אתי החיים משחק הרבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אתי החיים משחק הרבה
מכר
אלפי
עותקים
אתי החיים משחק הרבה
מכר
אלפי
עותקים

אתי החיים משחק הרבה

4.7 כוכבים (460 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2946מקורי
ספר מודפס
57.676מקורי מחיר מוטבע על הספר 96
ספר קולי
37
תאריך לסיום המבצע 01/05/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

דויד גרוסמן

דָּוִיד גְּרוֹסְמַן (נולד בירושלים ב-25 בינואר 1954) הוא סופר ומסאי ישראלי. ספריו תורגמו לשפות רבות, ופורסמו ברחבי העולם. סיפוריו הראשונים פורסמו בכתב-העת "סימן קריאה". ב-1979, לאחר סיום לימודיו ולפני שפרסם את קובץ סיפוריו הראשון, "רץ", זכה בפרס ניומן עבור סיפורו "יאני על ההר". סיפורו "חמורים" זכה בפרס הרי הרשון ב-1980. זוכה פרס ראש הממשלה ליצירה (1984), פרס א.מ.ת (2007), פרס ספיר (2001) עבור ספרו "מישהו לרוץ איתו" ופרס אלבטרוס (2009) עבור ספרו "אשה בורחת מבשורה".‏

בכל יצירותיו משתמש גרוסמן בכלים ספרותיים מודרניים, כגון זרם התודעה, זוויות ראייה שונות בסיפור, ועירוב של דמיון עם מציאות, במיוחד בסיפורי ילדים.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/42syf8vv

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
אִתי החיים משחֵק הרבה הוא סיפורן של שלוש נשים חזקות, וֶרה בת התשעים, בתה נינה, ונכדתה גילי. פרשה מרה ומושתקת מרעילה את חייהן, קורעת אותן זו מזו ושבה ומטיחה אותן זו בזו במשך עשרות שנים.
  עד שאין להן ברירה, והן יוצאות – יחד עם רפאל, האוהב הנצחי של נינה, ואביה של גילי – למסע אל אי העונשין גוֹלי אוֹטוֹק, הנמצא מול חופי קרואטיה.
במקום הקשוח והצחיח הזה, לפני עשרות שנים, החלו הדברים להשתבש. פה היתה וֶרה כלואה ומעונה בעבודות פרך, מפני שסירבה לבגוד בבעלה המת ולהכריז עליו 'אויב העם'. פה הותכו יחד נאמנות מוחלטת ובגידה מייסרת.
  הארבעה נסחפים למסע של רגש חשוף אל האימה והאהבה והחסד, שרק משפחות יכולות להפיק מתוכן.
  זה סיפור על פצע שעובר מדור לדור, ועל כוחו הנורא של סוד, ועל אהבה שאינה דועכת גם שנים רבות לאחר שהאהוב כבר איננו בחיים.
  דויד גרוסמן כתב ספר נדיר, השואב את כוחו מן האופי הלא־צפוי של מעשיהן ודיבוריהן של דמויותיו – דמויות חד־פעמיות, שהייחוד של כל אחת מהן, ובעיקר של היחסים ביניהן, ממשיך לרתק ולהפליא ימים רבים לאחר סיום הקריאה.
  הסיפור הבדיוני המסופר כאן מבוסס חלקית על אשה שהיתה: אווה פָּאניץ' נהיר – שבהשראתה נבראה דמותה של וֶרה – היתה ידידת־נפשו של דוד גרוסמן , והיא זו שסיפרה לו שוב ושוב, במשך עשרים שנה, את הסיפור הלא־ייאמן על חייה ואהבתה.

פרק ראשון

רפאל היה בן חמש־עשרה כשמתה אמא שלו וגאלה אותו מייסוריה. גשם ירד על חברי הקיבוץ, שהצטופפו תחת מטריות בבית־הקברות הקטן. טוביה, אביו של רפאל, מירר בבכי. שנים טיפל באשתו במסירות, ועכשיו נראה אבוד ומיותם. רפאל, במכנסיים קצרים, עמד נבדל מהאחרים וכיסה את ראשו ואת עיניו בקפוצ'ון, שלא יראו שהוא לא בוכה. הוא חשב: עכשיו שהיא מתה, היא יכולה לראות את כל הדברים שחשבתי עליה.
זה היה בחורף 1962. אחרי שנה פגש אבא שלו את וֶרה נוֹבָאק, שבאה לארץ מיוגוסלביה, והם התחילו לחיות כזוג. וֶרה הגיעה לישראל עם בתה היחידה, נינה, נערה בת שבע־עשרה, גבוהה ובהירת שיער, שבפנים הארוכות שלה, שהיו חיוורות ויפות מאוד, כמעט לא היתה הבעה.
נערים בכיתה של רפאל קראו לנינה 'ספינקס'. היו מתגנבים מאחוריה ומחקים אותה בהליכתה, מחבקת את גופה בזרועותיה ובוהָה במבט חלול. היתה פעם שהיא תפסה שני חֶברֶה שחיקו אותה, ופשוט פוצצה להם את הפרצוף. מכות כאלה עוד לא ראו בקיבוץ. היה קשה להאמין כמה כוח ופראות היו לה בזרועות וברגליים הדקות שלה. התחילו לרוץ שמועות. סיפרו שבזמן שאמא שלה היתה אסירה פוליטית בגוּלָג, נזרקה נינה, שהיתה אז ילדה, לרחוב. אמרו "לרחוב" והוסיפו מבט רב־משמעות. סיפרו שהצטרפה, בבלגרד, לכנופיה של ילדי פרא, שחטפה ילדים כדי לקבל כופר. סיפרו. אנשים מדברים.
הסיפור של המכות, וגם עוד התרחשויות ושמועות, לא הבקיעו את הערפל שרפאל חי בתוכו אחרי מות אמו. במשך חודשים הוא היה שקוע בהרדמה עצמית. פעמיים ביום, בבוקר ובערב, היה בולע כדור־שינה חזק שלקח מֵארון התרופות של אמו. הוא אפילו לא הבחין בנינה כשנתקל בה פה־ושם בקיבוץ.
אבל ערב אחד, בערך חצי שנה אחרי מות אמו, הוא חתך דרך מטע האבוקדו אל אולם הספורט, ונינה באה מולו. היא הלכה בראש מורכן וחיבקה את עצמה כאילו הכל סביבה קר. רפאל עצר, נדרך פתאום ולא הבין בגלל מה. נינה היתה מכונסת בתוכה ולא הבחינה בו. הוא ראה את התנועה שלה. זה היה הרושם הראשון, התנועה השקטה, החסכונית. מצח גבוה, צח, ושמלה כחולה פשוטה ודקה, שריפרפה על מחצית שוקיה.
ההבעה של פניו כשסיפר -
רק כשהיתה קרובה אליו ראה רפאל שהיא בוכה, בשקט, בכי חנוק, ואז גם היא הבחינה בו ועצרה, והתקמרה. המבטים שלהם הסתבכו זה בזה למשך כמה שניות, ואפשר לומר בצער: עד לבלי הַתֵּר. "השמיים, האדמה, העצים", אמר לי רפאל, "לא יודע... הרגשתי כאילו הטבע התעלף".
נינה התעשתה ראשונה. היא פלטה נשיפה נזעמת והתרחקה במהירות. הוא עוד הספיק להעיף מבט בפנים שלה, שבן־רגע התקלפו שוב מכל הבעה, ומשהו גאה בו אליה. הוא הושיט יד אחריה -
אני יכולה ממש לראות אותו עומד שם עם היד.
וככה הוא גם נשאר, עם היד השלוחה, ארבעים־וחמש שנה.
אבל אז, במטע, בלי לחשוב, ולפני שיהסס ויסתבך עם עצמו, הוא זינק ורץ אחריה לומר לה מה הבין ברגע שראה אותה. הכל התעורר בו לחיים, סיפר לי. ביקשתי שיסביר. הוא התבלבל, מילמל משהו על כל מה שנרדם בו בשנות המחלה של אמו, ועוד יותר אחרי מותה. עכשיו נעשה פתאום הכל דחוף וגורלי, וגם לא היה לו ספק שהיא תיענה לו מיד.
נינה שמעה את צעדיו רודפים אחריה, עצרה והסתובבה וסקרה אותו במבט אטי. "מה יש?" נבחה פתאום לתוך פניו. הוא נרתע, התחלחל מיופיָה ואולי גם מגסותה - ובעיקר, אני חוששת, מהצירוף של יופיָה וגסותה. עד היום יש לו את זה, חולשה לנשים שיש בהן קצת - שמץ של - תוקפנות גברית ואפילו גסוּת, תבלין שכזה, רפאל, רפי -
נינה הניחה כפות ידיים על המותניים, ילדת רחוב קשוחה ביצבצה, חיית־בר. נחיריה התרחבו, היא ריחרחה אותו, ורפאל ראה פעימות של וריד כחלחל עדין בצוואר שלה, ופתאום כאבו לו השפתיים, ככה סיפר לי, ממש צרבו וצמאו.
"בסדר, הבַנו", חשבתי, "אתה לא מוכרח להיכנס לפרטים".
הדמעות עוד נצצו לנינה על הלחיים, אבל העיניים שלה היו קרות וכמעט נחשיות. "תלך הביתה, ילד", אמרה, והוא ניענע בראש, לא לא, והיא קירבה לאט את המצח שלה לראש שלו, קירבה והרחיקה, כאילו חיפשה את הנקודה המדויקת, והוא עצם עיניים, והיא נגחה, והוא עף אחורה ונפל לתוך גומה של עץ אבוקדו.
"זן אטינגר", הקפיד לציין כשסיפר, כדי שחס וחלילה לא אשכח שכל פרט בסצנה הזאת חשוב, כי ככה בונים מיתולוגיות.
הוא רבץ בגומה המום, מישש את הבליטה שהתחילה לתפוח לו במצח, וקם על רגליו מסוחרר. מאז שאמו מתה לא נגע רפאל בשום אדם ושום אדם לא נגע בו, חוץ ממי שהלכו אתו מכות. אבל פה היה משהו אחר, ככה הרגיש, היא באה לפתוח לו סוף־סוף את הראש ולחלץ אותו מהעינוי. ומתוך עיוורון הכאב צעק אליה את מה שהתגלה לו קודם, ברגע שראה אותה, אבל נדהם כשהמלים יצאו מפיו תפלות וגסות. "מלים של חֶברֶה", אמר לי, "'רוצה לזיין אותך' כזה", שונות כל־כך מהמחשבה הטהורה והמדויקת שלו, "אבל איזה שנייה־וחצי ראיתי על הפנים שלה שלמרות הגסויות, היא בכל־זאת קולטת אותי".
ואולי כך באמת היה, מה אני יודעת. למה לא לפרגן לה ולהאמין, שנערה שנולדה ביוגוסלביה, ובמשך כמה שנים באמת היתה - כפי שהתברר אחר־כך - ילדה נטושה, בלי אבא ובלי אמא, שנערה כזאת, למרות נתוני הפתיחה האלה, ואולי דווקא בגללם, הציצה ברגע של חסד לתוך נער מקיבוץ בישראל, נער פנימי, ככה אני מדמיינת אותו בן שש־עשרה, נער בודד ורוחש סודות וחישובים נפתלים ומחוות גדולות, שאף־אחד בעולם לא ידע עליהם. נער עצוב וקודר, אבל יפה שבא לבכות.
רפאל, אבא שלי.
יש סרט ידוע, אני לא זוכרת כרגע איך קוראים לו (ולא מבזבזת עכשיו שנייה על גוגל), שהגיבור חוזר לעבר כדי לתקן בו משהו, או למנוע איזו מלחמת־עולם או משהו. מה לא הייתי נותנת כדי לחזור לעבר רק בשביל למנוע משני אלה להיפגש.
 
