אי הסודות

כוכבים, אל תבכו בגללי

כוכבים, אל תבכו בגללי

כי אני שר בלילה.

כי מר לי בלב בגלל זו השחרחורת.

כוכבים, אל תגערו בי

כי אני מקונן בלילה.

 

אספר את מר ליבי לכוכבים

כי הם שומרי סוד.

כי יש להם סבלנות

והם מקשיבים כל הלילה

כשאני מספר להם על מר ליבי, ועלייך.

 

ירח, מעולם לא נפלת

לתהום שאני נמצא בה.

ויש לך זכות לשאול

מה איתי, מדוע אני אומלל.

אבל לא תוכל להבין, זה מעולם לא קרה לך.

1

כרתים, בזמן הזה

הכפר אָמירַס היה שרוי בדממה, כמו תיאטרון המחכה להרמת המסך. החום ריטט קלות ברחובות המרוצפים באבנים. בחזית הקָפֶנִיוֹ עמדו כיסאות ריקים, מקובצים באקראי בין שולחנות מרובעים. ליד חנות המינימרקט הסגורה, שקי יוטה ששימשו במסיק הזיתים היו פרושים על תיבות ובהן תפוחי אדמה וירקות, כדי להגן עליהם מפני האור הים תיכוני העז.

עדר עיזים ארוכות שיער נע אל צילה של הכנסייה הקטנה שבראש הגבעה. לכמה שניות, השקשוק העמום של הפעמונים שעל צוואריהן הפר את השלווה והשקט של שעת מנוחת הצהריים.

בכפר למטה דלת כחולה נפתחה בחריקה, ועקרת בית רחבת ירכיים, בגיל העמידה, יצאה וצעדה במהירות ברחובות הצרים. מתוך צילה של בוגנוויליה אדומה־כתומה, חתול לבן כחוש רחרח את האוויר, הצר את עיניו וצפה באישה.

באחד מבתי הכפר ישב זוג קשישים, דוממים כמו קירות האבן. דמות ישו הצלוב השתלשלה מתמונת איקונין צעקנית של גֵיאוֹרגיוֹס הקדוש. נדמה היה שדבר כלשהו בחדר מסיח את דעתו של הקדוש המשסף את הדרקון — קופסת בונבוניירה עולה על גדותיה בתצלומים, במכתבים ובמזכרות, שהייתה מונחת במרכזו של שולחן עגול נמוך.

הזקנה, מריה, שלחה יד ולקחה תמונה דהויה של פּוֹפּי החובקת בזרועותיה את בתה התינוקת. היא בחנה את דמותה ונזכרה במילים האחרונות של פּוֹפּי, שעדיין הדהדו באוזניה למרות עשרות השנים שחלפו מאז.

תשכחי אותי, אימא. תשכחי שבכלל הייתי קיימת.

אלומת אור שמש נהרה מבעד לחלון והאירה את ידיה המצולקות של מריה — תזכורת מכוערת לשרפה. עבר זמן רב עד שנרפאו הפצעים.

פניה הצמוקות התקשו בהבעה נחרצת.

"אני אכתוב להן, ואסיליס," היא אמרה לאיש הדומה לאיינשטיין שישב ליד האח. "ווּלָה תוכל לעזור לי." היא החזירה את התמונה למקומה וסגרה את הקופסה. "אלוהים כבר קצר רוח, ואני עייפה מכל זה." היא התוותה על עצמה את סימן הצלב, שלוש פעמים, ושילבה כמו בתפילה את אצבעותיה מוכות השיגרון.

ואסיליס הנהן כאילו הוא מבין, אבל השנים החולפות כבר שחקו בקרבו את רגשות היגון. הוא שמט מידו את מחרוזת הענבר וצלע אל צידה של מריה.

"אל תבזבזי את המחשבות שלך על דברים שהיו ואינם, זקנה." הוא נשק לה על המצח.

למרות המילים האלה, מחזות מן העבר חזרו ומילאו את ראשה של מריה.

"אני לא יכולה לשכוח," היא לחשה, לוטשת מבט ברוחות הרפאים שנקבצו ובאו אל החדר המסויד לבן.

ואסיליס עקב בעיניו אחרי מבטה, לא מסוגל לראות את החזיונות הרודפים אותה.

מריה הבחינה במבוכתו והצטערה שתולעי הזִקנה לא מכרסמות גם את מוחה שלה. לא הייתה עכשיו שום תועלת בחרטה. הגיע הזמן לסליחה, ומריה קיוותה שלפני מותה עוד תיגע בלחְייה של הילדה של פּוֹפּי.

"לאַנְגֶליקָה יש זכות לדעת את האמת, זקן, היא הנכדה שלנו."

"אימא, אבא, ארוחת הערב שלכם פה." ווּלָה נכנסה ברעש, והרצועות הצבעוניות של הווילון נגד זבובים התנפנפו סביב שמלתה השחורה הדהויה. היא החזיקה בחוזקה סיר בישול, תמכה אותו בבטנה וחייכה חיוך רחב, פניה כשל שדונת ידידותית.

"לא צריך לצעוק, ווּלָה, אנחנו לא חירשים," אמרה מריה.

ואסיליס קיער כף יד מאחורי האוזן. "אה, מה זה? אה, האוכל. אפשר רק לחלום על חתיכת בשר, אני מניח? אני אשמח כשתיגמר תקופת הצום הזאת. אני כבר מריח את הכבש שנֺאכל." הוא גרר את רגליו אל שולחן המטבח.

"רק עוד כמה ימים עד לחג הפסחא, אבא. הכנתי פלפלים ממולאים. תרצו כוס מהיין של דימיטריס?" ווּלה קרקשה בכלים, ואז עזרה למריה לקום מהכורסה. "עוד משהו?" היא שאלה בעודה מוזגת קְרָאסִי אדום עכור לכוסות קטנות, ואז הגישה להם את הארוחה.

מריה חתכה ופתחה פלפל ירוק ממולא, קימרה את כתפיה מעל לצלחת ורחרחה את האוכל.

