הברמן של הריץ

פריז היתה כבושה בידי החיילים הגרמנים מ־14 ביוני 1940 ועד 25 באוגוסט 1944: 1533 לילות. 1533 לילות שבמהלכם הפך מלון הריץ לעולם מוזר, מיוחד ומורכב, בלב אירופה הקרועה לגזרים בשל המלחמה. ישנן אלף ואחת דרכים לספר את הסיפור הזה. הברמן של הריץ הוא רומן הנשען על עובדות ועל אנשים אמיתיים. זוהי התבוננות בשנותיה האפלות של צרפת. כדי להאיר היבטים מסוימים, השתמש המחבר באמצעים ספרותיים שהִנם ארגז הכלים של הסופר. דמויותיהם של לוצ'אנו ופרסן מומצאות, והן עוצבו בהשראת הטיפוסים שהיו בסביבתו של פרנק מאייר באותן שנים. גם קטעי היומן נבדו מלבו של המחבר, כמחווה לסיפור יוצא הדופן.

פתח דבר
ערב הקרב

13 ביוני 1940

למחרת ייכנסו לפריז חיילים גרמנים. צרפת תתמוסס כקוביית סוכר בכוס של אבּסינת.

רק חודש חלף מאז החל הקרב על צרפת. הפאנצרים של הַיינץ גוּדֶריאן בלעו את האַרדֵנים. ברואֶן יש קרבות. בסֶנליס יש קרבות. נהר המארן נחצה לשניים. מאז אתמול השמים שחורים מעשן מבשר רעות, הבירה נכנעה לא מכבר. זה עתה הוכרזה כ"עיר פתוחה". הפריזאים, מצדם, בחרו לעזוב בהמוניהם. ברכבת, במכונית, בעגלה או ברגל, הם נטלו מה שיכלו, ואת כל השאר הותירו מאחור. בקושי חמש מאות אלף איש נותרו קבורים בבתים, בחוץ הסתובבו רק שמועות.

ממשלת הרפובליקה נמלטה כבר שלשום ותפסה מחסה בטוּר. אין יותר שלטון, אין מוניות, אין משטרה, אין דואר, לא ניתנים שירותים ציבוריים. הבהלה מתפשטת כמו שריפה ביער. תיקים של משרדי הממשלה עולים באש בחצרות. ובמשך יומיים כנופיות של בוזזים מבצעות את שליחותן בנפש חפצה. הרחובות התרוקנו, הסוחרים הגיפו את התריסים. פריז שקעה אל תוך דממה, בדידות ומוות.

ויחד עם זאת, בכיכר וַנדום, מלון ריץ הגדול נותר פתוח. מי יכול להאמין שווינסטון צ'רצ'יל היה כאן רק לפני שבועיים? דרי המקום עזבו כולם. גבּריאל שאנל מצאה מקלט בביאריץ. דוכס וֹינדזור ואשתו ווֹליס טסו לספרד. בסוויטה שבקומה הראשונה, היורשת האמריקאית של פרנק וולוורת, ברברה האטון, חוככת בדעתה, אורזת ופורקת את מיטלטליה.

באכסדרת הפלאות, אותו מעבר המחבר בין שני אגפי הארמון, חלונות הראווה של מותגי היוקרה נראים כשייכים לעולם שחלף. בר הקַמבּוֹן נעל את שעריו כבר שלשום. רק הפְּטי בָּר עוד עובד. הוא נפתח בשעה שש, כמו בכל ערב. הדלפק הבוהק, הקירות עם חיפוי המהגוני, עורות האהילים, ספות הקטיפה הירקרקות של לואי החמישה־עשר: העיצוב לא השתנה מאז ומעולם. בקבוקי האלכוהול מסודרים בשורות כמו ספרים בספרייה. זהו מבצרו של פרנק מאייר, הברמן של הריץ. האיש, אוסטרי במוצאו, נודע באמנות הקוקטיילים שלו ונערץ על ידי השתיינים ההדורים ביותר באירופה ואמריקה, הוא אגדה בעולם המותרות הקטן. שפמו הדק, מחוותיו המדודות ועיניו הצוחקות מפורסמים לפחות כמשקאותיו. בערב הפלישה הגרמנית הוא עומד במקומו הקבוע, בווסט לבן ובעניבה שחורה. בעל בעמיו, בשנות החמישים שלו, לא שמן ולא רזה, זה ביתו עשרים שנה, והוא הבוס. מאייר הקים את הבר הזה ב־1921, והוא יישאר מרותק למקום הזה בכל מחיר, לא מעניינים הגרמנים, לא מעניינת התבוסה. הוא רוצה להיראות אדיש, אבל הערב הברמן של הריץ אינו נוקף אצבע. דעתו מפוזרת. מאחורי ארשת הפנים החביבה ניכרים סימני העייפות והחשש. עד עכשיו נהג בחוכמתו להסתיר מוצא כלשהו שאיש לא חשד בו.