בימים ובעיקר בלילות שבאו אחר־כך, הוא ייסר את עצמו על הרגע המופלא שהחמיץ. הוא הפסיק לבלוע את כדורי־השינה של אמו כדי שיוכל לחווֹת בלי עמעום את האהבה. הוא חיפש אותה בכל הקיבוץ, ולא מצא. באותם ימים כמעט לא דיבר עם אנשים, ולכן לא נודע לו שנינה עזבה את שכונת הרווקים, שבה התגוררה עם אמה, והפקיעה לעצמה חדרון בצריף עתיק ורקוב, מימי האבות המייסדים. הצריף היה מעֵין רכבת של חדרים זעירים, והוא עמד מאחורי המטעים, באזור שהקיבוץ, בעדינות־נפש אופיינית, כינה 'שכונת המצורעים'. זאת היתה קהילה קטנה של גברים ונשים, רובם מתנדבים מחו"ל, שנתקעו כאן ולא מצאו את מקומם ולא תרמו, והקיבוץ לא ידע מה לעשות איתם.
אבל המחשבה שנולדה בו כשנינה באה לקראתו במטע לא איבדה כלום מהלהט שלה, מיום ליום היא נכרכה עוד יותר סביב נשמתו: "אם נינה תסכים לשכב אתי אפילו פעם אחת", חשב בכל הרצינות, "יחזרו לה ההבעות".
הוא סיפר לי על המחשבה הזאת שלו בשיחה שצילמנו לפני נצח, כשהיה בן שלושים־ושבע. זה היה סרט הביכורים שלי, והבוקר, עשרים־וארבע שנים מאז הצילום, החלטנו, רפאל ואני, בהתקף של נוסטלגיה נמהרת, לשבת ולצפות בו. בנקודה הזאת בסרט רואים אותו משתעל וכמעט נחנק, מקרצף את זקנו הפרוע, פותח וסוגר ופותח את רצועת העור של השעון שלו, ובעיקר - לא מרים את מבטו אל המראיינת הצעירה, אלַי.
"שמע, היה לךָ הרבה ביטחון־עצמי בגיל שש־עשרה", שומעים אותי בסרט בציוץ מתחנחן. "אני?" מופתע רפאל שבסרט, "ביטחון־עצמי? הייתי עלה נידף". "ואני דווקא חושבת", אומרת המראיינת בזיוף נוראי, "שזאת שורת החיזור הכי מקורית ששמעתי".
הייתי אז בת חמש־עשרה כשרִאיינתי אותו, ולמען הגילוי הנאות, עד לאותו רגע לא זכיתי אף־פעם לשמוע שורת חיזור כלשהי, מקורית או נדושה, מפי מישהו שאיננו אני־מול־ראי עם כובע ברט שחור וצעיף מסתורי שמכסה לי חצי פרצוף.
קלטת וידיאו, חצובה קטנה, מיקרופון מכוסה ספוג אפרפר שכבר הפך למוך. השבוע, אוקטובר 2008, מצאה אותם סבתא שלי, וֶרה, בארגז קרטון בבּוֹידֶם שלה, יחד עם ה'סוני' העתיקה, שדרך העינית שלה ראיתי את העולם בשנים ההן.
טוב, ההגדרה 'סרט' קצת גדולה על הדבר הזה. מדובר בכמה קטעים, זיכרונות נעורים של אבא שלי, פזורים ולא ערוכים עד הסוף. הסאונד נורא, והתמונה דהויה ומגורענת, אבל בדרך־כלל אפשר להבין מה קורה. על הארגז כתבה וֶרה בלורד שחור, "גילי - כל־מינֵי". אין לי מלים לתאר את מה שהסרט הזה עושה לי, ואיך יוצא לבי אל הנערה שהייתי, שנראית כאן בסרט, אני לא מגזימה, כמו גִרסת האדם לְעוֹף הדוֹדוֹ, שכזכור, רק ההיכחדות הצילה אותו ממוות מִמבוכה. כלומר, יצור שבאופן עמוק עוד לא נסגר מה הוא ולאן פניו, הכל פתוח.
היום, עשרים־וארבע שנים אחרי שצילמתי את השיחה ההיא, אני יושבת ליד אבא שלי בבית של וֶרה בקיבוץ ומסתכלת בה יחד אתו, ונדהמת מכמה שאני חשופה שם, אפילו שאני רק המראיינת, ואפילו שכמעט לא רואים אותי.
במשך די הרבה רגעים אני לא מרוכזת במה שאבא שלי מספר עליו ועל נינה, איך הכירו ואיך אהב אותה. אני יושבת לידו מקופלת ומכווצת מעוצמת הסכסוך הפנימי שמוקרן בלי שום סינון, כמו זעקה, מתוך הנערה שהייתי, ואני רואה את האימה בעיניים שלה מפני שהכל פתוח עד כדי כך, יותר מדי פתוח, פתוחות אפילו שאלות כמו, כמה כוחות חיים יש בה או אין, או כמה אשה היא תהיה וכמה גבר. והיא כבר בת חמש־עשרה ועוד לא יודעת איזו החלטה תתקבל בעניינה במרתפי האבולוציה.
ואני חושבת, לו יכולתי היום להבליח לרגע, רק לרגע, לתוך העולם שלה, להראות לה תמונה שלי מעכשיו, תמונה שלי בעבודה, נניח, או תמונה עם מאיר, אפילו היום, במצבנו, ולהגיד לה, אל תדאגי, ילדה, בסוף - עם קצת דחיפוֹת, קצת פשרות, טיפה הומור, קצת הרס־עצמי בונה - יימָצא לך מקום, מקום שיהיה רק שלך, ואפילו תהיה לך אהבה, יהיה מי שיחפש בדיוק אשה גדולה עם ארוֹמה של עוף דוֹדוֹ.

דויד גרוסמן

דָּוִיד גְּרוֹסְמַן (נולד בירושלים ב-25 בינואר 1954) הוא סופר ומסאי ישראלי. ספריו תורגמו לשפות רבות, ופורסמו ברחבי העולם. סיפוריו הראשונים פורסמו בכתב-העת "סימן קריאה". ב-1979, לאחר סיום לימודיו ולפני שפרסם את קובץ סיפוריו הראשון, "רץ", זכה בפרס ניומן עבור סיפורו "יאני על ההר". סיפורו "חמורים" זכה בפרס הרי הרשון ב-1980. זוכה פרס ראש הממשלה ליצירה (1984), פרס א.מ.ת (2007), פרס ספיר (2001) עבור ספרו "מישהו לרוץ איתו" ופרס אלבטרוס (2009) עבור ספרו "אשה בורחת מבשורה".‏

בכל יצירותיו משתמש גרוסמן בכלים ספרותיים מודרניים, כגון זרם התודעה, זוויות ראייה שונות בסיפור, ועירוב של דמיון עם מציאות, במיוחד בסיפורי ילדים.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/42syf8vv

סקירות וביקורות

ושיגידו רגשן הרומן החדש של דויד גרוסמן הוא מלודרמה מובהקת. מזל שעומדים לזכותו אהבת האדם של המחבר ותשוקתו הכנה לספר סיפור (פורסם במדור הספרות של 7 לילות) דמותה של ורה, גיבורת הרומן החדש של דויד גרוסמן, מבוססת חלקית על אישה שהייתה, אווה פאניץ'-נהיר, ידידתו של הסופר בשנותיה האחרונות, שהפקידה בידיו את סיפור חייה. גרוסמן, אם כן, מציע גרסה משלו לגל טשטוש הגבולות בין הספרות הבדויה לזו ההיסטורית-ביוגרפית, שהולך ומתעצם בשנים האחרונות. אבל מלבד עובדה זאת, 'אתי החיים משחק הרבה' משייט במחוזות גרוסמניים אופייניים: סיבוכים משפחתיים כאובים על רקע של קטסטרופות ותקופות אסוניות.

המספרת היא גילי, נכדתה של ורה, קולנוענית כושלת בת ‭ .39‬יש לה בן זוג אבל אין לה עניין בילדים. המשך הרומן מבאר מדוע: משפחות הן עסק מכאיב. אמה של גילי, נינה, נטשה אותה ואת אביה, רפאל, בראשית חייה של גילי. נינה, מצידה, ננטשה בילדותה על ידי ורה אמה, כשזו גורשה בראשית שנות ה-‭,50‬ ביוגוסלביה של טיטו, לאחד הגולגים שאליהם נשלחו החשודים באהדה לברית-המועצות של סטלין.

בזמן ההווה של הרומן, ‭ ,2008‬בני המשפחה חוגגים יום הולדת ‭ 90‬ לורה - אשת ברזל נערצת על קרוביה ועל חברי הקיבוץ הצפוני שבו היא גרה, שם היא "דוהרת שוב בקלנועית הקטנה שלה ליד המרפאה, ויושבת שם שלוש שעות בלי לקום מהכיסא, ומייעצת לכל שוחריה בענייני דיאטות ואהבה וורידים ברגליים". ורה, בת למשפחה בורגנית יהודית מקרואטיה על גבול הונגריה, התאהבה בנערותה במילוש הסרבי והקומוניסט. היא נישאה לו, עברה איתו ועם הפרטיזנים את מלחמת העולם השנייה (המלחמה עצמה, בניגוד לסיפור ההתאהבות, מתוארת כאן בתמצות), ילדה לו את נינה ואיבדה אותו בטיהורים של טיטו אחרי המלחמה.