ווּלה חדלה מענייניה וצפתה במריה הטועמת את מלית האורז המתובלת בעשבי מאכל, בצימוקים ובצנוברים. כשהביעה את שביעות רצונה במנוד ראש, ווּלה התנשמה בהקלה וחייכה.

"אני רוצה לכתוב לפּופּי ולאַנְגֶליקָה," אמרה מריה בנימה יובשנית.

עיניה של ווּלה התרחבו. היא שלחה מבט חטוף אל השולחן, ואז אל ואסיליס, שזלל בתאוותנות. "את בטוחה, אימא?" היא הנמיכה את קולה ללחישה. "ומה יקרה אם הצרות יתחילו מחדש, אחרי כל השנים האלה? לא עדיף לשכוח? אי אפשר להחזיר את המתים."

"לא," אמרה מריה, פניה מעֻווֹת וכחושות מעל לתלולית הירקות הצבעוניים. "כבר החלטתי."

***

למחרת שאלה ווּלה, "איך את רוצה להתחיל את המכתב, אימא?" העיפרון שבידה ריחף מעל למחברת בית ספר.

מריה רטנה. "אני חושבת על זה כבר שעות. ההתחלה היא החלק הכי קשה. אם ההתחלה לא תהיה מושלמת, הן ימעכו את המכתב הזה ויזרקו אותו לפח. יש לנו פה רק ניסיון אחד, ווּלה. השם על המעטפה צריך להיות של אנגליקה, ונשים בתוכה את שני המכתבים. אחרת, אני חוששת שאימא שלה עלולה לקרוע את זה אפילו בלי לפתוח. טוב, בואי נראה, איך נתחיל?"

"אני יודעת, מה דעתך על 'אנגליקה היקרה'?"

מריה גלגלה את עיניה. היא תהתה שמא כבר השתבשה דעתה של כלתה בת השישים וחמש יותר מכפי שהשתבשה דעתה שלה בגיל תשעים. "כן, טוב מאוד, ווּלה," היא הפטירה בבוז. "ואחרי זה?"

ווּלה הרימה ושמטה את כתפיה, ושדיה ריטטו על בטנה.

"אם ככה, תכתבי את זה," אמרה מריה. "רציתי לשלוח לך מכתב כבר הרבה זמן. קיוויתי לראות אותך לפני שאמות, אבל אני מבינה עכשיו שמעטים הסיכויים שניפגש."

"אימא!"

"נו, אל תשלי את עצמך, ווּלה. אני בדרך החוצה. בואי נמשיך עם המכתב לפני שהמלאך גבריאל יחליף אותך בתפקיד העוזר האישי שלי."

ווּלה גירדה את שפתה והנהנה.

"טוב, תכתבי ככה, ווּלה: אנגליקה, ספרי בבקשה לאימא שלך שמעולם לא הפסקתי לאהוב אותה. חבקי אותה ונשקי אותה בשמי. פופי תמיד בלב שלי. תגידי שאני מצטערת. באמת מצטערת. אם הייתי יכולה לשנות משהו, הייתי עושה את זה."

"אימא, מאין לנו לדעת שאנגליקה קוראת יוונית?"

"נצטרך לקוות שפופי לימדה אותה. בכל מקרה, נוכל לבקש מדימיטריס לתרגם לנו. מה עוד נכתוב? אולי משהו על אבא של אנגליקה." מריה הטתה את ראשה הצידה. "יוֹרגוֹס," היא נאנחה. "הוא היה גבר יפה תואר, נכון, ווּלה?" לרגע השתררה שתיקה, ועיניה של מריה הזדגגו. "גם זה חלק קשה. מעניין אם אנגליקה יודעת."

***

סביב שולחן המטבח, ווּלה ישבה מול מריה ופתחה את המחברת. "כבר שבוע שלא התקדמנו, אימא. אולי כדאי לכתוב למטה 'המשך יבוא' ולשלוח את זה, על כל מקרה..." מבטיהן נפגשו.

מריה הנידה בראשה לשלילה. "המכתב לפופי לא היה כל כך קשה, אבל אני מתלבטת מה להגיד לאנגליקה. בואי נמשיך לעבוד על זה. אני לא רוצה לשלוח את המכתב הזה עד שיהיה מושלם, ווּלה, אבל זה לא קל כמו שחשבתי. מה את חושבת שאנחנו צריכות לכתוב?"

"ספרי לה על הדודות שלה, על הדודים שלה, הדודנים שלה. ואולי תספרי לה גם עליי, ועל הילדים והנכדים שלי?" אמרה ווּלה.

"לא, אני רוצה שזה יהיה משהו חשוב." מבטיהן שוב נפגשו. תרנגול צעיר קרא בחוץ. "נו, את יודעת לְמה אני מתכוונת, ווּלה. אם מביאים בחשבון את זה שהייתי מורה, מכתב פשוט לא היה אמור להיות עניין כזה גדול. טוב, תכיני לנו קפה, ובואי נצא ונשב בגינה ונסרוג קצת."

הן התיישבו בצל עץ זית עתיק יומין מול דלת הבית. מריה השקיפה למטה, אל מעבר לגגות בתי הכפר ולמגדל הפעמונים של כנסיית אָיוֹס גֵיאוֹרגיוֹס. מבטה עקב אחרי האוטובוס המקומי, זעיר במרחק, שנסע בדרך המאובקת החיוורת הלאה מהכפר. הדרך, שרוחבה אִפשר לשתי מכוניות לעבור בה רק בדוחק זו מול זו, התפתלה בין כרמי זיתים כסופים ירוקים, ירדה אל כפר הדייגים אַרְווי ואל החוף. צליל הצופר העצל נישא הרחק בשעה שהאוטובוס התקרב לעיקול. הגיא העמוק והצר של אַרְווי, שנראה בבירור, היה חתך עמוק בסלעים האדומים. מעל לבתרון התלול, נשרים מקראיים ניתקו ממדפי הסלע הצרים וחגו סחור־סחור מעל לאָמירַס, נישאים על זרמי אוויר חם.

