בראשית פברואר 2006 הייתי בן ארבעים ושבע ובנקודת השפל של חיי.
אחי הצעיר, שהיה גם חברי הטוב ביותר, השתכר למוות חודשים ספורים קודם לכן. כתבתי רומן שאיש לא אהב, הייתי שקוע בסכסוך עסקי ועמדתי על סף פשיטת רגל.
כשנסעתי לבדי על כביש מהיר במונטנה בשעת בין ערביים, התחלתי לחשוב על פוליסות ביטוח החיים שלי והבנתי שאהיה שווה הרבה יותר למשפחה שלי במותי מאשר בחיי. הרהרתי באפשרות לנהוג אל תוך גדר ההפרדה של הכביש. ירד שלג והאור היה חלש. איש לא היה חושד שמדובר בהתאבדות.
אולם אז ראיתי בעיני רוחי את אשתי ובניי בתוך השלג המסתחרר וגירשתי את המחשבה מלבי. כשירדתי מהכביש המהיר, רעדתי ללא שליטה. על סף התמוטטות, הרכנתי את ראשי והתחננתי לעזרה מאלוהים ומהיקום. התפללתי לסיפור, למשהו גדול ממני, לפרויקט שאוכל לשקוע בתוכו.
ואמנם, ככל שיישמע הדבר בלתי ייאמן, באותו ערב עצמו, בארוחת ערב חגיגית בבוזמן שבמונטנה — דווקא שם, מכל המקומות שבעולם — שמעתי קטעים מסיפור שטרם סופר על מלחמת העולם השנייה. סיפור יוצא דופן, שגיבורו הוא נער איטלקי בן שבע־עשרה.
תגובתי הראשונה למשמע סיפור קורותיו של פּינוֹ לֵלָה בעשרים ושלושה החודשים האחרונים של המלחמה הייתה שכל זה לא יכול להיות אמיתי. היינו שומעים על כך קודם לכן. אולם אז נודע לי שפינו עדיין חי — כשישה עשורים לאחר המלחמה — ומתגורר שוב באיטליה, לאחר ששהה קרוב לשלושים שנה בבוורלי הילס ובממות' לייקס שבקליפורניה.
התקשרתי אליו. בתחילה, מר ללה לא גילה רצון לדבר איתי. הוא אמר שאיננו גיבור. למען האמת, אמר, הוא פחדן, מה שעורר עוד יותר את סקרנותי. לבסוף, לאחר כמה שיחות טלפון נוספות, הוא הסכים לפגוש אותי אם אגיע לאיטליה.
טסתי לאיטליה וביליתי עם פינו שלושה שבועות בווילה ישנה בעיירה לֵזָה שעל שפת לאגו מאג'וֹרֵה, מצפון למילאנו. באותה עת היה פינו בן שבעים ותשע, ועדיין היה גדול, חזק ונאה, מקסים, מצחיק ולעתים קרובות חומקני בתשובותיו. הקשבתי לו במשך שעות ארוכות בזמן שעורר את העבר לתחייה.
כמה מזיכרונותיו של פינו היו כה מלאי חיים, עד שהם ממש קמו לתחייה לנגד עיניי. אחרים היו מוארים באור עמום יותר, והיה צורך להבהירם באמצעות תשאול חוזר ונשנה. פינו נמנע בבירור מלדבר על אירועים אחדים ומלהזכיר דמויות אחדות, ועל אחרות נדמה היה שהוא פוחד בכלל לדבר. כשלחצתי על האיש הזקן בעניין הזמנים הכואבים הללו, הוא גולל טרגדיות שגרמו לשנינו להתייפח.
במהלך הנסיעה שוחחתי גם עם היסטוריונים של השואה במילאנו וראיינתי כמרים קתולים וחברים במחתרת הפרטיזנית. ביקרתי בכל מקום מרכזי הקשור בעלילה. גלשתי באלפים וטיפסתי עליהם כדי להבין טוב יותר את דרכי המילוט. החזקתי את האיש הזקן כשהתמוטט בכאב בפיאצָלֵה לוֹרֵטוֹ וצפיתי בייסורי האובדן שלו, מסתלסלים ממנו כאדוות ברחובות שסביב קַסְטֵלוֹ סְפוֹרצֵסקוֹ. הוא הראה לי את המקום שבו ראה בפעם האחרונה את בניטו מוסוליני. בקתדרלה הגדולה של מילאנו, הדוּאוֹמוֹ, ראיתי את ידו הרועדת בשעה שהדליק נר לזכר המתים והקדושים המעונים.
