השקרן הקטן

1943

"זה שקר."

קולו של האיש הגדול היה עמוק וצרוד.

"מה שקר?"

"לאן שאנחנו נוסעים."

"לוקחים אותנו צפונה."

"לוקחים אותנו למוּת."

"לא נכון!"

"זה נכון," אמר האיש הגדול. "וכשנגיע לשם יהרגו אותנו."

"לא נכון! מיישבים אותנו מחדש! בבתים חדשים! שמעת את הילד על הרציף!"

"בבתים חדשים!" הוסיף עוד קול.

"אין בתים חדשים," אמר האיש הגדול.

חריקת גלגלי הרכבת החרישה את השיחה. האיש הגדול התבונן בסבכת המתכת שכיסתה את החלון היחיד בקרון נטול האור שנועד להוביל פרות, לא בני אנוש. לא היו בו מושבים. לא היו מים ואוכל. כמעט מאה אנשים נוספים היו דחוקים בפנים, גוש מוצק של בני אדם. גברים קשישים בחליפות. ילדים בבגדי שינה. אם צעירה חפנה את ראשו של תינוק אל החזה שלה. רק נוסעת אחת ישבה, נערה עם שמלה מופשלת שכרעה מעל דלי פח שהנוסעים קיבלו כדי לעשות צרכים. היא טמנה את פניה בידיה.

האיש הגדול ראה די והותר. הוא מחה זיעה ממצחו ונדחק בין העומדים כדי להגיע אל החלון.

"הלו!"

"תיזהר!"

"לאן אתה הולך!"

הוא הגיע אל הסבכה, תקע את אצבעותיו מבעד לחורים וגנח בקול. פניו התעוותו, והוא החל למשוך.

כל יושבי קרון הבקר השתתקו. מה הוא עושה? ואם השומרים יבואו? בפינה ליד הקיר עמד נער תמיר בשם סבסטיאן וצפה במתרחש. לידו עמדה כמעט כל משפחתו, אמו, אביו, סבו וסבתו, שתי אחיותיו הצעירות. אבל כשראה את האיש מושך את סבכת החלון, הוא הפנה את תשומת לבו אל ילדה צנומה וכהת שיער שעמדה במרחק מה.

שמה היה פאני. לפני שהתחילו כל הצרות, לפני הטנקים והחיילים והכלבים הנובחים והדפיקות בדלתות בחצות והריכוז של כל היהודים תושבי עיר מולדתו סלוניקי בגטו, סבסטיאן חשב שהוא אוהב את הילדה הזאת. אם יש דבר כזה אהבה אצל נער בן ארבע־עשרה.

עכשיו, מסיבה כלשהי, הרגיש שאהבה גואה בו, ובשעה שהאיש הגדול טלטל את הסבכה עד שהתרופפה בתוך דופן הקרון, הוא התמקד בילדה. במשיכה עזה אחרונה תלש האיש את הסבכה והפיל אותה לארץ. אוויר פרץ מבעד למלבן הפתוח, ושמי אביב התגלו לעיני כול.

האיש הגדול לא בזבז אף רגע. הוא הרים את עצמו, אבל הפתח היה קטן מדי. פלג גופו המרכזי העבה לא עבר.

הוא פלט גידוף וירד. רחש חלף בקרון הרכבת.

"מישהו קטן יותר," אמר קול.

הורים הצמידו אליהם את ילדיהם. רגע אחד איש לא זע. סבסטיאן עצם את עיניו בכוח, נשם עמוק, לפת את כתפיה של פאני והדף אותה קדימה.

"היא יכולה לעבור."

"סבסטיאן, לא!" צעקה פאני.

"איפה ההורים שלה?" מישהו שאל.

"מתו," מישהו ענה.

"בואי, ילדה."

"מהר, ילדה!"

הנוסעים הדפו את פאני קדימה בתוך הדוחק ונגעו בגבה כאילו הטביעו עליו משאלות. היא הגיעה אל האיש הגדול, והוא הרים אותה אל החלון.

"קודם הרגליים," הוא הורה לה. "כשאת נוחתת, תתקפלי ותתגלגלי."

"חכה..."

"אנחנו לא יכולים לחכות! את חייבת לצאת עכשיו!"

פאני הסתובבה אל סבסטיאן. דמעות מילאו את עיניו. אני אראה אותך שוב, הוא אמר, אבל לעצמו. גבר מזוקן שמלמל תפילות התקדם לפנים כדי ללחוש באוזנה של פאני.

"תהיי אדם טוב," הוא אמר. "תספרי לעולם מה קרה כאן."

