אתה נמצא כאן

אבל אז היתה בטוחה ששאל את בת זוגו אם העלמה אליוט לעולם אינה רוקדת. התשובה היתה, "לא, לא, אף פעם לא; היא ויתרה על ריקודים. היא מעדיפה לנגן. אף פעם לא נמאס לה לנגן."

ג'יין אוסטן, "השפעה"¹

הערות

1 תרגום: לי עברון, ד. תמיר וא(ה)בות הוצאה לאור, 2022

חלק ראשון:

בבית

לשם מה, אפריל, אתה חוזר שוב?

לא די ביופי.

אינך יכול להשתיקני עוד באדמומיות

עלים קטנים הנפתחים בדביקוּת.

אני יודעת את שאני יודעת...

עדנה סנט וינסנט מיליי, "אביב"

תצלומים דמיוניים

בכל חזיונות העתיד שהיו למַרני בצעירותה — העבודה שאולי תהיה לה, העיר והבית שאולי תגור בהם, החברים והמשפחה שיקיפו אותה — היא מעולם לא דימתה לעצמה שתהיה בודדה.

בגיל ההתבגרות תיארה לעצמה את העתיד כסדרה של תצלומים דמיוניים מאוכלסים בצפיפות, חבריה חבוקים זה עם זה, והעיניים אדומות מהבזק מצלמה בטברנה או מוארות בלהבות מדורה על החוף מעץ שנפלט מהים, ושם, ממש באמצע, פניה המחייכות שלה. את התצלומים המאוחרים היה קשה יותר למקם, הפנים היו פחות ברורות, אבל אולי יהיה בן זוג, אפילו ילדים בין החברים שוודאי תכיר ותאהב כל חייה.

אבל היא לא צילמה אף אחד כבר שש שנים. והפעם האחרונה שבה היא עצמה הצטלמה היתה בביקורת הגבולות, כשהורו לה לא לחייך. לאן נעלמו כולם? בת שלושים ושמונה כעת, היא גדלה בתור הזהב של החברוּת, כאשר קיומה של קהילה אוהבת ותומכת סביבך קיבל עדיפות גבוהה בהרבה מן העסק המעצבן של משפחה, ההצגה המאומצת של רומנטיקה או המחויבויות הנרגזות של עבודה. שיחות הטלפון מאוחר בלילה, ההודעות, היציאות ומשחקי הלוח, הכול היה כל כך הרבה יותר מרגש ומספק מחיי האהבה ההפכפכים שלה, ובעבר היא דווקא היתה טובה בזה, לא? תוספת נחמדה לקבוצה אם גם לא הדמות המרכזית בה, אהובה גם אם לא מושא להערצה ולסגידה. היא לא מאותן בחורות ששכרו מועדון לילה ליום ההולדת, אבל מילאה בקלות חדר מעל פאב ביום הולדת עשרים ואחת, שולחן ארוך במסעדה איטלקית ביום הולדת שלושים. ליום הולדתה הארבעים היא חשבה שתלך אולי לטייל בפארק עם חברה או שתיים, כמו להקה שפעם היתה פופולרית, אך נכפה עליה לנגן באולמות קטנים והולכים.

שנה אחר שנה היא איבדה חברות שבחרו בנישואים ובהורות עם בני זוג שלא היה לה עניין בהם או שלהם לא היה עניין בה, ואלה התכנסו אל חיים חדשים, מרווחים, מסודרים בהֵייסטינגס או סטיבנֵייג', קארדיף או יורק, בזמן שהיא המשיכה להיאבק בלונדון. אחרים אבדו בשל אפתיה או חוסר אכפתיות, חברוּת שהיתה כמו מכתב תודה שהתכוונה שוב ושוב לכתוב, עד שעבר זמן רב מדי וזה נהיה מביך. ואולי זה טבעי, ההתרחקות הזאת. נדיר שהחיים האמיתיים הם מדורה על חוף הים או משחק טוויסטר של שיכורים, וחלק מההתבגרות הוא להרפות מאותן פנטזיות על רחצה נצחית בעירום ושיחות נפש תמידיות.

