איזה יחס נקטה איטליה כלפי היהודים במשך מלחמת העולם השנייה? היסטוריונים הוכיחו מעבר לכל ספק שאיטלקים רבים השתתפו בשואה, אולם למרות זאת נודעה איטליה בתור חברת "ציר" שלמעשה אף עזרה ליהודים.
שירה קליין חושפת כאן כיצד דגלו יהודים איטלקים במובהק בדעה שאיטליה הפשיסטית הייתה טובה אליהם, אפילו שהיו קורבנות ונרדפו במדינה זו. היא מראה כיצד התנסויותיהם של היהודים בעשרות השנים שלפני מלחמת העולם השנייה – שנים שבהן נעשו לפטריוטים איטלקים נלהבים, מתוך שימורה של התרבות היהודית המאפיינת אותם – גרמו להם לתמוך אחרי כן במעשייה זו על ניקיון כפיה של איטליה במהלך המלחמה, בחסות מסע התעמולה הפשיסטי הגזעני.
יהודי איטליה חוו כמעט מאה שנים של תמורות דרמטיות: מהאמנציפציה ב־1848 ועד לחוקי הגזע של 1938, במוצאם מפלט בעת המלחמה באמריקה ובפלשתינה, וכשנוצר הצורך לקומם את ניצולי השואה לאחר מכן. ההיסטוריה התרבותית והחברתית הזאת נובעת משפע של מקורות שלא נחקרו קודם לכן, לרבות ראיונות פנים אל פנים וספרי זיכרונות שטרם יצאו לאור.
"זהו מחקר חשוב שמטרתו לנתח את הרגע הבולט ביותר בהיסטוריה של יהודי איטליה במקביל לנקודות המפנה המאיימות של המשטר הפשיסטי: החוקים הגזעניים, המלחמה, הגירוש וההשמדה בתקופת רפובליקת סאלו." - מנואלה קונסוני, פרופסור חבר להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו, מנהלת המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון, האוניברסיטה העברית בירושלים
"שירה קליין היא חוקרת וסופרת מוכשרת ומנוסה, רגישה וביקורתית, כותבת בסגנון פשוט וקולח, ובדרך אגב מביאה גם הרבה עניינים מעוררים סקרנות מאתגרת נוספת (ובכלל זה צילומים נדירים)." - ראובן בונפיל, פרופסור אמריטוס של היסטוריה יהודית, האוניברסיטה העברית בירושלים
"קליין מציעה לנו שחזור עשיר ומפורט של ההיסטוריה המודרנית של יהודי איטליה ותמונה היסטורית שימושית של טבעו הרשע, אם כי המוזנח לעתים קרובות, של הפשיזם האיטלקי ומדיניותו האנטישמית בתקופה 1938-1945. זו גם אזהרה מפני האפשרות המתמדת של תחיית הפשיזם, הגזענות, והאנטישמיות, באיטליה ומחוצה לה. התיאור של קליין על סיפורי מקלט יהודים מאיטליה לפלשתינה וארצות הברית רלוונטי במיוחד." - סימון לויס סולם, פרופסור חבר להיסטוריה באוניברסיטת קאפוסקרי, ונציה
פרופ' שירה קליין, מרצה בכירה להיסטוריה באוניברסיטת צ'אפמן, זכתה במענקים מטעם "קרן הזיכרון לתרבות יהודית", "קרן יד הנדיב " ו"קרן השואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה". במהדורתו האנגלית, ספר זה זכה במעמד הגמר של הפרס הלאומי לספרים יהודיים, National Jewish Book Award.
איזה יחס נקטה איטליה כלפי היהודים במשך מלחמת העולם השנייה? היסטוריונים הוכיחו מעבר לכל ספק שאיטלקים רבים השתתפו בשואה, אולם למרות זאת נודעה איטליה בתור חברת "ציר" שלמעשה אף עזרה ליהודים.
שירה קליין חושפת כאן כיצד דגלו יהודים איטלקים במובהק בדעה שאיטליה הפשיסטית הייתה טובה אליהם, אפילו שהיו קורבנות ונרדפו במדינה זו. היא מראה כיצד התנסויותיהם של היהודים בעשרות השנים שלפני מלחמת העולם השנייה – שנים שבהן נעשו לפטריוטים איטלקים נלהבים, מתוך שימורה של התרבות היהודית המאפיינת אותם – גרמו להם לתמוך אחרי כן במעשייה זו על ניקיון כפיה של איטליה במהלך המלחמה, בחסות מסע התעמולה הפשיסטי הגזעני.
יהודי איטליה חוו כמעט מאה שנים של תמורות דרמטיות: מהאמנציפציה ב־1848 ועד לחוקי הגזע של 1938, במוצאם מפלט בעת המלחמה באמריקה ובפלשתינה, וכשנוצר הצורך לקומם את ניצולי השואה לאחר מכן. ההיסטוריה התרבותית והחברתית הזאת נובעת משפע של מקורות שלא נחקרו קודם לכן, לרבות ראיונות פנים אל פנים וספרי זיכרונות שטרם יצאו לאור.