לאורך כל השבועות והחוויות הללו הקשבתי לגבר שהביט לאחור לעבר שנתיים בחייו יוצאי הדופן: הוא התבגר בגיל שבע־עשרה והפך לאיש זקן בגיל שמונה־עשרה, עם העליות והמורדות, המבחנים והניצחונות, האהבה ושברון הלב. הבעיות האישיות שלי והחיים שלי באופן כללי נראו לי קטנים וחסרי חשיבות לאין שיעור בהשוואה למה שהוא עבר בגיל כה צעיר. האבחנות שלו באשר לטרגדיות של החיים העניקו לי פרספקטיבה חדשה. התחלתי להחלים ובמהרה נהיינו פינו ואני חברים. כששבתי הביתה הרגשתי טוב יותר מכפי שהרגשתי זה שנים.
הנסיעה הזו הובילה לארבע נסיעות נוספות שנערכו במהלך העשור שלאחר מכן, נסיעות אשר אפשרו לי להמשיך במחקרי על סיפורו של פינו במהלך כתיבת ספרים אחרים. נועצתי באנשי יד ושם ובהיסטוריונים באיטליה, בגרמניה ובארצות־הברית. ביליתי שבועות בארכיוני המלחמה בשלוש הארצות הללו ובאנגליה.
ראיינתי את עדי הראייה ששרדו, לפחות את אלה שיכולתי לאתר, כדי לאמת אירועים שונים בסיפורו של פינו, כמו גם את צאצאיהם וחבריהם של אלה שמתו זה מכבר, כולל את אינגריד ברוק, בתו של הגנרל הנאצי המסתורי, המסבך את לבה של העלילה.
בכל מקום שהיה הדבר אפשרי, דבקתי בעובדות שנלקחו מאותם ארכיונים, ראיונות ועדויות. אולם הבנתי מיד כי בשל השריפה הנרחבת של מסמכים נאציים בשלהי מלחמת העולם השנייה, שביל הניירת סביב עברו של פינו יהיה מפוזר וחלקי במקרה הטוב.
עוד עמדה לי למכשול איזו אמנזיה קולקטיבית שאחזה באיטליה ובאיטלקים אחרי המלחמה. אינספור ספרים נכתבו על יום הפלישה, על מערכות בעלות הברית במערב אירופה ועל מאמציהן של נשמות אמיצות, אשר סיכנו את חייהן למען הצלת יהודים בארצות אירופה האחרות. אולם הכיבוש הנאצי של איטליה והרשת המחתרתית הקתולית, ששימשה כדי להציל את יהודי איטליה, קיבלו תשומת לב מועטה. כשישים אלף חיילים של בעלות הברית מצאו את מותם במלחמה על שחרור איטליה. כמאה וארבעים אלף איטלקים מתו במהלך הכיבוש הנאצי. ובכל זאת, כה מעט נכתב על הקרב לשחרור איטליה. ההיסטוריונים מכנים זאת "החזית הנשכחת".
האמנזיה נגרמה ברובה על ידי האיטלקים ששרדו. כפי שאמר לי פרטיזן זקן אחד: "היינו עדיין צעירים ורצינו לשכוח. רצינו לשים מאחורינו את הדברים האיומים שחווינו. באיטליה אף אחד לא מדבר על מלחמת העולם השנייה, ועל כן אף אחד אינו זוכר אותה."
שריפת המסמכים, האמנזיה הקולקטיבית והעובדה שבעת שהתוודעתי לַסיפור הנפשות הפועלות כבר לא היו בחיים ברובן, גרמו לכך שנאלצתי ליצור סצנות ודיאלוגים המתבססים רק על זיכרונותיו המאוחרים בעשרות שנים של פינו, על ראיות מוחשיות שנותרו ועל כוח הדמיון שלי, המתודלק במחקרים ובחשדות מבוססים. במקרים מסוימים אף דחסתי וערבבתי אירועים ודמויות לטובת האחידות הנרטיבית, ולעתים הדגשתי בדרמטיות אירועים אשר תוארו בפניי בצורה קטועה הרבה יותר.