החל מאמצע הרומן, אחרי שקיבלנו את רוב הנתונים על עברן של הדמויות (הנתון העיקרי יישמר לסוף), מחליטים ארבעת בני המשפחה לטוס אל גולי אוטוק, אי העונשין לחופי קרואטיה, שבו שהתה ועונתה ורה במשך כשלוש שנים. הם יוצאים למסע, מלווים במצלמתה המתעדת של גילי, כדי לנסות ליישר את היחסים בין ורה לבתה נינה, לפני שיהיה מאוחר מדי. ואולי גם ליישר את היחסים בין גילי לאמה נינה, ובין גילי לבין חייה שלה.

אני מודה: עמדתי ביחס לספר הזה חצויה. מצד אחד, מדובר במלודרמה מובהקת, על כל אביזריה. יש כאן אמא נוטשת (ואולי לא רק אחת). יש כאן אהבת אמת חזקה ממוות (נינה: "אתה חושב שתמשיך לאהוב אותי גם כשאני אהיה זקנה ומכוערת?" רפאל: "את יודעת איך אני, אם פתאום תהיי, נגיד, גיבנת, אני תכף אתחיל לאהוב גיבנות"; וכמובן אהבתם העזה והטרגית, מחוללת האסון, של מילוש וורה). ישנו כאן חברנו הוותיק, חביב המלודרמות, "הסוד מהעבר". יש כאן שרטוטים פסיכולוגיים לאו דווקא דקים (מי שנפגעה בקשרי האהבה המוקדמים שלה, בורחת כל חייה מהאהבה לזרועות הסקס הקר; הילדה שלא זכתה לאהבה הופכת להיות אם שמונעת אהבה מבתה). וגם מחלה קשה מתגלה כאן ("הכל עכשיו נסגר. הולך ונסגר").

חשוב להבהיר: אנשים שנרתעים, כמוני, מטלנובליות, אינם דווקא דגים קרים וחסרי לב. לפעמים להפך, הם קוראים חמי דם שאינם זקוקים לקצוות הרגש כדי להרגיש. גרוסמן, נדמה לי, מודע לחולשה הזאת שלו לסנטימנטליות כשהוא שם בפיו של רפאל, שהיה בעברו במאי סרטים, את המילים האלו: "צריכים גם אנשים כמוני בכל מקצוע, וזה בסדר גמור מבחינתי, ושיגידו רגשן".

אבל יש גם צד שני. ראשית, חום אנושי אמיתי עולה מהרומן הזה. גרוסמן כסופר אוהב בני אדם ואוהב את דמויותיו. זו תכונה מוסרית אבל, במובן מצומצם יותר, היא גם מעלה ספרותית. הוא סקרן לגבי גיבוריו, לא מתעלם מחולשותיהם אבל רגיש ואכפתי כלפיהם. והסקרנות והאמפתיה מדביקות גם את הקורא. שנית, לגרוסמן יש תשוקה והתלהבות לספר את הסיפור. לספר סיפור. אם תרצו, כמו שגם מבלי לתמוך בנתניהו אפשר להתפעל מהעובדה שהבן אדם אשכרה רוצה, כל כך רוצה, להיות ראש ממשלה - אפשר להתפעל מכך שגרוסמן נלהב לספר סיפור גם מבלי להתעלף מהסיפור עצמו. ההתלהבות הזאת מייצרת לעיתים כושר המצאה מרשים (למשל, בתיאור עונש נוראי ספציפי שהוטל על ורה בגולי אוטוק). בנוסף, התחושה העולה מהספר היא שכל מילה בו נבררה בקפידה, ולא רק זאת אלא שלרשות הבורר עמד כל המצאי של השפה העברית. גילי נעה בסיפור שלה מסלנג עדכני לעברית האנינה ביותר - אם כי שנינותה לעיתים עליצה באופן מאולץ - ושיבושי הלשון של ורה מדויקים ומהנים.

שיאו של הרומן אכן מלודרמטי מאוד, אבל חזק מאוד. מבלי לחשוף יותר מדי, אומר שלגרוסמן - כפי שהוכיח גם ברגע השיא של ספרו הקודם, 'סוס אחד נכנס לבר' - יש כישרון ונטייה מיוחדים להפיק טרגדיה עזה מבחירה בלתי אפשרית בין אהבות בתוך המשפחה הגרעינית. בהקשר הזה, גרוסמן הוא מאיץ חלקיקים משוכלל: מאיץ את חלקיקי המשפחה ויוצר אנרגיה טרגית אטומית.

עוד 3 סיפורים מהגולג:
ארכיפלג גולג > אלכסנדר סולז‘ניצין
מסע לארץ האסירים > יולי מרגולין
גולאג > אן אפלבאום

בתמונה: דויד גרוסמן, צילום: יונתן בלום
אריק גלסנר 7 לילות 10/05/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
אש בוערת בספרו החדש של דויד גרוסמן ניסים קלדרון וואלה! 15/04/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
אשה מסרבת להיות קורבן אסתי אדיבי-שושן הארץ 27/03/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
460 דירוגים
347 דירוגים
102 דירוגים
7 דירוגים
1 דירוגים
3 דירוגים
17/7/2024

סיפור מופלא ומרתק על תעצומות נפש ושרידות נחושה, של אשה שנכלאה כאסירה פוליטית, בגין נאמנותה לבעלה, במחנה ל"חינוך מחדש", בתקופת שלטונו של המרשל טיטו ביגוסלביה. הסיפור, שמסופר ע"י נכדתה, חושף מערכת משפחתית מורכבת וסבוכה וסודות עבר לא מפוענכים.

1
19/3/2025

ואו איזו דמות הסבתא הזו! היה מרתק ולעונג הכתיבה הנהדרת של גרוסמן! ממליצה לא ספר טיסה.

18/3/2025

מרגש, מותח ועוצמתי.

3/2/2025

ספר מרתק, באמת אישה מרתקת וסופר עם לב זהב, תודה רבה מכל הלב. 🤎

2/1/2025

כתוב נהדר. סוחף מרגש כואב

17/10/2024

וואו איזה ספר כל כך עצוב ועמוק ועצוב מומלץ כ"כ

4/8/2024

ספר מצוין של דויד גרוסמן.יש לו את הרגישות להיכנס עמוק לנפש של כל הדמויות.הכתיבה מעולה,יש רגעים שקשה להפסיק לקרוא.עבודה מאוד יסודית ,תהנוג של קריאה.

14/6/2024

ספר נהדר , ,עושה חשק לחקור את סיפור המשפחה האישי ,ולחבר את כל הסודות לתמונה בהירה

13/5/2024

ספר נהדר! מומלץ בחום!

8/5/2024

גרוסמן במיטבו. אסור להחמיץ. לא הצלחתי להפסיק לקרוא

27/4/2024

מרגש ומרתק

5/4/2024

ספר לא מוערך של גרוסמן. היכולת שלו תמיד הייתה לתפוס את הקול של הדמות והתחביר שלה. איך שהוא מדבר את הדמות של גילי זאת מלאכת מחשבת.

18/3/2024

כתיבה שהיא מלאכת מחשבת, על בסיס סיפור מצמרר

30/12/2023

ספר מעולה ומעניין מבחינה היסטורית. עם זאת, ספר קשוח ולא מומלץ למי שרוצה סיפור קליל.

11/11/2023

ספר נפלא. לפעמים קשה לעקוב, אבל שווה כל דקה של קריאה. השפה העשירה, העולם המסויט שנבנה שלב אחרי שלב, יחד עם אופטימיות נפלאה. מלמד כמה דברים על הסבל האנושי, האהבה והמשפחה ספר חובה

30/9/2023

Wow

25/8/2023

מעניין ומעשיר ומסופר בצורה קולחת

19/8/2023

נוגע ללב, מרגש, מדהים

12/8/2023

השפה של גרוסמן קולחת כרגיל והספר מרתק

31/7/2023

קשה ומעולה

8/7/2023

עמוק, עדין כפורט על נבל, מרתק, קראתי בנשימה אחת. אמש הצגתי לחברתי לחיים את הסרט "נער קריאה" . בחלל מצאתי קשר בין הסיפורים. באמת ספר חובה.

22/6/2023

הספר מצמית ומרתק, נוגע ללב וכובש. כמו בכל ספריו של גרוסמן שמלהטט במילים כמו קוסם, העלילה מרחפת בין מציאות לדמיון, וקושרת את הקורא בעבותות.

17/4/2023

ספר מופת

3/4/2023

ספר נהדר, מרגש, לקרוא בנשימה אחת עצורה

30/1/2023

סיפור מרגש שכתוב מעולה

18/1/2023

מחזיר אותי למשפחה האישית שלי

31/12/2022

ספר מופלא שנכתב בסגנון one shot שלוקח אותך למסע רגיש ומטלטל של סיפור משפחתי ואימהות שיש בה כאב וגם חיבור עז. גרוסמן הוא אמן של מילים וההנאה צרופה היא לקרוא את סיפורו.

24/12/2022

סוחף ואנושי. הספר נתן לי הזדמנות לבחון את תחושת הזרות הפנימית, ואת האומץ האימהי הפרטי. בנוסף התחברתי לתחושה של עול לא ברור מדורות אחרים, וכמה אף אחד לא יודע באמת את הוריו.

16/12/2022

ספר נהדר

2/12/2022

עז ורך, חי, כואב ונוגע.

1/11/2022

ספר מרגש ומסעיר. עמוק ומטלטל. גרוסמן במיטבו

19/10/2022

אחד מספריו היפים ביותר של דויד גרוסמן, עושר לשוני, חיות ודמיון. מומלץ בחום

8/10/2022

מדהים,מרגש, עצוב, מרחיב את הלב

17/9/2022

מעורר מחשבה, כתוב נפלא , לעיתים המעבר והדילוג בין הזמנים והתקופות מעט מבלבל

30/8/2022

ספר נפלא

20/8/2022

כשקראתי את סוס אחד, לא הבנתי איך אנשים בארצות רחוקות , שלא היו בחוות הגדנ'ע בבאר אורה ולא ינקו את השואה עם חלב אימם, מסוגלים להתחבר לספר. עכשיו כשאני מוצא את עצמי נוגע ולו במעט בזוועות של יוגוסלביה של טיטו ובסיפור אנושי שלא הכרתי על בשרי, עכשיו אני מבין. תודה.

