הסודות של הלנה

אלכס
"פנדורה", קפריסין
19 ביולי 2016

הבית נגלה לעין כשניווטתי את הרכב בין המהמורות המסוכנות — שעדיין לא תוקנו מלפני עשר שנים, ואפילו העמיקו עוד יותר. נחבטתי עוד קצת במהלך הדרך ואז עצרתי והסתכלתי על פנדורה, וחשבתי שהבית לא יפה באמת, לא כמו התמונות המבריקות של בתי הנופש שאפשר לראות באתרים של נכסים יוקרתיים. להפך, לפחות מאחור, הבית היה סולידי, מעשי, וכמעט חמור־סבר, בדיוק כמו שתמיד דמיינתי את הדייר הקודם שלו. בנוי באבן מקומית בהירה, ומרובע כמו בתי הלגו שבניתי בילדותי, הוא צמח מתוך אדמת הגיר הצחיחה שהקיפה אותו, המכוסה רחוק ככל שהעין מגעת בגפנים צומחות. ניסיתי להשלים בין מראהו במציאות לבין התצלום הווירטואלי שבמוחי — שצולם ואוחסן לפני עשרה קיצים — והחלטתי שהזיכרון שירת אותי היטב.

לאחר שהחניתי את הרכב, הקפתי את החומות האיתנות בחזית הבית והמשכתי אל המרפסת, שמייחדת את פנדורה ומעלה אותה לליגה מרהיבה משלה. חציתי את המרפסת והמשכתי אל המעקה עד לקצה, בדיוק לפני שהרכס מתחיל להשתפל מטה בעדינות: מדרון מכוסה עוד גפנים ופה ושם בתים כפריים מסוידים וקבוצות של עצי זית. במרחק, קו של תכלת מנצנצת הפריד בין האדמה לשמיים.

שמתי לב שהשמש מעבירה לנו שיעור באמנות כשהיא שוקעת, קרניה הצהובות זולגות לתוך הכחול ונהפכות לענבר. וזה מעניין, בעצם, כי תמיד חשבתי שצהוב וכחול יוצרים ירוק. הסתכלתי ימינה, אל הגן מתחת למרפסת. הערוגות שאימי שתלה בקפידה רבה לפני עשר שנים לא נשמרו, וגוועו מחוסר מים ותשומת לב. הן נבלעו באדמה הצחיחה, ואת מקומן תפסו עשבים מחודדים מכוערים מזן לא ידוע.

אבל שם, באמצע הגן, בצד אחד של הערסל שאימי נהגה לשכב עליו ועדיין היה קשור — חבליו פרומים כמו ספגטי ישן — עמד עץ הזית. "הזקן" קראתי לו אז, כי כך אמרו המבוגרים סביבי. בזמן שהכול סביבו מת ונרקב, נראה שהוא דווקא צמח בקומה ובהדר, אולי גנב את כוח החיים משכניו הבוטניים שקרסו, נחוש להמשיך לשרוד מאות שנים.

הוא ממש יפה, ניצחון מטפורי על מצוקות, וכל מילימטר בגזעו המסוקס מציג בגאווה את מאבקו.

אני תוהה עכשיו מדוע בני אדם שונאים את מפת חייהם המופיעה על גופם, כאשר עץ כמו זה, או ציור דהוי, או בניין נטוש חרב למחצה זוכים לתהילה על עתיקותם.

כשחשבתי על זה, פניתי לעבר הבית, והוקל לי לראות שלפחות מבחוץ נראה שהוא שרד את ההזנחה הנוכחית. בכניסה הראשית אני מוציא את מפתח הברזל מכיסי ופותח את הדלת. כשאני עובר בחדרים האפלוליים, המוגנים מהאור מאחורי תריסים סגורים, אני מבין שהרגשות שלי רדומים, ואולי טוב שכך. אינני מעז להתחיל להרגיש, כי כאן — אולי יותר מכל מקום אחר — נמצאת המהות שלה.

כעבור חצי שעה פתחתי את החלונות למטה והסרתי את הסדינים מהרהיטים בסלון. כשאני עומד שם וגרגרי האבק קולטים את האור מהשמש השוקעת, אני זוכר איך הכול נראה כאן זקן כל כך בפעם הראשונה שנגלה לעיניי. ואני תוהה, כשאני מסתכל על הכורסאות השוקעות ועל הספה הבלויה, אם כמו עץ הזית, מעבר לנקודה מסוימת, זקן היה פשוט זקן ולא המשיך להזדקן עוד, כמו סבא וסבתא אפורי שיער של ילד קטן.

כמובן, הדבר היחיד בחדר הזה שהשתנה מעבר לכל הכרה הוא אני. אנחנו בני האדם משלימים את רובה הגדול של התפתחותנו הגופנית והשכלית בשנים הראשונות לחיינו — מתינוק לבוגר בהרף עין. לאחר מכן, כלפי חוץ לפחות, אנחנו מבלים את שארית חיינו כשאנחנו נראים פחות או יותר אותו דבר, רק נעשים גרסה רפויה יותר ומושכת פחות של עצמנו הצעירים, כשהגנים וכוח הכבידה פועלים את פעולתם.

אשר לצד הרגשי והאינטלקטואלי של הדברים... טוב, אני חייב להאמין שקיימים כמה יתרונות שמפצים על ההתדרדרות האיטית של האריזה החיצונית שלנו. וחזָרָתי לכאן, לפנדורה, מראה לי בבהירות שאמנם יש. כשאני חוזר להול, אני מגחך על ה"אלכס" שהייתי פעם. ואני מתכווץ כשאני נזכר בנער שהייתי — בן שלוש־עשרה, ובמבט לאחור, קוץ בתחת מדופלם ושקוע בעצמו.