האנשים כאן רואים בי רק ברמן שידיו מיומנות, אלוהי הבקבוקים. כאילו מאז ומתמיד הייתי כאן, כאילו נולדתי מאחורי הבר.

פרנק מאייר גלה מרצון מחיים שלא אהב, ונשא עמו סוד: הוא יהודי.

הערב, הלקוח היחידי שלו, אוטו מהבּסבורג, יורשהּ המובס של האימפריה האוסטרו־הונגרית, מטביע את יגונו בג'ין. הנאצים הבטיחו פרס כספי תמורת ראשו, עליו לברוח. מהר. הוא יושב בקצה הדלפק ומהרהר, כפי שעשה לאורך כל השבועות האחרונים, ואז מרוקן את כוסית הג'ין שלו בלגימה אחת. נסיך בוהמיה נעמד, חובק בידיו השבריריות את הברמן שיכול להיות אביו. פרנק מתכווץ. החיבוק החגיגי הזה נראה כמו סוף דבר. אוטו מהבסבורג נפרד מאירופה: בתוך ימים יהיה בוושינגטון. הברמן של הריץ מתבונן בלקוח האחרון של עולם האתמול הולך ונעלם.

חלק ראשון
מלחמת חפירות

יוני־יולי 1940

1

14 ביוני 1940

והנה אני לכוד בתוך קן של גרמנים.

שש וחצי בערב, והגרמנים עדיין נותנים לכולם לחכות.

הבוקר, הם צעדו בשדירות פוֹש.

עכשיו הם כבר כאן, בין החומות, בתוך שטחי הריץ.

כל הארמונות הפריזאיים הופקעו על ידי הצבא הגרמני כדי להקים שם משרדים. אשר לריץ, הוא עומד לקבל את פניהם של כמאה קצינים בכירים — העילית של הוורמאכט — ולהפוך ל"מעונו של המושל הצבאי בצרפת": אלמלא הזכירה הכותרת הזאת את ההשפלה האכזרית שחווה צבא צרפת, היא יכלה להישמע כמעט מכובדת.

כיכר וַנדום נהנית ממעמד מיוחד. לפי שעה, רשאי הריץ להמשיך ולארח את קהל לקוחותיו הקבוע. והבר, כמובן, עומד על תלו. כדי שאפשר יהיה להפעילו, נשארו לצד פרנק מאייר אחיו הוותיק לנשק, ז'ורז' שוֹיֵר, ומתלמד איטלקי צעיר בשם לוּצ'אנוֹ.

הברמן לא עצם עין כל הלילה, ער לשקט הנדיר ששלט בביתו בבניין המגורים ברחוב אַנרי־רוֹשפוֹר, לאחר שמרבית דייריו נמלטו מפריז.

פחדנים.

שנתו נדדה, והוא הרהר בז'אן־ז'אק, בנו. פרנק מעולם לא ידע איך לאהוב את בנו היחיד שנולד ב־1921 מנישואיו האומללים למריה. תהום מפרידה ביניהם. כבר המון זמן הוא לא שמע ממנו, מאז החל הבחור לעבוד בקזינו בניס, לפני חמש שנים...

איפה הוא? האם הוא התגייס?

האם עלי למצוא מקלט? לנסוע אליו לניס?

לא בא בחשבון להפקיר את הבר שלי לגרמנים...