מראה הנוף משך את מריה לתוכו, שָׁלֵו ורוגֵע, בלי שום רמז לזוועות שהייתה עדה להן ממקומה מתחת לאותו העץ עצמו, זמן כה רב לפני כן. היא רחרחה את האוויר והבחינה בניחוח עץ שרוף, בשר כבש ורוזמרין. מישהו צולה צלעות על האש. זיכרון השרפה, בניה האהובים הנתונים בסכנת מוות והיום הגרוע בחייה התייצבו לפניה בבהירות כה רבה, עד שיבבה התמלטה מפיה.

ווּלה הרימה את מבטה מהסריגה. "את בסדר, אימא?"

מריה נשפה בכבדות. "למה לא? בואי נמשיך לחשוב על המכתב הזה."

"למה שלא נספר לאנגליקה על הכפר? אולי זה יעורר בה רצון לבקר פה. או על מסיק הזיתים, או על זה שסוגרים את בית הספר." הקרס שבקצה המסרגה של ווּלה הבזיק בחטף ושוב שקע במפת השולחן העשויה למחצה.

"אפשר להגיד הרבה דברים, אבל שום דבר לא נראה מתאים למכתב כל כך חשוב." מריה נאבקה במעשה ידיה. המשי נתפס באצבעותיה המעוקמות, אבל אילו עזבה את המלאכה אפילו ליום אחד, לעולם לא הייתה ממשיכה בה.

"אני יודעת!" אמרה ווּלה לפתע פתאום, ומריה קפצה בבהלה ממקומה. פרי עבודה בת יומיים נפל על הקרקע ונפרם.

מריה ניסתה לחבוט בכוח בכלתה, אבל החטיאה. "תראי מה קרה בגללך! כדאי מאוד שזה יהיה משהו טוב, ווּלה."

ווּלה התקשתה לאסוף ולהרים את המפה שנפלה, כי רגליה היו שמנות מכדי להתכופף לעברה, ובטנה עגולה מכדי לאפשר לידיה לתפוס בה. "תתחילי בזה שתספרי לאנגליקה על יום החתונה של פופי ויורגוס. תספרי לה שעוד יש לך את השמלה של פופי. תשאלי אם היא רוצה אותה."

"בראבו! רעיון טוב, ווּלה. בואי ננסה לגמור את המכתב בזמן ולשלוח אותו עם הדואר של יום שני."

ווּלה, רוטנת ומתנשפת, הצליחה לבסוף להרים מהקרקע את המפה של מריה, והתרוממה סמוקה אך מרוצה. ברגע שצנחה שוב בכיסא הגן, אחד מגרביה המתוחים עד לגובה הברך השתלשל וירד לקרסול, והטלפון בבית צלצל.

"אלוהים שבשמיים!" קראה ווּלה.

שתיהן התוו על עצמן את סימן הצלב שלוש פעמים.

2

טיסה EZY1105, באותו היום

כל ארבע שעות הטיסה לכרתים הייתה אנג'י מודאגת בעניין הנסיעה. נניח שתמצא את המשפחה של אימא שלה, איך הם יקבלו אותה? היא קיוותה למצוא ערוץ תקשורת כלשהו לפני שהיא מגיעה לאי, אבל לאנג'י לא הייתה שום דרך ליצור קשר עם המשפחה שלה בכרתים. ואם הם יפרשו בטעות את הכוונות הטובות שלה כהתערבות בעניינים שלהם? מי הייתה המשפחה של אבא שלה? למה אימא שלה עזבה את כרתים וניתקה כל קשר עם משפחתה לפני שנים כה רבות? התשובות, היא האמינה, מצויות בכפר ההררי המרוחק אָמירַס.

כשיצאה מאולם הטיסות הנכנסות, אנג'י הטתה את ראשה לאחור, עצמה את עיניה והניחה לאור השמש הזהוב לשטוף את פניה. הכול יהיה בסדר. ובכל מקרה, המצב רק בקושי היה יכול להיות גרוע יותר. אימא שלה — פופי — נראתה על סף התמוטטות. אנג'י דאגה לשלומה. הרופא רשם לפופי גלולות שינה, ואנג'י חששה שאם לא תעשה משהו כדי לעזור לה, המרשם הבא כבר יהיה לתרופות הרגעה.

נוסף על כך, אנג'י איבדה לא מזמן את מקום העבודה שלה — הקריירה בעולם המו"לות, שהייתה סם חיים בשבילה.

לנוכח מחלתה של פופי, ולאחר פיטוריה שלה, אנג'י תהתה אם החתונה שלה בכלל תתקיים. עד עכשיו היא כנראה לא הבינה עד הסוף עד כמה סובבים חייה סביב אימה וסביב הקריירה. אף כי ניסתה תמיד להיראות בוטחת, בינה לבינה היא התקשתה לחיות בשלום עם כל מה שקרה.

מה היא הייתה עושה אלמלא יכלה להישען על ניק? הוא הבטיח שיתחתנו ושיהיו להם בית וילדים ושהם יהיו מאושרים לעולם ועד. אנג'י לא הייתה יכולה לקוות לגבר אוהב או תומך יותר. אבל בעקבות ההלם שחשה לנוכח הפיטורים, היא הבינה שעליה להוכיח את ערכה בסדר הגדול של הדברים, בעיקר לעצמה.

היא מוכרחה למצוא עבודה אחרת בקרוב, אבל חשוב עוד יותר, היא מוכרחה לברר מה מציק לאימא שלה עד כדי כך שמצבה הבריאותי הולך ומידרדר. נדמה היה כי ככל שאנג'י מתקרבת להשלמת התוכניות שלה לחתונה, כך פופי סובלת יותר ויותר.

אנג'י שנאה את הצורך לחפש עבודה. מה יהיה אם היא לא תימָצֵא טובה מספיק לעבודה בבית הוצאה גדול? האם תמצא את עצמה עצובה ובודדה לנוכח חוסר ההגינות של החיים, ובסופו של דבר תזדקק לתרופות כמו אימה?