25/7/2022

עוד יצירת מופת של גרוסמן

12/6/2022

ספר מרתק ומרגש כתיבה נהדרת

2/6/2022

כתמיד, גרוסמן במיטבו. השפה, הסיפור, הפיתולים והדמויות... מרתק, נקרא בנשימה אחת, חושף פן חשוך מההיסטוריה. מצויין בעיניי.

18/5/2022

חזק וקשה וכתוב נפלא, כמו שרק דויד גרוסמן יכול לכתוב. לא יכולתי להניח את הספר מהידיים.

1/5/2022

מקסים

4/4/2022

מושלם. מרגש עד עומק הלב כתוב בכשרון מכשף אי אפשר להפסיק לקרוא מדהים לגלות שוב כמה האמת הפשוטה משחררת

4/3/2022

ספר מרתק!

26/2/2022

עוד יצירת אומנות של גאון. מדהים ובלתי נשכח אפילו אם האלצהיימר בעקבותיך

28/1/2022

ספר מרתק אך לא קל..

25/1/2022

אין על דוד גרוסמן ספר מרתק ומדהים!

12/1/2022

נהנתי לקרוא, הכתיבה מרגשת ונפתחתי לחלק שחא הכרתי בהיסטוריה. מרתק. תודה רבה דויד!

11/1/2022

עוד יצירה נהדרת של דויד גרוסמן. דמויות מורכבות, מעניינות ועמוקות, והיחסים ביניהן גם מורכבים ומשתנים כל הזמן. העלילה מרתקת. סיפור חזק. תענוג לקרוא.

1/1/2022

תודה

18/12/2021

ספר מופלא על בחירות ועל חוזק. הסיפור המשפחתי ייחודי ועם זאת, קל להתחבר עליו כל אחד מהמקום שלו.

7/12/2021

קסום, מרגש, מרתק

10/11/2021

ספר מרתק! מעורר שאלות מוסריות וכתוב בצורה ככ אנושית ומלאת רגש. מומלץ בחום

1/11/2021

וואו. ניגשתי בפעם הראשונה לכתיבתו של דויד גרוסמן, ומכל ספריו התחלתי דווקא ב״אתי החיים משחק הרבה״. ספר מרגש, נוגה ומיוחד.

16/10/2021

וואו, ספר מרתק, עוצר נשימה. מכניס את הקורא לחוויה בלתי רגילה, נשגבת מבינת אדם. איזה עוצמה יש לאנשים במבחני החיים. וואאוו

8/10/2021

שהוא פשוט נפלא, מרתק. עצוב ושמח. נתח חיים

2/10/2021

ספר מעולה על נשים ואנשים עם חיים קשים. מסופר באופן זורם על אשה קטנה עם כל רצון על אנושי שהיה לאגדה ביוגוסלביה ואיך משפחתה מתמודדת עם קורותיה.

29/9/2021

יפהפה, אנושי ומרגש. מחבר אותי על המקןרות שלי, הדומים מאד לגיבור הסיפור

24/9/2021

מסע נוגע ומזכך

23/9/2021

אחד הספרים המרתקים והקשים לעיכול שקראתי, יחד עם זאת, לא הצלחתי לעזוב את הספר לדקה. הדמויות נכנסו לליבי, היסטוריה טפחה על פניי שוב. הכתיבה הקולחת, השפה הייחודית, המעבר בין הזמנים והדמויות מרתקת יחד עם כובד המשקל של ההיסטוריה המונחת לפתחנו. מופת. ממליצה בחום . אסור לפספס

18/8/2021

כתוב נפלא

17/8/2021

מקסים, מדהים! פרק לא ידוע בקומוניזם של טיטו,מטח, חוויה מרתקת, לא יכולתי להוריד מהידיים!

14/8/2021

סוחף

15/7/2021

סיפור מרתק, אנושי וחם.

14/7/2021

מרתק אבל קצת מנותק לדבר אלינו בלי לדבר עלינו

22/6/2021

ספר טוב מאוד - מומלץ

16/5/2021

ספר יפה ומרגש

16/5/2021

סיפור מדהים. קשה להפסיק לקרוא, כתוב מצויין. דמויות מרגשות, הייתי על סף בכי.

22/4/2021

אחד הספרים המצוינים שקראתי לאחרונה. סופר בחסד. כל מילה מדוייקת ככ. כל רגש. מחזיק בחוטי העלילה מכל הכיוונים בצורה מושלמת ...

16/4/2021

לפעמים, לא צריך לאמר כלום. לפעמים מספיק לאמר "אין מילים" וזה ישקף להפליא את התחושה שנפח הגוף פשוט לא מספיק כדי להכיל את כל הרגשות המופלאים שהספר הזה יכול להציף.

28/3/2021

ספר מיוחד במינו. מטלטל, מצמרר ומרגש... אין כמוך דויד גרוסמן . תודה

23/3/2021

נפלא, מרגש, ומעורר השראה

18/3/2021

מהספרים מרטיטי נימות הלב ,סיפורם ההירואי של בני אדם אמיתיים . תודה לך דויד גרוסמן 🌹

13/2/2021

מכאיב מרתק

26/1/2021

כתיבה מעולה, ממש סיפור מרתק לא יכולתי להפסיק לקרוא

25/1/2021

סיפור סוחף ומרגש. קשה להוריד מהיד.

22/1/2021

נקרא בנשימה עצורה.

21/12/2020

ספר מדהים

12/12/2020

ספר לא קל, אך מרתק וכתוב היטב

3/11/2020

עוצר נשימה מענין סוחף נהניתי מכל רגע

29/10/2020

מרתק

16/10/2020

פשוט נפלא. מסע לנפשם של ארבעה אנשים שלא חוויתי כבר המון זמן. איזה עונג.

10/10/2020

ספר סוחף בצורה בלתי רגילה, מרגש ונוגע ללב בכל מילה, שורה ועמוד

10/10/2020

נהדר. סדר עדיפויות מעוות ברא העולם.

9/10/2020

כתוב נפלא סוחף ומיוחד

6/10/2020

ספר מרגש, כתוב נפלא!

17/9/2020

חץ ישר לתוך הלב

11/9/2020

מעולה

27/8/2020

אחד הסיפורים המרגשים. ממליצה בחום!

19/8/2020

מקסים ומרתק . היה לי קשה להתנתק קראתי בנשימה עצורה.

14/8/2020

מרגש ...

31/7/2020

הספר ריתק אותי על אף שאינו קל לקריאה. ספר שהגיבורה שלו נשארת במחשבות הרבה אחרי שסיימת לקרוא.

26/7/2020

אתי הספר משחק הרבה הנאה. מרתק. מומלץ בחום

19/7/2020

מדהים סוחף לוקח אותך לכל התקופות קדימה מאחורה בחייהם של 3 שנים שקשורות ומשלחות אחת על השנייה .

4/7/2020

גרוסמן בדרכו וכתיבתו היצירתית והמופלאה, מעניק לנו את הזכות להיכנס למסע מרגש ומטלטל כמו שרק הוא יכול לעשות. תודה לך דוד ...

27/6/2020

סוחף ומרגש

17/6/2020

מעולה! כתיבה נפלאה של גרוסמן וסיפור מעניין ביותר

8/6/2020

מרתק ומעניין

4/6/2020

נפלא!

2/6/2020

ספר נפלא. על אף תיאורים קשים תמיד ידעתי שההומור יפתיע בסופם

5/5/2020

מרתק וסוחף. נקרא בנשימה אחת

2/5/2020

ספר חכם ומרתק. תופס אותך בגרון ומטלטל. יחסי אמהות בנות בתוך עולם מטורף.

28/4/2020

ספר מרגש. אמיתי. חווית קריאה עמוקה ומרטיטה.

24/4/2020

ספר מרגש ביותר, מרתק, למדתי הרבה. ממליצה מאוד

22/4/2020

עוצמתי אי אפשר להניח מהיד

9/4/2020

מטלטל. כתוב בעוצמה ורגישות ואהבת אדם וחמלה - כמו שרק גרוסמן יודע. תודה על חוויה מרגשת ועוצמתית. ועוד לגלות בסוף שמדובר בסיפור אמיתי ... שבר אותי לגמרי.

24/3/2020

נפלא ונורא. כבד כעופרת ומלא אהבה. מלא אכזריות ושופע אנושיות. מזכיר לכולנו שבני אדם לא יכולים שלא לטעות, ושבסוף נותרים עם החרטות. גרוסמן האחד והיחיד. תודה.

20/3/2020

ספר מרתק, מעניין, מרגש וסוחף. פותח עולם שלא הכרנו. מומלץ לראות את הסרט על אווה. יש ביוטיוב.

23/2/2020

לקח לי זמן להכנס לסיפור אך לאחר שהתקדמתי נשביתי בו, בקצב ובקסם ובכאב.

22/2/2020

ספר מדהים, מרגש ונוגע ללב. קראתי בו בנשימה עצורה וכל הזמן ליוותה אותי המחשבה כמה עצומה יכולה להיות האהבה וכמה חזקה יכולה להיות נפש האדם....

12/2/2020

מצטערת שהסתיים. ספר נפלא. עוצמתי, עמוק כתוב נפלא. ממלא את הנפש. יותר ממצויין. תודה רבה.

8/2/2020

ספר נפלא שנכנס היישר לבטן וללב. לא מרפה ולא ניתן להרפות ממנו.

7/2/2020

אי אפשר להפסיק לקרוא, מומלץ!

2/2/2020

לא יאמן כמה גדול רצון החיים של האדם.

13/1/2020

Full of heart and power

4/1/2020

גרוסמן במיטבו. מדויק ומרגש.

29/12/2019

מקסים ומרגש. קראתיו ברצף בעניין רב

14/12/2019

ספר טוב ועמוק. אמנם לא קל, אבל גם לא מהגרוסמנים שמתעללים לך בנפש. מומלץ.

12/12/2019

העלילה לרגעים הייתה מזכירה לי את מאיר שליו אבל מיד הייתי מתעשט וחוזר להנאה הגדולה בסיפור ובמילים של גרוסמן, צייר מופלא במילים. כשראיתי שלספר יש קשר למציאות התרגשתי, והתעצבתי מכמה רוע יש בעולם, רוע שלא רק שאינו כלה, אלא רק מסתאב ומתעצם.