אבל איש לא תפס את מקום החברות האבודות, ועכשיו היא כבר עידכנה את חזון העתיד שלה לכזה הכולל עצמאות ואי־תלות, תה מספל נחמד, משחקי מילים בטלפון, שליטה בטלוויזיה, הספרים שלה, המיטה שלה. לאכול, לשתות, לקרוא ולהתעלם מהשעון, לחיות ללא פלישתה או שיפוטה של שום נפש אחרת; הפנטזיה של היותה האישה האחרונה עלי אדמות. היא לא ידעה אם עץ נופל ביער מקים רעש, אבל שום רטט שהפיקה לא הכה בעור התוף של מישהו אחר, ולכן היא התחילה לדבר לחפצים. לא אתה שוב, התלוצצה עם כתם הרטיבות בחדר האמבטיה. טריוֹת ורעננוֹת, היא החמיאה לביצים. הנה אתה, היא ציחקקה אל חולץ הפקקים ונופפה בזרועותיו באוויר. בסרט בטלוויזיה היא צפתה בדמות בודדה עורכת שיחת עידוד ארוכה עם דמותה בראי. אף אחד לא עושה דברים כאלה, היא אמרה לטלוויזיה.

אבל שיחה ביחידות היא כמו לשחק עם עצמך שבץ־נא — קשה להיות מופתעת או להרגיש מאותגרת. לפעמים היא אפילו לא טרחה בכל מה שקשור למילים, אלא פיתחה לקט של הברות קטנות, פְוָוה ופֶּטה, פלוּ־אה וצ'ה־הא, שמשמעותן השתנתה תמידית. הרדיו עזר, והתוכניות נתנו סימנים בימיה, אבל החדשות התחילו להקפיץ אותה מדי שעה בטלטלה גוברת והולכת של חרדה טהורה או זעם, ששלחו אותה לחפש בבהילות את המתג. היא השמיעה מוזיקה, האזינה לפלייליסטים שהיו להם שמות כמו Coffeeshop Essentials או Rainy Day Piano, אבל איש עדיין לא ערך פלייליסט לאותם אחרי צהריים עצלים של ימי ראשון בדירת שני החדרים שלה, כשהיא גולשת באדישות ברשתות החברתיות, מפזרת לייקים ללא שליטה, נוכחת אך אנונימית כמו מישהי שמוחאת כפיים באצטדיון הומה. זמן הוא תחושה שמשתנה בהתאם למקום שאת נמצאת בו, והשעות המקוללות בין שלוש לחמש באחר צהריים של פברואר נמשכו לנצח, וכמוהן אותן השעות בבוקר, זמנים שבהם לא היה לה דבר להרהר בו מלבד אותן חרדות וחרטות מעגליות, זמנים שבהם נאלצה להכיר בָּאמת.

אני, מַרני ווֹלש, בת שלושים ושמונה, מהֶרן היל, לונדון, בודדה.

לא היה מדובר בהתבודדות או פרישות או חוויית לבד, אלא בדבר האמיתי, וההכרה נחתה עליה בלוויית בושה, שכן אם פופולריות היא הגמול על היותך חכמה, קוּלית, מושכת, מצליחה, אז מה מסמלת בדידות? היא אף פעם לא היתה קוּלית, אם כי גם לא מעופפת. אנשים אמרו לה שהיא מצחיקה, ואף כי זיהתה שזאת עלולה להיות מלכודת, מעולם לא היתה סרקסטית או זדונית במתכוון, והיה סיכוי גבוה הרבה יותר שתלעג לעצמה מאשר לאחרים. אולי זאת הבעיה — בעלה לשעבר בהחלט מיקם אותה גבוה ברשימה — אבל היא גם היתה טובת לב, מתחשבת, תמיד נדיבה בתחומי יכולתה. היא לא היתה ביישנית. אם כבר, היא השתדלה יותר מדי, אהבה לרַצות, אבל נדמה שאיש לא היה באמת מרוצה.

יש מי שאנחנו רוצים להיות ומי שאנחנו בפועל, היא חשבה. ככל שאנחנו מזדקנים, הראשון הולך ומפנה את מקומו לאחרון, ואולי זאת מי שאני עכשיו, מישהי שטוב לה יותר להיות לבדה. לא מאושרת יותר, אבל טוב לה יותר. לא טיפוס מופנם, פשוט טיפוס מוחצן שאיבד את המיומנות.