לפחות עכשיו היה לה זמן לנסות לרדת לעומקה של האומללות של פופי. כשסיפרה לאימה שהיא תיסע לכרתים כדי לפגוש את סבא וסבתא שלה, פופי הביעה התנגדות עזה כל כך עד שאנג'י כמעט ביטלה את התוכנית.

"אל תיסעי! אנגליקה, בבקשה, אני מתחננת בפנייך!" הפצירה בה פופי, ואחר כך פרצה בבכי — היא שברה את ליבה של אנג'י. תודה לאל שניק הבטיח להשגיח עליה בזמן שתיעדר.

המצב היה נורא. בכל שלושים ושבע שנותיה, אנג'י מעולם לא התייצבה מול אימא שלה בצורה כזאת. אבל אם להיות כנה עם עצמה, החתונה בעצם הייתה רק תירוץ לפגוש את המשפחה המנוכרת של פופי. היא חשדה שהמקור למחלה ההולכת ומחריפה של אימה טמון בגלות שגזרה על עצמה ממולדתה. בכל פעם שאנג'י הייתה מעלה את נושא כרתים, מצבה של אימא שלה היה שב ומידרדר.

אנג'י נשמה נשימה עמוקה וסקרה את סביבותיה. שדה התעופה נראה קרוב במידה מסוכנת לעיר הרקליון. לא הרבה יותר מקילומטר. היא ראתה בבהירות את המלונות והבניינים בעיר הבירה של כרתים. מבעד לריבועי הגדר המקיפה את שדה התעופה היא השקיפה על המסלול ועל הים הכחול שמעבר לו. קודם לכן, מחלון המושב שלה במטוס, לרגע של חרדה, אנג'י פחדה שהם נוחתים על המים.

היא הסתובבה לאחור, לעבר פנים האי. מעבר לשורות של אוטובוסים בוהקים לתיירים ומכוניות להשכרה, אנג'י סקרה את ההרים הגבוהים שברקע. מדרום לפסגות ההרים האלה, המקיפים את רמת לָסית'י, היא קיוותה למצוא את הכפר של אימא שלה.

פתאום ראתה אנג'י חלון הזדמנויות. לבדה בכרתים, בלי הארוס שלה, בלי אימא ובלי עבודה, היא מצאה את עצמה בלי שום מגבלה שהיא. חופשייה לבחור לה כיוון. היא יכלה להחליט מה היא רוצה יותר מכול בחיים. קריירה, מחויבות לאימהוּת, או את רווחתה של אימה. האם תיתכן פשרה תלת־סטרית?

מסביבה, תיירים עולצים למראה גררו אחריהם תיקי מטען וילדים עליזים. מסוחררת מעט, אבל רגועה יותר, אנג'י ספגה את מצב הרוח החוּפשתי שלהם. כתפיה נשמטו מעט, והיא הרפתה את אחיזתה במזוודה.

ביטחונה של אנג'י התחזק. התוכנית שלה הייתה פשוטה, ואם באמת תצליח למצוא את סבתא שלה, לא עלו בדעתה שום בעיות אפשריות. היא קיוותה שבכפר ההררי אָמירַס היא תגלה את הסיבה להתקפי החרדה של אימה. או אז משפחתה תוכל להתאחד מחדש, ופופי תספיק להבריא עד החתונה.

כאשר לניק ולאנג'י יהיו ילדים, הם יהיו הכול בשבילה, ואימא שלה תהיה סבתא פופי מושלמת. בעיני רוחה היא ראתה את הסביבה האוהבת שתקיף את משפחתה, והדבר מילא אותה אושר.

אנג'י ידעה שהדברים האלה לא קורים מעצמם, שצריך לעבוד בשבילם, להגיע אליהם. בשבוע הזה בכרתים יהיה עליה לשכוח את עצמה, ולנסות לרדת אל שורש האומללות של אימה. ובכל זאת, תחושות האובדן והבושה שהתלוו לפיטורים מהעבודה הכאיבו כמו חבּוּרה רגשית גדולה בחזה שלה.

היא שכרה מכונית מיוונים חייכנים ושׂשׂים לעזור. הם בירכו אותה על בואה לכרתים וקיבלו את פניה במפה של האי, ואחר כך הניפו את המזוודה שלה לתוך תא המטען. היא יצאה לדרכה אל החוף הדרומי של האי.

הנהיגה בצד "הלא־נכון" של הכביש נראתה משונה. כשהיה עליה להחליף הילוכים, ידה השמאלית חיפשה את ידית ההילוכים ונתקלה בחיפוי הפנימי של הדלת. ועד שידה הימנית מצאה את הידית, היא כבר הסירה בשוגג את הרגל מעל דוושת הקְלאץ' ושמעה רעש כתישה.

"בחייך, אנג'י, את יכולה לעשות את זה," היא אמרה לעצמה בניסיון להירגע.

בפאתי העיר הידלדלה התנועה, ונעלמה התשתית המודרנית עם המזרקות המפוארות, בנייני הזכוכית והרחובות שדקלים נטועים משני צידיהם. רמזורים לא פעלו. מדרכות התפוררו. עבודות בכביש, עגלות סופרמרקט ומכוניות ישנות היו נטושות בשולי הכביש המהיר. היא החליטה לעצור ולהתאמן מעט בהחלפת הילוכים, ותכף האטה ועצרה בשפת הכביש המנותצת, כיבתה את המנוע ועצמה עיניים.

קְלאץ', יד ימין יורדת אל ידית ההילוכים, מחליפה הילוך, משחררת קְלאץ'.

צליל הפתיחה של הדלת מאחור הקפיץ את אנג'י, שנפנתה במהירות במושב הנהג. זוג קשישים נדחסו פנימה אל המושב האחורי, בתוספת שתי שקיות מתפקעות של סופרמרקט לִידל. הגבר, במבטא הכבד האופייני לכרתים, אמר משהו שאנג'י לא הבינה.

"מה..." היא שאלה במבוכה, הביטה הנה והנה כמו מחפשת עזרה, ואז קלטה שעצרה בתחנת אוטובוס שבה כיסא פלסטיק בעל שלוש רגליים שהוצמד באזיקונים אל העמוד.