הערב, זקוף בווסט שלו, פרנק מאייר מתכונן לבואם של לקוחותיו החדשים. זה עתה ניבטו אליו פניו בהשתקפות של שייקר הכריסטופל שלו: עיגולים שחורים מתחת לעיניים, שקועים יותר מתמיד, המבט קפוא מדאגה. אשר לבטן, עדיף לא לדבר: הוא נשף אל ידיו, והבל פיו מבאיש. בואם של הגרמנים, ועמם הזיכרונות מן השוחות, הפכו את קרביו.

הברמן שוב מציץ בשעון. שבע ועשרים.

הכול מוכן: פירות הדר, עלי מנטה, פירות יער וסוכר חום לכבוד המושל. בקבוקי הַפְּרייה־ז'וֹאֶה צוננים ומצויים בשפע. למנצחים בקרב יהיה עם מה לחגוג.

אבל לעת עתה, כלום. ממש כלום.

מהמקום שבו הוא עומד, מאחורי דלפק העץ העבה, פרנק איננו יכול לראות את הלקוחות, המעבר המוביל אל הבר חומק משדה הראייה שלו. בימים אלה יש בכך יותר משעמום: אי־אפשר לצפות את הבאות. לכן הציב את החניך שלו להשגיח בפתח הדלת.

איפה הם, הגרמנים הארורים האלה?

השקט שלפני הסערה. ז'ורז' משחק בידיו עם פירות היער.

"תפסיק, אתה תמעך אותם."

"אני עצבני, פרנק."

כולנו עצבנים, ידידי!

"תעביר את מטלית העור על הבר, יש כתמי אצבעות."

מלחמה מוזרה, ללא ספק.

הנה, יש שם מישהו. הם הגיעו...?

לא, רק לקוח צרפתי, שהופעתו היתה מחלצת ממנו העוויית בוז, אילולא ידע לשלוט בעצמו. מסייה בֶּדוֹ הבלתי נסבל.

לרגע אחד פרנק מדמיין שהוא מבקש ממנו, בנימוס אבל בתקיפות, להסתובב וללכת. אבל בדו שייך לקליקה של האדונים החדשים, ופרנק יצטרך להתרגל לזה. אז הוא עומד ובוהה בלקוח הראשון של העולם של מחר, שניגש אליו.

טיפוס מדהים, שארל בדו. מצחו גבוה, תווי פניו נאים, והוא בן גילו של פרנק, בשנות החמישים הנמרצות. גם הוא הגיע בגיל צעיר לאמריקה, חסר כול. הגורל הפגיש ביניהם לעתים קרובות. בניו יורק, מאייר למד להגיש משקאות, בדו למד להשיק אותם. השניים הפכו עד מהרה למומחים בתחומם: פרנק כמוזג, בדו בתחום העסקים. תוך פחות מעשר שנים התחתן בדו עם שתי יורשות אמריקאיות והפך לחסיד נלהב של תיאוריות הניהול המדעי — הוא כתב ספר על הנושא, והוא מוכן לדבר עליו ברצון, כמו גם על מפעליו המצויים בכל מקום, על האזרחות האמריקאית הטרייה שלו, ועל יחידת המידה שלו, "יחידת בדו". אם כי פחות משהוא מדבר על הערצתו לגרמניה הנאצית.

פרנק מבחין בחיוך הניצחון שלו. בקור רוח הברמן שואל:

"כמו תמיד, מסייה, כוסית פּוֹל רוזֶ'ה?"

"לא הערב, פרנק. עדיף שתכין לי את הרוֹיאל הַייבּוֹל שלך, מנה כפולה. צריך לחגוג את תחייתה של צרפת, סוף־סוף נפטרים מנשמות דקדנטיות ונשיות! תמיד אמרתי: אם הכאוס שולט בטבע, אז הסדר הוא שמציל את האדם, ותו לא. לא כך, פרנק?"

אם הקוקטייל הוא אמנות של קפדנות ומידה, הרי שלנהל בר זה בדיוק להפך, זה אמנות הבלגן. להניח לחיים לעלות על גדותיהם, לשחק עם הגבולות, להסכים לעתים לעקוף אותם, ואלה הדברים שעשו את פרנק מאייר לאדם מצליח, יותר ממשקאותיו המפורסמים. וזאת גם המורכבות שלו. רוח ממושמעת שנמשכת אל הנון־קונפורמיזם. אבל שארל בדו מעולם לא הבין את כל זה. אצלו שום דבר לא עולה על גדותיו, למעט הדאגה העמוקה לאינטרסים שלו. האמנות, בני האדם, הפוליטיקה, שום דבר איננו אלא הימור, השקעה, הון. יש בסופו של דבר רק נושא אחד שעליו פרנק ובדו יכולים להסכים: צרפת זקוקה לפיליפּ פֶּטֶן. התעשיין המיליונר, מאחר שזה יועיל לעסקיו; הברמן, מאחר ששירת כלוחם תחת המרשל במלחמה הגדולה.¹

