתחה, ואישה עמדה וחייכה אליהן. היא היתה צעירה מאמותיהן ומסוגננת יותר, עם שיער חום קצר ושפתון בוהק, והיא לבשה חצאית מיני. "שלום, בנות," היא אמרה, ואז התקרב מאחוריה ילד קטן, פעוט שגרר אחריו צעצוע קשור בחבל, ושאל, "אמא, מי שם? אמא, מי שם?"

וילה הסתכלה על סוניה. סוניה הסתכלה על וילה. משהו בהבעת פניה של סוניה - כל כך מלאת אמון, מלאת ציפייה, שפתיה לחות ומפושקות מעט, כאילו התכוונה להתחיל לדבר יחד עם וילה - נראה לווילה מצחיק, והיא הרגישה שפרץ קטן של צחוק גואה בחזה ואז מבעבע בגרונה. גם הציוץ הפתאומי והמפתיע שבקע מפיה הצחיק אותה - הצחיק נורא - ופרץ הצחוק הקטן נהפך לגלים של צחוק, מפלים שלמים של צחוק, ולצדה נתקפה סוניה גם היא בצחוק מתגלגל והתכופפה משום שלא הצליחה להחזיק את גופה זקוף, בזמן שהאישה עמדה והביטה בהן ועדיין חייכה חיוך שואל. וילה שאלה, "אולי את רוצה -? אולי את רוצה -?" אבל לא הצליחה לסיים את המשפט; היא היתה מובסת; היא בקושי הצליחה לנשום.

"אתן מציעות למכור לי משהו?" שאלה האישה בחביבות. לווילה היה ברור שגם האישה צחקקה מדברים כאלה כשהיתה בגילן, אף שסביר מאוד - אוי, אלוהים - סביר מאוד שהיא לא פרצה בצחקוקים היסטריים כאלה, שתלטניים כאלה, שאי־אפשר להתנגד להם בשום אופן. הצחקוקים היו כמו נוזל ששטף את כל גופה של וילה, הגיר דמעות מעיניה ואילץ אותה לגהור מעל ארגז הקרטון ולהצמיד את רגליה זו לזו כדי לא לעשות במכנסיים מרוב צחוק. היא היתה מבועתת, וההבעה הנואשת והפראית על פניה של סוניה העידה שגם היא מבועתת, אבל בו בזמן היתה זאת תחושה נפלאה, משחררת ומרגיעה. לחייה כאבו ונדמה ששרירי הבטן שלה התרככו והיו למשי. היא הרגישה שעוד רגע היא תימס ותיהפך לשלולית כאן בפתח הבית.

סוניה היתה הראשונה שנכנעה. היא נופפה בזרוע יגעה לעבר האישה ואז הסתובבה והחלה לצעוד שוב בשביל האבן, ואחריה הסתובבה גם וילה וצעדה בעקבותיה ללא אומר. כעבור רגע הן שמעו את דלת הכניסה נסגרת בעדינות מאחוריהן.

הן כבר לא צחקו. וילה היתה מותשת מעייפות, מרוקנת וקצת עצובה. וסוניה כנראה הרגישה כך גם היא, כי אף שהשמש עדיין זרחה כמו מטבע לבן חיוור מעל רכס ברט קיין, היא אמרה, "עדיף שנחכה עד סוף־השבוע. קשה מדי לעשות את זה כשיש לנו כל כך הרבה שיעורי בית." וילה לא התווכחה.

כשאביה פתח לה את הדלת, היה על פניו מבט עצוב. עיניו שמאחוריו משקפיו הקטנים ונטולי המסגרת נראו בגוון בהיר יותר של כחול, ונעדר מהן הניצוץ הרגיל. הוא העביר כף יד על ראשו החלק והקירח בתנועה אטית ומהוססת שרימזה שמשהו אכזב אותו. המחשבה הראשונה של וילה היתה שהוא גילה את התקף הצחקוקים שלה. היא ידעה שזה לא סביר - ובכל מקרה, הוא לא היה מסוג האנשים שמתנגדים לצחקוקים פה ושם - אבל איזה הסבר אחר היה להבעה שעל פניו? "הַיי, חמודה," הוא אמר בקול שנשמע מיואש.

"הַיי, אבא."