הגבר, בא בימים ובעל קול ניחר, נופף בידו כלפי השמשה הקדמית ואמר, "פָּאמֶה!" ואנג'י נזכרה בפירוש המילה: נצא לדרך.

עשר דקות לאחר מכן היא הורידה את זוג הקשישים ואת שקיות המצרכים שלהם לצד בית אבן קטן. ברבור בטון ענקי צבוע בוורוד חלש על הגינה שבחזית, ושורה של שקיות ניילון, תלויות באטבים על חבל כביסה, רפרפו ברוח הקלה. הם הציעו לה קפה. היא הסבירה ביוונית מהוססת שהיא צריכה להגיע לאָמירַס. הגבר המשיך להחזיק בדלת המכונית בשעה שהאישה דידתה אל הבית. היא חזרה עם מטפחת נייר מלאה עוגיות חמאה פריכות ותפוחות ובקבוק מים מפלסטיק.

"היא לעשות!" צעק הזקן באנגלית והצביע על העוגיות, ואז על הבקבוק ובו הנוזל השקוף. "זה כאן רָאקי, אני לעשות! טוב מאוד, חזק מאוד, כמוני." פניו קרנו, והוא טפח על בטנו.

אנג'י נפרדה מהם לשלום והמשיכה בנסיעה, צוחקת ומצפה בכיליון עיניים לספר על התקרית לניק.

כשיהיו להם ילדים, אנג'י כבר ראתה אותם מתמהמהים עוד ועוד לפני השינה, כמו כל הילדים. "אימא! ספרי לנו את הסיפור ההוא על זוג הזקנים בכרתים." היא שיוותה בדמיונה מבט מהיר וחיוך מצד ניק בשעה שתיקח את יקיריה למיטה. היא ממש ראתה את כל זה. המשפחה המושלמת.

אנג'י חשבה בליבה שפופי בוודאי התקשתה להסתגל לחיים בלונדון אחרי שהגיעה מסביבה ידידותית כל כך. פעם נוספת היא תהתה מה הביא את אימה לעזוב את אור השמש ואת הצחוק המתגלגל בכרתים. למרות הטענות של פופי על קרע במשפחה, אנג'י החליטה שעבר מספיק זמן. צריך למתוח קו על העידן ההוא ולאחד מחדש את המשפחה.

פרחי אביב פרחו מכל עבר, פורצים מצידי הכביש, מהנהנים בברכת שלום כשעברה על פניהם. רצועות קרקע צהבהבה־כתמתמה הפרידו בין שורות של עצי זית ושבכות לגפנים, והנוף המשתפל ומתרומם לסירוגין העלה על הדעת מעשה טלאים. הכול נצנץ קלושות מתחת לשמיים כחולים דחוסים. במרחק, פסגות עטורות שלג התנשאו בהדרה מלכותית, קוראות תיגר על שמש אחר הצהריים. האי נראה גדול הרבה יותר ומגוון הרבה יותר מכפי שציפתה.

אנג'י עצרה בשולי כביש הררי והשקיפה על רמה חקלאית. כפרים קטנים של בתים מסוידים לבן היו מקובצים בעמקים בין גבעות ירוקות מתעגלות. היא הבחינה בכנסיות בעלות גגות אדומים, עם כיפות ומגדלי פעמונים, שבלטו במרכזו של כל כפר. אנג'י יצאה מהמכונית וצילמה את הנוף בטלפון, מתענגת על המראה שובה הלב.

בכרם זיתים ממש מתחת לכביש, עדר כבשים חדל ללחך ובהה נכחו בעיניים סקרניות, פעורות לרווחה. פיות הכבשים התנועעו כאילו בכוונתם לדבר, והפעמונים המצלצלים התלויים על קולרים אדומים רחבים נדמו לרגע.

קרני שמש חמימות נחו על כתפיה כמו הידיים של אימה. אנג'י תהתה אם פופי עמדה אי־פעם בנקודה הזאת והתפעלה ממראה הנוף הציורי. היא חשבה על ארבעים שנות הגלות מרצון של אימה. האם אנג'י תוכל לרפא פצעים ישנים בלי לדעת את הסיבה להם?

התמונות שתכננה לצלם היו התחלה. תצלומים של כרתים בלי ספק יעוררו זיכרונות משמחים אצל פופי. היא נמלאה הרגשה טובה. באור השמש הבוהק הכול נראה פשוט הרבה יותר מכפי שנראה בבית.

היא חזרה אל הצל שבתוך המכונית, שלחה יד אל מפתח ההצתה, היססה, ואז הניחה את ראשה על ההגה, אחוזת ספקות. מה גרם לה לצאת נגד רצונה של פופי? אנג'י פחדה שמא התוכנית הטיפשית שלה, שבעצם הייתה מרוכזת בה עצמה, תגרום לכאב לב רב עוד יותר.

סבתא שלה לא יודעת כלל על הגעתה של אנג'י לכרתים. היא יכולה עכשיו לשים פניה אל אחד מאזורי התיירות, לבלות כמה ימים של שמש, ים וחול, ולחזור רעננה ללונדון. אימא שלה תהיה מאושרת — למראית עין. אנג'י הרהרה בסודות הכמוסים המייסרים את פופי. כשחשבה עליה ממרחק כה רב, היא הבינה את הבדידות העמוקה של האישה שנתנה לה הכול.

אנג'י נזכרה בפעם ההיא ששבב עץ ננעץ לה באצבע בילדותה. כל דבר שנגעה בו הכאיב לה, אפילו הדברים שאהבה. אימה חיטטה אז באצבע בפינצטה והכאיבה לה. אנג'י התחננה בפניה להניח לזה.

אם אנג'י תצליח למצוא את הסיבה לאומללות של פופי, למרות חוסר הנוחות שבחיטוטים, ריפוי יהיה אפשרי. היא חשה הקלה. היא התניעה את המכונית ונסעה הלאה מהחיזיון השלֵו.