אבל זאת לא היתה בדידות רומנטית, או רק לפעמים. היא התחתנה והתגרשה בשלהי שנות העשרים לחייה, ילדת פלא בתחום הזה בלבד, והאסון המרכזי הגדול הזה בחייה חרך דיו את רגשותיה הרלוונטיים, גם אם הצלקת עדיין גירדה מעת לעת. מאז הגירושים לא היה אף אחד, לא באמת, אף על פי שחשבה על כך לפעמים, שהיה יכול להיות נחמד להרגיש בחמימותו של גוף אחר במיטה, או לקבל הודעה שאיננה קוד אימות או ניסיון הונאה. היה יכול להיות נחמד להרגיש נחשקת, אבל בואו לא ניסחף. הסיכונים הכרוכים באהבה רומנטית, הפוטנציאל לכאב ובגידה והשפלה, גוברים בהרבה על הנחמות. לרוב היא פשוט התגעגעה לאנשים אחרים, געגועים ספציפיים וכלליים. ואם המחשבה על קשר חברתי נראתה לה לפעמים מבהילה, מתישה, מאיימת, היא בכל זאת היתה עדיפה על החיים הקטנים וההולכים ומתכווצים האלה בתחומי חמישים וארבעה המטרים המרובעים שלה בקומה העליונה.

היא חשבה שלפעמים קל יותר להישאר בודדה מאשר להציג את האדם הבודד בפני העולם; אבל ידעה גם שזאת מלכודת. שאלא אם תעשה משהו, המצב הזה עלול להתקבע, כמו כתם שנספג בעץ.

לא טוב. עליה לצאת החוצה.

כוחות אדירים מתחת לכפות הרגליים שלכם

"הטריק הוא לשנות את דרך החשיבה שלכם על הזמן. אין טעם לחשוב בדקות או שעות או ימים, או אפילו דורות. צריך להתאים את הסקאלה, לחשוב במונחים של מילניומים. ואז כל מה שאתם רואים פה הוא זמני, האגמים, הנהרות, ההרים, כולם בתנועה, השינויים מתרחשים על פני מיליוני שנים. העמק הזה לא תמיד היה כאן: הוא נוצר, נחצב בידי קרחון עצום, מאחר שקרח הוא דבר שזז, רק כמה עשרות סנטימטרים ביום אבל הוא ממרק ומכרסם בשיניו הגדולות העשויות אבן, תולש בולדרים, נוגס בסלע בתהליך שאנו מכנים... תהליך שאנו מכנים?

"מישהו? נכון, סחיפה קרחונית, שכוללת...? היי, תתעוררו, אתם יודעים את זה. כן, שחיקה ושיבּוּב! למה זה מצחיק, נוֹאָה? יש איזו סיבה שהמילה 'שיבוב' מצחיקה? תשתף את הכיתה. לא? ככה חשבתי.

"אז קרח הוא דבר אלים בצורה שקשה להעלות על הדעת, הרבה יותר אלים מאש. הוא הורס אבל הוא גם יוצר, כמו השקעים האלה שנקראים... נכון, קרקס או קומקום פה בוויילס, אותן בריכות הרריות שאנשים כמוני וכמו גברת פרייזר שוחים בהם, בניגוד לפחדנים כמוכם. להכניס את הטלפונים, בבקשה, אלא אם אתם מצלמים תמונות לפרויקטים שלכם. בלי סֶלפי. נשחקתְ פעם בידי קרחון, כריסי? אז בלי סֶלפי.

"תחזרו אפילו עוד יותר רחוק, בסביבות 480 מיליון שנה, וההר הזה, השני בגובהו באיים הבריטיים, אפילו לא היה פה. הוא נוצר במה שנקרא תור האוֹרדוֹביק. לא, זה לא יהיה במבחן, אבל זה לא אומר שאתם לא צריכים לדעת את זה. א־ו־ר־ד־ו־ב־י־ק. הרבה לפני הדינוזאורים... לא, הרבה קודם. אבל, כן, בשלב מסוים היו פה דינוזאורים... לא, כבר אין, אל תדבר שטויות. דינוזאורים באמת מגניבים, ריאן, אבל הכוחות האלה, הכוחות האדירים האלה הרבה יותר מגניבים...