"זהו מחקר חשוב שמטרתו לנתח את הרגע הבולט ביותר בהיסטוריה של יהודי איטליה במקביל לנקודות המפנה המאיימות של המשטר הפשיסטי: החוקים הגזעניים, המלחמה, הגירוש וההשמדה בתקופת רפובליקת סאלו." - מנואלה קונסוני, פרופסור חבר להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו, מנהלת המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון, האוניברסיטה העברית בירושלים
"שירה קליין היא חוקרת וסופרת מוכשרת ומנוסה, רגישה וביקורתית, כותבת בסגנון פשוט וקולח, ובדרך אגב מביאה גם הרבה עניינים מעוררים סקרנות מאתגרת נוספת (ובכלל זה צילומים נדירים)." - ראובן בונפיל, פרופסור אמריטוס של היסטוריה יהודית, האוניברסיטה העברית בירושלים
"קליין מציעה לנו שחזור עשיר ומפורט של ההיסטוריה המודרנית של יהודי איטליה ותמונה היסטורית שימושית של טבעו הרשע, אם כי המוזנח לעתים קרובות, של הפשיזם האיטלקי ומדיניותו האנטישמית בתקופה 1938-1945. זו גם אזהרה מפני האפשרות המתמדת של תחיית הפשיזם, הגזענות, והאנטישמיות, באיטליה ומחוצה לה. התיאור של קליין על סיפורי מקלט יהודים מאיטליה לפלשתינה וארצות הברית רלוונטי במיוחד." - סימון לויס סולם, פרופסור חבר להיסטוריה באוניברסיטת קאפוסקרי, ונציה
פרופ' שירה קליין, מרצה בכירה להיסטוריה באוניברסיטת צ'אפמן, זכתה במענקים מטעם "קרן הזיכרון לתרבות יהודית", "קרן יד הנדיב " ו"קרן השואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה". במהדורתו האנגלית, ספר זה זכה במעמד הגמר של הפרס הלאומי לספרים יהודיים, National Jewish Book Award.
"עלילה מותחת ורבת הפתעות שמתחילה בירושלים, זרועותיה מגיעות לימי הרנסנס באיטליה וכרתים, וקולותיה נשמעים בעברית של אז, ושל ימינו. גיבורי העלילה, אברהם את אברהם, ממזגים בסיפוריהם מציאות ובדיה בצורה מרתקת ורבת ענין."
- אלי עמיר, סופר
"שני גיבורים בשם אברהם, שניהם נרדפים מפני קנאות דתית, שני סיפורים הנושקים זה לזה על פני מאות שנים ואלפי קילומטרים, ומתרחשים ביוון ובאיטליה. אברהם אביחי מביא לעלילה ממטענו העשיר – הכלל־תרבותי והיהודי – כאשר הוא מפגיש נקמה עם חמלה, ומוות עם אהבה ותקווה לחיים, לתיקון, ולחירות."
- מריאן רבינוביץ', רופא, סופר, פסל
"מעניין ואף מרתק בשפע הרפתקאות, ומקורי במבנהו: שני מעגלים המשתלבים אחד בשני.... מרתקת במיוחד ההצצה אל עולמה של יהדות איטליה בסוף תקופת הרנסנס, תמונה נאמנה ומוסמכת של יהדות מיוחדת זו. המחבר מעיד בכך על ידע מעמיק בנושא, וגם לכך ראוי הוא לכל שבח."
- חנה בן זמרה, מרצה לשעבר בחוג לשפה ולספרות איטלקית, האוניברסיטה העברית
"הסיפור ההיסטורי הדמיוני כתוב בלשון חכמים של המאה הי"ז כאילו נכתב באותם ימים ממש. היהודי האיטלקי בתקופות הבארוק מוצג כדמות יחידאית המסוגלת לחיות וליהנות משני עולמות: למרות העוינות הפורצת מפעם לפעם הוא חולק עם הנוצרי תרבות־שיח ואסתטיקה. המספר מודע היטב לגיאוגרפיה האיטלקית, היוונית והכרתית ובקי מאין כמוהו בהיסטוריה הכללית והיהודית של האזורים שבהם הוא עוסק. הוא גם בקי דיו בנושאי הלכה עד שמצוות היהדות נראות לך כקבילות ובעלות היגיון בסיסי משלהן. הספר בהחלט מרתק ונקרא בנשימה אחת."
- פרופסור דוד קסוטו, מראשי הקהילה יוצאי איטליה בישראל
אברהם אביחי, הוא יליד טורונטו ואיש ירושלים, בעבר מילא תפקידים בכירים במשרד ראש הממשלה בימי דוד בן־גוריון ולוי אשכול. אביחי הוא ממקימי בית הספר לתלמידי חוץ לארץ באוניברסיטה העברית, ולימד בו ובאוניברסיטאות בחו"ל. במשך עשר שנים שימש כיושב הראש העולמי של קרן היסוד – המגבית לישראל. בוגר הסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק, ובעל תואר שלישי מאוניברסיטת קולומביה. ספרים קודמים של ד"ר אביחי: בן־גוריון – מעצב המדינה (עברית, אנגלית, צרפתית וספרדית) ו-DANGER: Three Jewish Peoples. מאמריו הופיעו בכתבי־עת ועתונים בארץ ובחו"ל. נפטר ב- 04/12/2023.
"עלילה מותחת ורבת הפתעות שמתחילה בירושלים, זרועותיה מגיעות לימי הרנסנס באיטליה וכרתים, וקולותיה נשמעים בעברית של אז, ושל ימינו. גיבורי העלילה, אברהם את אברהם, ממזגים בסיפוריהם מציאות ובדיה בצורה מרתקת ורבת ענין."
- אלי עמיר, סופר
"שני גיבורים בשם אברהם, שניהם נרדפים מפני קנאות דתית, שני סיפורים הנושקים זה לזה על פני מאות שנים ואלפי קילומטרים, ומתרחשים ביוון ובאיטליה. אברהם אביחי מביא לעלילה ממטענו העשיר – הכלל־תרבותי והיהודי – כאשר הוא מפגיש נקמה עם חמלה, ומוות עם אהבה ותקווה לחיים, לתיקון, ולחירות."
- מריאן רבינוביץ', רופא, סופר, פסל
"מעניין ואף מרתק בשפע הרפתקאות, ומקורי במבנהו: שני מעגלים המשתלבים אחד בשני.... מרתקת במיוחד ההצצה אל עולמה של יהדות איטליה בסוף תקופת הרנסנס, תמונה נאמנה ומוסמכת של יהדות מיוחדת זו. המחבר מעיד בכך על ידע מעמיק בנושא, וגם לכך ראוי הוא לכל שבח."