***

אחרי עוד חצי שעה בכביש השומם, המבתר את סלעי ההר המתנשאים בירוק ובאדום עמומים, הנוף נעשה דליל וטרשי. פֶּרֶץ פתאומי מבולבל של עיזים בעלות שיער מִשיי וקרניים שונות זו מזו חצה בריצה את הכביש. גדיים השתובבו ודילגו סביב העיזים. הפרגים ושיחי הלוטם השעיר שלצד הדרך התחלפו בסבכים של מרווה ובמרבדים נרחבים של כלניות ורודות. השורות הסדורות של עצי זית, האופייניות כל כך לאזור הים התיכון, התחלפו באורנים סבוכי שורשים או באלוני גלעין, שהתגבהו בצורה מסוכנת מעל לכביש. אנג'י נשטפה אדרנלין בעודה פונה ומתפתלת בכביש המשובש המטפס עוד ועוד במעלה ההר.

היא פנתה בעיקול ולפתע, הרחק למטה, ראתה את הים. נשימתה נעתקה לנוכח המראה האומר הוד. היא רצתה לעצור, אבל זכרה שבכל עיקול חד בכביש המסוכן וחסר הרחמים היא הבחינה ביד זיכרון קטנה מקושטת. היא שיערה שרוכבי אופנוע רבים איבדו את חייהם בפיתולים החדים. בישוֹרת בכביש, שהשתפל עכשיו במתינות, אנג'י הבחינה בשלט של חברת שֶׁל. היא נחרדה להיווכח שהמחוג במד הדלק הגיע לקו האדום, ומייד כיבתה את מיזוג האוויר כדי לחסוך בדלק. בכפות ידיים מזיעות על ההגה ובשיער שכבר נדבק לעורפה היא נכנסה אל הרחבה הקדמית המאובקת של התחנה.

אנג'י יצאה בשמחה מהמכונית הלוהטת והושיטה יד אל משאבת הדלק. היא בירכה במנוד ראש ידידותי קשיש שישב בצל הכבד שבפתח המוסך.

בחור צעיר פרץ החוצה מהמוסך. "לא! אני אעשה את זה. כמה?" הוא אמר.

"מלא, בבקשה."

הוא תחב את פיית התדלוק אל פתח המכל, משך מטלית עור צבי מתוך דלי וניקה את השמשה הקדמית המאובקת.

"נהדר, תודה," אמרה אנג'י, סוקרת בהתפעלות את הזגוגית הנוצצת. "תוכל להגיד לי מה המרחק עד הכפר אָמירַס?"

"עשרה קילומטרים, ישר אחרי העיירה וִיאנוֹס." הוא העיף מבט במזוודת הטרוֹלי העטורה בתוויות טיסה שבמושב האחורי. "למה אָמירַס? זה לא מקום לחופשה."

"אני מחפשת את סבתא שלי, היא גרה שם."

"איך קוראים לה? סבא שלי מאָמירַס, הוא בטח יכיר אותה." הוא נד בראשו לעבר הזקן.

"קוֹנְדוּלאקיס מריה, אבל אין לי כתובת מדויקת."

בעוד הוא מדבר עם סבא שלו, המשאבה עצרה בנקישה: ארבעים ותשעה אירו. אנג'י שלפה שטר של חמישים מהארנק, הרימה את מבטה וראתה את הזקן יורק על הקרקע. הצל הכבד הסתיר את פניו כשפנה ונכנס למוסך.

"העודף בשבילך," אמרה אנג'י. "תודה על השמשה הנקייה. סבא שלך באמת מכיר את סבתא שלי?"

"לא." הצעיר, שפניו עטו עכשיו הבעה זעופה, השתמט ממבטה והתרחק.

אנג'י העיפה מבט במראה האחורית בשעה שיצאה לכביש. שני הגברים עמדו זה לצד זה וצפו בה.

***

ברחוב הראשי בוויאנוֹס, העיירה האחרונה לפני הכפר של סבתה, אנג'י השתחלה בנסיעה לאחור למקום חניה דחוק מאחורי טנדר אדום. עז לטשה מבט מארגז המטען של הרכב החבוט, פעתה מתוך אי אמון בסיכוייה של אנג'י לחנות. היא חצתה את הכביש והתיישבה בשולחן פנוי בשפת המדרכה, אסירת תודה על צילו הצונן של עץ ענקי. בסבך הענפים מעל לראשה כבר נראו העלים הראשונים של האביב. חוט חשמל ועליו נורות מנוקדות בזבובים התפתל בין הענפים והתנודד ברוח הקלה.

אנג'י לא ציפתה לבעיה במשימה הבאה שלה — למצוא מקום לגור בו. כשחיפשה באינטרנט היא ראתה חדרים רבים להשכרה בעיירה וִיאנוֹס. אבל לעת עתה היה לה צורך להירגע עם קפה.

מלצר ניגש לעברה ועקב אחרי מבטה. "בן יותר מאלף שנה, העץ הזה."

"וואו, כל כך זקן!" אנג'י הניחה יד על הגזע וחשה את חמימות היום בקליפת העץ המסוקסת. היא ספגה את האווירה בכיכר העיירה. אולי פעם גם פופי ישבה לנוח פה, נגעה בעץ ושלחה חיוך אל בין הענפים.

המלצר הנחית אותה בחזרה בהווה. "תרצי לשתות, גברת?"

אנג'י, עייפה מכדי לנסות לדבר יוונית, אמרה, "קפה, בבקשה."

"פְראפֶּה, נס, קפה יווני?"

"פְראפֶּה, תודה." קפה קר יצנן אותה ויעורר אותה לחיים.

"מאיפה את?"

אנג'י טפחה על חזהּ. "מאנגליה, אנגלייה."

"אה, אני מָנוֹליס. מדבר אנגלית שוטפת. את רוצה משהו, את אומרת לי, אוקיי?"

בשעה שהכין לה קפה, אנג'י התענגה על המולת העיירה, משועשעת למחשבה שרחוב צר כל כך הוא בעצם קטע בכביש המהיר. וִיאנוס, מוזנחת, מתפוררת, ובכל זאת ציורית כמו גלויה, הקסימה אותה. שיח של יערת הדבש הזדחל במעלה בניין מסויד לבן ונכרך סביב תריסי עץ כחולים. ניחוח הפרחים העכבישיים נישא באוויר הערב המוקדם.

