תחת שמי ארגמן

 

בראשית פברואר 2006 הייתי בן ארבעים ושבע ובנקודת השפל של חיי.

אחי הצעיר, שהיה גם חברי הטוב ביותר, השתכר למוות חודשים ספורים קודם לכן. כתבתי רומן שאיש לא אהב, הייתי שקוע בסכסוך עסקי ועמדתי על סף פשיטת רגל.

כשנסעתי לבדי על כביש מהיר במונטנה בשעת בין ערביים, התחלתי לחשוב על פוליסות ביטוח החיים שלי והבנתי שאהיה שווה הרבה יותר למשפחה שלי במותי מאשר בחיי. הרהרתי באפשרות לנהוג אל תוך גדר ההפרדה של הכביש. ירד שלג והאור היה חלש. איש לא היה חושד שמדובר בהתאבדות.

אולם אז ראיתי בעיני רוחי את אשתי ובניי בתוך השלג המסתחרר וגירשתי את המחשבה מלבי. כשירדתי מהכביש המהיר, רעדתי ללא שליטה. על סף התמוטטות, הרכנתי את ראשי והתחננתי לעזרה מאלוהים ומהיקום. התפללתי לסיפור, למשהו גדול ממני, לפרויקט שאוכל לשקוע בתוכו.

ואמנם, ככל שיישמע הדבר בלתי ייאמן, באותו ערב עצמו, בארוחת ערב חגיגית בבוזמן שבמונטנה — דווקא שם, מכל המקומות שבעולם — שמעתי קטעים מסיפור שטרם סופר על מלחמת העולם השנייה. סיפור יוצא דופן, שגיבורו הוא נער איטלקי בן שבע־עשרה.

תגובתי הראשונה למשמע סיפור קורותיו של פּינוֹ לֵלָה בעשרים ושלושה החודשים האחרונים של המלחמה הייתה שכל זה לא יכול להיות אמיתי. היינו שומעים על כך קודם לכן. אולם אז נודע לי שפינו עדיין חי — כשישה עשורים לאחר המלחמה — ומתגורר שוב באיטליה, לאחר ששהה קרוב לשלושים שנה בבוורלי הילס ובממות' לייקס שבקליפורניה.

התקשרתי אליו. בתחילה, מר ללה לא גילה רצון לדבר איתי. הוא אמר שאיננו גיבור. למען האמת, אמר, הוא פחדן, מה שעורר עוד יותר את סקרנותי. לבסוף, לאחר כמה שיחות טלפון נוספות, הוא הסכים לפגוש אותי אם אגיע לאיטליה.

טסתי לאיטליה וביליתי עם פינו שלושה שבועות בווילה ישנה בעיירה לֵזָה שעל שפת לאגו מאג'וֹרֵה, מצפון למילאנו. באותה עת היה פינו בן שבעים ותשע, ועדיין היה גדול, חזק ונאה, מקסים, מצחיק ולעתים קרובות חומקני בתשובותיו. הקשבתי לו במשך שעות ארוכות בזמן שעורר את העבר לתחייה.

כמה מזיכרונותיו של פינו היו כה מלאי חיים, עד שהם ממש קמו לתחייה לנגד עיניי. אחרים היו מוארים באור עמום יותר, והיה צורך להבהירם באמצעות תשאול חוזר ונשנה. פינו נמנע בבירור מלדבר על אירועים אחדים ומלהזכיר דמויות אחדות, ועל אחרות נדמה היה שהוא פוחד בכלל לדבר. כשלחצתי על האיש הזקן בעניין הזמנים הכואבים הללו, הוא גולל טרגדיות שגרמו לשנינו להתייפח.

במהלך הנסיעה שוחחתי גם עם היסטוריונים של השואה במילאנו וראיינתי כמרים קתולים וחברים במחתרת הפרטיזנית. ביקרתי בכל מקום מרכזי הקשור בעלילה. גלשתי באלפים וטיפסתי עליהם כדי להבין טוב יותר את דרכי המילוט. החזקתי את האיש הזקן כשהתמוטט בכאב בפיאצָלֵה לוֹרֵטוֹ וצפיתי בייסורי האובדן שלו, מסתלסלים ממנו כאדוות ברחובות שסביב קַסְטֵלוֹ סְפוֹרצֵסקוֹ. הוא הראה לי את המקום שבו ראה בפעם האחרונה את בניטו מוסוליני. בקתדרלה הגדולה של מילאנו, הדוּאוֹמוֹ, ראיתי את ידו הרועדת בשעה שהדליק נר לזכר המתים והקדושים המעונים.