פרנק לעולם לא יתוודה בפני אותו בוגד, שארל בדו, אולם בקו החזית, כשסר לפקודותיו של האיש הגדול בעל השפם הלבן, נהפך החייל מאייר לפטריוט.

איש העסקים מקרב את הכוסית אל שפתיו, ומניח אותה על הבר. נראה שרצה לפצוח בנאום תוכחה חדש, אך רעמי צחוק וקולות דיבור מפרים את שלוות הבר ומשתיקים אותו.

הם כאן...

שעת האפס. פרנק מיישר את צווארונו ומניח יד על כתפו של ז'ורז'. הוא ילך עכשיו לקבל את פניהם. הצחוק הולך וקרב במסדרון. הצחוק של הקסרקטינים. לרגע אחד פרנק נמצא שוב בוֶורדן. הוא מזדקף, אבל חש בזיעה הזולגת במורד גבו. תחת הווסט, חולצתו ספוגה והוא קופא מקור.

הקו הראשון של האויב מתקדם לקראתו.

"ערב טוב, אדונים. ברוכים הבאים לבר של הריץ."

יומנו של פרנק מאייר

אני פרולטר. פרולטר יהודי, אם לדייק. כילד, תמיד רציתי לברוח.

חיי הם מנוסה.

נולדתי באוסטריה, בחבל טירול, ב־3 באפריל 1884, בן לפועלים פולנים שגלו מארצם. אשר לאבי, משמעת היתה עבורו אם כל המעלות. החינוך שנתן לי לא היה אלא שיעור ארוך בקבלת מרות.

לשירותך, המפקד! כלא מנטלי. כן, המפקד! ההרגשה שבכל יום אתה מת עוד קצת. מהר מאוד הבנתי שטיפשות מסוימת שורה על תפיסת החיים שלו, לעולם לא להטיל ספק. תמיד נזהרתי מאנשים נחרצים מדי.

אבי נולד בעיר לודז', בעיצומו של פוגרום. הוא ראה איך המון בלונדיני רודף אחר בני עמו, לפעמים גם מעלה אותם על הגרדום. לפני שהיגר להרי טירול, הוא העלה הכול באש. הוא העניק לי שם אוסטרי, למגינת לבה של אמי, בתו של רב זוטר מבודפשט. הוא סירב למוּל אותי. ובשום אופן לא הסכים לרשום אותי בין פוקדי בית הכנסת: הוא גמר בלבו שצאצאיו לא יהיו יהודים. המשפחה התיישבה בווינה, בפַאבוֹריטֶן, אותו רובע שבו התערבבו כל מהגרי מרכז אירופה ללא סימני היכר. אני זוכר שאבי צרח על אמי כשהביעה רצון לחגוג את הפסח או כשפלטה שתי מילים ביידיש.

לפני שהשתקענו בווינה, התגוררנו בקוּפשטיין, עיירה קטנה בטירול, שם סבלו הורי מחרפת רעב. אבי עבד אצל סנדלר אמיד בעל לקוחות רבים. חרף השכר העלוב, הוא עדיין שאף לפתוח חנות משלו וחסך את הטיפים שנתנו לו הגברות הקשישות. התגוררנו שלושתנו בעליית הגג מעל החנות. ללא דמי שכירות. אוצר משמים. מבוקר עד ערב ראיתי את אבי עוטה סינר מעור פרה, מצויד במברשת ליטוש, כף נעליים ופטיש סנדלרים. עם הכלים בידיו, נמרץ וקפדן בה במידה, הוא הרשים אותי. בקופשטיין, כשהייתי ילד, הוא היה הגיבור שלי. ייתכן שאני חי את חיי בחיקוי מחוותיו המדודות מאחורי הבר.