נשים זקנות זקופות גו ובעלות פנים גאות, לבושות בבגדי אלמנוּת שחורים, חצו את הכביש בגרירת רגליים, עוצרות את התנועה. מפעם לפעם, שורת מכוניות נאלצה לחזור מעט בנסיעה לאחור כדי לאפשר לכלי רכב שנסעו בכיוון הנגדי לעבור בכביש המלא מהמורות. קשישים מבני המקום בירכו איש את רעהו בנינוחות שהעידה על חברות הדוקה. כולם חייכו — וכולם צעקו.

מָנוֹליס, רחב, שזוף ויפה תואר, במבט של "בואי למיטה", הביא לאנג'י את הפְראפֶּה, ואז התיישב לשולחן בלי הזמנה. "איך קוראים לך? מאיפה את באנגליה? את נשואה? יש לך אחות? למה את כאן? לחופשה?"

אנג'י ענתה על השאלות, משועשעת מהעניין שגילה בה. "לא, באתי לכאן כדי למצוא את סבא וסבתא שלי."

"סבא וסבתא שלך, מי הם?" שאל מָנוֹליס.

אנג'י היססה, כי זכרה את האווירה בתחנת הדלק. "קוֹנְדוּלאקיס, באָמירַס, זה די קרוב, לא?"

ראשו של מנוליס נרתע לאחור כאילו חטף סטירה. "קונדוּלאקיס? את הנכדה של קונדוּלאקיס מריה?" עיניו התרחבו.

אנג'י בלעה רוק. "האמת היא שאין לי מושג איפה בדיוק הם גרים, והם גם לא יודעים שאני כאן. אתה מכיר אותם? זאת אומרת, יכול להיות שאני אפילו..." היא גמגמה.

"חכי." מנוליס התנשא באיום מעליה. הוא הניח יד גדולה על כתפה, ריתק אותה לכיסא, שלף טלפון ממכנסי הג'ינס שלו והקיש מספרים. כעבור כמה שניות הוא שאג אל הטלפון, ידו הפנויה מתנועעת נמרצות.

אנג'י חשבה לברוח, אבל מישהו כבר חסם את המכונית שלה. היא התקשתה להבין את הדיאלקט המיוחד לכרתים שבפיו של מנוליס, אבל קלטה, "אני אומר לך, היא פה, מול העיניים שלי!" הוא החווה בידו בתנופה לעבר אנג'י כאילו האדם מצידו האחר של הקו יכול לראות אותה. "אני בטוח, מָלָקאס — הנכדה!"

אנג'י לא ידעה למה לצפות. היא ייצבה את כפות רגליה על הקרקע וזעה במקומה אל קצה הכיסא. כמה אנשים הופיעו כמו משום מקום, כמעט הקיפו את השולחן. היא העבירה את מבטה ביניהם. הם לטשו בה מבטים נטולי הבעה.

מנוליס פנה אל אנג'י. "מה השם של אימא שלך?"

"פופי," אמרה אנג'י. "זה קיצור של קַלִיוֹפּי."

הוא גלגל את עיניו. "השם של אבא?"

"יורגוס, אבל הוא כבר מת," היא אמרה.

מנוליס הצר את עיניו והביט בה. הוא נשם נשימה עמוקה, ואחר כך המשיך לדבר אל הטלפון, משחיל שוב ושוב את המילה מָלָקאס — ניבול פה נפוץ שפירושו המילולי הוא "מאונן". קולו היה משולהב כל כך עד שהולכי רגל הפנו את ראשיהם. עוד אנשים עצרו ובהו בהם בראשים נוטים על צידם.

גבר זקן נשען על מקל הליכה באמצע הכביש. הוא נעץ מבט נוקב במנוליס ואחר כך באנג'י. משאית נעמדה בצד הכביש בנשיפה של מעצורי לחץ אוויר. התנועה נעצרה, ומייד נוצר פקק. כולם לטשו מבטים במלצר.

"היום בלילה את נוסעת לאָמירַס?" שאל מנוליס.

אנג'י הציצה בשעונה והנידה בראשה לשלילה. "לא, בבוקר."

עוד מילים אחדות, ומנוליס סיים את השיחה. "אני מטלפן לדימיטריס במינימרקט באָמירַס. הוא משפחה של קונדוּלאקיס. מחר הוא לוקח אותך אל סבתא שלך."

"תודה, זה מאוד יפה מצידך," אמרה אנג'י.

הזקן שעצר את התנועה דידה ונעמד לצידה. הוא נעץ מבט נוקב באנג'י, בפה חשוק, בעיניים נוקשות ומצומצמות. היו לו לסת בולטת ופנים מחורצות שדומה היה כי חזו בכל תלאות החיים. אחרי רגע של התבוננות, מבטו התרכך ופיו התרפה לכדי חיוך.

"ברוכה הבאה," הוא אמר, הושיט יד ולחץ את ידה. "אני תָנאסיס לַמְבְּראקיס."

לאנג'י היה נדמה שליבה קפץ ונתקע בגרונה. "למבּראקיס... גם אני למבּראקיס!" היא קראה. זה היה לא צפוי. האם הוא בן משפחה של אבא שלה? האם ייתכן שמסע החיפושים אחרי הקרובים שלה יהיה כה פשוט?

"ברור," אמר מנוליס בנימת לעג וחייך. "למבּראקיס וקונדוּלאקיס הם שני השמות הכי נפוצים באזור פה. מאות מאיתנו חיים פה, ועוד אלפים מפוזרים בכל העולם. השורשים שלנו עוד בקונסטנטינופול." הוא נעץ אצבע בחזהו. "אני מנוליס למבּראקיס. מנוליס בא מאִימָנוּאיל, שזה אלוהים. למבּראקיס זה האור." לא היה ספק בגאווה שעל פניו, כאילו השם למבּראקיס שייך לו באופן בלעדי.