2/12/2019

מופלא

23/11/2019

נפלא. חווית קריאה.

23/11/2019

ספר מדהים !!!

10/11/2019

ספר מרגש ונוגע ללב

7/11/2019

ספר פשוט מעולה.

30/10/2019

גרוסמן. כל מילה נוספת מיותרת.

28/10/2019

כתיבה משובחת. ספר מעולה.

27/10/2019

ספר מצוין. מרגש. מאוד קריא. מומלץ בחום.

22/10/2019

ספר נפלא באמת ! מפעים ומרגש, הצטערתי שנגמר....

19/10/2019

פשוט מדהים. כרגיל דויד גרוסמן יודע לכתוב רגשות כמו שאף אחד אחר לא.

10/10/2019

נהניתי מאד. סיפור מיוחד, כתוב כמו שגרוסמן כותב, ממליץ בחום

10/10/2019

קראתי בנשימה אחת. ועכשיו מתחילה לקרוא הכל על התקופה ועל אווה פאניץ נהיר שהיוותה השראה לספר

9/10/2019

חוויה מדהימה… אין עליך גרוסמן!!🌟💥
ספר מטלטל

לא מפסיקה לחשוב על הספר…💝💟

30/9/2019

ספר נק', סופר ענק - קריאת חובה!

27/9/2019

מדהים כמו בכל ספריו מפתיע. מחסיר פעימה. קראתי את הספר יום לאחר ניתוח קשה בגב ולמרות הכאבים המשכתי וקראתי בו בנשימה עצורה ולא פסחתי אף על ה”תודות”. גם אני רוצה להודות לך מר גרוסמן היקר, שהקלת על כאבי בזמן קריאת הספר. רק מי שהחיים משחק איתו הרבה יודע ומרגיש. תודה

24/9/2019

מסע עוצמתי לתוך סיפור של משפחה בלתי אפשרית, שובר לב ומרומם לב,. הפצע לא מגליד, רק מחפש שיכירו שהוא פצע.

22/9/2019

סיפור מרתק, כתוב כמו שרק גרוסמן יודע לכתוב!

18/9/2019

ספר מעולה. גרם לי כמעט לחיות איתן את המסע

13/9/2019

עוד ספרות משובחת מאת דויד גרוסמן, שיודע לספר סיפור ולהיכנס לעורן של הדמויות שלו כאילו היה הן. סיפור עוצמתי ומרגש, מבוסס על מציאות אכזרית שעולה על כל דמיון.

9/9/2019

לא פחות ממדהים.

7/9/2019

ספרות במיטבה. ספר מופתי . נדיר.

31/8/2019

תודה. מרגש.

30/8/2019

מעולה, כמו כל הספרים שלו.

30/8/2019

ויזואלי ומרגש

21/8/2019

דויד גרוסמן במיטייבו ספר שאי אפשר להניח מהיד מרגש ומטלטל מומלץ מאוד

21/8/2019

ספר מקסים ומטלטל

17/8/2019

המציאות המסופרת ומשוחזרת ברומן מטלטלת. הכאב, החותך את הדמיון הוורוד שלי/נו המושתת על החיים הקלים והנוחים של קיומינו, כל כך חשוב למי שמחפש אחיזה יותר ראלית בעבר ובהווה. הדמויות מרתקות. ובתוך כל הטרוף הזה, חדות ותחכום לשוני ומבני של חוויה ספרותית גדולה ומרשימה. תודה לדויד גרוסמן, שלא מפסיק להפתיע...

15/8/2019

מומלץ בחום! מהספרים שאי אפשר לעזוב עד שנגמר וחבל.

14/8/2019

ספר מרגש ויפייפה. קראתי אותו בנשימה עצורה והתעצבתי שנגמר.

13/8/2019

ספר מפעים ומרגש. עוד יצירת מופת של גרוסמן. שפה מופלאה וקולחת למרות, ואולי בגלל, ייחודיותה.

8/8/2019

ספר נהדר, והכי רחוק של גרוסמן מעצמו

5/8/2019

איך אפשר שלא להתאהב ולהעריץ את ורה? על כל המורכבות שלה.
הלב זועק את כאבה של נינה ובין שתיהן רפי המסור וגילי המנסה למצוא את קולה וליצור את הסרט שלה. ספר נהדר כמיטב המסורת של גרוסמן.

5/8/2019

דוד גרוסמן תמיד כותב דמויות נשים כל כך טוב. קראתי את כל הספר ביום אחד ולא הפסקתי לבכות כי הוא כל כך נגע בי

4/8/2019

ספר רגיש ומרגש, מספר בחדות ועומק סיפור נוגע ללב. דויד גרוסמן במיטבו.

3/8/2019

הספר מרגש בצורה בלתי רגילה. כל מילה שגרוסמן כותב נובעת ממעיין של כשרון אדיר. זה סיפור מרתק שכתוב ביד אמן ענק.

2/8/2019

פרוזה במיטבה. עמוק, מצחיק, חכם, אכזרי ומרגש. גרוסמן מצליח לספר בלי לגלוש ולו לרגע לסנטימנטליות או מלודרמה. כתוב בשפה עשירה, שבורה מורכבת ובהבנה עמוקה של הנפש. נהדר מומלץ.

27/7/2019

תאור סוחף של מסכת יחסים בין נשים חזקות / קשות-יום. מרתק ומושך לקריאה ללא הפסקה.

27/7/2019

ספר מרתק שפתח לי חלון לעולם ותקופה שלא הכרתי. התאהבתי באשה זרה לי לחלוטין בילדתה ובנכדתה וכמובן ברפי. תודה לך דוד גרוסמן שאתה מעשיר את חיינו בסיפורים נפלאים.

26/7/2019

ספר הכתוב באופן מדהים, הדמויות עמוקות ומעניינות, מערכות היחסים מרתקות, מזמן לא קראתי ספר בכזאת שקיקה. מומלץ בחום

26/7/2019

ספר מרגש ביותר, קשה להניח אותו. מושך להמשיך ולקרוא ולגלות מה קרה. הדמויות מרתקות. מאד נהניתי.

12/7/2019

סיפור מופלא, אי אפשר להפסיק לקרוא
תודה!

11/7/2019

מעולה!

10/7/2019

מומלץ סיפור מעניין ומרתק מהעמוד הראשון ועד האחרון

7/7/2019

ניפלא, מרגש עד דמעות, סוחף, לא יכולתי להפסיק לקרוא

7/7/2019

ספר קשה ומרגש מאד
אני מכיר את קיבוץ שער העמקים שנזכר בספר וזה מעורר בי זכרונות.

3/7/2019

ספר מרתק.כתוב נפלא. כואב בלי גבול. גרוסמן סופר גדול באמת.

2/7/2019

אנושי, חם, מדוייק עד כאב, ציורי,ספוג בחוש הומור דק מן הדק, כתוב בשפה גרוסמנית יפהפיה שאין שניה לה. תודה דוד גרוסמן. כל ספר שלך הוא מתנה

24/6/2019

מדהים וסוחף מזמן תהייה שיפוטיות בצד המקדם שלהן. חוויה נהדרת ועמוקה . תודה

19/6/2019

ספר מרתק שלא ניתן לעזוב אותו. אין ספק שהגיבורים יחידים במינם.

16/6/2019

ספר מרתק. נקרא בנשימה אחת מבלי יכולת להפסיק לקרוא. מרגש מאוד. תודה רבה על שעות הקריאה

15/6/2019

מדהים ביופיו. הסיפור חזק כשלעצמו והסופר מספר בצורה מרתקת

13/6/2019

הספר היה נהדר

11/6/2019

כשכל חתיכה נופלת למקום הנכון
עכשיו ההצגה

10/6/2019

קראתי את הספר המרתק והמטלטל בנשימה אחת. התרשמתי מהעומק הפסיכלוגי, תיאור היחסים המורכבים וכן מכל שאר התיאורים שגרמו לי להרגיש כאילו אני שם... הספר הציף בי תובנות גם על חיי ויחסי עם בני משפחתי לדורותיהם. מומלץ בחום רב!

8/6/2019

ראוי לכל שבח. גרוסמן כרגיל מעצב את הדמויות של ספרו באופן ששורט את הנשמה והתודעה . הלואי שנקרא עוד הרבה גרוסמן.

4/6/2019

ספר נהדר. שמחה שהיתה לי הזכות לקרא אותו. תודה לך דויד גרוסמן.

3/6/2019

דוד גרוסמן טווה את קורי הסיפור לאריג מופלא. חיים, משפחה, משטרים אפלים - הכל נכתב בדיוק ובהקפדה. קשה להפסיק לקרוא, וקשה לא להתאהב בדמיות המצוירות במכחול אמנותי כל כך. ספר מופלא על סיפור קשה. פנינה!

26/5/2019

החיים הם דבר מטלטל ובכל רגע אדם יכול לעמוד בפני צומת דרכים שתשנה את חייו, שרק סופר כמו דויד יכול להאיר לך עם פנס ולהצביע על צומת, ספר מטלטל שלא ניתן להוריד מימנו את העיניים.

26/5/2019

מרגש משפחתי אישי פוליטי הכול יש פה והכתיבה הנפלאה
לא יכולתי להניח לספר על המילה האחרונה

25/5/2019

ספר מעולה, סחפור לא קל אבל סוחף

24/5/2019

אחד היותר טובים

22/5/2019

ספר מצוין. קשה להפסיק לקרוא. מאפשר להבחין בקשר שבין אידאות ומציאות ואת המחיר שמשלם מי שמחשיב את הראשון יותר מהשני.

22/5/2019

מסע מופלא אל מחוזות לא מוכרים, עם הדמויות המיוחדות שגרוסמן יצר. הכניסה העמוקה והעדינה אל נבכי הנפש שלהן וסיפורי חייהן, יוצרת מסכת של יחסי משפחה מורכבים שהולכים ונפתרים באי "התיקון" של משטר טיטו.
הכתיבה מפיה של גילי מוסיפה מימד מיוחד לכתיבתו של גרוסמן.

21/5/2019

ספר מטלטל ומרגש... כתוב בגרוסמניות הרגישה והחותכת ישר בלב
סיפר תיעוד נפלא ומסע מצמרר

19/5/2019

מקסים. ספר נפלא.

11/5/2019

ספר מרתק , מומלץ מאוד

9/5/2019

מעולה

9/5/2019

ספר נפלא ומרגש! צחקתי , בכיתי והתרגשתי ביחד עם אווה נינה רפי וגילי במסעם המשותף. ספר שאשמח לחזור ולקרוא בו בשנית .