פיה עמד להתוות שאלה, אבל לפני שהספיקה הדף אותה האיש הגדול מבעד לפתח והיא נעלמה.

רוח חדרה פנימה מבעד לחלון. ברגע הראשון הנוסעים נראו משותקים, כאילו ציפו שפאני תשתחל בחזרה. אבל זה לא קרה, והם החלו להידחק קדימה. אדוות של תקווה פשטו בקרון. אנחנו יכולים לצאת! אנחנו יכולים להסתלק! הם נדחקו זה אל זה.

ואז.

בום! ירייה. ואחריה עוד כמה יריות. הרכבת נעצרה בחריקת בלמים, והנוסעים מיהרו להחזיר את הסבכה אל החלון. אין סיכוי. היא לא תחזיק מעמד. כשהקרון הפסיק לנוע, נפתחו הדלתות וקצין גרמני נמוך עמד באור השמש המסנוור עם אקדח מורם גבוה.

"האלט!" הוא צווח.

סבסטיאן ראה את הידיים יורדות מהחלון כמו עלי שלכת הנושרים מענף שטולטל. הוא הביט בקצין, הביט בנוסעים, הביט בנערה הבוכה על דלי הצרכים וידע שתקוותם האחרונה נגוזה זה עתה. באותו רגע קילל את בן משפחתו היחיד שנעדר, אחיו ניקו, ונשבע שביום מן הימים ימצא אותו, יכפה עליו לשלם על כל זה ולא יסלח לו לעולם ועד.

בואו ואספר לכם מי אני

אתם יכולים להאמין שהסיפור שאתם עומדים לשמוע הוא אמת. אתם יכולים להאמין כי אני מספרת לכם אותו, ואני הדבר היחיד בעולם הזה שאתם יכולים להאמין בו.

יש האומרים שאפשר להאמין בטבע, אבל אני חולקת על כך. הטבע הפכפך. מינים שונים משגשגים בו ואז דועכים. יש אחרים שטוענים שאפשר להאמין בדת. באיזו דת? אני שואלת.

ובאשר לבני אדם? אפשר להאמין שבני אדם ישמרו על עצמם בלבד. כשיאיימו עליהם הם יחריבו הכול כדי לשרוד, בעיקר אותי.

אבל אני הצל שלא תוכלו לברוח מפניו, המראה האוצרת את בבואתכם האחרונה. אתם יכולים לחמוק ממבטי עד יומכם האחרון עלי אדמות, אבל אני מבטיחה לכם, המבט האחרון יהיה שלי.

אני האמת.

וזה סיפור על ילד שניסה לשבור אותי.

במשך שנים הוא הסתתר, בזמן השואה ואחריה, שינה את שמותיו, שינה את חייו. אבל בסופו של דבר הוא ודאי ידע שאמצא אותו.

כי מי יכול לגלות שקרן קטן טוב ממני?

"איזה ילד יפה!"

הרשו לי להציג אותו לפניכם לפני שהחלה כל השקרנות. הביטו בדף הזה עד שעיניכם יתחילו להיסחף אל תת־הכרה מעורפלת. אה. הנה הוא. ניקו קריספיס הקטן, משחק ברחובותיה של העיר היוונית סלוניקי — המוכרת גם כתֶסלוניקי — עיר השוכנת מאז 300 שנה לפני הספירה על חוף הים האגאי. כאן חורבות של בתי מרחץ עתיקים מתערבבים בחשמליות ובעגלות רתומות לסוסים, השוק למכירת שמן זית הומה, ורוכלי רחוב מוכרים פירות, דגים ותבלינים שהורדו הבוקר מהספינות בנמל.

השנה היא 1936. שמש הקיץ קופחת על אבני הריצוף של הרחוב ליד המגדל הלבן המפורסם, מצודה מהמאה החמש־עשרה שנבנתה כדי להגן על חופיה של סלוניקי. בפארק סמוך ילדים צורחים בשמחה במשחק בשם אַבָּאריזָה, שבו שתי קבוצות מציירות בגיר משבצות ורודפות זו אחר זו ביניהן. ילד שנתפס נשאר לעמוד במשבצת עד שחבר מקבוצתו "משחרר" אותו.

ניקו קריספיס הוא האחרון שנותר מקבוצתו. ילד מבוגר ממנו בשם גִיורגוס רודף אחריו. הילדים שנתפסו צועקים, "תיזהר, ניקו!" בכל פעם שגיורגוס מתקרב אליו יותר מדי.