"תקשיבו לי, בבקשה, אם אתם רוצים לחזור מהטיול (הלא מעניין)! כשיבשות מתנגשות, לוחות הסלע האלה מתעקמים ומתרוממים מעל המים ונוצרים הרי געש, כאן, הרי געש, הייתם מאמינים? תעצמו את העיניים ותסתכלו. אתם יודעים לְמה אני מתכוון. תעצמו את העיניים ותדמיינו... כן, תדמיין דינוזאורים אם אתה רוצה, זה לא מדויק אבל לֵך על זה. הנקודה היא לזכור שהתהליך הזה לא נפסק רק מפני שיש כאן בני אדם. הוא מתרחש עכשיו, והוא יתרחש עוד אחרי שהאדם האחרון כבר ייעלם מזמן. כוחות אדירים מתחת לכפות הרגליים שלכם. שום דבר אינו קבוע, הכול משתנה. שרה סנדרס, אנא ממך, אל תפהקי לי ישר בפרצוף. בואו נמשיך ללכת. כן, תפקח קודם את העיניים, תראה אם זה עוזר לך."

הם התחילו לרדת. כמו נהרות, כל הבדיחות צריכות להתחיל היכנשהו, ולפעמים הוא תהה מאין בא הרעיון הזה, שמוֹרים לגיאוגרפיה משעממים. האם היה זה ספר, ילד מתוסכל, מורה ממורמר לפיזיקה? הוא לא היה חולם למתוח ביקורת על תחום העיסוק של קולגה, אבל האם ההיסטוריונים באמת מעניינים כל כך, מדלגים הלוך ושוב בין בית טיודור לרפובליקת ויימאר? אף אחד במחלקה לאנגלית לא קופץ על שולחנות, והמתמטיקאים יכולים להטיף כמה שהם רוצים על יופיים של מספרים: זה הכול סודוקו אחד גדול. אבל איכשהו, במָקום כלשהו, נוצרה הבדיחה על גיאוגרפיה, ועכשיו מוטל על מר בּרֶדשוֹ, מייקל, להתריס בפני הציפיות ולהפיח השראה. הוא הוביל בראש, גברת פרייזר — קליאו — רעתה את המזדנבים, ולמטה בעמק הוא דיבר על מניפות סחף.

"לפני שמונה־עשר מיליון שנה בלבד, שזה שום דבר, שלשום במונחים של זמן גיאולוגי, הקרחונים נסוגו והשאירו אחריהם את המתנה הענקית הזאת." הוא רקע על הארץ, והם השפילו את המבט בצייתנות וראו את מתנת הבוץ. "האדמה הזאת, האדמה הכהה היפה הזאת, הגיעה מתחת לקרחון, כמו גרעינים שנטחנים לקמח, נשטפה על כל קרקעית העמק במניפת סחף עשירה ופורייה... והמינרלים האלה התפזרו ועשו את דרכם אל תוך העצים והצמחים והיבולים, אל תוך התפוחים שאתם אוכלים, שהייתם צריכים לאכול, בארוחות העשר שלכם. נכון שזה מדהים? יש בתוככם עכשיו שפוכֶת מקרחון עתיק, סידן בעצמות, ברזל בדם..." כאן מייקל השתתק ותהה אם כדאי שייקח את זה הלאה, שייכנס למקור היסודות האלה, מקור היקום עצמו, יספר להם שהם כולם עשויים מכוכבים. קל כל כך לפוצץ את המוח של בני נעורים, אבל מדובר כבר בכימיה ופיזיקה, וחוץ מזה, התפוחים הגיעו מדרום אפריקה.