6/5/2019

פשוט נפלא. מרתק סוחף וכתוב לתלפיות. לא יכולתי להניח את הספר, ועכשיו אני כל כך מצטערת שהעונג הסתיים.

4/5/2019

ספר נפלא. ועוד לחשוב שיש לו בסיס במציאות! המון כח אגור בתוכו, ולא יכולתי להניחו מהיד.

3/5/2019

מרתק, מעניין. כתיבה גאונית

1/5/2019

ספר מהמם. מרתק. הדיגיטלי העלילתי הראשון שקראתי, בלעתי ונהניתי. שפה מדהימה, סיפור עמוק, סוחף, מורכב, מרגש.
אין כמו דויד גרוסמן, שמספר את כל הדמויות והעלילה בחמלה, בהבנה ובאמפתיה.

29/4/2019

ספרו החדש של דוד גרוסמן
כקודמיו טלטל, ריגש, עורר השראה ומחשבה.

29/4/2019

אחד הספרים הטובים ביותר של גרוסמן

26/4/2019

ספר מטלטל הנוגע בלב ובנפש. ״נשמתי״ אותו ביומיים אך אמשיך לחשוב עליו ימים רבים.

26/4/2019

ספר מטלטל, כמו "אישה בורחת מבשורה" או נופל מחוץ לזמן קורע את הקריביים. חוכמת ניתוח הנפש האנושות טייסי אוהבת יוצאת מגדר הרגיל. קראתי הקצף בשקיקה

25/4/2019

סיפור סוחף, מרגש ומעורר מחשבה.
ספר נפלא!

25/4/2019

נפלא ומופלא

24/4/2019

הספר כובש. מחציו לא יכולתי להניחו עד שסיימתי אותו אל תוך הלילה. היו מקומות שחזרתי לאחור - להיות בטוחה שאכן הבנתי.
במהלך הקריאה מצאתי עצמי חושבת בשפתה של ורה. כשתפסתי עצמי - הבנתי עד כמה הדמות כובשת. יש בספר רבדים רבים של יחסים משתנים, של זמנים ותובנות.
ספר מרתק שכנראה דורש קריאה נוספת.

21/4/2019

מושלם! לא רציתי שהספר יגמר!

16/4/2019

כתמיד, מסיימת לקרוא את סיפרו החדש של דויד גרוסמן ומחכה בכיליון עיניים לספר הבא. וכל מילה נוספת מיותרת

2/4/2019

סיפור עוצמתי, קשה ומרתק, בנושא ״אבות אכלו בוסר ושיני בנם תקהינה״. כתוב בחמלה והומור שמאפשרים לעכל את נוראיותו. מסוג הספרים שלוקח זמן להפרד מהם. תודה לגרוסמן

30/3/2019

פנטסטי

6/1/2025

קשה אותנטי אבל מעל הכל העברית של גרוסמן

16/7/2024

תקופה היסטורית שלא מדוברת ומעניינת.

8/6/2024

ספר חזק, עוצמתי ולא קל, אבל כרגיל אצל גרוסמן - כתוב לתפארת. לפרקים, נראה שהסיפור לא מתקדם, ויש לו את הקצב שלו. אבל בהחלט מומלץ!

1/4/2024

ספר מעניין, תיאורים קשים. לא מאוד אהבתי את העלילה. דמויות מורכבות

14/10/2023

ספר מרתק וגם מלמד.

11/4/2023

סיפור משפחתי הכולל סודות שמשתלבים בהסטוריה. כתיבה זורמת ומהנה כרגיל אצל גרוסמן. חלק מהסיטואציות מלודרמטיות מעט אבל הכתיבה בהחלט מובילה לחוויית קריאה סוחפת.

7/6/2022

קולח,הסיפור נקרא בקלות אך נראה שהכתיבה מבולגנת. פחות התחברתי

22/2/2022

כתוב להפליא, מרגש וסוחף, כמו תמיד. תודה.

24/3/2021

חייב להודות שהספר בהחלט מספר את הסיפור אם כי היה חסר לי משהו.

9/8/2020

ספר מרתק שמגלה עוד פינה של היסטוריה בפנים אנושיות. לרגעים הוא זורם ונבלע ולעיתים הוא תקוע וממאן להתקדם. ממש כמו החיים עצמם

6/7/2020

לא סיימתי הקריאה

7/6/2020

מעניין. קולח ומסקרן. נהניתי מאד.

28/12/2019

ספר יפה.. אבל לוקח זמן להתחבר

18/11/2019

ספר מרתק ומעניין

14/10/2019

ספר מצויין. חווית קריאה סוחפת ומעוררת מחשבה. ממליצ הבחום

11/9/2019

ספר נפלא. סוחף עצוב עוצמתי

1/9/2019

אין על דויד גרוסמן

25/8/2019

יצירת מופת

24/8/2019

אהבתי, אך לא נפלתי מהכיסא.

24/8/2019

סיפור מהפנט ויוצא דופן על בחירה וגבורה.
גרוסמן היטיב לכתוב אודות גיבורה אמיתית ואף הוסיף לו רבדים משלו שהפכו את העלילה לראויה ומסמררת.
נהניתי מאוד מהשתלשלות העניינים, מהשפה ומעומקן של הדמויות

21/8/2019

קצת קשה להכנס לספר
רק אחרי התקדמות בקריאה מתבררים העניינים
ובסופו של דבר מגיעים לקסמו של הספר

20/8/2019

ספר מדהים, מרגש, שאי אפשר להניח מהיד. מומלץ בחום !

12/8/2019

נפלא

10/8/2019

דוד גרוסמן הסופר המהולל שבכל מה שהוא נוגע ; הופך ליצירת אומנות
לקראת אמצע הספר התחלתי להבין מה בעצם התיעוד האישי של וירה הופך לסיפור הסטורי קשה ומכאיב בתלאות הדיקטטורה
מ ר ת ק מר גרוסמן היקר

8/8/2019

מרתק, מדהים ומטלטל. כאילו תופס בגרון ואינו מניח לך עד שתסיים לקרוא. ספר יחיד בימנו

7/8/2019

כתוב נפלא.
אני שגדלתי במשפחה הונגרית שמעתי במשפטים את הדהוד השפה העברית-הונגרית.
רק טעות אחת זעירה בכל הספר:
קרומפלי ולא קרומלי.
שאפו גדול.
איציק איינהורן.

27/7/2019

ספר מעולה קראתי בשקיקה ללא הפסקה.מתאר ברור וברגש את הדרמה של חיי אווה.

7/7/2019

נפלא

6/7/2019

ספר מרתק, כתןב באהבה והערצה לוורה הנפלאה ולחייה המופלאים

14/6/2019

ספר נפלא,אי אפשר לעזוב אותו לרגע. מעורר מחשבה ,אני בטוחה שכל מי שקורא אותו מהרהר בחייו ובמשפחתו.

13/6/2019

אהבתי. מרתק, מעניין, קראתי אותו בנשימה אחת.

11/6/2019

ספר מרתק מלא עוצמות מלא שאלות כתוב מבחינה ספרותית לעילא ולעילא
יישר כח דוד גרוסמן אחד הספרים המיולים

8/6/2019

פה ושם יש חריקות וצרימות, ועדיין זה ספר שאי אפשר להתנתק ממנו, לא בעת הקריאה ואף לא לאחר סיומה.

3/6/2019

הספר עורר עניין ממש מתחילתו, וקראתי במהירות את הפרקים הראשונים, אז הבנתי שהקצב המהיר לא מאפשר הפנמה ומספיק חשיבה. את המשכו קראתי תוך הפסקות לצורך עיכול וניתוח הדמויות, התקופה וסיפור העלילה.
ספר לא קל אבל בסופו אני מרגישה שהקריאה תרמה לי רבות.

9/5/2019

לא נגע ללבי

קראתי עד הסוף

9/5/2019

למרות האוירה הדיכאונית משהו של הספר, הכתיבה זורמת ומרתקת. הסיפור קשה אבל מביע בצורה מדהימה את מערכת היחסים הסבוכה של הדמויות בסיפור. דמותה של ורה מהווה השראה לגדולתה של נפש האדם ברגעים קשים.
בשורה התחתונה, נהניתי מאד.

29/4/2019

יוצא מן הכלל! גרוסמן רק הולך ומשתבח!

27/4/2019

זהו ספר שלא יכולתי לעזוב...סקרנית לדעת מה עלה בגורלן של כל הדמויות.
בעיקר נקשרתי לנינה ששילמה מחיר גבוה.

23/4/2019

אנשים בארץ רגילים לחיות בסביבה של אנשים שהחיים שיחקו איתם הרבה. מצאתי שהספר מרגש, מפתיע ומוכר. גרם לי לחוש אהבה לדמויות וכמובן לחשוש מהדף האחרון. נשארתי עם געגוע.

13/4/2019

לא נהנתי

6/4/2019

גרוסמן כמו גרוסמן..מרתק עמוק רגיש ונוגע במיתרי הנפש ובמעמקים באומץ מרגש

18/3/2022

כבד

20/9/2021

ככה ככה

9/4/2020

היו לי צפיות גדולות אשר לא מולאו.

6/4/2020

אם אתם אנשים שרוצים להגיע לעניין מהר זכה ספר קצר אך ארוך לכם. סיפור מעניין אך צורת הכתיבה מבלבלת ומעט מייגעת את הסקרנות שמעוררת .

30/3/2019

הסיפור קשה. הכתיבה לא רעה אך לא מספיק מסייעת ליצור חיבור עמוק עם הדמויות. כאילו עוד סיפור על אנשים חזקים ששרדו

23/12/2021

לא אהבתי

23/11/2020

ספר בלתי נסבל. מעושה, מלאכותי, אף מלה לא נשמעת אמינה. אכזבה גדולה.

סקירות וביקורות

ושיגידו רגשן הרומן החדש של דויד גרוסמן הוא מלודרמה מובהקת. מזל שעומדים לזכותו אהבת האדם של המחבר ותשוקתו הכנה לספר סיפור (פורסם במדור הספרות של 7 לילות) דמותה של ורה, גיבורת הרומן החדש של דויד גרוסמן, מבוססת חלקית על אישה שהייתה, אווה פאניץ'-נהיר, ידידתו של הסופר בשנותיה האחרונות, שהפקידה בידיו את סיפור חייה. גרוסמן, אם כן, מציע גרסה משלו לגל טשטוש הגבולות בין הספרות הבדויה לזו ההיסטורית-ביוגרפית, שהולך ומתעצם בשנים האחרונות. אבל מלבד עובדה זאת, 'אתי החיים משחק הרבה' משייט במחוזות גרוסמניים אופייניים: סיבוכים משפחתיים כאובים על רקע של קטסטרופות ותקופות אסוניות.