ניקו מחייך חיוך רחב. הוא זריז לגילו וממהר אל פנס רחוב, אוחז בו, מסתובב לאחור ומזנק כאילו נורה מקֶלע. גיורגוס מפמפם בזרועותיו באוויר. עכשיו זאת תחרות ריצה. הבוהן של ניקו נוגעת בקצה משבצת הגיר בו ברגע שהילד המבוגר יותר טופח לו על כתפו.

"אבאריזה!" ניקו צועק, והילדים מתפזרים. "ליבֶּרטֶה!"

"לא נכון! תפסתי אותך, ניקו!" גיורגוס מכריז. "תפסתי אותך לפני שנגעת!"

הילדים מתאבנים. הם פונים אל ניקו. מה יקרה? הוא מסתכל על הסנדל שלו. הוא מסתכל על גיורגוס.

"הוא צודק," ניקו אומר. "הוא תפס אותי."

חבריו לקבוצה רוטנים. הם מתרחקים בצעדים כבדים.

"אוף, ניקו," מקונן אחד מהם. "למה אתה תמיד חייב להגיד את האמת?"

אני יודעת למה.

אני תמיד יודעת להבחין במעריץ.

אולי אתם שואלים, למה להתמקד דווקא בילד האחד הזה? למה הוא צריך לעניין אותנו? האם אין מיליארדים של בני אדם שהאמת יכולה לספר עליהם, לחשוף את הסיפורים האישיים של ימיהם עלי אדמות?

התשובה היא כן. אבל דרך ניקו אני מציעה לכם סיפור בעל ערב רב, כזה שטרם סופר עד כה. יש בו תרמית, תרמית גדולה, אבל גם אמת גדולה ושיברון לב ומלחמה ומשפחה ונקמה ואהבה, אהבה כזאת שנבחנת שוב ושוב. לפני שהסיפור מסתיים, יש אפילו רגע של קסם המתרחש על רקע מלאכת רקמה אינסופית של חולשות אנוש.

כשנסיים את הסיפור אפשר שתאמרו, "לא יכול להיות." אבל האמת — יש בה משהו משעשע: ככל שמשהו נראה אמיתי פחות, כן אנשים רוצים להאמין בו יותר.

לכן, קחו לתשומת לבכם משהו בעניין ניקו קריספיס:

עד שהיה בן אחת־עשרה, הוא לא שיקר אף פעם.

דבר כזה מושך תשומת לב, לפחות את שלי. אם ניקו סילק לחמנייה מתוקה מהמטבח, הוא הודה ברגע שנשאל. אם אמו שאלה, "אתה עייף, ניקו?" הוא הודה שכן, גם אם בגלל זה נשלח לישון מוקדם.

בבית הספר, אם ניקו לא ידע לענות על שאלה של מורה, הוא אמר ביוזמתו שלא הכין שיעורי בית. התלמידים האחרים לעגו לו על יושרו. אבל ניקו העריץ את סבו, לאזארֶה, והוא שלימד אותו בגיל צעיר מה ערכי. כשניקו היה רק בן חמש, הם ישבו ליד הנמל וצפו בהר אולימפוס רב ההוד מעבר
למפרץ.

"חבר שלי סיפר לי שהאלים גרים שם למעלה," אמר ניקו.

"יש רק אל אחד, ניקו," השיב לאזארה. "והוא לא גר על הר."

ניקו קימט את מצחו. "אז למה החבר שלי אמר את זה?"

"אנשים אומרים הרבה דברים. חלקם אמת. חלקם שקר. לפעמים אם חוזרים על שקר הרבה זמן, אנשים מתחילים להאמין שזאת האמת.

"אתה, אף פעם אל תהיה זה שמשקר, ניקו."

"אני לא אשקר, נאנוֹ."

"אלוהים תמיד משגיח."

שלושה דברים שכדאי לדעת על ניקו קריספיס.

1. היה לו כישרון יוצא דופן לשפות.

2. הוא ידע לצייר כמעט כל דבר.

3. הוא היה ילד יפה.

 

הסעיף השלישי יתברר כחשוב כשנמשיך. ניקו התברך בתווי הפנים היפים ביותר של אביו הגבוה והחסון, סוחר טבק, ושל אמו בהירת השיער, שהתנדבה בתיאטרון המקומי בתקווה לעלות על במה. לא אטען שיש לי זכויות על מראהו החיצוני של אדם, אבל כן אומר לכם שהאמת משפרת כל מראה חיצוני שנולדתם איתו.

כי יש לי מראֶה.

ניקו עטה את ההבעה הזאת על קלסתר פנים משובב נפש, ואפילו זרים התעכבו כדי להתפעל ממנו. "איזה ילד יפה," הם אמרו ונגעו בלחיו או בסנטרו. לפעמים הוסיפו, "הוא לא נראה יהודי." במלחמה גם לזה תהיה חשיבות.