"אז — יש שאלות?" הוא שאל והביט בשלושים פרצופים שמנוניים לא גמורים, שחלקם הבהיקו בעגמומיות בתוך הקפוצ'ונים, ואחרים התלחשו או ציחקקו לבדיחות פרטיות. הוא היה מורה נלהב ומחויב שעשה כמיטב יכולתו להבקיע מבעד לאדישות של גיל ההתבגרות, אבל על השאלות שהעסיקו את הילדים האלה לא מתפקידו לענות. מי יכול לזהות סטרטוֹקומולוס, כשהמחשבות מרוכזות באלכוהול שהגנבת ובסיגריה האלקטרונית ובשאלה אם היא מחבבת אותך? איך יכול הר להתחרות בפצעון בסנטר? הלילה ציפה לו באכסניית הנוער משחק נוסף של חתול ועכבר, פטרולים בפנסים דולקים בשלוש בלילה, אעמיד פנים שלא ראיתי את זה. תכניס את זה. תחזור לחדר. יום גדול מחר, ובסוף הסיור הוא יחזור הביתה, כפוף וחיוור מרוב תשישות. ואף על פי כן, הוא היה מעדיף שלא לחזור הביתה.

הוא היה מורה אבל לא הורה. הם ניסו אך נתקלו בסיבוכים ומכשולים, והוא התקשה לדמיין את הנסיבות עכשיו. לא היה מקום להשוות בין התפקידים, והחפיפה ביניהם היתה שטחית בלבד: הורה עשוי ללמד ילד, אבל זאת טעות מצד מורה לנהוג בתלמיד כהורה. אף על פי כן, לפעמים היה נדמה כאילו כל ההמולה והחרדה של גיל ההתבגרות נדחסו אל תוך חמשת ימי הסיור הלימודי, לא רק ההשתובבות והזוהמה אלא גם הדברים הרגשיים. לילדים הפופולריים, הבטוחים בעצמם, היה אפשר להניח לנפשם עם תוכניותיהם ומזימותיהם. מר ברדשו בחר למקד את תשומת לבו דווקא בילדים המוזרים העצבניים, שנותרו תלויים בקצה חבלי הסנפלינג. למראה פניהם המחוטטות החרדות, היה קשה לדמיין שגם הם עשויים מכוכבים, אבל הוא בכל זאת חש מידה מסוימת של רוך מקצועי.

"נוף הוא חיים," הוא אמר להם, "וכשסופגים נוף כזה במקום את הטלפון, שרה סנדרס — אמרתי לך קודם, אני אזרוק אותו לאגם הצר הבא שנגיע אליו — אפשר גם לראות את יופיו וגם לקרוא אותו. למה יש כאן חוות? למה יש לאדמה צבע כזה? למה העננים מעל ההרים אבל לא מעל העמק? למה הסלע מתנוצץ ככה בשמש? תראו כמה נהדר הוא נראה! תראו!"

הוא הבחין בנערים מאחור, קפוצ'ונים כמו שנורקלים, כתפיים רוטטות בצחוק כבוש. הוא היה מורה אהוד יותר משחשב. אבל לא היה מסוגל לגייס עוד את חוסר הכבוד השובבי הנחוץ בכדי להיות אהוב. התלהבותו מן המקצוע שלימד היתה כנה, אבל כנות מזמינה לעג. וככל שנשמע מתלהב יותר, כך הם צחקו יותר, בדיוק כפי שצחקו כשגברת ברדשו עזבה את הבית, וכמה נערים ראו אותו בוכה במכוניתו. ברצינות, יש ילדים שיצחקו על הכול, פשוט על הכול.

קבל את כל השינויים

עבודה לא היתה התשובה. מרני היתה עצמאית, עורכת־משכתבת ומגיהה שעבדה לבדה מהבית, והקוּלר היחיד בסביבה היה המקרר שלה. השכר היה נמוך, המחשבה על חופשה דמיונית, והפחד ממחלה אמיתי מאוד. אבל היא נהנתה מהעבודה, היתה טובה בה, מהירה, דייקנית ומבוקשת מאוד. מו"לים גילו נאמנות, וסופרים ביקשו אותה באותו האופן שבו היו עשויים לבקש סַפּר או מנתחת מסוימים. היא מצדה היתה מודעת לגחמות והפֶטישים של לקוחותיה הקבועים; הסופֵר שהכול אצלו היה "מטושטש", הסופרת המכורה ל"מתבגרים" ואֶפּוֹנימים, לשמות תואר תלת־הברתיים או למבנים לשוניים מסוג "אם... אלא" או לשלושה "אבל" במשפט. האם אלה טעויות או סגנון? מרני ידעה את ההבדל, ואף על פי שלא היה בכוחה להפוך ספר גרוע לטוב, היא ידעה להחליק את הבורות שעלולים לטלטל את הקוראים במסעם. על פי רוב סופרים היו אסירי תודה, ורבים מהם פשוט לחצו "קבל את כל השינויים" בלי אף מבט נוסף. האמון הזה החמיא לה — יועצת חכמה, לא פולשנית אך חיונית, שנוגעת במרפקו של הסופר כדי לרמוז לו, שפיסת פטרוזיליה תקועה בין שיניו.