הוא הסתובב והתהלך בכבדות לעבר הסלון, והיא סגרה את דלת הכניסה בעצמה. הוא עדיין לבש את החולצה הלבנה ואת המכנסיים האפורים שלבש לעבודה, אבל את הנעליים החליף בנעלי הבית מקורדרוי, כך שנראה שהוא נמצא בבית זה זמן־מה. (הוא היה מורה למלאכה בתיכון בגארטוויל; הוא חזר הביתה מוקדם בהרבה מאבות אחרים.)

אחותה ישבה על השטיח, והעיתון פרוש מולה בעמוד של הקומיקס. היא היתה בת שש ונהפכה בן לילה מילדה חמודה לילדה מכוערת ממש - כולה ציפורניים כסוסות כליל ושיניים קדמיות חסרות וצמות חומות דלילות להחריד. "כמה מכרתן?" היא שאלה את וילה. "מכרתן הכול?" היא הוסיפה, כי וילה השאירה את ארגז הממתקים בביתה של סוניה וחזרה הביתה רק עם הילקוט. וילה השליכה את הילקוט על הספה, פשטה את המעיל והשליכה גם אותו. עיניה היו נעוצות באביה, שלא עצר בסלון אלא המשיך לצעוד לעבר המטבח. היא הלכה אחריו. במטבח הוא הוריד מחבת ממקומה על לוח הוָוים שליד הכיריים. "הערב נאכל טוסטים עם גבינה!" הוא אמר בקול רווי עליצות מעושה.

"איפה אמא?"

"אמא לא תאכל איתנו."

היא חיכתה שיאמר עוד משהו, אבל הוא שקע בעיסוקיו: כיוון את גובה הלהבה שמתחת למחבת, השליך פנימה פיסת חמאה, כיוון שוב את גובה הלהבה כשהחמאה החלה לרחוש. הוא החל לשרוק חרש, מנגינה כלשהי שלא התקדמה לשום מקום.

וילה שבה לסלון. איליין גמרה בינתיים לקרוא את הקומיקס וקיפלה את העיתון - עוד סימן רע: ההקפדה שלה, לשם שינוי; ההשתדלות להיות טובה. "אמא למעלה?" שאלה וילה בלחש.

איליין נענעה בראשה בתנועה כמעט בלתי נראית.

"היא הלכה לאיזה מקום?"

"ממ־הממ."

"מה קרה?"

איליין משכה בכתפיה.

"היא כעסה?"

"ממ־הממ."

"על מה?"

עוד משיכה בכתפיים.

טוב, על מה זה היה בכל שאר הפעמים? אמן היתה האמא הכי יפה בבית הספר, והכי נמרצת והכי חכמה, אבל לפעמים קרו דברים ופתאום היא התלקחה בכעס. בדרך כלל זה התחיל עם אביהן. לפעמים גם עם וילה או עם איליין, אבל בדרך כלל איתו. היה אפשר לחשוב שבינתיים הוא כבר ילמד לקח, חשבה וילה. אבל איזה לקח? בעיני וילה הוא נראה מושלם בדיוק כפי שהוא, והיא אהבה אותו יותר משאהבה כל אדם אחר בעולם. הוא היה מצחיק וטוב לב ורגוע, ואף פעם לא רטן כמו אבא של סוניה או גיהק ליד השולחן כמו אבא של מדליין. אבל "אָה," נהגה אמה לומר לו, "אני מכירה אותך! אני לא קונה את ההצגה שלך! אתה אומר רק 'כן, יקירתי; לא, יקירתי', אבל אצלך זה תמיד אחד בפה ואחד בלב."

אחד בפה ואחד בלב. וילה לא ידעה לְמה בדיוק היא מתכוונת. ובכל זאת, הוא כנראה עשה משהו רע. היא קרסה על הספה וראתה את איליין מניחה את העיתון המקופל יפה־יפה בראש ערימת המגזינים. "היא אמרה שנמאס לה," אמרה לה איליין כעבור דקה. היא דיברה בקול קטנטן ודק ובקושי הניעה את שפתיה, כמו כדי להסתיר את עצם העובדה שהיא מדברת. "היא אמרה שהוא יכול מצדה לנסות לנהל את הבית בעצמו אם הוא חושב שהוא עושה את זה יותר טוב ממנה. היא אמרה שהוא 'קדוש יותר מהאפיפיור'. היא קראו לו 'מֶלווין הקדוש'."

"מלווין הקדוש?" שאלה וילה. היא קימטה את מצחה. זה נשמע לה כמו משהו טוב. "ומה הוא ענה לה?" היא שאלה.

"הוא לא אמר שום דבר, בהתחלה. ואז הוא אמר שהוא מצטער שהיא מרגישה ככה."