אני פותח את הדלת של "ארון המטאטאים" — כינוי החיבה שנתתי לחדר שהתגוררתי בו בקיץ הארוך והלוהט ההוא לפני עשר שנים. כששלחתי יד אל מתג החשמל הבנתי שלא המעטתי בהערכת מידותיו המיניאטוריות, והחלל אפילו התכווץ כמדומה עוד יותר. נכנסתי עכשיו לחדר במלוא גובהי, מטר שמונים וחמישה, ותהיתי אם כשאסגור את הדלת ואשכב, כפות רגליי ישתרבבו החוצה מבעד לחלון הקטן, כמו אליס בארץ הפלאות.

הרמתי את מבטי אל המדפים משני צידי המסדרון הדחוק, וראיתי שהספרים שסידרתי בקפידה רבה בסדר אלפביתי עדיין שם. שלפתי אינסטינקטיבית אחד מהם — 'פרסים ופיות' מאת רודיארד קיפלינג — ועלעלתי בו כדי למצוא את השיר המפורסם שנכלל בו. כשקראתי את השורות של "אם" — מילות החוכמה שכתב אב לבנו — דמעות נקוו בעיניי על הנער המתבגר שהייתי אז: נואש כל כך למצוא אבא. ואז, כשמצאתי אותו, הבנתי שכבר היה לי אב.

החזרתי את רודיארד למקומו על המדף והבחנתי לצידו בספר קטן בכריכה קשה. זה היה היומן שאימי נתנה לי לחג המולד כמה חודשים לפני הביקור הראשון שלי בפנדורה. כל יום במשך שבעה חודשים כתבתי בו בשקידה, וכפי שאני מכיר את עצמי, גם בפומפוזיות. כמו כל המתבגרים, האמנתי שהרעיונות והרגשות שלי ייחודיים ופורצי דרך. מחשבות שאיש לא חשב לפניי.

אני מטלטל את ראשי בעצב ונאנח כמו זקן על תמימותי. השארתי את היומן מאחור כשחזרתי הביתה לאנגליה אחרי הקיץ הארוך ההוא בפנדורה. והנה הוא, כעבור עשר שנים, מונח שוב בכפות ידיי, שעכשיו הן גדולות בהרבה. ממואר של החודשים האחרונים שלי כילד, לפני שהחיים גררו אותי אל הבגרות. אני לוקח את היומן, יוצא מהחדר ועולה לקומה השנייה.

בעודי משוטט לאורך המסדרון האפלולי, המחניק, לא בטוח באיזה חדר שינה ארצה להשתמש בשהותי כאן, אני נושם נשימה עמוקה וצועד לעבר החדר שלה. עם כל האומץ שאני מצליח לגייס, אני פותח את הדלת. אולי זה רק הדמיון שלי — אחרי עשר שנות היעדרות, אני מניח שזה המצב — אבל אני משוכנע שהחושים שלי הותקפו בריח של הבושם שלה.

אני סוגר את הדלת שוב. עדיין לא מסוגל להתמודד עם תיבת הפנדורה של הזיכרונות שיתעופפו עליי מתוך חדרי השינה האלה, אני נסוג ויורד במדרגות. אני רואה שהלילה ירד, ובחוץ חשכה גמורה. אני מביט בשעוני, מוסיף שעתיים בשל הבדל הזמנים ומבין שכבר כמעט תשע בערב כאן — בטני הריקה רוטנת בבקשה לאוכל.

אני פורק את הרכב ומאחסן במזווה את המצרכים שקניתי בחנות בכפר המקומי, ואז לוקח לחם, גבינת פטה ובירה חמימה ויוצא החוצה אל המרפסת. אני יושב שם בשקט, כשרק איזו ציקדה ישנונית שוברת את השתיקה, לוגם את הבירה ותוהה אם זה היה רעיון טוב להגיע יומיים לפני האחרים. התבוננות פנימית מוגזמת היא משהו שתמיד הצטיינתי בו, בסופו של דבר, עד כדי כך שמישהו הציע לי לא מזמן לעסוק בזה באופן מקצועי. המחשבה הזו, לפחות, עוררה בי צחוק קל.

כדי להסיח את דעתי מהמצב אני פותח את היומן וקורא את ההקדשה בדף הראשון.

 

אלכס היקר. חג מולד שמח! נסה לכתוב בדרך קבע. אולי יהיה מעניין לקרוא את זה כשתהיה מבוגר יותר.

בכל אהבתי, נשיקות, אימא

 

"טוב, אימא, נקווה שאת צודקת." אני מחייך חיוך קלוש כשאני פוסח על דפי הפרוזה מלאת החשיבות עצמית ומגיע אל תחילת יולי. ולאורה של נורה עמומה אחת התלויה מעליי, אני מתחיל לקרוא.

יולי 2006

הגעות

יומנו של אלכס 

10 ביולי 2006

פניי עגולים לגמרי. אני בטוח שתוכלו לשרטט אותם במחוגה, ורק לעיתים נדירות מאוד הקצוות של המעגל ופניי לא יתחברו. אני שונא את זה.

כמו כן יש לי, בתוך העיגול, זוג לחיים תפוחיות. כשהייתי צעיר יותר, המבוגרים אהבו לצבוט אותן, לקחת את הבשר בין האצבעות וללחוץ. הם שכחו שהלחיים שלי הן לא תפוחים. תפוחים הם דוממים. הם קשים, הם לא חשים כאב. אם הם נחבלים, זה רק על פני השטח.