אבל יותר מאשר בשל שערו הבלונדי הגלי של ניקו, עיניו הכחולות הנוצצות והשפתיים המלאות שנמתחו מעל שיניים שבלטו בלובנן, אנשים נמשכו אליו בשל לבו הטהור. לא היה בו ולו שמץ של ערמומיות.

לילד הזה היה אפשר להאמין.

במשך הזמן החלו תושבי שכונתו לכנות אותו צְ'יוֹני — "שלג" ביוונית — כי נראה שהכזבים הארציים לא נגעו בו. איך יכולתי לא לשים לב ליצור כזה? בעולם מלא שקרים, היושר מנצנץ כמו נייר כסף המחזיר את אור השמש.

שאר המשתתפים

עכשיו, כדי לספר לכם את סיפורו של ניקו במלואו, עלי לכלול עוד שלושה אנשים שישתלבו שוב ושוב במהלך הלא רגיל של חייו.

הראשון הוא אחיו, סבסטיאן, שכבר פגשתם ברכבת. סבסטיאן היה מבוגר ממנו בשלוש שנים, כהה שיער ורציני בהרבה והשתדל להיות בן טוב, אבל בו בזמן קיננה בו בחשאי קנאה של אח בוגר באח צעיר ומפונק.

"למה אנחנו חייבים ללכת לישון עכשיו?" התאונן סבסטיאן.

תרגום: למה מרשים לניקו להישאר מאוחר כמו לי?

"למה אני חייב לגמור את המרק?"

תרגום: למה ניקו לא חייב?

האח הבכור היה גרמי, לעומת אחיו הצעיר הגמיש, ועצור לעומת אחיו הצעיר הנינוח. פעמים רבות, כשניקו בידר את המשפחה בחיקויים משעשעים, סבסטיאן הצטנף ליד החלון בפרצוף חמוץ ועם ספר על הברכיים.

האם היה סבסטיאן מסור לאמת כמו ניקו? למרבה הצער, לא. הוא שיקר בדברים הרגילים, כמו כששאלו אותו אם צחצח שיניים, אם לקח מטבעות מהמגירה של אביו, אם הקשיב בבית הכנסת, וכשהגיע לגיל ההתבגרות, למה הוא מתעכב הרבה זמן בשירותים.

עם זאת, היה הבן הבכור מסור בלב ונפש למשפחתו, לאמו טאנה, לאביו לב, לסביו, לאזארה ואווה, לאחיותיו התאומות הפעוטות, אליזבת ואנה, וכן, כשלחצו עליו, אפילו לאחיו הצעיר ניקו, שהתחרה בו בריצה בשוק השמן ובשחייה בחופים במזרח העיר.

אבל יותר מכול היה לבו של סבסטיאן נתון לילדה ששמה פאני.

פאני היא האדם השלישי בסיפורו של השקרן הקטן. לפני אותה נסיעה ברכבת ששינתה את חייה לנצח, היתה פאני ילדה ביישנית בת שתים־עשרה, על סף הנשיות, ותווי פניה טרם הגיעו לשיא פריחתם: עיניים נוצצות בצבע זית, שפתיים נדיבות, חיוך ביישני, ניצני גזרה דקיקה. שיער מקורזל, שחור כעורב, שכיסה את כתפיה הצרות.

אביה של פאני, אלמן בשם שמעון נחמיאס, היה בעליו של בית מרקחת ברחוב אֶגנַטיה, ופאני, בתו היחידה, נהגה לעזור לו לסדר את המדפים. סבסטיאן הִרבה לבקר בבית המרקחת בתירוץ שהוא צריך משהו בשבילה אמא שלו, אבל בסתר לבו קיווה שיזדמן לו להימצא לבד עם פאני. אף על פי שהשניים הכירו זה את זה כל חייהם ושיחקו יחד בילדותם, בחודשים האחרונים משהו השתנה. סבסטיאן הרגיש קרקור בבטנו בכל פעם שהיא הביטה בו. ידיו החלו להזיע.

למרבה הצער, המשיכה לא היתה הדדית. פאני היתה צעירה יותר. למעשה, היא וניקו למדו באותה כיתה בבית הספר, והיא ישבה בדיוק מאחוריו. יום אחד אחרי יום הולדתה השנים־עשר, היא לבשה שמלה שאביה קנה לה במתנה, וניקו, ביושר לב כדרכו, חייך אליה ואמר, "את נראית יפה היום, פאני."

ומאותו רגע היה לבה נתון לו.

אמרתי לכם שיש לי מראֶה.