"האור הקטן," תיקן אותו הקשיש. "אָקיס זאת סיומת של הקטנה."

מנוליס מתח את גופו והרחיב את חזהו, והפנה מבט זועף אל הקשיש.

הוא פנה שוב אל אנג'י. "כאן קודם אומרים את שם המשפחה, אז אם מתרגמים, השם שלי נהיה: האור של אלוהים." הוא פרשׂ את ידיו באדיקות כביכול.

"האור הקטן של אלוהים," אמר הקשיש.

"לך תשב כבר, זקן!" צעק מנוליס.

אנג'י הצליחה רק בקושי לכבוש את ההתרגשות. "מנוליס, אנחנו קרובי משפחה?" היא שאלה, והמילים כמו התגלגלו מאליהן מפיה.

מנוליס נשף בכבדות והסב את ראשו הלאה ממנה, כאילו עצם המחשבה על קרבת משפחה לאישה אנגלייה מעוררת בו שאט נפש. הוא השיב בחרחור של בוז. "אפלטון אמר: אם נלך אחורה מספיק רחוק, נמצא שכולנו קרובי משפחה."

התרוממות הרוח של אנג'י התפוגגה באחת. שום דבר לעולם אינו כה פשוט.

הזקן צחקק, נד בראשו בחביבות והתיישב אל שולחן אחר. המשאית המשיכה בדרכה בשיעול של עשן שחור, והתנועה בכביש התחדשה.

ילדים אחזו בגב הכיסא של אנג'י, נגעו בזרועותיה וליטפו את שערה הארוך תוך שהם מפטפטים זה עם זה.

"לכו, קדימה, לכו," אמר מנוליס והורה באצבעותיו כלפי הילדים. הוא פנה אל אנג'י. "הפְראפֶּה על חשבוני, את לא משלמת, אוקיי? את צריכה משהו, את אומרת לי," הוא אמר במה שנראה כמו שינוי מוחלט במצב הרוח. הוא הציג לראווה את כפות ידיו במחווה של פתיחוּת ואז שיגר לעברה קריצה מוגזמת.

אנג'י עדיין הייתה זקוקה לחדר. "יש כאן משרד מידע לתיירים?"

"משרד מידע לתיירים, למה, מה את רוצה? אני משרד מידע לתיירים. אנחנו לא צריכים משרד, יש לנו קָפֶנִיוֹ, תגידי לי."

היא היססה, הרגישה פגיעה משהו אחרי הקריצה הרומזנית, ולא רצתה שמנוליס השׂשׂ לעזור יֵדע היכן היא ישנה. "יש פה מלון?"

מנוליס חייך חיוך רחב וחבט על חזהו. "אה, יש לי חדר."

אוֹחח, לעזאזל.

"חדר טוב מאוד — מחיר מיוחד בשבילך — מעל לקָפֶנִיוֹ שלי." מנוליס נתן מבט חטוף בשדיה, ואז שוב בפניה. חיוך ניצחון האיר את פניו כשהצביע על מרפסת מתקלפת.

"תודה, מנוליס, אבל אני צריכה מקום שקט, רחוק מהכביש."

חיוכו נעלם, והוא אמר בלי התלהבות, "אוקיי, לבת דודה שלי יש חדרים, יפים מאוד, שקטים מאוד. כמה ימים? אני מתקשר אליה."

***

אנג'י גררה את המזוודה במעלה רחוב צדדי תלול. בחדר הצבוע לבן, שגודלו ארבעה על שלושה מטרים, היו מיטת עץ אורן חדשה, ארון בגדים וחדר רחצה מודרני קטנטן, שהאריחים והמרצפות בו הונחו בלי ספק בידי רצף עיוור. היא מצאה רק מגבת קטנה, מתלה מעילים, ושום סבון, לכן נעלה את הדלת ויצאה לחפש חנות. בדרכה חזרה בטנה קרקרה, והקָפֶנִיוֹ של מנוליס נראה ברירה קלה.

"ברוכה הבאה שוב, גברת. החדר בסדר, כן? מה את רוצה?" מנוליס הציץ בשקית הקניות שלה. "מה את קונה?"

"שום דבר מרגש, מנוליס, אבל אני רעבה, יש תפריט?"

"לְמה לך תפריט? תגידי לי מה את אוהבת, אני התפריט."

"מוּסָקַאס? צלעות כבש? סרדינים?"

"אה, הכול נגמר, יש לנו פיצה, כל סוג של פיצה חוץ מארבע העונות, כי יש לנו רק שלוש," אמר מנוליס.

אנג'י לא ממש קלטה את הבדיחה הקטנה. "מה לגבי סלט יווני?"

"ברור, סלט יווני. פה זה יוון. תמיד יש לנו סלט יווני! אני לא צריך להגיד, כי אני זה שמכין את הסלט היווני הכי טוב בכרתים. זה דבר ידוע."

אנג'י צחקה. "וכוס יין אדום יבש, בבקשה."

בשעה שטרח על הכנת הסלט, ירד הלילה. היא סקרה את המקומיים והבינה שהיא לא נראית שונה מאוד מהם. עם העור בצבע הזית, העיניים החומות והשיער השחור הארוך, היה אפשר בקלות לטעות ולראות בה אישה מכרתים. היא זה עתה הגיעה, ובכל זאת הרצון להשתייך כבר רחש בתוכה.

מתחת לאור הקשה של הנורות התלויות בין ענפי העץ העתיק תהתה אנג'י באשר לכפר אָמירַס ולסבא וסבתא שלה. אחר כך חשבה על אימה, וקיוותה שהיא עושה את הדבר הנכון. לוּ רק הייתה מצליחה להבין יותר משיחת הטלפון של מנוליס. עם זאת, ההורים והמשפחה של אימה הם גם המשפחה שלה, יש לה זכות לפגוש אותם, להכיר אותם. ובכל זאת, למרות שיחת העידוד עם עצמה, ניצוץ עקשני של חרדה הבהב ביַרכתי מוחה.

המשך העלילה בספר המלא