העבודה הצריכה מידה מסוימת של דקדקנות — במובנים מסוימים, העבודה היתה דקדקנות — אבל היא ניסתה לשמור על ראש פתוח ומשתף פעולה. היא הבחינה שהצעירים הלכו וזנחו את המירכאות, וראתה כיצד השימוש באותיות קטנות במקום גדולות נכנס ויוצא מהאופנה שוב ושוב, וכל זה היה בסדר. אבל היא הרגישה שיש יותר מדי נקודה־פסיק בימינו, עד כדי כך שהקריאה דומה לטיפוס על פני שורת גדרות. פעם היא ניהלה חילופי דברים להוטים באימייל עם סופר ימני לוחמני שכתב מותחן ריגול, והיה נחוש להעמיד דברים זה על גבי זה, גבינה על גבי ההמבורגר, נבל על גבי הגיבור. אף אחד לא היה משתמש בצירוף הזה, פחות מכול ראש ה־MI5, שהאקדח שלו היה מונח על אדן האח. רופאת שיניים אינה יכולה לשכב ערה בלילה ולחשוש שמא המטופלים שלה לא משתמשים בחוט דנטלי, ולכן היא מיעטה לבדוק אם ממלאים אחר עצותיה, אבל כעבור חודשים אחדים ראתה את הרומן שיצא לאור בתצוגה בחנות ספרים ומצאה בו "על גבי" על גבי "על גבי". נו טוב, היא חשבה, הוא זה עם הפטרוזיליה בשיניים. היא שמה ספר אחר על גבי הספר שלו והמשיכה הלאה.

אף על פי כן, טעויות משמעותיות יותר שהגיעו לדפוס היו כמו סכין בלבה. היא היתה מכובדת בתחום, תמיד שבעת רצון כשעורכים פנו אליה בתחינה, כמו מתנקשת שלוחצים עליה לקבל עוד עבודה אחת אחרונה. כתוצאה מכך היא לא יצאה לחופשה זה שלוש שנים. בנסיעתה האחרונה לבדה ליוון, היא עבדה בחדרה במלון וחזרה לביתה חיוורת מכפי שיצאה ממנו.

בדומה לעצמאים רבים, היא התקשתה להניח לעבודה. פעם בבר, בעלה הזמין וודקה טוניק. "וודקה וְטוניק," היא אמרה לפני שהספיקה לעצור בעצמה. הוא עצם את עיניו ונשף לאיטו. "מרני," הוא אמר, "אנא ממך, שלא תעזי פאקינג לערוך אותי," והיא שמחה אז שהוא עוזב.

העִסקה

"נראה לי," אמרה גברת פרייזר, קליאו, חברתו הוותיקה, "שאתה מעביר יותר מדי זמן לבד."

הם דיברו במהלך הנסיעה הארוכה של האוטובוס בחזרה ליורק. כמורים, הם נהנו מהפריווילגיה לשבת במושבים הקדמיים, בשעה שהילדים תידלקו בתחנות החטיפים או ישנו לאחר לילה שלם של משחקי קלפים. היה קשה לנשום באוויר המחניק, שהסריח מריח נעלי התעמלות רטובות ודיאודורנטים לא מספקים. "הייתי מאושר להיות לבד," אמר מייקל על רקע שאונם המתכתי של שלושים טלפונים ניידים. "את לא מתה להיות לבד?"

"זה לא אותו הדבר. בוא אלינו לצהריים ביום ראשון."

"מצטער, אבל אני נוסע."

"לכל סוף השבוע?"