איליין התיישבה על הספה לצד וילה, ממש בקצה הספה.

הסלון שופץ לא מכבר; הוא היה מעוצב בסגנון עדכני יותר מאשר פעם. אמן שאלה ספרי עיצוב מהספרייה בגארטוויל, ואחת מחברותיה מ"התיאטרון הקטן" הביאה איתה דוגמאות בד והן הניחו אותן פה ושם על הספה ועל גב שתי הכורסאות התואמות. רהיטים תואמים כבר יצאו מהאופנה, אמרה אמן. עכשיו היתה כורסה אחת מרופדת בבד טוויד כחלחל והשנייה מפוספּסת בכחול וירוק. השטיח מקיר־לקיר נתלש ממקומו והוחלף בשטיח רגיל בצבע לבנבן עם גדילים, כך שרצפת העץ הכהה נחשפה מכל עבריו. וילה התגעגעה לשטיח מקיר־לקיר. ביתם היה בית עץ לבן וישן שרעד כשהרוח נשבה, והשטיח שיווה לו תחושה איתנה וחמימה יותר. היא התגעגעה גם לציור שמעל האח, שהראה סירת מפרשים על ים חיוור (עכשיו היה תלוי שם מין משהו, מין תמונה של עיגול מטושטש). אבל בכל השאר היא היתה גאה. סוניה אמרה שהלוואי שאמא של וילה תבוא ותעצב מחדש את הסלון הישן והצפוף שלהם.

אביהן הופיע בפתח הסלון ובידו מרית. "אפונה או שעועית ירוקה?" הוא שאל אותן.

איליין אמרה, "אולי נלך לאכול בבּינְג דרייב־אין, אבא? בבקשה?"

"מה?" הוא אמר, מעמיד פני נעלב. "את רוצה להחליף את הטוסטים המפורסמים שלי, טוסטים־גבינה בסגנון הבית, באוכל של דרייב־אין?"

טוסטים עם גבינה היו המאכל היחיד שהוא ידע להכין. הוא טיגן אותם בחום גבוה והם הדיפו ריח מלוח עז שווילה למדה לייחסו להיעדרויות של אמה - לכאבי הראש שלה ולחזרות שלה בתיאטרון ולַפּעמים שבהן יצאה מהבית בטריקת דלת.

איליין אמרה, "תמי דֶנטון הולכת לבינג עם המשפחה שלה כל יום שישי בערב."

אביהן גלגל עיניים. "תמי דנטון הימרה על סוס מנצח באיזה מירוץ בזמן האחרון?" הוא שאל.

"מה?"

"מתה לה איזו דודה עשירה והורישה לה הון? היא מצאה תיבת אוצר קבורה בחצר האחורית שלה?"

הוא התחיל להתקדם לעבר איליין בעוד אצבעות ידו הפנויה מתנועעות בקצב קומי, כאילו הוא מאיים לדגדג אותה, ואיליין צווחה, התכווצה על הספה והתחבאה מאחורי וילה בקולות צחקוק. וילה התנתקה ממנה. היא ישבה קפואה במקומה והצמידה את מרפקיה אל גופה. "מתי אמא תחזור?" היא שאלה.

אביה הזדקף ואמר, "אה, די בקרוב."

"היא אמרה לאן היא הולכת?"

"לא, היא לא אמרה, אבל את יודעת מה? אני חושב שכדאי ששלושתנו נשתה קולה בארוחה."

"יש!" אמרה איליין, והגיחה ממחבואה מאחורי וילה.

וילה אמרה, "היא נסעה במכונית?"

הוא העביר כף יד על קרחתו. "אה, כן," הוא אמר.

חדשות רעות. זה אומר שהיא לא סתם הלכה ברחוב עד לבית של חברתה מִימִי פּרֶנטיס; היא נסעה אלוהים־יודע־לאן.

"אז לא הולכים לבינג דרייב־אין," אמרה איליין בעצב.

"תשתקי כבר עם הבינג דרייב־אין הזה!" צעקה וילה והסתובבה לעברה בכעס.

פיה של איליין נפער לרווחה. אביהן אמר, "אלוהים."

אבל אז החל עשן לעלות מהמטבח, והוא אמר, "אוי לא." הוא חזר לשם בריצה והקים מהומה בין הסירים והמחבתות.