- חנה בן זמרה, מרצה לשעבר בחוג לשפה ולספרות איטלקית, האוניברסיטה העברית
"הסיפור ההיסטורי הדמיוני כתוב בלשון חכמים של המאה הי"ז כאילו נכתב באותם ימים ממש. היהודי האיטלקי בתקופות הבארוק מוצג כדמות יחידאית המסוגלת לחיות וליהנות משני עולמות: למרות העוינות הפורצת מפעם לפעם הוא חולק עם הנוצרי תרבות־שיח ואסתטיקה. המספר מודע היטב לגיאוגרפיה האיטלקית, היוונית והכרתית ובקי מאין כמוהו בהיסטוריה הכללית והיהודית של האזורים שבהם הוא עוסק. הוא גם בקי דיו בנושאי הלכה עד שמצוות היהדות נראות לך כקבילות ובעלות היגיון בסיסי משלהן. הספר בהחלט מרתק ונקרא בנשימה אחת."
- פרופסור דוד קסוטו, מראשי הקהילה יוצאי איטליה בישראל
אברהם אביחי, הוא יליד טורונטו ואיש ירושלים, בעבר מילא תפקידים בכירים במשרד ראש הממשלה בימי דוד בן־גוריון ולוי אשכול. אביחי הוא ממקימי בית הספר לתלמידי חוץ לארץ באוניברסיטה העברית, ולימד בו ובאוניברסיטאות בחו"ל. במשך עשר שנים שימש כיושב הראש העולמי של קרן היסוד – המגבית לישראל. בוגר הסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק, ובעל תואר שלישי מאוניברסיטת קולומביה. ספרים קודמים של ד"ר אביחי: בן־גוריון – מעצב המדינה (עברית, אנגלית, צרפתית וספרדית) ו-DANGER: Three Jewish Peoples. מאמריו הופיעו בכתבי־עת ועתונים בארץ ובחו"ל. נפטר ב- 04/12/2023.
ספרו של אלקאן הוא מסמך וידויי חושף, ובו מתגלה מה שאפשר לכנות: חייו ומצוקותיו של היהודי המתבולל. מה שנראה פחות או יותר מובן מאליו ליהודי חילוני שמתגורר בארץ, נראה קשה וסבוך כשהוא מתגורר כיהודי מתבולל בגולה. יהדותו הגלויה והסמויה היא כל הזמן במוקד, הוא חייב לגונן עליה, ובמיוחד עתה, כשמדינת ישראל מותקפת מכל צד.
היהודי המתבולל, בעמדו מול העולם הלא יהודי כיהודי, חייו כל הזמן במבחן. הוא חייב להשיב לעצמו ולסובבים אותו למה שונה הוא, במה שונה הוא. מהו, לאמיתו של דבר, עולמו היהודי.
"ספרו של אלן אלקאן הוא עדות של היוצא מן הכלל המאשר את הכלל. ובמה יוצא דופן הוא? אלן אלקאן הוא יהודי מתבולל במלוא מובן המילה, אך בה בעת יש לו זיקה ליהדות, וזיקה זו נובעת מחוויית ילדות שהתרחשה ביום הכיפורים. יום הכיפורים אינו מתואר בספרו בפרטים בלתי מוכרים, אך השפעתו הנמשכת לאורך שנים מקשרת את אלקאן אל שבטו ואל אמונת אבותיו, ועושה אותו באורח פרדוקסלי יהודי שמגונן על יהדותו." - אהרן אפלפלד, מתוך פתח דבר.
ספרו של אלקאן הוא מסמך וידויי חושף, ובו מתגלה מה שאפשר לכנות: חייו ומצוקותיו של היהודי המתבולל. מה שנראה פחות או יותר מובן מאליו ליהודי חילוני שמתגורר בארץ, נראה קשה וסבוך כשהוא מתגורר כיהודי מתבולל בגולה. יהדותו הגלויה והסמויה היא כל הזמן במוקד, הוא חייב לגונן עליה, ובמיוחד עתה, כשמדינת ישראל מותקפת מכל צד.
היהודי המתבולל, בעמדו מול העולם הלא יהודי כיהודי, חייו כל הזמן במבחן. הוא חייב להשיב לעצמו ולסובבים אותו למה שונה הוא, במה שונה הוא. מהו, לאמיתו של דבר, עולמו היהודי.
"ספרו של אלן אלקאן הוא עדות של היוצא מן הכלל המאשר את הכלל. ובמה יוצא דופן הוא? אלן אלקאן הוא יהודי מתבולל במלוא מובן המילה, אך בה בעת יש לו זיקה ליהדות, וזיקה זו נובעת מחוויית ילדות שהתרחשה ביום הכיפורים. יום הכיפורים אינו מתואר בספרו בפרטים בלתי מוכרים, אך השפעתו הנמשכת לאורך שנים מקשרת את אלקאן אל שבטו ואל אמונת אבותיו, ועושה אותו באורח פרדוקסלי יהודי שמגונן על יהדותו." - אהרן אפלפלד, מתוך פתח דבר.
אליזבטה, מרקו וסנדרו גדלים כחברים הכי טובים למרות ההבדלים ביניהם. אליזבטה היא יפהפייה נמרצת שחולמת להיות סופרת; מרקו הוא הבן החצוף והאתלטי במשפחה של רוכבי אופניים מקצוענים; וסנדרו היהודי טוב הלב הוא גאון במתמטיקה ובנם של עורך דין ורופאה. אלא שאט־אט נוצר משולש אהבה מורכב הרה־גורל.
בסתיו 1937 הכול משתנה. מוסוליני מתחזק, ואיתו הפשיזם. תהפוכות הזמן מעמידות במבחן את כל היקר ללבם של השלושה, בדרכים שלא היו מסוגלים להעלות על דעתם. ואז הנאצים פולשים לרומא. הכיבוש מביא עמו זוועות חדשות, ששיאן בבגידה אחת אחרונה, נוראה.