אבל יש לי עיניים יפות, לידיעתכם. הן משנות צבעים. אימא שלי אומרת שכשאני ערני, מלא מרץ, הן בצבע ירוק עז. כשאני לחוץ, הן מקבלות את הצבע של הים הצפוני. אני עצמי חושב שהן בעצם אפורות, אבל הן די גדולות ויש להן צורה של גלעיני אפרסק, והגבות שלי, שכהות יותר משיער הראש — שהוא בלונדיני וישר כמו קש — נותנות להן מסגרת טובה.

כרגע אני מביט בראי. דמעות עוקצות לי את העיניים, כי בדמיון, כשאני לא מסתכל על הפנים שלי, אני יכול להיות כל מי שארצה. האור חזק כאן בחדר השירותים הקטן במטוס, וזורח לי מעל הראש כמו הילה. מראות במטוסים זה הכי גרוע. אתה נראה שם כמו מת בן אלפיים שחפרו אותו מהקבר.

מתחת לחולצה שלי אני יכול לראות את הבשר גולש מעל התחתונים. אני לוקח חופן ולש אותו עד שהוא נראה כמו חיקוי למדבר גובי. אני יוצר דיונות, עם כיסים קטנים ביניהן, שמהם יכולים לצמוח דקלים מסביב לנווה מדבר.

ואז אני שוטף את הידיים ביסודיות.

בעצם אני אוהב את הידיים שלי, כי הן לא הצטרפו לארץ השמנמנים, ששם החליט רוב הגוף שלי לגור. אימא שלי אומרת שזה "שומן גורים" שנעלם כשגדלים, שהכפתור ההורמונלי שמסומן "לגדול אופקית" הופעל בלחיצה ראשונה, למרבה הצער, ואילו הכפתור "לגדול אנכית" התקלקל. ולא נראה שתיקנו אותו מאז.

חוץ מזה, כמה גורים שמנים ראיתי בכלל? רובם רזים מרוב התרוצצות והתלהבות.

אבל יש גם דברים טובים: הטיסה נותנת לך תחושה של חוסר משקל, גם אם אתה שמן. ויש במטוס המון אנשים יותר שמנים ממני. אני יודע, כי הסתכלתי. אם אני מדבר גובי, השכן שלי במושב המטוס הוא סהרה, לבדו. הזרועות שלו תופסות את המסעד, עור ושריר ושומן מתפשטים כמו וירוס משתולל לתוך המרחב האישי שלי. זה באמת מעצבן אותי. אני שומר את הבשר שלי לעצמי, במרחב המוגדר שלי, גם אם בסוף אני אחטוף כיווץ שרירים.

מסיבה כלשהי, בכל פעם שאני על מטוס אני חושב על מוות. למען האמת, אני חושב על מוות בכל מקום שאני נמצא. אולי להיות מת זה קצת כמו חוסר המשקל שאני מרגיש כאן, עכשיו, בתוך שפופרת המתכת הזאת. בפעם האחרונה שטסנו, אחותי הקטנה שאלה אם היא מתה כי מישהו סיפר לה שסבא נמצא בעננים. היא חשבה שהיא מצטרפת אליו כשחלפנו על פני ענן.

למה מבוגרים מספרים לילדים סיפורים מגוחכים כאלה? זה רק מוביל לצרות. אני עצמי אף פעם לא האמנתי לאף סיפור כזה.

אימא שלי הפסיקה לנסות אותם עליי לפני שנים.

היא אוהבת אותי, אימא שלי, גם אם נעשיתי שמנמוך בחודשים האחרונים. והיא הבטיחה לי שבאחד הימים אני אצטרך לכרוע כדי לראות את הפרצוף שלי במראות כאלה. אני בא ממשפחה של גברים גבוהים, מסתבר. לא שזה מנחם אותי. קראתי על גנים שמדלגים על דורות, וכמו שאני מכיר את עצמי, אני אהיה הגמד השמן הראשון במאה שנים של הגברים במשפחת בומונט.

חוץ מזה, היא שוכחת שהיא מתעלמת מהדנ"א הנגדי שעזר ליצור אותי...

זה נושא שאני נחוש בדעתי להעלות לשיחה בחופשה הזאת. לא אכפת לי כמה פעמים היא ניסתה להתחמק ממני ולשנות את הנושא. סיפור החסידה כבר לא יכול להשביע רצון.

אני חייב לדעת.

כולם אומרים שאני דומה לה. אבל אין להם ברירה, לא? הם לא יכולים להשוות אותי לתא זרע לא מזוהה.

בעצם, העובדה שאני לא יודע מי אבא שלי עשויה להוסיף לאשליות הגדוּלה שכבר הספקתי לטפח. וזה מאוד לא בריא, בייחוד לילד כמוני, אם אני עדיין ילד. או אם אי־פעם הייתי, מה שאני אישית מטיל בו ספק.

ברגע זה ממש, כשגופי מואץ על פני מרכז אירופה, אבי יכול להיות כל מי שיעלה בדמיוני. כל מי שמתאים לי כרגע. לדוגמה: אולי אנחנו עומדים להתרסק, ולקפטן יש מצנח רזרבי אחד בלבד. אני יכול להציג את עצמי לפניו כבנו והוא יציל אותי, נכון?

במחשבה שנייה, אולי מוטב שלא אדע. ייתכן שמקורם של תאי הגזע שלי אי־שם במזרח הרחוק ואז אני אצטרך ללמוד מנדרינית כדי לתקשר עם אבא שלי, וזאת שפה שנורא קשה לשלוט בה.