כתוצאה מכך, הסיפור שאותו אתם עומדים לקרוא איננו תיעודי, אלא רומן ביוגרפי והיסטורי בדיוני הנשען קרוב ככל האפשר על עלילותיו של פינו ללה בין יוני 1943 למאי 1945.
1
9 ביוני 1943
מילאנו, איטליה
I
ככל הפרעונים, הקיסרים והרודנים שקדמו לו, זכה גם הדוצ'ה לראות בעליית האימפריה שלו רק כדי לצפות בהתפוררותה. לאמיתו של דבר, באותו אחר הצהריים של שלהי האביב, דיממה הסמכות מאחיזתו של בניטו מוסוליני כשִׂמחה הנעלמת מלבה של אלמנה צעירה.
צבאותיו החבוטים של הדיקטטור הפשיסטי נסוגו מצפון אפריקה. כוחות בעלות הברית החזיקו בסיציליה. מדי יום ביומו שלח היטלר דרומה חיילים נוספים ואספקה חדשה כדי לבצר את המגף של איטליה.
כל זאת למד פִּינוֹ לֵלָה מדיווחי הבי־בי־סי שהאזין להם מדי לילה ברדיו בגלים הקצרים. במו עיניו חזה במספרם ההולך וגדל של נאצים בכל מקום שאליו פנה. אולם כאשר טייל ברחובותיה העתיקים של מילאנו, העדיף להתעלם מכוחות הסכסוך שהסתחררו בדרכו. מלחמת העולם השנייה הייתה לא יותר מידיעה חדשותית, כזו שמאזינים לה ובתוך רגע היא נעלמת, מפנה מקומה למחשבות על שלושת הנושאים האהובים עליו: נערות, מוזיקה ואוכל.
ככלות הכול הוא היה רק בן שבע־עשרה, גובהו מטר ושמונים וחמישה סנטימטר, משקלו שבעים וחמישה קילוגרם. הוא היה גבוה וכחוש, ידיו ורגליו ארוכות, שערו בלתי ניתן לאילוף, פניו מכוסות פצעי בגרות וכל מראהו מגושם, עד שאף נערה לא הסכימה להצעותיו לצאת עמו לקולנוע. ובכל זאת, בשל אופיו, הוא לא נרתע מלנסות ולהזמין אותן שוב.
הוא פסע בביטחון עם חבריו לעבר הפיאצה שבחזית הדוּאומו — הבזיליקה די סנטה מריה נָשֶׁנטֶה, הקתדרלה הגותית הגדולה השוכנת בטבורה של מילאנו.
"היום אני הולך לפגוש נערה יפה," אמר פינו והתרה באצבעו כלפי שמי הארגמן המאיימים. "אנחנו נתאהב וזו הולכת להיות אהבה משוגעת וטרגית. יהיו לנו הרפתקאות אדירות, עם מוזיקה ואוכל ויין ואינטריגות, כל יום, כל היום."
"אתה חי בפנטזיה," ענה קַרלטו בֶּלטְרָמיני, חברו הטוב ביותר של פינו.
"אני לא," עיקם פינו את חוטמו.
"דווקא כן," אמר מימו, אחיו של פינו, הצעיר ממנו בשנתיים. "אתה מתאהב בכל בחורה יפה שאתה פוגש."
"אבל אף אחת מהן לא מחזירה לו אהבה," אמר קרלטו, נער שפניו פני ירח, וממדיו קטנים בהרבה מאלה של פינו.
"זה נכון," אמר מימו, שעדיין היה נמוך מכולם.
"רואים שאתם לא רומנטיים," פטר אותם פינו בביטול.
"מה הם עושים שם?" שאל קרלטו והצביע על צוותים של גברים שעבדו מחוץ לדואומו.
אחדים מהם הניחו גזרי עץ בחללי החלונות, במקום שבו היו תלויים בדרך כלל הוויטראז'ים. אחרים העבירו שקי חול ממשאיות אל קיר שהלך ונבנה סביב בסיס הקתדרלה, וגברים נוספים העמידו זרקורים תחת עינה הפקוחה של קבוצת כמרים שעמדה ליד הדלתות הכפולות בחזית הקתדרלה.
