זריחה במליבו

מליבּוּ עולה באש.

זה פשוט מה שמליבו עושה מדי פעם.

סופות טורנדו פושטות על מישורי המערב התיכון. שיטפונות מציפים את דרום ארצות הברית. הוריקנים זורעים הרס במפרץ מקסיקו.

וקליפורניה בוערת.

האזור עלה באש שוב ושוב כשגרו בו בני שבט צ'וּמַש חמש מאות שנה לפני הספירה. הוא עלה באש במאה התשע־עשרה כשמתיישבים ספרדים השתלטו על האזור. הוא עלה באש ב-4 בדצמבר 1903, כשפרדריק ומֵיי רינג' היו הבעלים של השטח שכיום נקרא מליבו. הלהבות אחזו ברצועת חוף באורך חמישים קילומטר וכילו את בית החוף הוויקטוריאני שלהם.

מליבו עלתה באש ב-1917 וב-1929, הרבה אחרי שכוכבי הקולנוע הראשונים כבר גרו בה. היא עלתה באש ב-1956 וב-1958, כשרוכבי הסקייטבורדים ושוחרות השיזוף הגיעו אל חופיה. היא עלתה באש ב-1970 וב-1978, אחרי שההיפים התנחלו בין גבעותיה.

היא עלתה באש ב-1982 וב-1985, ב-1993 וב-1996, ב-2003, ב-2007 וב-2018. וגם בין לבין.

כי טִבעה של מליבו הוא לבעור.

בגבולה של מליבו ניצב כיום שלט שעליו נכתב "מליבו, 43 קילומטרים של נוף יפהפה". רצועת הבתים הארוכה והצרה — אזור שמקיף את החוף הצנום לאורך כמעט חמישים קילומטרים — מורכבת מהרים ומיָם, ומפוצלת בכביש בן שני נתיבים שנקרא כביש פּסיפיק קוֹסט.

ממערב לפסיפיק קוסט ישנה שורה ארוכה של חופים המערסלים את גלי האוקיינוס השקט הנוצצים בכחול. באזורים רבים לאורך החוף, בקתות חוף מגובבות בצפיפות לאורך הכביש, צרות וגבוהות ומתחרות על הנוף. קו החוף סלעי ומשונן. הגלים צלולים ונמרצים. האוויר מדיף ריח רענן של מי ים מלוחים.

ממש ממזרח לכביש פסיפיק קוסט מתנשאים ההרים העצומים והצחיחים. הם שולטים בקו הרקיע בגוֹני חום־אדמדם וירוק דהה ומנוקדים בשיחי מדבר, עצים ושיחים קוצניים.

האדמה כאן יבֵשה. מרבץ של חומרי בערה. כל רוח קלה נושאת עימה ברכה או קללה.

רוחות סנטה אנה המקומיות נחפזות בין ההרים והעמקים מִפּנים היבשה לעבר החוף, חמות ועזות. האגדה מספרת שהן מבשרות תוהו ובוהו, אבל למעשה הן חומרי הצתה.

ניצוץ זעיר בחורשת מדבר יבשה יכול להתלקח לאש משתוללת שתבער בכתום ובאדום עזים. היא טורפת את האדמה ופולטת עשן שחור וסמיך שצובע את השמיים ומעמעם את השמש על פני קילומטרים, והאפר צונח כפתיתי שלג.

עשבים, שיחים ועצים; בקתות, אחוזות ובתי קוטג' דו־קומתיים; כרמים ושטחים חקלאיים — צמחייה ומבנים, כולם עולים בעשן ומותירים אחריהם אדמה חרוכה.

אבל האדמה הזאת צעירה שוב ומוכנה להצמיח דבר־מה חדש.

הרס. ואחריו התחדשות, עלייה מתוך האפר. סיפורה של האש.

השרֵפה במליבו ב-1983 החלה לא בגבעות היבשות אלא על קו החוף.

היא פרצה ברחוב קְליפסַייד 28150 ביום שבת 27 באוגוסט בביתה של נינה ריוָוה, במהלך אחת המסיבות הידועות ביותר לשמצה בהיסטוריה של לוס אנג'לס.

המסיבה השנתית יצאה מכלל שליטה זמן־מה סמוך לחצות.

בשבע בבוקר קו החוף של מליבו כבר היה אפוף להבות.

מפני שבדיוק כשם שטִבעה של מליבו לבעור, כך היה זה טבעו של אדם מסוים להצית אש ואז לקום וללכת.

יום שבת, 27 באוגוסט 1983

חלק ראשון
07:00 עד 19:00

07:00

נינה ריווה התעוררה ואפילו לא פקחה עיניים.