ליסה סקוטוליני היא כלת פרס אדגר ומחברת 33 ספרים, שנמכרו ביותר מ-30 מיליון עותקים ב- 35 מדינות ברחבי העולם, רבים מהם מותחנים רבי־מכר. שימשה נשיאת אגודת סופרי המסתורין בארצות הברית ומפרסמת סקירות ספרותיות במיטב העיתונים. היא גרה באזור פילדלפיה, מוקפת בחבורה של חיות מחמד שהצייתנות מהן והלאה, ולא היתה רוצה לחיות בשום צורה אחרת.
"רומן היסטורי מרשים גדוש פרטים תקופתיים ודמויות מעוררות הזדהות... סקוטוליני טווה את המתח במיומנות."
- וושינגטון פוסט
"תמונה מלאת ניואנסים של איטליה בימי מלחמת העולם השנייה, ובלבה סיפור אהבה והתבגרות הגובר על הכול."
- בוקליסט
"הכינו צלחת פטוצ'יני, מזגו כוס יין אדום והתיישבו עם הסיפור הכובש הזה. צפויות לכם דמעות של עצב ושל שמחה. המורשת האיטלקית של סקוטוליני בשילוב המחקר הקפדני שערכה ינעצו את הסיפור בלב הקוראים."
- לייבררי ג'רנל
אליזבטה, מרקו וסנדרו גדלים כחברים הכי טובים למרות ההבדלים ביניהם. אליזבטה היא יפהפייה נמרצת שחולמת להיות סופרת; מרקו הוא הבן החצוף והאתלטי במשפחה של רוכבי אופניים מקצוענים; וסנדרו היהודי טוב הלב הוא גאון במתמטיקה ובנם של עורך דין ורופאה. אלא שאט־אט נוצר משולש אהבה מורכב הרה־גורל.
בסתיו 1937 הכול משתנה. מוסוליני מתחזק, ואיתו הפשיזם. תהפוכות הזמן מעמידות במבחן את כל היקר ללבם של השלושה, בדרכים שלא היו מסוגלים להעלות על דעתם. ואז הנאצים פולשים לרומא. הכיבוש מביא עמו זוועות חדשות, ששיאן בבגידה אחת אחרונה, נוראה.
ליסה סקוטוליני היא כלת פרס אדגר ומחברת 33 ספרים, שנמכרו ביותר מ-30 מיליון עותקים ב- 35 מדינות ברחבי העולם, רבים מהם מותחנים רבי־מכר. שימשה נשיאת אגודת סופרי המסתורין בארצות הברית ומפרסמת סקירות ספרותיות במיטב העיתונים. היא גרה באזור פילדלפיה, מוקפת בחבורה של חיות מחמד שהצייתנות מהן והלאה, ולא היתה רוצה לחיות בשום צורה אחרת.
"רומן היסטורי מרשים גדוש פרטים תקופתיים ודמויות מעוררות הזדהות... סקוטוליני טווה את המתח במיומנות."
- וושינגטון פוסט
"תמונה מלאת ניואנסים של איטליה בימי מלחמת העולם השנייה, ובלבה סיפור אהבה והתבגרות הגובר על הכול."
- בוקליסט
"הכינו צלחת פטוצ'יני, מזגו כוס יין אדום והתיישבו עם הסיפור הכובש הזה. צפויות לכם דמעות של עצב ושל שמחה. המורשת האיטלקית של סקוטוליני בשילוב המחקר הקפדני שערכה ינעצו את הסיפור בלב הקוראים."
- לייבררי ג'רנל
סיפור על הישרדות ואהבה ללא גבולות.
דפיקה בדלת.
"משפחת דָ'אַנְגֶ'לִי?
את אימא של אורי דָ'אַנְגֶ'לִי?"
שאל החייל המבשר בקול מהסס, מקווה בתוכו שהתשובה תהיה לא.
זעקותיה של אימא החרידו את הרחוב כולו.
גברת קלמפנר נרעדה והבינה,
לא! לא!
הנורא מכול קרה.
אחר כך נאלמה אימא וקולה לא יישמע, ימים ושבועות, עיניה בוהות נכוחה, רואות מעבר לכאן ועכשיו, אל משהו שרק היא ראתה, כאילו אף נפשה שלה נעתקה מהגוף ומרחפת בין שמיים וארץ...
“אל הבית ברחוב הספורט” הוא רומן ביוגרפי-היסטורי המספר את סיפור הישרדותן של שתי משפחות יהודיות באיטליה, במהלך עליית הפשיזם ומלחמת העולם השנייה. בין שתי המשפחות נרקמים קשרי אהבה כשאליו וליצ’ה נפגשים ומחליטים לבנות את ביתם בישראל.
מכאן הכתיבה אישית ומתארת רחוב ושכונה בכרמל בשנות השישים: קשיי העלייה וההתחברות לארץ, המרקם האנושי העדין ויחסי השכנות. זוהי ישראל החמה השואבת אליה מהגרים וגולים, מנסה לעצב ישראלי חדש ומשלמת על הקמת המדינה באובדן התמימות ובחיי בניה.
המחברת, שושי (סוזנה) ד’אנג’לי כנדאניאן, נולדה באיטליה ועלתה לארץ בספטמבר 1959. זהו סיפורה של משפחתה.
סיפור על הישרדות ואהבה ללא גבולות.
דפיקה בדלת.
"משפחת דָ'אַנְגֶ'לִי?
את אימא של אורי דָ'אַנְגֶ'לִי?"
שאל החייל המבשר בקול מהסס, מקווה בתוכו שהתשובה תהיה לא.
זעקותיה של אימא החרידו את הרחוב כולו.
גברת קלמפנר נרעדה והבינה,
לא! לא!
הנורא מכול קרה.
אחר כך נאלמה אימא וקולה לא יישמע, ימים ושבועות, עיניה בוהות נכוחה, רואות מעבר לכאן ועכשיו, אל משהו שרק היא ראתה, כאילו אף נפשה שלה נעתקה מהגוף ומרחפת בין שמיים וארץ...