"אני הולך לבדוק," אמר פינו.
"לא לפני שאני אבדוק," אמר אחיו הקטן ופנה לעבר הפועלים.
"כל דבר עם מימו הופך לתחרות," אמר קרלטו. "הוא חייב ללמוד להירגע."
פינו צחק ואז אמר מעבר לכתפו: "אם אתה יודע איך, ספר את זה לאמא שלי."
פינו פסח על פני הפועלים, הלך היישר אל הכמרים וטפח על כתפו של אחד מהם. "סלח לי, אבי," אמר.
הכומר, באמצע שנות העשרים לחייו, היה גבוה כמו פינו אך כבד משקל. הוא הסתובב, הביט בנער, סקר אותו מלמטה למעלה והבחין בנעליו החדשות, במכנסי הפשתן האפורים, בחולצה הלבנה המגוהצת ובעניבת המשי הירוקה שאמו נתנה לו ליום הולדתו. אחר כך הביט בדריכות לתוך עיניו של פינו, כאילו הוא יכול להביט לתוך ראשו ולראות את מחשבותיו החוטאות של בן העשרה.
"אני עדיין בהתלמדות," ענה. "עוד לא הוסמכתי, אין לי צווארון לבן."
"אה, אני מצטער," ענה פינו, מפוחד. "רק רצינו לדעת למה אתם מתקינים את האורות."
בטרם הספיק פרח הכמורה לענות, הופיעה יד מעוקלת מימין למרפקו. הוא זז הצדה וחשף כומר נמוך ורזה בשנות החמישים לחייו, עוטה גלימות לבנות וכיפה אדומה לראשו. פינו זיהה אותו מיד והרגיש שלבו צונח בקרבו בעודו כורע ברך בפני הקרדינל של מילאנו.
"אדוני הקרדינל," אמר פינו בראש מורכן.
"'הוד מעלתך' היא צורת הפנייה הראויה," אמר פרח הכמורה בחומרה.
פינו הביט מעלה מבולבל. "האומנת הבריטית שלי לימדה אותי לומר 'אדוני הקרדינל', אם אפגוש אי־פעם קרדינל."
פניו החמורות של האיש הצעיר התקשחו, אולם הקרדינל אילדפונסו שוסטר צחק ברכות. "אני חושב שהוא צודק, בַּרְבָּרֵסְקי. באנגליה היו פונים אלי כ'אדון קרדינל'," אמר.
הקרדינל שוסטר היה מפורסם ורב השפעה במילאנו. כמנהיגה הקתולי של צפון איטליה וכאדם קרוב לאפיפיור פיוס השנים־עשר, הופיע הקרדינל לעתים קרובות בעיתונות. פינו חשב שקשה לשכוח את הבעת פניו של שוסטר: פניו המחייכות הביעו טוב לב וחסד, אך עיניו שידרו איום של שליחה לגיהינום.
"אנחנו במילאנו, הוד מעלתך, לא בלונדון," אמר פרח הכמורה במורת רוח.
"זה לא משנה," אמר שוסטר. הוא הניח את ידו על כתפו של פינו ואמר לו לקום.
"מה שמך, בחור צעיר?"
"פינו ללה."
"פינו?"
"אמי נהגה לכנות אותי ג'וזפינו," ענה פינו, נאבק לקום על רגליו, "ה'פינו' נשאר."
הקרדינל שוסטר הביט ב"יוסף הקטן" וצחק. "פינו ללה. זה שם שראוי לזכור."
פינו הרגיש מבולבל. מדוע שמישהו כמו הקרדינל יאמר דבר כזה?
השתררה שתיקה קצרה, אך פינו הפר אותה והפטיר, "פגשתי בך קודם לכן, אדוני הקרדינל."
"היכן זה היה?" שאל שוסטר המופתע.
"בקאזה אַלְפּינה, המחנה של האב רֶה, שמעל מָדֵסימוֹ. לפני שנים."
הקרדינל שוסטר חייך. "אני זוכר את הביקור הזה. אמרתי אז לאב רה שהוא הכומר היחיד באיטליה שהקתדרלה שלו גדולה מהדואומו ומכנסיית סן פייטרו. ברברסקי הצעיר כאן עולה לעבוד עם האב רֶה בשבוע הבא."