לפעמים הייתי רוצה שאימא תיראה יותר כמו אימהות אחרות. כלומר, היא לא קייט מוס או משהו כזה כי היא די זקנה, אבל זה מביך כשחברים מהכיתה והמורים שלי וכל גבר שבא לבית שלנו מסתכל עליה בצורה כזאת. כולם אוהבים אותה כי היא נדיבה ומצחיקה, ומבשלת ורוקדת באותו הזמן. ולפעמים החלק שלי בה לא נראה מספיק והלוואי שלא הייתי צריך לחלוק אותה עם אחרים.

כי אני אוהב אותה הכי בעולם.

היא לא הייתה נשואה כשהיא ילדה אותי. לפני מאה שנה הייתי נולד בבית מחסה וקרוב לוודאי ששנינו היינו מתים משחפת כעבור כמה חודשים. היו קוברים אותנו בקבר אחים, והשלדים שלנו היו שוכבים יחד לנצח.

לעיתים קרובות אני שואל את עצמי אם היא נבוכה בגלל התזכורת החיה לחוסר המוסריות שלה, שזה אני. האם בגלל זה היא שולחת אותי לפנימייה?

אני הוגה חוסר מוסריות מול הראי. אני אוהב מילים. אני אוסף אותן, כמו שחברים בכיתה אוספים קלפי כדורגל או בנות, תלוי ברמת הבגרות שלהם. אני אוהב להוציא אותן החוצה, לשלב אותן למשפט כדי להביע את המחשבות שלי בצורה הכי מדויקת שאפשר. אולי באחד הימים אני ארצה לשחק איתן באופן מקצועי. בואו נהיה כנים, אני לעולם לא אשחק במנצ'סטר יונייטד, בהתחשב במצבי הגופני הנוכחי.

מישהו דופק בדלת. איבדתי את תחושת הזמן, כרגיל. אני מסתכל בשעון ומבין שאני כאן יותר מעשרים דקות. עכשיו אני אצטרך להתמודד מול עשרים נוסעים שעומדים בתור ומתים להשתין.

אני מציץ בראי בפעם האחרונה — מבט אחרון על השמנמוך. ואז אני מסב את עיניי, נושם נשימה עמוקה ויוצא משם כמו בראד פיט.

1

"הלכנו לאיבוד. אני אצטרך לעצור בצד."

"לא, אימא! חושך מצרים פה, ואנחנו תלויים על צלע ההר! אין איפה לעצור."

"בלי פאניקה, מותק. אני אמצא מקום בטוח."

"בטוח? חה! הייתי מביא את נעלי הטיפוס שלי ואת דוקרן הקרח אם הייתי יודע."

"יש שם בהמשך מפרץ חניה." הלנה ניווטה את הרכב השכור, הלא־מוכר לה, לאורך העיקול החד. היא העיפה מבט בבנה, שכיסה את עיניו בכפות ידיו, והניחה את ידה על ברכו. "אתה יכול להסתכל עכשיו." ואז הציצה מבעד לחלון, אל העמק התלול מתחת, וראתה את אורות החוף מנצנצים למטה. "זה יפה כל כך," היא התנשמה.

"לא, אימא, זה לא 'יפה'. 'יפה' זה כשלא נהיה אבודים אי־שם בארץ זרה, במרחק כמה פסיעות מנפילה לעומק של שבעת אלפים מטר אל מותנו הוודאי. הם לא שמעו כאן על מעקות בטיחות?"

הלנה התעלמה ממנו וגיששה מעל ראשה למצוא את מתג האור הפנימי. "תן לי את המפה, מותק."

אלכס עשה כדבריה. היא סובבה את המפה. "איימי עדיין ישנה?"

אלכס הסתובב להביט באחותו בת החמש, השרועה על המושב האחורי עם טליה שלה, בובה בצורת כבשה, תחובה מתחת לזרועה. "כן. למזלה. הנסיעה הזאת יכולה לצלק אותה לכל החיים. לעולם לא נצליח להעלות אותה לרכבת ההרים בפארק אובליביון אם היא תראה איפה אנחנו עכשיו."

"בסדר, אני יודעת מה עשיתי. אנחנו צריכים לחזור במורד הגבעה..."

"ההר," תיקן אלכס.

"לפנות שמאלה כשנראה את השלט לקאתיקאס ולהמשיך הלאה. הנה." הלנה הושיטה את המפה לאלכס והעבירה את מוט ההילוכים למה שהיא חשבה שהיה רוורס. הם נטו קדימה.

"אימא! זהירות!"

"מצטערת." הלנה ביצעה במגושם פנייה חדה וחזרה אל הכביש הראשי.

"חשבתי שאת יודעת איפה המקום הזה," מלמל אלכס.

"מותק, הייתי מבוגרת ממך בשנתיים בלבד בפעם האחרונה שהייתי כאן. לידיעתך, זה היה כמעט לפני עשרים וארבע שנים. אבל אני בטוחה שאני אזהה אותו ברגע שנגיע לכפר."

"אם בכלל נגיע."

"אוף, תפסיק ליילל! אין לך שום חוש הרפתקני?" הלנה נשמה לרווחה כשראתה את השלט לקאתיקאס. היא פנתה. "זה יהיה שווה את זה כשנגיע לשם, אתה תראה."

"זה אפילו לא קרוב לחוף. ואני שונא זיתים. והצ'נדלרים. רופרט הוא כזה אידיוט."

"אלכס, מספיק! אם אתה לא יכול להגיד משהו חיובי, תשתוק ותן לי לנהוג."