המספרת היא גילי, נכדתה של ורה, קולנוענית כושלת בת ‭ .39‬יש לה בן זוג אבל אין לה עניין בילדים. המשך הרומן מבאר מדוע: משפחות הן עסק מכאיב. אמה של גילי, נינה, נטשה אותה ואת אביה, רפאל, בראשית חייה של גילי. נינה, מצידה, ננטשה בילדותה על ידי ורה אמה, כשזו גורשה בראשית שנות ה-‭,50‬ ביוגוסלביה של טיטו, לאחד הגולגים שאליהם נשלחו החשודים באהדה לברית-המועצות של סטלין.

בזמן ההווה של הרומן, ‭ ,2008‬בני המשפחה חוגגים יום הולדת ‭ 90‬ לורה - אשת ברזל נערצת על קרוביה ועל חברי הקיבוץ הצפוני שבו היא גרה, שם היא "דוהרת שוב בקלנועית הקטנה שלה ליד המרפאה, ויושבת שם שלוש שעות בלי לקום מהכיסא, ומייעצת לכל שוחריה בענייני דיאטות ואהבה וורידים ברגליים". ורה, בת למשפחה בורגנית יהודית מקרואטיה על גבול הונגריה, התאהבה בנערותה במילוש הסרבי והקומוניסט. היא נישאה לו, עברה איתו ועם הפרטיזנים את מלחמת העולם השנייה (המלחמה עצמה, בניגוד לסיפור ההתאהבות, מתוארת כאן בתמצות), ילדה לו את נינה ואיבדה אותו בטיהורים של טיטו אחרי המלחמה.

החל מאמצע הרומן, אחרי שקיבלנו את רוב הנתונים על עברן של הדמויות (הנתון העיקרי יישמר לסוף), מחליטים ארבעת בני המשפחה לטוס אל גולי אוטוק, אי העונשין לחופי קרואטיה, שבו שהתה ועונתה ורה במשך כשלוש שנים. הם יוצאים למסע, מלווים במצלמתה המתעדת של גילי, כדי לנסות ליישר את היחסים בין ורה לבתה נינה, לפני שיהיה מאוחר מדי. ואולי גם ליישר את היחסים בין גילי לאמה נינה, ובין גילי לבין חייה שלה.

אני מודה: עמדתי ביחס לספר הזה חצויה. מצד אחד, מדובר במלודרמה מובהקת, על כל אביזריה. יש כאן אמא נוטשת (ואולי לא רק אחת). יש כאן אהבת אמת חזקה ממוות (נינה: "אתה חושב שתמשיך לאהוב אותי גם כשאני אהיה זקנה ומכוערת?" רפאל: "את יודעת איך אני, אם פתאום תהיי, נגיד, גיבנת, אני תכף אתחיל לאהוב גיבנות"; וכמובן אהבתם העזה והטרגית, מחוללת האסון, של מילוש וורה). ישנו כאן חברנו הוותיק, חביב המלודרמות, "הסוד מהעבר". יש כאן שרטוטים פסיכולוגיים לאו דווקא דקים (מי שנפגעה בקשרי האהבה המוקדמים שלה, בורחת כל חייה מהאהבה לזרועות הסקס הקר; הילדה שלא זכתה לאהבה הופכת להיות אם שמונעת אהבה מבתה). וגם מחלה קשה מתגלה כאן ("הכל עכשיו נסגר. הולך ונסגר").

חשוב להבהיר: אנשים שנרתעים, כמוני, מטלנובליות, אינם דווקא דגים קרים וחסרי לב. לפעמים להפך, הם קוראים חמי דם שאינם זקוקים לקצוות הרגש כדי להרגיש. גרוסמן, נדמה לי, מודע לחולשה הזאת שלו לסנטימנטליות כשהוא שם בפיו של רפאל, שהיה בעברו במאי סרטים, את המילים האלו: "צריכים גם אנשים כמוני בכל מקצוע, וזה בסדר גמור מבחינתי, ושיגידו רגשן".

אבל יש גם צד שני. ראשית, חום אנושי אמיתי עולה מהרומן הזה. גרוסמן כסופר אוהב בני אדם ואוהב את דמויותיו. זו תכונה מוסרית אבל, במובן מצומצם יותר, היא גם מעלה ספרותית. הוא סקרן לגבי גיבוריו, לא מתעלם מחולשותיהם אבל רגיש ואכפתי כלפיהם. והסקרנות והאמפתיה מדביקות גם את הקורא. שנית, לגרוסמן יש תשוקה והתלהבות לספר את הסיפור. לספר סיפור. אם תרצו, כמו שגם מבלי לתמוך בנתניהו אפשר להתפעל מהעובדה שהבן אדם אשכרה רוצה, כל כך רוצה, להיות ראש ממשלה - אפשר להתפעל מכך שגרוסמן נלהב לספר סיפור גם מבלי להתעלף מהסיפור עצמו. ההתלהבות הזאת מייצרת לעיתים כושר המצאה מרשים (למשל, בתיאור עונש נוראי ספציפי שהוטל על ורה בגולי אוטוק). בנוסף, התחושה העולה מהספר היא שכל מילה בו נבררה בקפידה, ולא רק זאת אלא שלרשות הבורר עמד כל המצאי של השפה העברית. גילי נעה בסיפור שלה מסלנג עדכני לעברית האנינה ביותר - אם כי שנינותה לעיתים עליצה באופן מאולץ - ושיבושי הלשון של ורה מדויקים ומהנים.

שיאו של הרומן אכן מלודרמטי מאוד, אבל חזק מאוד. מבלי לחשוף יותר מדי, אומר שלגרוסמן - כפי שהוכיח גם ברגע השיא של ספרו הקודם, 'סוס אחד נכנס לבר' - יש כישרון ונטייה מיוחדים להפיק טרגדיה עזה מבחירה בלתי אפשרית בין אהבות בתוך המשפחה הגרעינית. בהקשר הזה, גרוסמן הוא מאיץ חלקיקים משוכלל: מאיץ את חלקיקי המשפחה ויוצר אנרגיה טרגית אטומית.

עוד 3 סיפורים מהגולג:
ארכיפלג גולג > אלכסנדר סולז‘ניצין
מסע לארץ האסירים > יולי מרגולין
גולאג > אן אפלבאום