אבל בסדר. להשלמת ההיכרות, בואו נשוב אל הרכבת, אשר בקיץ 1943 שעטה מסלוניקי צפונה דרך מרכז אירופה. רבים כיום אינם יודעים כי הנאצים, בניסיונם לכבוש את כל אירופה, פלשו ליוון והשתלטו על הארץ החמה הזאת. ואולי אינם יודעים גם שלפני המלחמה, סלוניקי היתה העיר היחידה באירופה שרוב תושביה היו יהודים — דבר שהפך אותה למטרה מבוקשת לנאצים ולקלגסי האס־אס שלהם. הם עשו בסלוניקי את מה שעשו בפולניה, בהונגריה, בצרפת ובמקומות אחרים: ריכזו את התושבים היהודים והובילו אותם לטבח.

היעד הסופי של הרכבת ההיא מסלוניקי היה מחנה מוות, זה שנקרא אושוויץ־בירקנאו. האיש הגדול צדק, אלא שזה לא הועיל לו.

"האלט!" חזר הקצין הגרמני ונדחק בין הנוסעים עד שהגיע אל החלון. הנאצי היה חסון ועב שפתיים, ופניו משויפים ומתוחים כאילו לא נותר עור שירכך את סנטרו המזדקר או את לחייו התפוחות. הוא נופף באקדח לעבר הסבכה שהיתה מוטלת על הארץ.

"מי עשה את זה?"

הראשים הורכנו. איש לא פצה פה. הגרמני הרים את הסבכה ובדק את קצותיה החדים, ואז הרים את מבטו אל המזוקן, זה שאמר לפאני "תהיי אדם טוב" ו"תספרי לעולם מה קרה כאן."

"זה היית אתה, אדוני?" שאל הגרמני בלחש.

עוד לפני שהמזוקן הספיק לענות נעץ הגרמני את הסבכה בפניו ותלש עור מאפו ומלחייו. המזוקן צרח מכאב.

"אני אשאל שוב. זה היית אתה?"

"הוא לא עשה את זה!" צעקה אישה אחת.

הגרמני עקב אחר מבטה לעבר הגבר הגדול שעמד בשקט ליד החור של החלון.

"תודה," אמר הגרמני.

הוא הרים את האקדח וירה באיש הגדול בראשו.

האיש הגדול קרס, ודם ניתז על דופן הרכבת. הד הירייה איבן את הנוסעים במקומותיהם. האמת היתה (ומי כמוני יודעת) שהיו בקרון די אנשים שיכלו לגבור על הנאצי ולחסל אותו. אבל באותו הרגע הם לא יכלו לראות אותי. הם ראו רק את מה שהגרמני רצה שהם יראו. שהוא האדון לגורלם, לא הם.

"אתם רוצים לצאת מהחלון הזה?" הוא הכריז. "יפה מאוד. אני אתן לאחד מכם לצאת. מי זה יהיה?"

הוא הפנה את ראשו ימינה ושמאלה והתבונן בפנים המיוסרות שלפניו. לבסוף נעצר מבטו על האישה הצעירה שהצמידה אליה את תינוקה.

"את. לכי."

עיניה של האישה התרוצצו הלוך ושוב. היא התקרבה אל הפתח.

"חכי. קודם תני לי את הילד שלך."

האישה התאבנה. היא הצמידה את התינוק חזק יותר אליה.

"שמעת מה אמרתי?"

הוא כיוון את האקדח אל אפה ומשך את התינוק בידו הפנויה.

"עכשיו את יכולה ללכת. מהר. דרך החלון."

"לא, לא, בבקשה, בבקשה," גמגמה האם. "אני לא רוצה ללכת, אני לא רוצה ללכת..."

"אני נותן לך הזדמנות לצאת. לא בשביל זה הרסתם את הסבכה של החלון שלי?"

"לא, בבקשה, בבקשה, התינוק שלי, התינוק שלי."

האישה התמוטטה על רגליהם של האסירים האחרים. הנאצי הניע את ראשו בחוסר רצון.

"מה הבעיה שלכם, אתם, היהודים? אולי תחליטו? אתם אומרים שאתם רוצים משהו ופתאום לא רוצים."

הוא נאנח. "טוב. אמרתי שאחד מכם יכול ללכת. מילה שלי היא מילה."

הוא התקרב אל החלון, ובתנופת יד אחת השליך את התינוק דרך הפתח. האמא פרצה בצווחה, האסירים רעדו, ורק סבסטיאן יצר קשר עין עם הנאצי והספיק לראות אותו מחייך.

שמו היה אוּדוֹ גראף.

הוא האדם הרביעי בסיפור שלנו.