אלכס הסתגר בשתיקה זועפת בזמן שהלנה עודדה את הסיטרואן לטפס במעלה המדרון התלול וחשבה כמה חבל שהמטוס שלהם איחר והנחית אותם בפאפוס קצת אחרי השקיעה. עד שהם יצאו מביקורת הדרכונים ומצאו את הרכב השכור שלהם, כבר ירדה החשכה. היא ציפתה בשמחה לנסיעה הזו במעלה ההרים לביקור בזיכרונות ילדותה ולראייתם מחדש מבעד לעיני ילדיה.

אבל לעיתים קרובות החיים לא מממשים את ציפיותינו, היא חשבה, בייחוד כשמדובר בזיכרונות יקרים כאלה. והיא הייתה מודעת לכך שהקיץ שבילתה בביתו של הסנדק שלה כשהייתה בת חמש־עשרה היה זרוע אבקת קסם היסטורית.

ועד כמה שזה היה מגוחך, היה חשוב לה שבית פנדורה יהיה מושלם כפי שזכרה אותו. פנדורה. מבחינה הגיונית, היא ידעה שזה לא ייתכן, שהביקור החוזר עלול להידמות לפגישה עם מושא האהבה הראשון אחרי עשרים וארבע שנים: שנשמר בזיכרוננו במלוא כוחו ויפי נעוריו, אבל במציאות, מאפיר ומתפורר באיטיות.

והיא ידעה שיש גם אפשרות נוספת...

האם הוא עדיין יהיה שם?

ידיה של הלנה התהדקו על ההגה, והיא הדפה מעליה את המחשבה.

הבית הנקרא פנדורה, שנראה אז כמו בית אחוזה, יהיה בוודאי קטן מכפי שזכרה. הרהיטים העתיקים, שהובאו מאנגליה בידי אנגוס, הסנדק שלה, בתקופה שבה הוא שלט ביד רמה על שאריות הצבא הבריטי שעדיין חנה בקפריסין, נראו אנינים, אלגנטיים ובלתי מושגים. הספות המצופות אריג דמשק תכול בטרקלין האפלולי — שתריסיו מוגפים תדיר כהגנה מפני קרני השמש המסנוורות — שולחן הכתיבה הג'ורג'יאני בחדר העבודה שבו ישב אנגוס בכל בוקר, פותח את מכתביו בחרב מיניאטורית דקה, ושולחן האוכל הגדול שמשטחו החלק דמה לזירת החלקה... כולם ניצבו כזקיפים בזיכרונה.

הבית היה ריק זה שלוש שנים, מאז שאנגוס נאלץ לשוב לאנגליה בגלל בריאות רופפת. הוא התלונן מרה וטען שהטיפול הרפואי בקפריסין היה טוב ממש כמו שירות הבריאות הלאומי במולדת אם לא יותר, אבל אפילו הוא הודה באי חשק שהיעדרן של זוג רגליים אמינות ונסיעות תכופות לבית חולים במרחק ארבעים וחמש דקות לא עשו את החיים בכפר הררי לנוחים במיוחד.

הוא ויתר לבסוף על מאבקו להישאר בבית פנדורה האהוב שלו, ומת לפני שישה חודשים מדלקת ריאות ומאומללות. גופו שכבר נחלש אחרי שבעים ושמונה שנים באקלימים סוב־טרופיים התקשה להסתגל לאפרוריות הלחה של הפרוור הסקוטי.

הוא הוריש הכול להלנה, בת הסנדקות שלו — כולל פנדורה.

היא בכתה כששמעה את החדשות. הדמעות נמהלו באשמה על כך שלא ביקרה אותו לעיתים קרובות יותר בדיור המוגן כפי שתכננה.

צלצול הטלפון הנייד שלה במעמקי התיק פרץ אל מחשבותיה.

"תענה, טוב?" היא אמרה לאלכס. "זה בטח אבא שרוצה לדעת אם הגענו."

אלכס חיטט כרגיל בחוסר הצלחה בתיק של אימו עד ששלף את הנייד כמה רגעים לאחר שפסקו הצלצולים. הוא בדק לראות מי טלפן. "זה היה אבא. את רוצה שאני אחזיר לו צלצול?"

"לא, נעשה את זה כשנגיע."

"אם נגיע."

"ברור שנגיע. אני מתחילה לזהות את האזור. אנחנו במרחק של לא יותר מעשר דקות עכשיו."

"הטברנה של הארי הייתה כאן בזמנך?" שאל אלכס כשהם חלפו על פני דקל ניאון מאיר בחזית של מסעדה ראוותנית, מלאה מכונות משחק וכיסאות פלסטיק לבנים.

"לא, אבל זה כביש מקשר חדש עם המון אפשרויות מסחר. בזמני הוא היה סתם דרך מאובקת אל הכפר."

"יש להם ערוץ סקיי. אנחנו יכולים ללכת לשם איזה ערב?" הוא שאל בתקווה.

"אולי." החזון של הלנה על ערבים מבושמים על המרפסת הנפלאה של פנדורה המשקיפה על כרמי זיתים, בלוויית יין מקומי ותאנים שנקטפו ישר מהעץ לא כלל טלוויזיה או דקלי ניאון.

"אימא, עד כמה הבית שאנחנו נוסעים אליו בסיסי? אני מתכוון, יש שם חשמל?"

"ברור שיש, טיפשון." הלנה התפללה שהאישה שהחזיקה את המפתחות הדליקה את האור. "תראה, אנחנו נכנסים לכפר עכשיו. עוד כמה דקות ונהיה שם."