המוּדעוּת חלחלה אליה לאט, כאילו בישרה לה בעדינות את בואו של הבוקר. היא שכבה במיטה וחלמה על הגלשן המתוח מתחת לחזהּ בתוך הים ואז החלה להיזכר במציאות — שמאות אנשים ינהרו אל ביתה בעוד שתים־עשרה שעות בסך הכול. כשכבר התעוררה לגמרי עלה שוב בדעתה שכל אחד ואחד מבין האנשים שיגיעו הערב כבר שמע על השפלתה הפומבית.

היא התייסרה בגלל כל זה אפילו לפני שהציצה מבעד למסכי ריסיה.

כשנינה האזינה בתשומת לב היא יכלה לשמוע — רק בקושי — את גלי הים המתנפצים מטה אל הצוק.

היא תמיד דמיינה שתקנה בית כמו זה שהיא ואחֶיה גדלו בו ברחוב אוֹלד מליבו. בקתת חוף רעועה לא הרחק מכביש פסיפיק קוסט, בנויה על עמודים ומזדקרת אל מעל הים. היו לה זיכרונות נעימים של נתז הגלים על החלונות, של עץ נרקב ומתכת מחלידה המחזיקים את הרצפה שתחת כפות רגליה. היא רצתה לעמוד במרפסת ביתה ולהשקיף מטה כדי לראות את הגאות, לשמוע את רעש הגלים השועטים תחתיה.

אבל ברנדון רצה לגור על צוק.

אז הוא הלך וקנה להם את אחוזת הזכוכית והבטון הזאת במובלעת הצוק פּוֹינט דוּם, חמישה־עשר מטרים מעל קו החוף, ירידה תלולה במורד סלעים ומדרגות עד לגלים הנשברים.

נינה הקשיבה כמיטב יכולתה לקול המים ועדיין לא פקחה את עיניה. למה לה? לא היה שום דבר שהיא רצתה לראות.

ברנדון לא היה במיטתה. ברנדון לא היה בבית. ברנדון אפילו לא היה במליבו. הוא היה במלון בוורלי הילס, עם קירותיו המטויחים בוורוד ועצי הדקל הירוקים שסביבו. בשעת בוקר מוקדמת זו סביר שהוא היה שקוע בשינה בעוד זרועותיו כרוכות סביב קארי סוֹטוֹ. כשהוא יתעורר הוא כנראה ירים את כף ידו הגדולה, יסיט את שערה מעל פניה וינשק אותה על הצוואר. ואז הם בטח יתחילו לארוז יחד לקראת נסיעתם למשחקי אליפות ארצות הברית הפתוחה בטניס.

איכס.

נינה לא שנאה את קארי סוטו על כך שגנבה ממנה את בעלה, מפני שבעלים הם לא משהו שאפשר לגנוב. קארי סוטו לא הייתה גנבת; ברנדון רנדל היה בוגד.

הוא היה הסיבה היחידה שבגללה נינה ריווה הופיעה על שער המגזין 'ועכשיו זה', מתחת לכותרת "שברון הלב של נינה: איך מחצית מהזוג הנוצץ של אמריקה נזנחה מאחור".

פורסם שם מאמר שלם שהוקדש לעובדה שבעלה, הטניסאי המקצועי, עזב אותה רשמית לטובת המאהבת שלו, טניסאית מקצועית גם היא.

תמונת השער הייתה מחמיאה למדי. הם שלפו את אחת התמונות שלה כשדגמנה בגדי ים במלדיביים בתחילת אותה שנה. היא לבשה בתמונה ביקיני בגזרה גבוהה בצבע ורוד פוקסיה. עיניה החומות הכהות וגבותיה העבות מוסגרו בשערה הארוך, שהשמש הבהירה את גוֹני החוּם שלו ושנראה רטוב מעט ועדיין קצת מתולתל. וכן, כמובן, היו השפתיים המפורסמות שלה. שפה תחתונה בשרנית ומעליה השפה העליונה הצנומה יותר — שפתי ריווה, כפי שהן כונו כשהתחילה להתפרסם בזכות אביה, מיק.

בתמונה המקורית נינה החזיקה גלשן צהוב־לבן, גלשן הטאוּן אנד קאנטרי שלה שאורכו 1.88 מ'. בשער המגזין חתכו את הגלשן. אבל היא כבר התרגלה לדברים האלה.

בתוך המגזין הייתה תמונה של נינה במגרש החניה של סוּפר ראלפס, שצולמה כשלושה שבועות לפני כן. נינה לבשה אז ביקיני לבן ומעליו שמלת קיץ פרחונית. היא עישנה סיגריית וירג'יניה סלימס והחזיקה שישיית פחיות משקה דיאט. מבט מקרוב בתמונה הראה בבירור שהיא בכתה.