“אל הבית ברחוב הספורט” הוא רומן ביוגרפי-היסטורי המספר את סיפור הישרדותן של שתי משפחות יהודיות באיטליה, במהלך עליית הפשיזם ומלחמת העולם השנייה. בין שתי המשפחות נרקמים קשרי אהבה כשאליו וליצ’ה נפגשים ומחליטים לבנות את ביתם בישראל.
מכאן הכתיבה אישית ומתארת רחוב ושכונה בכרמל בשנות השישים: קשיי העלייה וההתחברות לארץ, המרקם האנושי העדין ויחסי השכנות. זוהי ישראל החמה השואבת אליה מהגרים וגולים, מנסה לעצב ישראלי חדש ומשלמת על הקמת המדינה באובדן התמימות ובחיי בניה.
המחברת, שושי (סוזנה) ד’אנג’לי כנדאניאן, נולדה באיטליה ועלתה לארץ בספטמבר 1959. זהו סיפורה של משפחתה.
תרגום מאיטלקית לסיפורו של אלפרדו סָרָאנוֹ, מזכיר הקהילה היהודית במילאנו בימי מלחמת העולם השנייה. הסיפור מבוסס על יומנו, משמיע את קולו ומביא עדויות אודות ההתרחשויות ההיסטוריות של יהדות איטליה,שאותן הוא חי יום אחרי יום...
הודות לתחכומו, לאומץ ליבו ולמסירותו בניהול רשימות הקהילה במילאנו ניצלו כ 13,500- יהודים.
רוברטו מאצוֹלי, מחבר הספר "לפני שנים הנזירים הפרנצ'יסקנים במנזר סַן גּ'וֹבַאנִי בָּטִיסְטָה שבעיר פֵּזָארוֹ העניקו לי מתנה בלתי צפויה: ספרון ששמו "שובו של הקצין אֵרִיךְ אֶדֶר". במשך חודשים חיפשתי שמות ומידע נוסף בעניין זה, אך ללא הועיל. בשנת 2012 אף שלחתי מכתב לאותו חייל גרמני, לכתובת האחרונה שהשאירו בידי הנזירים עשורים רבים לפני כן. המעטפה חזרה אלי בלי שאיש פתח אותה.
חיפוש מאוחר יותר באתר ישראלי הוביל אותי לשמות האחיות מתילדה, ויטוריה ומרים סָרָאנוֹ — עדות חיה לאותם מאורעות רחוקים; אך מי שנתן את קולו לסיפורן היה, באורח לא צפוי, אביהן אלפרדו סראנו."
מדברי ד"ר ליליאנה סֶגרֶה, סנטורית לכל החיים "בעת שקראתי את זיכרונותיו של אלפרדו סראנו חשתי עניין רב מוסרית והיסטורית. באופן מפתיע היתה לי גם הרגשה של אינטימיות ומשפחתיות. כשקראתי על פזארו ומוֹמְבָּארוֹצ'וֹ הקריאה היתה ממש שובת-לב; זיהיתי את המקומות והאנשים. לא הופתעתי מטוב-הלב ומהנדיבות של אותם נוצרים בני מחוז מָרְקֶה שעזרו ליהודים תוך סיכון עצמם ובלי לדרוש דבר בתמורה! לא יכולתי שלא להשוות זאת לאיטלקים אחרים שהלשינו על סבא וסבתא שלי תמורת 5,000 לירטות! יהודים זקנים שנשלחו לטבח.
בסיום הקריאה אני מודה למשפחת סראנו על שהעניקו לנו יומן משפחתי עשיר בערכים הראויים להיחשב כנעלים."
אלון אלטרס, סופר משורר מרצה ומתרגם מוערך. בשנים האחרונות נודע אלון גם בשל תרגומיו לספריה של הלנה פרנטה. אלון נשלח אלינו מספירות גבוהות. למן ההתחלה הכיר בחשיבות פרסום היומן והאירועים ההיסטוריים והגשים משאלת-לב של המשפחה.
תרגום מאיטלקית לסיפורו של אלפרדו סָרָאנוֹ, מזכיר הקהילה היהודית במילאנו בימי מלחמת העולם השנייה. הסיפור מבוסס על יומנו, משמיע את קולו ומביא עדויות אודות ההתרחשויות ההיסטוריות של יהדות איטליה,שאותן הוא חי יום אחרי יום...
הודות לתחכומו, לאומץ ליבו ולמסירותו בניהול רשימות הקהילה במילאנו ניצלו כ 13,500- יהודים.
רוברטו מאצוֹלי, מחבר הספר "לפני שנים הנזירים הפרנצ'יסקנים במנזר סַן גּ'וֹבַאנִי בָּטִיסְטָה שבעיר פֵּזָארוֹ העניקו לי מתנה בלתי צפויה: ספרון ששמו "שובו של הקצין אֵרִיךְ אֶדֶר". במשך חודשים חיפשתי שמות ומידע נוסף בעניין זה, אך ללא הועיל. בשנת 2012 אף שלחתי מכתב לאותו חייל גרמני, לכתובת האחרונה שהשאירו בידי הנזירים עשורים רבים לפני כן. המעטפה חזרה אלי בלי שאיש פתח אותה.
חיפוש מאוחר יותר באתר ישראלי הוביל אותי לשמות האחיות מתילדה, ויטוריה ומרים סָרָאנוֹ — עדות חיה לאותם מאורעות רחוקים; אך מי שנתן את קולו לסיפורן היה, באורח לא צפוי, אביהן אלפרדו סראנו."