"אתה תחבב אותו ואת קאזה אלפינה," אמר פינו. "תיהנה מהטיפוס שם על ההרים."
ברברסקי ממש חייך.
פינו השתחווה בהיסוס והתחיל להתרחק, ונראה היה שהדבר משעשע את הקרדינל אפילו יותר. "חשבתי שאתה מתעניין באורות," אמר.
פינו עצר. "כן?" שאל.
"הם היו רעיון שלי," אמר שוסטר. "ההאפלה מתחילה הלילה. מעכשיו ואילך רק הדואומו יהיה מואר. אני מתפלל שיופייה של הקתדרלה יעורר חרדת קודש בטייסי המפציצים ושיחליטו לפסוח עליה. לקח כמעט חמש־מאות שנה לבנות את הכנסייה המפוארת הזו. זו תהיה טרגדיה לראות אותה נהרסת בן־לילה."
פינו הציץ בחזית המשוכללת של הקתדרלה המסיבית. הכנסייה העשויה שיש קנדוליה בגוון ורוד חיוור, על עשרות מגדליה המחודדים, מרפסותיה וצריחיה, נראתה קפואה, גדולה ומתעתעת כמו האלפים בחורף. פינו אהב לגלוש בשלג ולטפס על הרים כמעט כפי שאהב מוזיקה ונערות, וכשהביט בקתדרלה חש תמיד בדמיונו שהוא נישא למרומן של פסגות גבוהות.
אולם עכשיו האמין הקרדינל שהקתדרלה ומילאנו נמצאות בסכנה. בפעם הראשונה נראתה לפינו האפשרות להתקפה אווירית ממשית.
"אז יפציצו אותנו?" שאל.
"אני מתפלל שזה לא יקרה," אמר הקרדינל שוסטר, "אך אדם זהיר תמיד מתכונן לגרוע מכול. להתראות, פינו, והלוואי שאמונתך באל תשמור עליך בימים שיבואו."
II
הקרדינל של מילאנו הלך לדרכו והשאיר את פינו מלא ברגשות של יראת כבוד. הוא שב אל קרלטו ואל מימו, אשר נראו מוכי תדהמה באותה מידה.
"זה היה הקרדינל שוסטר," אמר קרלטו.
"אני יודע," ענה פינו.
"דיברת איתו הרבה זמן."
"באמת?"
"כן," אמר אחיו הקטן. "מה הוא אמר לך?"
"שהוא יזכור את שמי ושהאורות נועדו להרתיע את המפציצים מלהפציץ את הקתדרלה."
"רואה?" פנה מימו לקרלטו, "אמרתי לך!"
קרלטו בחן את פינו בחשדנות. "למה שהקרדינל שוסטר יזכור את השם שלך?"
פינו משך בכתפיו. "אולי הוא אוהב את הצליל שלו. פינו ללה."
מימו נחר בבוז. "אתה באמת חי בעולם של פנטזיה."
הם שמעו רעם כאשר עזבו את פיאצה דואומו, חצו את הרחוב ופסעו מתחת למעבר המקומר הגדול אל תוך גלריית ויטוריו אמנואלה השני — הקניון המקורה הראשון בעולם, שבו שני מעברי הליכה רחבים, החוצים זה את זה, משופעים בחנויות. בדרך כלל הייתה הגלריה מחופה בכיפת ברזל וזכוכית. אך כשהנערים עברו שם באותו יום נותר רק שלד המבנה שהטיל רשת של צללים מלבניים על פני הכיכר שבמרכזו, לאחר שחיפויי הזכוכית הוסרו.
כשהרעם נשמע בקרבתם הבחין פינו בדאגה על פניהם של רבים ברחובות הגלריה, אולם הוא לא היה שותף לדאגתם. רעם הוא רק רעם, חשב, לא פצצה מתפוצצת.
"פרחים?" שאלה אישה שעמדה ליד עגלה של ורדים שנקטפו זה עתה. "בשביל החברה שלך?"
"כשאמצא אותה, אחזור," ענה פינו.
"את יכולה לחכות שנים עד שזה יקרה, סיניורָה," אמר מימו.