מכוניתם היתה ישנה ואחד הפגושים בה היה בצבע אחר, אחרי שאמן התנגשה במעקה בכביש איסט־וֵסט פּארקוֵויי, והיא היתה תמיד מלאה בזבל של אביהן - כוסות נייר ועיתונים מקומטים ועטיפות ממתקים ושלל דברי דואר מוכתמים מכוסות קפה. במשך שנים רצתה אמן מכונית משלה, אבל הם היו עניים מדי. היא אמרה שהם עניים מדי. אביהן אמר שמצבם בסדר גמור. "יש לנו מספיק מה לאכול, לא?" הוא שאל את בנותיו. כן, ויש להם גם סלון חדש ומעוצב, חשבה וילה, והיא הרגישה מלאת בוז ומרירה ומבוגרת להפתיע כשהמילים האלה צצו במוחה.

הטוסטים עם הגבינה נראו מלאי קשקשים במקומות שבהם גירד אביהן את החלקים השחורים, אבל הטעם שלהם היה בסדר. בייחוד עם קולה. מנת הירקות היתה שעועית ירוקה - קפואה, ולא מבושלת מספיק כך שהפולים היו רטובים למגע וחרקו בשיניה של וילה כשלעסה אותם. את רובם היא החביאה מתחת לפירורי הטוסט.

כשאביהן היה אחראי לארוחת הערב הוא לא טרח להקפיד על כל הגינונים, כמו לפנות את השולחן לגמרי לפני שעורכים אותו; או לקפל את מפיות הנייר למשולשים מתחת למזלגות; או לסגור את התריסים כדי להסתיר את החשיכה הקרה ההולכת וסוגרת על החלונות. ההתרשלות הזאת עוררה בווילה תחושה חלולה. וגם נדמה שיצאה לו הרוח מהמפרשים ולא נותר לו די מרץ לדבר. הוא לא דיבר הרבה במהלך ארוחת הערב ובקושי נגע באוכל.

אחרי שגמרו לאכול הוא הלך לסלון והדליק את הטלוויזיה כדי לצפות בחדשות, כפי שעשה תמיד. בדרך כלל איליין הלכה איתו, אבל הערב היא נשארה במטבח עם וילה, שתפקידה היה לפנות את הכלים מהשולחן. וילה ערמה את הצלחות המלוכלכות על השיש ליד הכיור, ואז הרימה את הסיר מהכיריים והלכה עד לסלון כדי לשאול את אביהן, "מה לעשות עם השעועית?"

"הממ?" הוא אמר. הוא צפה בווייטנאם.

"שאשמור את מה שנשאר?"

"מה? לא. אני לא יודע."

היא חיכתה. מאחוריה היא הרגישה בנוכחותה של איליין, שעקבה אחריה כמו גור. לבסוף היא אמרה, "אולי אמא תחזור מאוחר יותר הערב ותרצה לאכול את השעועית שנשארה?"

"פשוט תזרקי את הכול," הוא אמר כעבור רגע.

כשהסתובבה כדי לחזור למטבח היא נתקלה באיליין חזיתית; עד כדי כך היה המעקב של איליין צמוד.

במטבח היא זרקה את השעועית לפח האשפה והניחה את הסיר על השיש. היא ניגבה את השולחן בסמרטוט לח ותלתה את הסמרטוט על הברז, ואז כיבתה את האור במטבח והיא ואיליין חזרו לסלון וצפו בהמשך מהדורת החדשות, גם בחלקים המשעממים. הן ישבו קרוב לאביהן, משני עבריו, והוא כרך את זרועותיו סביב כתפיהן ולחץ עליהן מדי פעם, ובכל זאת הוא היה שקט מאוד.

אבל מרגע שנגמרו החדשות נדמה שהתעשת. "מי רוצה לשחק 'פַּרצ'יזי'?" הוא שאל ושפשף את כפות ידיו זו בזו במרץ. וילה כבר לא היתה ממש בגיל של "פרצ'יזי", אבל היא אמרה, "אני!" והתאימה את נימת קולה לקולו המתלהב. איליין הלכה להביא את הלוח.

הם שיחקו על שולחן הקפה, שתי הבנות על הרצפה ואביהן על הספה, כי הוא זקן מדי ונוקשה מדי, כך אמר תמיד, בשביל לשבת על הרצפה. התיאוריה היתה ש"פרצ'יזי" יעזור ללימודי החשבון של איליין; היא עדיין ספרה בעזרת האצבעות כשפתרה תרגילי חיבור. אבל הערב נראה שהיא אפילו לא ניסתה. כשזרקה שתי קוביות וקיבלה ארבע ושתיים היא הכריזה, "אחת־שתיים־שלוש־ארבע; אחת־שתיים," והטיחה את כלֵי המשחק בעוצמה כזאת ששאר הכלים התנדנדו. "שש," תיקן אותה אביה. "תחברי את המספרים, חמודה." איליין רק התיישבה על עקביה, וכשהגיע שוב תורה היא ספרה עד חמש ואז עד שלוש. הפעם אביהן לא אמר דבר.