מדברי ד"ר ליליאנה סֶגרֶה, סנטורית לכל החיים "בעת שקראתי את זיכרונותיו של אלפרדו סראנו חשתי עניין רב מוסרית והיסטורית. באופן מפתיע היתה לי גם הרגשה של אינטימיות ומשפחתיות. כשקראתי על פזארו ומוֹמְבָּארוֹצ'וֹ הקריאה היתה ממש שובת-לב; זיהיתי את המקומות והאנשים. לא הופתעתי מטוב-הלב ומהנדיבות של אותם נוצרים בני מחוז מָרְקֶה שעזרו ליהודים תוך סיכון עצמם ובלי לדרוש דבר בתמורה! לא יכולתי שלא להשוות זאת לאיטלקים אחרים שהלשינו על סבא וסבתא שלי תמורת 5,000 לירטות! יהודים זקנים שנשלחו לטבח.
בסיום הקריאה אני מודה למשפחת סראנו על שהעניקו לנו יומן משפחתי עשיר בערכים הראויים להיחשב כנעלים."
אלון אלטרס, סופר משורר מרצה ומתרגם מוערך. בשנים האחרונות נודע אלון גם בשל תרגומיו לספריה של הלנה פרנטה. אלון נשלח אלינו מספירות גבוהות. למן ההתחלה הכיר בחשיבות פרסום היומן והאירועים ההיסטוריים והגשים משאלת-לב של המשפחה.
"...תחושה משונה חלפה בי כאשר התיישב במרחק שלושה שולחנות ממני. לרגע השתעשעתי ברעיון לקום ולהציג את עצמי לפניו, אבל זה היה רק עוד אחד מאותם תסריטים דמיוניים. לא רציתי לקחת חלק בטלנובלה ירודה...עיתוני הערב ימשיכו לצאת כסדרם גם ללא תמונה נרגשת של שני אחים הנפגשים לראשונה אחרי שבעים שנה. אני בטוח שגם הוא היה מסכים איתי שאת מעט השנים שנותרו לנו נוכל לסיים בלי תוספי סכרין."
זהו קטע מתוך יומנו של רומולו בנוונוטי, שהוזמן ב-2006 לערוך מחקר בשמורת הסרנגטי בטנזניה - ולא שב ממנה. טרם היעלמותו המסתורית הורה רומולו לשלוח את היומן לאחיו צבי ינאי, שאותו לא ראה מעולם.
בספרו החדש והמסעיר מאוחר מדי מביא ינאי - לצד היומן - גם מכתבים שקיבל בעקבות היעלמותו של אחיו. על המכתבים חתומים בתו של רומולו, אהובתו הצעירה, עוזר המחקר שלו ופקח מקומי בריטי, מומחה לאריות. מאוחר מדי הוא מסע נפשי וגיאוגרפי מטלטל השופך אור על הסוד המשפחתי שהוליד את רב המכר "שלך סנדרו".
צבי ינאי, או בשמו המקורי סנדרו טוט, הוא הוגה דעות מרתק שהשפיע רבות על סדר היום המדעי והתרבותי בישראל. ינאי ערך את כתב העת "מחשבות", כיהן כמנכ"ל משרד המדע ופרסם ארבעה ספרי עיון. רומן המכתבים "שלך, סנדרו" (כתר), זוכה פרס ספיר לשנת 2008, תורגם עד כה לאיטלקית, גרמנית וצרפתית.
"...תחושה משונה חלפה בי כאשר התיישב במרחק שלושה שולחנות ממני. לרגע השתעשעתי ברעיון לקום ולהציג את עצמי לפניו, אבל זה היה רק עוד אחד מאותם תסריטים דמיוניים. לא רציתי לקחת חלק בטלנובלה ירודה...עיתוני הערב ימשיכו לצאת כסדרם גם ללא תמונה נרגשת של שני אחים הנפגשים לראשונה אחרי שבעים שנה. אני בטוח שגם הוא היה מסכים איתי שאת מעט השנים שנותרו לנו נוכל לסיים בלי תוספי סכרין."
זהו קטע מתוך יומנו של רומולו בנוונוטי, שהוזמן ב-2006 לערוך מחקר בשמורת הסרנגטי בטנזניה - ולא שב ממנה. טרם היעלמותו המסתורית הורה רומולו לשלוח את היומן לאחיו צבי ינאי, שאותו לא ראה מעולם.
בספרו החדש והמסעיר מאוחר מדי מביא ינאי - לצד היומן - גם מכתבים שקיבל בעקבות היעלמותו של אחיו. על המכתבים חתומים בתו של רומולו, אהובתו הצעירה, עוזר המחקר שלו ופקח מקומי בריטי, מומחה לאריות. מאוחר מדי הוא מסע נפשי וגיאוגרפי מטלטל השופך אור על הסוד המשפחתי שהוליד את רב המכר "שלך סנדרו".
צבי ינאי, או בשמו המקורי סנדרו טוט, הוא הוגה דעות מרתק שהשפיע רבות על סדר היום המדעי והתרבותי בישראל. ינאי ערך את כתב העת "מחשבות", כיהן כמנכ"ל משרד המדע ופרסם ארבעה ספרי עיון. רומן המכתבים "שלך, סנדרו" (כתר), זוכה פרס ספיר לשנת 2008, תורגם עד כה לאיטלקית, גרמנית וצרפתית.
אַתוֹס פַדיגַטי, גיבור משקפי הזהב, הוא רופא מכובד בפֶרַרה שבאיטליה, אך מעמדו מתערער לאט לאט לאחר שפושטת השמועה על נטייתו ההומוסקסואלית. באכזריות נדחק פדיגטי אל שולי החברה עד שהוא מורחק ממנה לגמרי. הסיפור מוצג מבעד לעיניו של נער יהודי מפררה ומתרחש על רקע עליית הפשיזם. הרופא והנער מגלים את כאב הדחייה: זה של מי שנחשב "סוטה-מין" וזה של מי שנחשב "סוטה-דת-לאום-וגזע".
החברה בעיר הקרתנית, עליית הפשיזם, הרחקת החריגים – כל אלה אינם אלא פן מוסווה של האוניברסלי – משמשים אמצעי להתבוננות חדת מבט בהוויה האנושית ומציירים את בדידותו של האדם, את תחושת השייכות ותחושת הזרות, את התשוקה לחיים כנגד הדחייה אל חיק המוות.