בתמונה: דויד גרוסמן, צילום: יונתן בלום
אריק גלסנר 7 לילות 10/05/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
אש בוערת בספרו החדש של דויד גרוסמן ניסים קלדרון וואלה! 15/04/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
אשה מסרבת להיות קורבן אסתי אדיבי-שושן הארץ 27/03/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
אתי החיים משחק הרבה דויד גרוסמן
רפאל היה בן חמש־עשרה כשמתה אמא שלו וגאלה אותו מייסוריה. גשם ירד על חברי הקיבוץ, שהצטופפו תחת מטריות בבית־הקברות הקטן. טוביה, אביו של רפאל, מירר בבכי. שנים טיפל באשתו במסירות, ועכשיו נראה אבוד ומיותם. רפאל, במכנסיים קצרים, עמד נבדל מהאחרים וכיסה את ראשו ואת עיניו בקפוצ'ון, שלא יראו שהוא לא בוכה. הוא חשב: עכשיו שהיא מתה, היא יכולה לראות את כל הדברים שחשבתי עליה.
זה היה בחורף 1962. אחרי שנה פגש אבא שלו את וֶרה נוֹבָאק, שבאה לארץ מיוגוסלביה, והם התחילו לחיות כזוג. וֶרה הגיעה לישראל עם בתה היחידה, נינה, נערה בת שבע־עשרה, גבוהה ובהירת שיער, שבפנים הארוכות שלה, שהיו חיוורות ויפות מאוד, כמעט לא היתה הבעה.
נערים בכיתה של רפאל קראו לנינה 'ספינקס'. היו מתגנבים מאחוריה ומחקים אותה בהליכתה, מחבקת את גופה בזרועותיה ובוהָה במבט חלול. היתה פעם שהיא תפסה שני חֶברֶה שחיקו אותה, ופשוט פוצצה להם את הפרצוף. מכות כאלה עוד לא ראו בקיבוץ. היה קשה להאמין כמה כוח ופראות היו לה בזרועות וברגליים הדקות שלה. התחילו לרוץ שמועות. סיפרו שבזמן שאמא שלה היתה אסירה פוליטית בגוּלָג, נזרקה נינה, שהיתה אז ילדה, לרחוב. אמרו "לרחוב" והוסיפו מבט רב־משמעות. סיפרו שהצטרפה, בבלגרד, לכנופיה של ילדי פרא, שחטפה ילדים כדי לקבל כופר. סיפרו. אנשים מדברים.
הסיפור של המכות, וגם עוד התרחשויות ושמועות, לא הבקיעו את הערפל שרפאל חי בתוכו אחרי מות אמו. במשך חודשים הוא היה שקוע בהרדמה עצמית. פעמיים ביום, בבוקר ובערב, היה בולע כדור־שינה חזק שלקח מֵארון התרופות של אמו. הוא אפילו לא הבחין בנינה כשנתקל בה פה־ושם בקיבוץ.
אבל ערב אחד, בערך חצי שנה אחרי מות אמו, הוא חתך דרך מטע האבוקדו אל אולם הספורט, ונינה באה מולו. היא הלכה בראש מורכן וחיבקה את עצמה כאילו הכל סביבה קר. רפאל עצר, נדרך פתאום ולא הבין בגלל מה. נינה היתה מכונסת בתוכה ולא הבחינה בו. הוא ראה את התנועה שלה. זה היה הרושם הראשון, התנועה השקטה, החסכונית. מצח גבוה, צח, ושמלה כחולה פשוטה ודקה, שריפרפה על מחצית שוקיה.
ההבעה של פניו כשסיפר -
רק כשהיתה קרובה אליו ראה רפאל שהיא בוכה, בשקט, בכי חנוק, ואז גם היא הבחינה בו ועצרה, והתקמרה. המבטים שלהם הסתבכו זה בזה למשך כמה שניות, ואפשר לומר בצער: עד לבלי הַתֵּר. "השמיים, האדמה, העצים", אמר לי רפאל, "לא יודע... הרגשתי כאילו הטבע התעלף".
נינה התעשתה ראשונה. היא פלטה נשיפה נזעמת והתרחקה במהירות. הוא עוד הספיק להעיף מבט בפנים שלה, שבן־רגע התקלפו שוב מכל הבעה, ומשהו גאה בו אליה. הוא הושיט יד אחריה -
אני יכולה ממש לראות אותו עומד שם עם היד.
וככה הוא גם נשאר, עם היד השלוחה, ארבעים־וחמש שנה.
אבל אז, במטע, בלי לחשוב, ולפני שיהסס ויסתבך עם עצמו, הוא זינק ורץ אחריה לומר לה מה הבין ברגע שראה אותה. הכל התעורר בו לחיים, סיפר לי. ביקשתי שיסביר. הוא התבלבל, מילמל משהו על כל מה שנרדם בו בשנות המחלה של אמו, ועוד יותר אחרי מותה. עכשיו נעשה פתאום הכל דחוף וגורלי, וגם לא היה לו ספק שהיא תיענה לו מיד.
נינה שמעה את צעדיו רודפים אחריה, עצרה והסתובבה וסקרה אותו במבט אטי. "מה יש?" נבחה פתאום לתוך פניו. הוא נרתע, התחלחל מיופיָה ואולי גם מגסותה - ובעיקר, אני חוששת, מהצירוף של יופיָה וגסותה. עד היום יש לו את זה, חולשה לנשים שיש בהן קצת - שמץ של - תוקפנות גברית ואפילו גסוּת, תבלין שכזה, רפאל, רפי -
נינה הניחה כפות ידיים על המותניים, ילדת רחוב קשוחה ביצבצה, חיית־בר. נחיריה התרחבו, היא ריחרחה אותו, ורפאל ראה פעימות של וריד כחלחל עדין בצוואר שלה, ופתאום כאבו לו השפתיים, ככה סיפר לי, ממש צרבו וצמאו.
"בסדר, הבַנו", חשבתי, "אתה לא מוכרח להיכנס לפרטים".
הדמעות עוד נצצו לנינה על הלחיים, אבל העיניים שלה היו קרות וכמעט נחשיות. "תלך הביתה, ילד", אמרה, והוא ניענע בראש, לא לא, והיא קירבה לאט את המצח שלה לראש שלו, קירבה והרחיקה, כאילו חיפשה את הנקודה המדויקת, והוא עצם עיניים, והיא נגחה, והוא עף אחורה ונפל לתוך גומה של עץ אבוקדו.
"זן אטינגר", הקפיד לציין כשסיפר, כדי שחס וחלילה לא אשכח שכל פרט בסצנה הזאת חשוב, כי ככה בונים מיתולוגיות.
הוא רבץ בגומה המום, מישש את הבליטה שהתחילה לתפוח לו במצח, וקם על רגליו מסוחרר. מאז שאמו מתה לא נגע רפאל בשום אדם ושום אדם לא נגע בו, חוץ ממי שהלכו אתו מכות. אבל פה היה משהו אחר, ככה הרגיש, היא באה לפתוח לו סוף־סוף את הראש ולחלץ אותו מהעינוי. ומתוך עיוורון הכאב צעק אליה את מה שהתגלה לו קודם, ברגע שראה אותה, אבל נדהם כשהמלים יצאו מפיו תפלות וגסות. "מלים של חֶברֶה", אמר לי, "'רוצה לזיין אותך' כזה", שונות כל־כך מהמחשבה הטהורה והמדויקת שלו, "אבל איזה שנייה־וחצי ראיתי על הפנים שלה שלמרות הגסויות, היא בכל־זאת קולטת אותי".
ואולי כך באמת היה, מה אני יודעת. למה לא לפרגן לה ולהאמין, שנערה שנולדה ביוגוסלביה, ובמשך כמה שנים באמת היתה - כפי שהתברר אחר־כך - ילדה נטושה, בלי אבא ובלי אמא, שנערה כזאת, למרות נתוני הפתיחה האלה, ואולי דווקא בגללם, הציצה ברגע של חסד לתוך נער מקיבוץ בישראל, נער פנימי, ככה אני מדמיינת אותו בן שש־עשרה, נער בודד ורוחש סודות וחישובים נפתלים ומחוות גדולות, שאף־אחד בעולם לא ידע עליהם. נער עצוב וקודר, אבל יפה שבא לבכות.
רפאל, אבא שלי.
יש סרט ידוע, אני לא זוכרת כרגע איך קוראים לו (ולא מבזבזת עכשיו שנייה על גוגל), שהגיבור חוזר לעבר כדי לתקן בו משהו, או למנוע איזו מלחמת־עולם או משהו. מה לא הייתי נותנת כדי לחזור לעבר רק בשביל למנוע משני אלה להיפגש.
 
בימים ובעיקר בלילות שבאו אחר־כך, הוא ייסר את עצמו על הרגע המופלא שהחמיץ. הוא הפסיק לבלוע את כדורי־השינה של אמו כדי שיוכל לחווֹת בלי עמעום את האהבה. הוא חיפש אותה בכל הקיבוץ, ולא מצא. באותם ימים כמעט לא דיבר עם אנשים, ולכן לא נודע לו שנינה עזבה את שכונת הרווקים, שבה התגוררה עם אמה, והפקיעה לעצמה חדרון בצריף עתיק ורקוב, מימי האבות המייסדים. הצריף היה מעֵין רכבת של חדרים זעירים, והוא עמד מאחורי המטעים, באזור שהקיבוץ, בעדינות־נפש אופיינית, כינה 'שכונת המצורעים'. זאת היתה קהילה קטנה של גברים ונשים, רובם מתנדבים מחו"ל, שנתקעו כאן ולא מצאו את מקומם ולא תרמו, והקיבוץ לא ידע מה לעשות איתם.
אבל המחשבה שנולדה בו כשנינה באה לקראתו במטע לא איבדה כלום מהלהט שלה, מיום ליום היא נכרכה עוד יותר סביב נשמתו: "אם נינה תסכים לשכב אתי אפילו פעם אחת", חשב בכל הרצינות, "יחזרו לה ההבעות".
הוא סיפר לי על המחשבה הזאת שלו בשיחה שצילמנו לפני נצח, כשהיה בן שלושים־ושבע. זה היה סרט הביכורים שלי, והבוקר, עשרים־וארבע שנים מאז הצילום, החלטנו, רפאל ואני, בהתקף של נוסטלגיה נמהרת, לשבת ולצפות בו. בנקודה הזאת בסרט רואים אותו משתעל וכמעט נחנק, מקרצף את זקנו הפרוע, פותח וסוגר ופותח את רצועת העור של השעון שלו, ובעיקר - לא מרים את מבטו אל המראיינת הצעירה, אלַי.
"שמע, היה לךָ הרבה ביטחון־עצמי בגיל שש־עשרה", שומעים אותי בסרט בציוץ מתחנחן. "אני?" מופתע רפאל שבסרט, "ביטחון־עצמי? הייתי עלה נידף". "ואני דווקא חושבת", אומרת המראיינת בזיוף נוראי, "שזאת שורת החיזור הכי מקורית ששמעתי".
הייתי אז בת חמש־עשרה כשרִאיינתי אותו, ולמען הגילוי הנאות, עד לאותו רגע לא זכיתי אף־פעם לשמוע שורת חיזור כלשהי, מקורית או נדושה, מפי מישהו שאיננו אני־מול־ראי עם כובע ברט שחור וצעיף מסתורי שמכסה לי חצי פרצוף.
קלטת וידיאו, חצובה קטנה, מיקרופון מכוסה ספוג אפרפר שכבר הפך למוך. השבוע, אוקטובר 2008, מצאה אותם סבתא שלי, וֶרה, בארגז קרטון בבּוֹידֶם שלה, יחד עם ה'סוני' העתיקה, שדרך העינית שלה ראיתי את העולם בשנים ההן.
טוב, ההגדרה 'סרט' קצת גדולה על הדבר הזה. מדובר בכמה קטעים, זיכרונות נעורים של אבא שלי, פזורים ולא ערוכים עד הסוף. הסאונד נורא, והתמונה דהויה ומגורענת, אבל בדרך־כלל אפשר להבין מה קורה. על הארגז כתבה וֶרה בלורד שחור, "גילי - כל־מינֵי". אין לי מלים לתאר את מה שהסרט הזה עושה לי, ואיך יוצא לבי אל הנערה שהייתי, שנראית כאן בסרט, אני לא מגזימה, כמו גִרסת האדם לְעוֹף הדוֹדוֹ, שכזכור, רק ההיכחדות הצילה אותו ממוות מִמבוכה. כלומר, יצור שבאופן עמוק עוד לא נסגר מה הוא ולאן פניו, הכל פתוח.
היום, עשרים־וארבע שנים אחרי שצילמתי את השיחה ההיא, אני יושבת ליד אבא שלי בבית של וֶרה בקיבוץ ומסתכלת בה יחד אתו, ונדהמת מכמה שאני חשופה שם, אפילו שאני רק המראיינת, ואפילו שכמעט לא רואים אותי.
במשך די הרבה רגעים אני לא מרוכזת במה שאבא שלי מספר עליו ועל נינה, איך הכירו ואיך אהב אותה. אני יושבת לידו מקופלת ומכווצת מעוצמת הסכסוך הפנימי שמוקרן בלי שום סינון, כמו זעקה, מתוך הנערה שהייתי, ואני רואה את האימה בעיניים שלה מפני שהכל פתוח עד כדי כך, יותר מדי פתוח, פתוחות אפילו שאלות כמו, כמה כוחות חיים יש בה או אין, או כמה אשה היא תהיה וכמה גבר. והיא כבר בת חמש־עשרה ועוד לא יודעת איזו החלטה תתקבל בעניינה במרתפי האבולוציה.
ואני חושבת, לו יכולתי היום להבליח לרגע, רק לרגע, לתוך העולם שלה, להראות לה תמונה שלי מעכשיו, תמונה שלי בעבודה, נניח, או תמונה עם מאיר, אפילו היום, במצבנו, ולהגיד לה, אל תדאגי, ילדה, בסוף - עם קצת דחיפוֹת, קצת פשרות, טיפה הומור, קצת הרס־עצמי בונה - יימָצא לך מקום, מקום שיהיה רק שלך, ואפילו תהיה לך אהבה, יהיה מי שיחפש בדיוק אשה גדולה עם ארוֹמה של עוף דוֹדוֹ.

עוד ספרים של דויד גרוסמן