את אמי הערצתי, את עדינותה, חיוכיה, רכות עורה וניחוח הסיגליות שלה. גדלתי תחת סינרה, מוגן מפני העולם. נדמה לי שאני נוצר זיכרונות קלילים ומאושרים מאותן שנים. רק אחר כך השתבשו הדברים. כפריים רבים עברו להתגורר במרכזי התעשייה. מרכז העיר והאזורים סביב קופשטיין התרוקנו בתוך כמה חודשים, והסנדלרייה של גרוּבֶּר נסגרה. אבי איבד את מקום עבודתו בינואר 1888. היה צריך לפעול, ומהר. ואז עלה בו הרעיון לנסות את מזלו בווינה, ולפתוח חנות משלו בבירה של אימפריית הדנובה. מהלקוחות הוא למד שמנהלי מפעלים וינאים מחפשים כוח עבודה נשי, בשל שכרן הנמוך. המהפכה התעשייתית מיכנה את מכונות האריגה הידניות, ולא נותר אלא לטפל בדוושות, משימה קלה עבור הפועלים. אמי תמצא פרנסה על נקלה, וגם הוא. הם יחסכו, וישכרו חנות. המסחר, נתיב התהילה של עלובי החיים.

כך התערבבו הוריי בעדרי האיכרים הגדולים הללו מטירול, שבאו לעבוד בעיר תמורת פרוטות. זנחו את העולם הישן בתקווה לחיים טובים יותר. יציאה לגלות, פעם נוספת. אמי מצאה מהר מאוד משרה במפעל שהמכונות בו היו הצעקה האחרונה. משכורתה היתה עלובה, וחסכונותיהם הדלים התמוססו כשלג תחת השמש. לאבי לא היתה ברירה אלא להסכים לעבוד כפועל מקצועי בבית חרושת למגפיים עבור קציני הצבא האוסטרו־הונגרי.

האומללות סירבה להרפות מאיתנו, ואבי הלך ושקע. מותש, מדוכדך, מרוט עצבים, הוא הלך ונסוג לתוך עצמו. קריסה פנימית. הוא כעס על אמי שלא הרוויחה די כסף, התחיל לשתות, נעשה אלים. המוות בנשמה, הוא ויתר על החנות, והחל לדוש בזה יום ולילה, נכנע לזעם עמום, לא מסוגל להשלים עם הכישלון, בשעה שוודאויותיו הצרות לא פסקו מלשחק נגדו. ואני, אני גדלתי כפי שיכולתי. ואז, יום אחד, התעוררה בי הרגשה מוזרה שנעורי מרגיזים אותו. הוא קינא בעתיד שלי שטרם ניזוק.

בגיל שתים־עשרה עבדתי שש שעות ביום בבית המלאכה לעיבוד צמר בווינה. הילדים הצעירים שפגשתי בבקרים בדרכי למפעל הילכו עלי קסם. הם נראו מכובדים, מהודרים ועזי פנים בחולצותיהם הלבנות המעומלנות ועם פרוסות לחם הצימוקים שלהם. אני רציתי את החיים שלהם. להיחלץ מחיי העוני. להתנסות בחמימות של בית בורגני. תשוקה חסרת מעצורים. בגדתי בהורי. במשך שנתיים, מבלי לומר להם דבר, החבאתי חלק מהמשכורת שלי וצברתי סכום נאה, חלמתי על ארץ השפע: על אמריקה. הכול דיברו על כך. לנסות את מזלך. למצוא את העושר. אבי זעם עלי, אמי בכתה מרות, אבל אני בכל זאת עזבתי, בוקר סתווי אחד, השכם בבוקר. בתחילה קפצתי על רכבת משא ישנה, נסעתי שלושה ימים בקרון בקר מווינה למינכן, אחר כך ממינכן לבריסל, ולבסוף הגעתי לאנטוורפן, בפלנדריה, שם נאלצתי לשהות בבידוד ממושך בשל חום בלתי צפוי, בליווי החשש שמא אתקע לעד על הרציף. לאחר החלמתי, הצלחתי לממן כרטיס למחלקה שלישית על סיפון "הכוכב האדום הטרנס־אטלנטי", ספינת קיטור מפוארת, עצומה, הבטחה לפיצוי שיגיע. רצוני היה צלול כמו אור יום, צעדתי לקראת החיים.