ג'וֹרג'וֹ בַּסַני (1916-2000), סופר יהודי בן פררה, מטובי היוצרים באיטליה. מספריו: "גן פינצי קונטיני".
הספר תורגם בידי ענת שפיצן ונוספה לו אחרית דבר מאת אריאל רטהאוז.
אַתוֹס פַדיגַטי, גיבור משקפי הזהב, הוא רופא מכובד בפֶרַרה שבאיטליה, אך מעמדו מתערער לאט לאט לאחר שפושטת השמועה על נטייתו ההומוסקסואלית. באכזריות נדחק פדיגטי אל שולי החברה עד שהוא מורחק ממנה לגמרי. הסיפור מוצג מבעד לעיניו של נער יהודי מפררה ומתרחש על רקע עליית הפשיזם. הרופא והנער מגלים את כאב הדחייה: זה של מי שנחשב "סוטה-מין" וזה של מי שנחשב "סוטה-דת-לאום-וגזע".
החברה בעיר הקרתנית, עליית הפשיזם, הרחקת החריגים – כל אלה אינם אלא פן מוסווה של האוניברסלי – משמשים אמצעי להתבוננות חדת מבט בהוויה האנושית ומציירים את בדידותו של האדם, את תחושת השייכות ותחושת הזרות, את התשוקה לחיים כנגד הדחייה אל חיק המוות.
ג'וֹרג'וֹ בַּסַני (1916-2000), סופר יהודי בן פררה, מטובי היוצרים באיטליה. מספריו: "גן פינצי קונטיני".
הספר תורגם בידי ענת שפיצן ונוספה לו אחרית דבר מאת אריאל רטהאוז.
רקדנית יהודייה בת 17 מתאהבת בזמר הונגרי פרוטסטנטי שגילו כפול משלה ויוצאת עמו לסיבוב הופעות באיטליה. בגיל 23 היא כבר אם לארבעה ילדים. ההורים, הנודדים מהופעה להופעה, מפקידים את התינוקות אצל אומנוות איטלקיות. שלושה ילדים חזרו לחיק המשפחה, אבל תינוק אחד נשאר אצל המשפחה האומנת ועקבותיו אבדו. שמו היה רומולו. הימים ימי מלחמת העולם השנייה. האב נסע להונגריה לבלי שוב. האם הסתירה את יהדותה, עבדה כמתורגמנית במטה הוורמאכט באיטליה, וגידלה את שלושת ילדיה כנוצרים לכל דבר. רק אחרי מותה בגיל 32 גילו הילדים את שורשיהם היהודיים. היעלמותו של רומולו הקטן נותרה חידה בלתי מפוענחת, תעלומה ללא פתרון. צבי ינאי, או בשמו המקורי סנדרו טוט, הוא בנם הצעיר של הרקדנית והזמר. ינאי כבר נואש מלמצוא את אחיו, עד שבשנת 2004 הוא נתקל במאמר מדעי שכתב את רומולו בנוונוטי, פרופסור לאבולוציה אקולוגית מאוניברסיטת רומא.
ברומן המכתבים המרגש שלך, סנדרו מספר ינאי לאחיו על תולדות המשפחה שלא זכה להכיר, מנסה לפענח את הסיבות לנטישתו ושוזר בדבריו ציטוטים מכמירי לב מתוך צרור מכתבים בהונגרית, שהותירה אמם המנוחה. את רובם כתבה הסבתא, שנספתה במחנה השמדה, ועד יום מותה לא חדלה לדאוג לשלום נכדה האובד רומולו.
צבי ינאי, המוכר לציבור הישראלי כמי שהיה מנכ"ל משרד המדע ועורך כתב העת "מחשבות", מגולל בספר את פרשת חייו הנפתלת: הילד, שהשתייך לתנועת הנוער הפשיסטי באיטליה ואף שימש פרח כמורה בכנסייה, הפך ברבות השנים להוגה דעות שהשפיע רבות על השיח המדעי והתרבותי בישראל. ספרו שלך, סנדרו, ספרו הראשון של ינאי, זכה בפרס ספיר לשנת 2008.
רקדנית יהודייה בת 17 מתאהבת בזמר הונגרי פרוטסטנטי שגילו כפול משלה ויוצאת עמו לסיבוב הופעות באיטליה. בגיל 23 היא כבר אם לארבעה ילדים. ההורים, הנודדים מהופעה להופעה, מפקידים את התינוקות אצל אומנוות איטלקיות. שלושה ילדים חזרו לחיק המשפחה, אבל תינוק אחד נשאר אצל המשפחה האומנת ועקבותיו אבדו. שמו היה רומולו. הימים ימי מלחמת העולם השנייה. האב נסע להונגריה לבלי שוב. האם הסתירה את יהדותה, עבדה כמתורגמנית במטה הוורמאכט באיטליה, וגידלה את שלושת ילדיה כנוצרים לכל דבר. רק אחרי מותה בגיל 32 גילו הילדים את שורשיהם היהודיים. היעלמותו של רומולו הקטן נותרה חידה בלתי מפוענחת, תעלומה ללא פתרון. צבי ינאי, או בשמו המקורי סנדרו טוט, הוא בנם הצעיר של הרקדנית והזמר. ינאי כבר נואש מלמצוא את אחיו, עד שבשנת 2004 הוא נתקל במאמר מדעי שכתב את רומולו בנוונוטי, פרופסור לאבולוציה אקולוגית מאוניברסיטת רומא.
ברומן המכתבים המרגש שלך, סנדרו מספר ינאי לאחיו על תולדות המשפחה שלא זכה להכיר, מנסה לפענח את הסיבות לנטישתו ושוזר בדבריו ציטוטים מכמירי לב מתוך צרור מכתבים בהונגרית, שהותירה אמם המנוחה. את רובם כתבה הסבתא, שנספתה במחנה השמדה, ועד יום מותה לא חדלה לדאוג לשלום נכדה האובד רומולו.