"לטייל."

היא צימצמה את עיניה. "עם אנשים?"

הוא משך בכתפיו. "אני אוהב להיות לבד."

מלבד שעות העבודה, הוא תמיד היה לבד. נטשה חזרה לגור אצל הוריה ליד דרהאם תשעה חודשים קודם לכן, ניצלה הזדמנות שנפתחה בין סגרים, כאילו חמקה בגלגול תחת תריס גלילה ממתכת שהולך ומנמיך. בהיעדרה התחוור שקשה לו להיות בבית כל פרק זמן שהוא. זה היה בית רכבת נעים של שלושה חדרים עם גישה חדשה אל צדו האחורי של הבניין, והיא השאירה מאחוריה די חפצים שיהיה בו נוח, אבל הוא התקשה להתחמק מן התחושה שמשהו חסר עכשיו, כאילו ביקרו בבית פורצים מסודרים ומנומסים.

משהו כמובן היה חסר, ולמרות העובדה שחי לבד, הנוכחות שלה תמיד היתה שם. סופי שבוע וחופשות היו קשים במיוחד, אז הוא אימץ לעצמו את המנהג לצאת עם שחר לאיזו נקודה רחוקה ולהצעיד את עצמו עד תשישות. קליאו ועמיתיו לעבודה ראו במסעות האלה משהו מזוכיסטי, כמעט ימי־ביניימי, צעידה עיקשת בראש מורכן ברוח, גשם וערפל. "זה מוזר בעיניי," אמרה קליאו. "לאן אתה הולך בעצם?"

"בדרך כלל במעגל. אני מחנה את המכונית. אני מתרחק מהמכונית. כשאני רחוק מספיק, אני חוזר למכונית." קליאו שרה את Good Times של שיק, ומייקל צחק. "אני אוהב את זה. זה מנקה את הראש."

"ראש נקי. גם אני רוצה ראש נקי," אמרה קליאו. "אני צריכה לבוא איתך."

"אולי," הוא אמר בזהירות.

"אני יכולה להביא את סם ואנתוני." אנתוני היה הבן שלהם, בן שלוש־עשרה עכשיו. מייקל צפה בו גדל. "אנחנו יכולים לעשות מזה טיול!"

"אולי," הוא אמר וקיווה שזה יספיק, מפני שזה לא היה עובד עם אנשים אחרים בסביבה. כל הנקודה היתה הבדידות, ושום מקום שהלך בו אף פעם לא היה לא מאוכלס מספיק. אולי קליאו תשכח את הרעיון. היא כבר הסתובבה וצעקה באריכות אל תוך האוטובוס. "אל תעמדו על המושבים האחוריים, בבקשה. תעזבו במנוחה, בבקשה, את נהגי המשאיות!"

והוא קיווה שבכך זה נגמר. איכשהו הוא צלח חופשת חורף אכזרית, חזר לבית הוריו בעקבות התעקשותם כדי להתעודד בשחזור מדויק של חג המולד מ־1997, אותו המזון היבש בחדרים מחוממים יתר על המידה, אותם הקישוטים והסרטים בטלוויזיה, בקבוק אדבוקט שהיה פשוטו כמשמעו אותו הבקבוק. המדיניות הלא מדוברת בנוגע להיעדר אשתו היתה לא לדבר עליה, כך שהם חגגו את חג המולד בעולם מקביל שבו הוא לא נישא מעולם. לא היתה דחייה: הוריו אהבו מאוד את נטשה, ראו אותה מקימה את בנם לחיים, אבל לא היו להם המילים לדבר על כך. טוב שכך, חשב מייקל בשוכבו במיטת נעוריו. לאמיתו של דבר, זה היה פסטיבל מלנכוליה, והוא גם עזב כמו מתבגר, נמלט בהזדמנות הראשונה שהיתה לו לצעוד בגשם. "לבוא איתך?" הציע אביו. "יש לי נעלי הליכה." מייקל העדיף ללכת לבד.

ביום הראשון לסמסטר החדש הוא נקרא אל משרדה של קליאו. אף על פי שהצטרפה לבית הספר אחריו, היא תמיד היתה השאפתנית בין שניהם, ועכשיו דיברה אליו כשהיא ישובה מאחורי שולחן סגנית המנהל.