"אולי אני אוכל לרכוב בחזרה לבר ההוא," מלמל אלכס, "אם אצליח להשיג אופניים."

"אני רכבתי מהבית לכפר כמעט כל יום."

"אלה היו אופניים עם גלגל קדמי ענקי?"

"מצחיק מאוד! אלה היו אופניים רגילים עם שלושה מהלכים וסל בחזית." אמרה הלנה שנזכרה. "הייתי קונה את הלחם במאפייה."

"כמו האופניים שהמכשפה ב'קוסם מארץ עוץ' רוכבת עליהם כשהיא חולפת ליד החלון של דורותי?"

"בדיוק. עכשיו תשתוק, אני צריכה להתרכז. אנחנו באים מהצד השני של הרחוב בגלל הכביש החדש, ואני צריכה שקט בשביל להתמצא."

לפניה, הלנה יכלה לראות את אורות הכפר. היא האטה כשהכביש נעשה צר יותר והחצץ הגירי חרק מתחת לצמיגים. בניינים התחילו להופיע, בנויים אבן קפריסאית לבנבנה ויוצרים לבסוף חומה מתמשכת משני הצדדים.

"תראה, יש שם כנסייה, בהמשך." הלנה הצביעה על בניין שהיה הלב הפועם של הקהילה הקטנה בקאתיקאס. כשהם חלפו על פניה היא ראתה כמה צעירים סביב ספסל בחצר, שתשומת ליבם מתמקדת בנערות שחורות עין שישבו עליו באפס מעשה. "זה מרכז הכפר."

"מקום פופולרי, זה בטוח."

"בהחלט, כמה טברנות טובות מאוד נפתחו כאן בשנים האחרונות. ותראה, הנה החנות. הם התרחבו לבית הסמוך. הם מוכרים ממש כל מה שרק תרצה."

"אני אקפוץ לשם לקנות את הדיסק האחרון של אול אמריקן ריג'קטס, מה את אומרת?"

"די, אלכס!" סבלנותה של הלנה פקעה. "אני יודעת שאתה לא רוצה להיות פה, אבל למען השם, אתה עוד לא ראית את פנדורה. לכל הפחות, תן לזה הזדמנות, בשבילי, אם לא בשבילך!"

"בסדר, סליחה, אימא, סליחה."

"הכפר היה פעם ציורי מאוד, וממה שאני יכולה לראות, הוא לא השתנה בהרבה," אמרה הלנה בהקלה. "אבל נוכל לסייר שם מחר."

"אנחנו יוצאים מהכפר עכשיו, אימא," העיר אלכס בעצבנות.

"כן. אתה לא יכול לראות את זה עכשיו, אבל משני הצדדים שלך יש דונמים של כרמים. הפרעונים היו מביאים מכאן יין למצרים כי הוא היה עד כדי כך טוב. אנחנו פונים עכשיו, אני בטוחה. תחזיק חזק. הדרך די קופצנית."

כששביל החצץ הגס התפתל מטה דרך הגפנים, הלנה העבירה להילוך ראשון והדליקה את האורות למלוא העוצמה כדי להתמודד עם המהמורות הבוגדניות.

"רכבת כאן על אופניים כל יום?" אמר אלכס בהפתעה. "וואו! אני מתפלא שלא התגלגלת לתוך הגפנים."

"זה קרה לי לפעמים, אבל לומדים איפה המקומות הכי מסוכנים." הלנה חשה נחמה מוזרה מכך שהמהמורות נותרו בדיוק כפי שזכרה אותן. היא חששה שתמצא שם כביש אספלט.

"כבר הגענו, אימא?" קול מנומנם בא מהמושב האחורי. "זה נורא קופצני."

"כן, כמעט הגענו. עוד כמה שניות, ממש."

כן, הגענו...

תערובת של התלהבות וחרדה חלפה בה כשהם פנו לשביל צר, והצללית המוצקה והאפלה של פנדורה נגלתה לעין. היא הסיעה את הרכב דרך שערי הברזל החלודים, שנפתחו לנצח לפני שנים, וכעת קרוב לוודאי שלא ניתן להזיזם. היא עצרה וכיבתה את המנוע.

"הגענו."

לא נשמעה תגובה מהילדים. היא הביטה סביבה וראתה שאיימי נרדמה שוב. אלכס ישב לצידה, מביט לפנים.

"ניתן לאיימי לישון עד שנמצא את המפתח," הציעה הלנה כשפתחה את הדלת ומשב חם תקף אותה. היא יצאה מהרכב, עמדה ונשמה את הריח החזק המוכר למחצה של הזית, הגפן והאבק — הרחוק כל כך מכבישי אספלט ומדקלי ניאון. חוש הריח הוא באמת החזק מכל החושים, היא חשבה. הוא מעורר רגע מסוים, אווירה, בדייקנות חדה.

היא נמנעה מלשאול את אלכס מה הוא חושב על הבית, כי עדיין לא היה על מה לחשוב ונמאס לה לשמוע תגובות שליליות. הם עמדו בחשכה העמוקה באחורי הבית, שבתריסיו המוגפים נראה כמו קסרקטין.

"נורא חשוך, אימא."

"אני אדליק שוב את הפנסים של הרכב. אנג'לינה אמרה שהיא תשאיר את הדלת האחורית פתוחה." הלנה רכנה לתוך הרכב והדליקה את הפנסים. היא צעדה על פני החצץ אל הדלת, ואלכס בעקבותיה. ידית הנחושת הסתובבה בקלות, והיא פתחה את הדלת בדחיפה וגיששה אחרי מתג החשמל. כשמצאה אותו, היא עצרה את נשימתה ולחצה. הכניסה האחורית הוצפה פתאום באור.