פינו דחף את אחיו הקטן. מימו התחמק ממנו והסתלק, יצא מהגלריה והגיח בפיאצה, שהתכבדה בפסל של ליאונרדו דה וינצ'י. מעבר לפסל, מצדם השני של הרחוב ושל קרונות החשמלית, נפתחו בתנופה הדלתות לתיאטרון לה סקאלה, כדי לאוורר את טרקלינו של בית האופרה המפורסם. נגינת הכינורות והצ'לו בעת כוונונם וקולו של טנור המתאמן על סולמות התווים בקעו החוצה.
פינו המשיך במרדף אולם אז הבחין בנערה יפה — שיער שחור, עור בצבע שמנת ועיניים כהות בוהקות. היא פילסה דרכה דרך הכיכר ופנתה לעבר הגלריה. הוא נעצר והביט בה. הוא הוצף בערגה ולא הצליח לדבר.
"אני חושב שאני מתאהב," אמר פינו לאחר שעברה.
"אני חושב שאתה פשוט מתלהב," אמר קרלטו, שהלך מאחוריו.
מימו הסתובב בחזרה אליהם. "מישהו אמר עכשיו שבעלות הברית יגיעו לכאן עד חג המולד."
"אני רוצה שהאמריקאים יגיעו למילאנו לפני כן," אמר קרלטו.
"גם אני," הסכים פינו. "יותר ג'ז! פחות אופרה!"
פינו פתח בריצה מהירה וזינק מעל ספסל פנוי ומעל סבכת מתכת מעוקלת, שהגנה על הפסל של דה וינצ'י. הוא החליק בצורה נקייה על פני הריצוף החלק, קפץ לצד השני ונחת כמו חתול.
מימו, שרצה להתעלות עליו אך מעולם לא הצליח, ניסה לבצע אותו תרגיל, אולם התרסק ארצה לפני אישה כהת שיער וכבדת גוף בשמלה פרחונית. היא נראתה בסוף שנות השלושים או ראשית שנות הארבעים לחייה. היא נשאה תיק לכינור וחבשה כובע קש כחול רחב להגנה מפני השמש.
III
האישה נבהלה כל כך עד שכמעט שמטה את תיק הכינור שלה. היא הידקה אותו אל חזה בכעס כשמימו נאנק והחזיק את צלעותיו.
"זו הפיאצה דלה סקאלה," גערה בו. "לכבודו של ליאונרדו הגדול! אין לך שום כבוד? לך שחק במשחקים הילדותיים שלך במקום אחר."
"את חושבת שאנחנו ילדים?" שאל מימו וניפח את חזהו. "ילדים קטנים?"
האישה הביטה מעבר אליו. "ילדים קטנים שלא מבינים את המשחקים האמיתיים שקורים מסביב," אמרה.
עננים כהים החלו להופיע בשמים, מעמעמים את המתרחש. פינו הסתובב וראה מכונית דיימלר־בנץ שחורה גדולה נוסעת באטיות במורד הרחוב שהפריד בין הכיכר לבין בית האופרה. דגלים נאציים אדומים התנוססו על שתי כנפות מכונית המטה השחורה. דגל של גנרל התנופף על אנטנת הרדיו. פינו ראה את צלליתו של הגנרל, שישב זקוף במושב האחורי. מסיבה כלשהי המראה עורר בו צמרמורת.
כשפינו הסתובב, הכנרת כבר הלכה משם בראש מורם, חצתה את הכביש בהתרסה מאחורי מכונית המטה הנאצית וצעדה אל תוך בית האופרה.
כשהנערים התקדמו מימו צלע, שפשף את ירכו הימנית והתלונן. אולם פינו בקושי הקשיב. אישה תמירה וחטובה בעלת שיער חום־בלונדיני ועיני צפחה כחולות התקרבה אליהם במורד המדרכה. הוא העריך שהיא בשנות העשרים המוקדמות לחייה. היא הייתה יפהפייה למראה, עם אף עדין, עצמות לחיים גבוהות ושפתיים שהתעקלו בטבעיות לחיוך קל. היא לבשה שמלת קיץ צהובה ונשאה תיק קניות עשוי אריג. היא פנתה מן המדרכה ונכנסה למאפייה ממול.