איליין היתה אמורה ללכת לישון בשמונה בערב וּוילה בתשע, אבל הערב, כשאביהן שלח את איליין למעלה ואמר לה ללבוש פיג'מה, וילה עלתה איתה ולבשה פיג'מה גם היא. היה להן חדר משותף; היו להן שתי מיטות יחיד תואמות שהוצמדו אל קירות נגדיים. איליין נכנסה למיטה ושאלה, "מי יקרא לי סיפור?" כי ברוב הערבים אמה היא שקראה לה סיפורים. וילה אמרה, "אני," ואז נכנסה מתחת לשמיכה לצד איליין והרימה משידת הלילה את "בית קטן ביער הגדול".

וילה תמיד דמיינה שהאבא בספרי "בית קטן בערבה" נראה כמו אביהן. לא היה בכך שום היגיון, כי התמונה על כריכת הספר הראתה שלאבא בספר יש המון שיער וגם זקן. אבל הוא היה טיפוס שקט שיש לו סבלנות להסביר דברים, כמו אביהן, ובכל פעם שאמר משהו בסיפור, וילה ניסתה לקרוא את מילותיו בקול העבה של אביהן, וכמוהו השמיטה את האות g בסופי מילים.

בסוף הפרק אמרה איליין, "עוד אחד," אבל וילה סגרה את הספר בחבטה ואמרה, "לא, תצטרכי לחכות עד מחר."

"אמא כבר תחזור מחר?"

"בטח," אמרה וילה. "מה חשבת? היא תחזור עוד הלילה, אני חושבת, אולי."

ואז היא יצאה ממיטתה של איליין והלכה לכיוון הדלת, כי תכננה לרדת למטה ולבקש מאביהן שיבוא לכסות אותן, אבל הוא דיבר בטלפון; היא ידעה זאת על פי קולו הרם מהרגיל ועל פי השתיקות שבין המשפטים. "מצוין!" הוא אמר בקול נמרץ, ואז, בתום שתיקה, "שבע ורבע זה בסדר גמור. גם אני צריך להגיע לעבודה מוקדם." הוא בטח מדבר עם מר לוֹ, שלימד אלגברה בתיכון, או אולי עם גברת בֵּלוֹז, שהיתה סגנית המנהל. שניהם גרו כאן בלארק סיטי ומדי פעם הסיעו אותו לעבודה כשאמא של וילה נזקקה למכונית.

אז היא לא תחזור הביתה מחר, כך זה נשמע. היא אף פעם לא נעדרה מהבית לילה שלם.

וילה כיבתה את האור, הלכה על קצות האצבעות עד למיטתה ונכנסה מתחת לשמיכה. היא שכבה על גבה בעיניים פקוחות לרווחה. היא לא היתה עייפה, אפילו לא קצת.

ומה אם אמן לא תחזור לעולם?

היא לא תמיד כעסה. היו לה הרבה ימים טובים. בימים טובים היא המציאה פרויקטים נפלאים - דברים לצבוע, דברים לקשט בהם את הבית, מערכונים להציג בחגים. והיא ידעה לשיר נהדר, בקול צלול ונוזלי איכשהו. לפעמים, כשווילה ואיליין התחננו לפניה, היא ישבה בחדרן אחרי השעה שבה היו אמורות כבר לישון ושרה להן, ואז, כשכבר החלו להירדם, קמה ויצאה מהחדר ועדיין המשיכה לשיר, אבל בקול שקט יותר, והיא שרה כל הדרך עד לקומת הקרקע עד שקולה התפוגג לשתיקה. וילה אהבה שהיא שרה להן את "Down in the Valley" - בייחוד את החלק שבו היא ביקשה ממישהו שיכתוב לה מכתב וישלח אותו בדואר, ויכתוב על המעטפה "כלא בּרמינגהם". זה היה שיר כל כך בודד, שווילה רצתה עד כאב לשמוע אותו עכשיו במחשבותיה. אבל זה היה כאב שכובדו מתוק, מענג.

המשך העלילה בספר המלא