"תודה לאל," היא מלמלה, פתחה עוד דלת ולחצה על מתג נוסף. "זה המטבח."

"כן, אני יכול לראות את זה." אלכס התקדם לאיטו בחדר הגדול וחסר האוויר, שהכיל כיור, תנור עתיק, שולחן עץ גדול ושידה ולשית שתפסה קיר שלם. "זה בסיסי מאוד."

"אנגוס כמעט לא נכנס לכאן. סוכנת הבית שלו עשתה את כל עבודות הבית. אני לא חושבת שהוא בישל ארוחה אחת כל חייו. זאת הייתה במידה רבה תחנת עבודה, לא אזור נוחות כמו המטבחים בימינו."

"אז איפה הוא אכל?"

"בחוץ על המרפסת, כמובן. כמו כולם כאן." הלנה פתחה את הברז. זרזיף מים ניתז החוצה באי חשק, ואז הפך לשיטפון.

"אני לא רואה כאן מקרר," אמר אלכס.

"זה במזווה. אנגוס אירח כאן לעיתים קרובות, והנסיעה לפאפוס הייתה ארוכה מדי, אז הוא התקין מערכת קירור בתוך המזווה. ולא, לפני שאתה שואל, לא היה מקפיא בימים ההם. הדלת נמצאת משמאלך. לך ותבדוק אם המקרר עדיין שם, טוב? אנג'לינה אמרה שהיא תשאיר לנו קצת חלב ולחם."

"בטח."

אלכס יצא מהמטבח, והלנה המשיכה להדליק את האורות ומצאה את עצמה באולם הכניסה הראשי בקדמת הבית. רצפת האבן המשופשפת, בדוגמת לוח שחמט, הדהדה תחת כפות רגליה. היא נשאה את מבטה אל גרם המדרגות הראשי, שהמעקה המגולף שלו מעץ אלון כבד הותקן בידי בעלי מלאכה מיומנים שאנגוס הביא במיוחד מאנגליה. מאחוריה ניצב אורלוגין גדול, כמו זקיף, אבל לא מתקתק עוד.

הזמן עמד מלכת כאן, היא חשבה לעצמה כשפתחה את הדלת לטרקלין.

הספות התכולות היו מכוסות בסדינים. היא הסירה אחד מהם ושקעה ברכות נוצית. תחושת האריג, שהיה אמנם עדיין נקי ללא רבב, הייתה פריכה בין אצבעותיה, כאילו התבלה. היא קמה וחצתה את החדר אל אחד משני החלונות הצרפתיים שהובילו החוצה אל חזית הבית. היא הסיטה את תריסי העץ שהגנו על החדר מפני השמש, סובבה את ידית הברזל הנוקשה ויצאה אל המרפסת.

אלכס מצא אותה כמה שניות אחר כך, שעונה על המעקה בקצה המרפסת. "המקרר נשמע כאילו הוא חטף התקף אסתמה," הוא אמר. "אבל יש שם חלב וביצים ולחם. ויש לנו גם מספיק מזה, זה בטוח." הוא נופף מולה סלמי ורוד ענקי. הלנה לא ענתה. הוא נשען לצידה. "נוף יפה," הוא הוסיף.

"מרהיב, לא?" היא חייכה, שמחה שזה מוצא חן בעיניו.

"האורות הקטנים ההם שם למטה זה החוף?"

"כן. בבוקר תוכל לראות את הים מעבר להם. וכרמי הזיתים והגפנים משתפלים מתחתינו לתוך העמק, עם ההרים מכל צד. יש עץ זית נהדר שם בגן, והאגדה מספרת שהוא בן ארבע מאות."

"זקן... כמו כל דבר פה." אלכס הביט מטה, ואז לשמאל ולימין. "הוא מאוד, אה, מבודד, המקום הזה, לא? אני לא יכול לראות בתים אחרים."

"חשבתי שאולי יבנו כאן מסביב כמו שעשו לאורך החוף, אבל לא." הלנה פנתה אליו. "תן לי חיבוק, מותק." היא כרכה את זרועותיה סביבו. "אני שמחה כל כך שאנחנו פה."

"יופי. אני שמח שאת שמחה. אולי כדאי שנכניס את איימי פנימה? אני פוחד שהיא תתעורר, תיבהל ותברח. ואני מת מרעב."

"בוא נעלה למעלה ונמצא לה קודם חדר מתאים."

הלנה הוליכה את אלכס בחזרה לאורך המרפסת, והתעכבה מתחת לפרגולה המכוסה גפן שסיפקה מקלט מבורך משמש הצהריים. שולחן הברזל הארוך, שצבעו הלבן התקלף, ורובו כוסה בעלים יבשים שנשרו מהגפן שמעליו, עמד נטוש מתחתיה.

"כאן אכלנו את כל ארוחות הצהריים והערב. והיינו צריכים להתלבש בהתאם. אסור היה לשבת בבגד ים או במכנסיים קצרים סביב השולחן של אנגוס, לא משנה כמה חם היה." היא הוסיפה.

"את לא תכפי את זה גם עלינו, אימא, נכון?" הלנה פרעה את שערו הבלונדיני הסמיך של בנה ונשקה לקצה ראשו. "אני אראה את עצמי בת מזל אם אצליח להביא את כולכם לשולחן, ולא משנה מה תלבשו. איך השתנו הזמנים," היא נאנחה, ואז הושיטה לו את ידה. "בוא, בוא נעלה ונראה מה יש למעלה."