לצד התמונה פרסמו תמונה של אביה מאמצע שנות השישים. הוא היה גבוה, כהה ונאה במובן המסורתי של המילה, בבגד ים, חולצת הוואי וסנדלים, עומד מול מרכז הקניות טְראנקס, מעשן מרלבורו ומחזיק שקית קניות. מעל התמונות נמתחה הכותרת "התפוח לא נפל רחוק מהעץ של ריווה".

על העטיפה הם הציגו את נינה כאשתו הזנוחה של אדם מפורסם, ובפנים הם הציגו אותה כבתו של אדם מפורסם. בכל פעם שחשבה על כך הלסת שלה התהדקה בכעס.

היא פקחה לבסוף את עיניה והסתכלה על התקרה. היא קמה מהמיטה, עירומה פרט לזוג תחתוני ביקיני. היא ירדה במדרגות הבטון אל המטבח המחופה אריחים, פתחה את דלתות ההזזה מזכוכית שנשקפו אל החצר האחורית ויצאה אל הפטיו.

היא נשמה אל קרבה את האוויר המלוח.

עדיין לא היה חם באותו בוקר. הרוח שאורבת לכל עיירות החוף נשבה מכיוון הים. נינה הרגישה אותה על כתפיה בזמן שיצאה אל הדשא המכוסח למשעי והרגישה תחת אצבעות רגליה את הגבעולים הנוקשים. היא הלכה עד שהגיעה אל קצה הצוק.

היא הסתכלה אל האופק. הים היה כחול כדיו. השמש התמקמה בשמיים לפני כשעה. שחפים צווחו בעודם צוללים אל המים ודואים שוב מעלה.

נינה ראתה שהגלים היום טובים, וגל סְוֶול צלול התקרב לעבר ליטל דוּם. היא עקבה בעיניה אחרי סדרת הגלים שאיש לא גלש עליה. זה נראה כמו טרגדיה. הגלים האלה, שהכו בחוף לגמרי לבדם בלי שאיש ייקח עליהם בעלות.

היא תיקח עליהם בעלות.

היא תיתן לים לרפא אותה כפי שעשה תמיד.

אולי היא גרה בְּבית שהיא עצמה לא הייתה בוחרת לעולם. אולי עזב אותה איש שהיא אפילו לא זכרה למה התחתנה איתו. אבל האוקיינוס השקט היה האוקיינוס שלה. מליבו הייתה ביתה.

מה שברנדון מעולם לא הבין הוא שההילה סביב חיים במליבו אינה קשורה לחיי מותרות אלא לחיים בטבע.

מליבו של ימי נעוריה הייתה כפרית יותר מאשר עירונית, ואת הגבעות המשתפלות כיסו דרכי עפר ובקתות צנועות.

מה שנינה אהבה בעיר הולדתה הוא שנמלים תמיד מוצאות בה את דרכן אל משטחי המטבח, ושקנאים לפעמים מטילים לשלשת על הדֶק. גללי סוסים ניקדו את צידי הדרכים הלא־סלולות, לאחר שהושארו שם בידי שכנים שרכבו על סוסיהם לעשות קניות.

נינה גרה ברצועת החוף הקטנה הזאת כל חייה והבינה שאין לה כל דרך למנוע את השינוי שהתחולל בה. היא ראתה את המקום הופך מאסופה של חווֹת צנועות לשכונות של מעמד הביניים. ועכשיו הוא הפך לשטח של בתי אחוזה שהשתרעו על החוף בגדלים עצומים. אבל עם נופים יפים כל כך הייתה ודאות מלאה שהופעתם של העשירים במקום היא רק עניין של זמן.

ההפתעה היחידה הייתה שנינה התחתנה עם אחד מהם. ועכשיו היא חשבה לעצמה שפיסת העולם הזאת נמצאת בבעלותה, תרצה או לא תרצה.

נינה ידעה שבעוד רגע היא תסתובב ותיכנס שוב לבית. היא תלבש בגד ים ותחזור בדיוק למקום הזה, שממנו היא יכולה לרדת בצלע הצוק ולהוציא את הגלשן מהמחסן שיש לה על החוף.

אבל באותה שנייה עצמה נינה חשבה רק על המסיבה שתתקיים הערב, על הרגע שבו תצטרך להיישיר מבט אל כל האנשים שיודעים שבעלה עזב אותה. היא לא זזה. היא עדיין לא הייתה מוכנה להסתובב.

במקום זאת נינה ריווה עמדה על שפת הצוק שהיא מעולם לא רצתה והשקיפה אל מים שהיא ייחלה שיהיו קרובים יותר, ובפעם הראשונה בחייה השקטים היא צעקה אל תוך הרוח.