לאורך כל השבועות והחוויות הללו הקשבתי לגבר שהביט לאחור לעבר שנתיים בחייו יוצאי הדופן: הוא התבגר בגיל שבע־עשרה והפך לאיש זקן בגיל שמונה־עשרה, עם העליות והמורדות, המבחנים והניצחונות, האהבה ושברון הלב. הבעיות האישיות שלי והחיים שלי באופן כללי נראו לי קטנים וחסרי חשיבות לאין שיעור בהשוואה למה שהוא עבר בגיל כה צעיר. האבחנות שלו באשר לטרגדיות של החיים העניקו לי פרספקטיבה חדשה. התחלתי להחלים ובמהרה נהיינו פינו ואני חברים. כששבתי הביתה הרגשתי טוב יותר מכפי שהרגשתי זה שנים.

הנסיעה הזו הובילה לארבע נסיעות נוספות שנערכו במהלך העשור שלאחר מכן, נסיעות אשר אפשרו לי להמשיך במחקרי על סיפורו של פינו במהלך כתיבת ספרים אחרים. נועצתי באנשי יד ושם ובהיסטוריונים באיטליה, בגרמניה ובארצות־הברית. ביליתי שבועות בארכיוני המלחמה בשלוש הארצות הללו ובאנגליה.

ראיינתי את עדי הראייה ששרדו, לפחות את אלה שיכולתי לאתר, כדי לאמת אירועים שונים בסיפורו של פינו, כמו גם את צאצאיהם וחבריהם של אלה שמתו זה מכבר, כולל את אינגריד ברוק, בתו של הגנרל הנאצי המסתורי, המסבך את לבה של העלילה.

בכל מקום שהיה הדבר אפשרי, דבקתי בעובדות שנלקחו מאותם ארכיונים, ראיונות ועדויות. אולם הבנתי מיד כי בשל השריפה הנרחבת של מסמכים נאציים בשלהי מלחמת העולם השנייה, שביל הניירת סביב עברו של פינו יהיה מפוזר וחלקי במקרה הטוב.

עוד עמדה לי למכשול איזו אמנזיה קולקטיבית שאחזה באיטליה ובאיטלקים אחרי המלחמה. אינספור ספרים נכתבו על יום הפלישה, על מערכות בעלות הברית במערב אירופה ועל מאמציהן של נשמות אמיצות, אשר סיכנו את חייהן למען הצלת יהודים בארצות אירופה האחרות. אולם הכיבוש הנאצי של איטליה והרשת המחתרתית הקתולית, ששימשה כדי להציל את יהודי איטליה, קיבלו תשומת לב מועטה. כשישים אלף חיילים של בעלות הברית מצאו את מותם במלחמה על שחרור איטליה. כמאה וארבעים אלף איטלקים מתו במהלך הכיבוש הנאצי. ובכל זאת, כה מעט נכתב על הקרב לשחרור איטליה. ההיסטוריונים מכנים זאת "החזית הנשכחת".

האמנזיה נגרמה ברובה על ידי האיטלקים ששרדו. כפי שאמר לי פרטיזן זקן אחד: "היינו עדיין צעירים ורצינו לשכוח. רצינו לשים מאחורינו את הדברים האיומים שחווינו. באיטליה אף אחד לא מדבר על מלחמת העולם השנייה, ועל כן אף אחד אינו זוכר אותה."

שריפת המסמכים, האמנזיה הקולקטיבית והעובדה שבעת שהתוודעתי לַסיפור הנפשות הפועלות כבר לא היו בחיים ברובן, גרמו לכך שנאלצתי ליצור סצנות ודיאלוגים המתבססים רק על זיכרונותיו המאוחרים בעשרות שנים של פינו, על ראיות מוחשיות שנותרו ועל כוח הדמיון שלי, המתודלק במחקרים ובחשדות מבוססים. במקרים מסוימים אף דחסתי וערבבתי אירועים ודמויות לטובת האחידות הנרטיבית, ולעתים הדגשתי בדרמטיות אירועים אשר תוארו בפניי בצורה קטועה הרבה יותר.

כתוצאה מכך, הסיפור שאותו אתם עומדים לקרוא איננו תיעודי, אלא רומן ביוגרפי והיסטורי בדיוני הנשען קרוב ככל האפשר על עלילותיו של פינו ללה בין יוני 1943 למאי 1945.