 

השעה הייתה כמעט חצות כשהלנה התיישבה סוף־סוף על המרפסת הקטנה הצמודה לחדר השינה של אנגוס. איימי ישנה שינה עמוקה על מיטת המהגוני הגדולה בפנים. הלנה החליטה להעביר אותה למחרת לאחד החדרים האחרים, לאחר שהיא תגלה היכן מאוחסנים המצעים. אלכס היה בהמשך המסדרון, שוכב על המזרן החשוף. הוא סגר את כל התריסים כדי להגן על עצמו מפני היתושים, אם כי בחדר שרר חום כבד כמו בסאונה. הלילה לא הייתה שום לחישת רוח.

הלנה שלחה את ידה לתיקה ושלפה את הנייד שלה וחפיסת סיגריות מעוכה. היא הניחה את השניים על ברכיה והסתכלה עליהם. קודם סיגריה, היא החליטה. היא לא רצתה לשבור את הקסם. היא ידעה שוויליאם, בעלה, לא יאמר במתכוון משהו שיטיל אותה בחזרה למציאות, אבל רוב הסיכויים שהוא יעשה את זה. ושזאת לא תהיה אשמתו, כי יהיה לגמרי הגיוני מצידו לספר לה אם הטכנאי בא לתקן את המדיח ולשאול איפה היא מחביאה את שקיות האשפה כי מחר מפנים את האשפה. הוא הניח שהיא תשמח לשמוע שהכול בשליטה.

ו... היא תשמח. אבל לא עכשיו...

הלנה הציתה סיגריה, שאפה ותהתה מדוע יש משהו חושני כל כך בעישון בלילה ים תיכוני חם. היא עישנה בפעם הראשונה בחייה במרחק כמה מטרים מהמקום שבו היא ישבה עכשיו. אז היא חשה אשמה ועונג על הפרת האיסור. כעבור עשרים וארבע שנים, היא ישבה וחשה אשמה לא פחותה, מצטערת שלא הצליחה להיגמל סופית מההרגל הזה. אז היא הייתה צעירה מכדי לעשן, עכשיו, כמעט בת ארבעים, היא מבוגרת מדי. המחשבה העלתה חיוך על פניה. נעוריה, הכלואים בין הפעם הראשונה שהייתה בבית הזה ועישנה את הסיגריה הראשונה שלה לבין הלילה הזה.

היו אז חלומות רבים כל כך, ציפיות לעתיד. את מי היא תאהב? היכן תחיה? לאן ייקח אותה הכישרון שלה? האם היא תהיה מאושרת?

ועכשיו, רוב השאלות האלה כבר קיבלו מענה.

"בבקשה, שהחופשה הזאת תהיה מושלמת ככל האפשר," היא לחשה אל הבית, הירח והכוכבים. בשבועות האחרונים הייתה לה תחושה מוזרה של חורבן מתקרב, וככל שניסתה, היא לא הצליחה להתנער ממנה. אולי זו העובדה שהיא מתקרבת במהירות ליום הולדת שהוא ציון דרך, או פשוט מפני הידיעה שהיא חוזרת לכאן...

היא כבר יכלה לחוש את האווירה המאגית של פנדורה סוגרת סביבה, כאילו עלה בכוחו של הבית לקלף את כל שכבות המגן ולחשוף את נפשה. כמו שקרה בפעם האחרונה.

היא מעכה את הסיגריה המעושנת למחצה וזרקה אותה לתוך הלילה, לקחה את הנייד וחייגה אל ביתה באנגליה. ויליאם ענה בצלצול השני. "שלום, יקירי, זאת אני," היא אמרה.

"הגעתם בשלום?" הוא שאל, והלנה חשה נחמה מיידית למשמע קולו.

"כן. מה קורה בבית?"

"הכול בסדר. כן. בסדר."

"מה שלום הטרוריסט בן השלוש?" היא שאלה בחיוך.

"פרד נרגע סוף־סוף, תודה לאל. הוא כועס מאוד על כך שכולכם נסעתם והשארתם אותו עם האבא הזקן שלו."

"אני מתגעגעת אליו. סוג של." הלנה צחקקה בקול נמוך. "אבל לפחות רק עם אלכס ואיימי כאן, תהיה לי הזדמנות לארגן את הבית לפני ששניכם תבואו."

"הוא ראוי למגורים?"

"אני חושבת שכן, אבל אהיה חכמה יותר בבוקר. המטבח בסיסי מאוד."

"אם כבר מדברים על מטבחים, הטכנאי של המדיח בא היום."

"באמת?"

"כן. והוא תיקן אותו, אבל יכול להיות שהיינו צריכים לקנות חדש במקום כל הכסף שזה עלה."

"נו, באמת." הלנה כבשה חיוך. "שקיות האשפה במגירה השנייה משמאל לכיור."

"רציתי לשאול אותך איפה הן. פועלי הניקיון באים מחר, כידוע לך. תתקשרי אליי בבוקר?"

"כן. נשיקה גדולה לפרד ולך. להתראות, יקירי."

"להתראות. לילה טוב."

הלנה נשארה לשבת עוד קצת ונשאה את עיניה אל שמי הלילה המפוארים — זרועי רבבות כוכבים שזרחו כאן כמדומה ביתר עוז — וחשה שהעייפות מתחילה לתפוס את מקומו של האדרנלין. היא חמקה בשקט פנימה ונשכבה על המיטה לצד איימי, ובפעם הראשונה זה שבועות היא נרדמה מייד.