"אני שוב מאוהב," אמר פינו והצמיד את שתי כפות ידיו ללבו. "ראית אותה?"
"אתה לא מוותר?" נחר קרלטו בבוז.
"לעולם לא," ענה פינו, צעד בזריזות אל חלון המאפייה והביט פנימה.
האישה הכניסה כיכרות לחם לתיקה. הוא ראה שהיא אינה עונדת טבעת על ידה השמאלית, ולכן חיכה שתשלם ותצא.
כשיצאה הוא פסע לכיוונה, הניח את ידו על לבו ואמר, "סלחי לי, סיניורינה, היופי שלך הכריע אותי והייתי חייב לפגוש אותך."
"מה אתה אומר," לגלגה בעודה מתמרנת סביבו וממשיכה ללכת.
כשעברה, הריח פינו את ניחוח היסמין הנשי שלה. זה היה משכר יותר מכל דבר שהריח קודם לכן.
הוא מיהר אחריה ואמר, "זו האמת. אני מכיר הרבה נשים יפות, סיניורינה. אני גר ברובע האופנה, סן בבילה, יש שם הרבה דוגמניות."
היא נתנה בו מבט אלכסוני. "סן בבילה הוא מקום מגורים יפה מאוד."
"ההורים שלי הם הבעלים של לֶה בּוֹרסֵטֶה די לֵלָה, חנות הארנקים. את מכירה אותה?"
"ה... המעסיק שלי בדיוק קנה שם ארנק בשבוע שעבר," ענתה.
"באמת?" שאל פינו בשמחה. "אז את רואה שאני בא ממשפחה מכובדת. תרצי לראות איתי סרט הערב? 'You Were Never Lovlier' משחק בקולנוע. פרד אסטר, ריטה הייוורת'. רוקדים. שרים. כל כך אלגנטיים. כמוך, סיניורינה."
סוף־סוף היא הפנתה את ראשה והביטה בו בעיניה הנוקבות. "בן כמה אתה?"
"כמעט שמונה־עשרה."
"אתה קצת צעיר בשבילי," צחקה.
"זה רק סרט. נלך בתור חברים. אני לא צעיר מדי בשביל זה, נכון?"
היא לא אמרה דבר, רק המשיכה ללכת.
"כן? לא?" שאל פינו.
"יש האפלה הערב," ענתה.
"עדיין יהיה אור כשהסרט יתחיל," הבטיח לה פינו. "ואחר כך אלווה אותך הביתה בבטחה. אני רואה כמו חתול בלילה."
במשך כמה צעדים היא לא אמרה דבר ולבו של פינו שקע בקרבו.
"איפה מקרינים את הסרט הזה?" שאלה לבסוף.
פינו נתן לה את הכתובת והוסיף, "תפגשי אותי שם, כן? שבע וחצי ליד קופת הקולנוע."
"אתה משעשע והחיים קצרים. למה לא?"
פינו חייך והניח ידו על חזהו. "להתראות," אמר.
"להתראות," ענתה וחצתה את הכביש.
פינו הביט בה כשהתרחקה, חסר נשימה ומלא תחושת ניצחון. כשהסתובבה כדי להמתין לחשמלית המתקרבת הביטה בו משועשעת, ואז הוא הבין משהו.
"סיניורינה, סלחי לי," צעק אליה, "אבל איך קוראים לך?"
"אנה," צעקה בחזרה.
"אני פינו!" צעק, "פינו ללה!"
החשמלית עצרה בחריקה, מטביעה בקולה את שם משפחתו ומסתירה מפניו את אנה. כשנסעה לדרכה, היא כבר לא הייתה שם.
"אין סיכוי שהיא תגיע," אמר מימו, שנחפז מאחוריהם כל אותה העת. "היא רק אמרה את זה כדי שתפסיק לעקוב אחריה."
"ברור שהיא תגיע," ענה פינו והביט בקרלטו שפסע גם הוא אחריהם. "ראית את זה בעיניים שלה, של אנה, נכון?"
לפני שאחיו וחברו הצליחו לענות הבזיק ברק וטיפות הגשם הראשונות החלו לרדת פתאום והפכו כבדות יותר ויותר. הם החלו לרוץ.
"אני הולך הביתה!" צעק קרלטו ופנה לאחור.
.jpg)