"איך היה חג המולד? טירוף מוחלט?"

"מיסת חצות, שֶרי, נאום המלכה —״

"לא פלא שאתה נראה מרוסק."

"תודה. גם את."

"למרבה הצער, אתה לא יכול להגיד לי את זה," היא אמרה והקישה על השולחן ביניהם. "עניין של דרגה. קיווינו לראות אותך בערב השנה החדשה."

"כן, התכוונתי לבוא, אבל הטלוויזיה תמיד טובה כל כך —״

"מייקל —״

"אני מצטער, זה לא פסטיבל גדול מבחינתי."

"איזה חגיגות גדולות יש בחיים שלך, מייקל?"

הוא הכיר היטב את הטון הזה, הקול שהשתמשה בו כשדיברה על ילד מבטיח שלא הגשים את הפוטנציאל שלו. אבל הוא היה בן ארבעים ושתיים. קליאו היתה חברה שלו, הם בילו יחד בחופשות, תחילה ארבעתם, ואחרי שאנתוני נולד חמישתם. ואף על פי שהיה משהו נוגע ללב בדאגה שלה אליו, היה בזה גם משהו משפיל. הוא הניח לעיניו לנדוד לעבר החלון, צווחות וצעקות עלו ממגרשי המשחקים למטה. "אני בסדר, היתה לי חופשה נחמדה, שקטה מאוד, שלווה מאוד." יום אחרי חג המולד הוא סבל מהתקף חרדה ונכנס להתחבא במחסן של אביו כדי להסדיר את הנשימה.

"דיברת עם נטשה?"

"כן, קצר, בחג. היתה שיחה נעימה."

"היא אמרה שזה היה כמו לדבר עם מישהו בביקור בבית הכלא. דרך מחיצה כזאת."

"בדיוק שיחה כלבבי."

"או־קיי. כי רק רציתי לדעת שאתה בסדר."

הוא לא היה בסדר, אבל זה לא צריך להטריד איש. "אני בסדר גמור. אני פשוט עדיין לא מוכן לחֶברה. זה מותר, לא?"

קליאו נאנחה. "בוא לארוחת ערב בשבת."

"לא יכול, מצטער —״

"בשישי —״

"אני לא יכול בשישי. יוצא מוקדם."

"הליכת בדד?"

"אני נוסע לכמה ימים, כן."

"בסדר, אז נבוא איתך!"

הוא צחק. "לא."

"אני לא אנעל את הנעליים האלה. לא נאכל את הכריכים האיומים שלך —״

"אני אוהב להיות לבד."

"בסדר, נלך במרחק מסוים מאחוריך. נדבר בצעקות עם הגב שלך. נזמין אנשים!"

"אני עדיין לא מוכן."

"אני חושבת שאתה כן."

"את יכולה פשוט... להפסיק לבטל את האופן שבו אדם מרגיש?"

"זאת דאגה רוחנית."

הוא החזיר את מבטו אל החלון. "אני אסיר תודה, אבל לא הפעם."

היא נרכנה לפנים לאור הפתח שהשאיר לה. "אה, אבל בפעם אחרת!"

"אולי."

"אחרי הפסחא, בשבוע השני של החופשה, הליכה ארוכה נחמדה."

"אולי."

"יופי. יש לנו עסקה."

"זאת עסקה אם אני לא רוצה לעשות אותה?"

"כן. אנחנו נלך כולנו יחד בקבוצה אחת גדולה וכיפית."

"את רק סגנית המנהל שלי."

"עניין של זמן. אז סגרנו."

וזהו לב העניין. עבור קליאו, הפתרון לִבעיה היה נעוץ בנוכחותם של אנשים אחרים, ואילו מייקל היה תלוי בהיעדרם. ואף על פי שטוב לבם של חברים היה יקר ערך ונוגע ללב, הוא גם עלול לעורר תחושת כפייה. "טוב," הוא נאנח, "כשהימים יתארכו." נטיית כדור הארץ על צירו ומסלולו סביב השמש אמנם הבטיחו שהדבר יקרה, אבל יהיה לו זמן לחשוב על תירוץ עד אז.