צבי ינאי, המוכר לציבור הישראלי כמי שהיה מנכ"ל משרד המדע ועורך כתב העת "מחשבות", מגולל בספר את פרשת חייו הנפתלת: הילד, שהשתייך לתנועת הנוער הפשיסטי באיטליה ואף שימש פרח כמורה בכנסייה, הפך ברבות השנים להוגה דעות שהשפיע רבות על השיח המדעי והתרבותי בישראל. ספרו שלך, סנדרו, ספרו הראשון של ינאי, זכה בפרס ספיר לשנת 2008.
פרימו לוי שוזר בספר זה מֶמוּארים פיקנטיים ורשימות מפתיעות ופרובוקטיביות, שעולה מהם ומהן קולו החם והאנושי של סופר חד־עין ורחב־אופקים, בעל כישרון ייחודי לעורר את קוראיו לחשוב באהדה על היומיום שלהם, ולחוש אינטימיות עם פלאי העולם.
בין קטעים אישיים פזורים – אנקדוטות מחייו של לוי כנער, ככימאי, כניצול מאושוויץ וכסופר בעל הד בינלאומי – מתמלא המרחב של הספר בהסתכלויות מרתקות, תחת אורות לא־רגילים, בשלל תופעות מעולמנו הפיזי והמנטלי, החל בגרמי השמיים, חרקים, ציפורים ושאר בעלי־חיים, דרך לשון הריחות והיסטוריה של מלים, מונחים ואידיומים, וכלה בכאב ובפחד, משחקי ילדים אוניברסאליים, חיות שילדים מדמיינים, ההומור שב'שולחן ערוך' היהודי, הקשר בין שחמטאים למשוררים, ועוד לרוב.
הטקסטים המסחררים של לוי הם תובנות של מי שמעדיף לצותת ולהציץ מחרכים, של מי שניחן במבט מיקרוסקופי בולש, הנמשך אל הפרטים הכביכול־שוליים, שאותם הוא הופך למארג עדין של דקויות.
יש "מבנה עומק" למבטו של לוי; במגוון התופעות שהוא סוקר בספר זה אפשר לחשוף מכנה משותף: כולן תופעות רב־שכבתיות, רב־שלביות או בי־ פוקאליות. תיאורו של לוי מופנה בהן אל איזו טרנספורמציה מכוננת, איזשהם גלגול, המרה או אבולוציה; הוא חופר בהן אל שורשים נסתרים, אל פְּרֵהיסטוריה; מבחין בחותמם של שרידים כמו במאובן; עוקב אחר סימנים סמויים של סכנות מבעיתות, הרדומות תחת מעטה מטעה שלֵו; מראה איך חידושים והמצאות הם רק הרכבה חדשה של רכיבים קיימים; עוסק בגבולות של אפשרות ההמרה משפה לשפה, או של אפשרות הייחוס של מאפיינים אנושיים לחיות; וכיו"ב. הגלגולים והתהפוכות של הפרפרים, שכמו נולדים פעם שנייה אל יופיָם ומותירים אחריהם על הקרקע פקעת קרועה מתה, הם הדוגמה הפרוטוטיפית לתשתית מבטו של לוי.
לוי, הכימאי בעל ההעזה, שחייו התהפכו כשנשלח לאושוויץ, וכישוריו ככימאי הצילו שם את חייו, ואחר־כך הפך לניצול הנולד־מחדש בכך שסיפר את סיפורו תוך שגם זכה להצלחות בכימיה של צביעה וצבעים – תפס את עצם היותו סופר, שכתיבתו היא "טרנספורמציה" של חוויית אושוויץ שלו, כאילו "מקצועו" כסופר הוא גלגול של היותו כימאי: "המקצוע הישן שלי נֶעֱרה אל החדש". ההמרות שהוא חושף בכל עבר בעולם הן איפוא גם "הַתָּקות", ים של מטפורות לביוגרפיה שלו־עצמו.
פרימו לוי שוזר בספר זה מֶמוּארים פיקנטיים ורשימות מפתיעות ופרובוקטיביות, שעולה מהם ומהן קולו החם והאנושי של סופר חד־עין ורחב־אופקים, בעל כישרון ייחודי לעורר את קוראיו לחשוב באהדה על היומיום שלהם, ולחוש אינטימיות עם פלאי העולם.
בין קטעים אישיים פזורים – אנקדוטות מחייו של לוי כנער, ככימאי, כניצול מאושוויץ וכסופר בעל הד בינלאומי – מתמלא המרחב של הספר בהסתכלויות מרתקות, תחת אורות לא־רגילים, בשלל תופעות מעולמנו הפיזי והמנטלי, החל בגרמי השמיים, חרקים, ציפורים ושאר בעלי־חיים, דרך לשון הריחות והיסטוריה של מלים, מונחים ואידיומים, וכלה בכאב ובפחד, משחקי ילדים אוניברסאליים, חיות שילדים מדמיינים, ההומור שב'שולחן ערוך' היהודי, הקשר בין שחמטאים למשוררים, ועוד לרוב.
הטקסטים המסחררים של לוי הם תובנות של מי שמעדיף לצותת ולהציץ מחרכים, של מי שניחן במבט מיקרוסקופי בולש, הנמשך אל הפרטים הכביכול־שוליים, שאותם הוא הופך למארג עדין של דקויות.
יש "מבנה עומק" למבטו של לוי; במגוון התופעות שהוא סוקר בספר זה אפשר לחשוף מכנה משותף: כולן תופעות רב־שכבתיות, רב־שלביות או בי־ פוקאליות. תיאורו של לוי מופנה בהן אל איזו טרנספורמציה מכוננת, איזשהם גלגול, המרה או אבולוציה; הוא חופר בהן אל שורשים נסתרים, אל פְּרֵהיסטוריה; מבחין בחותמם של שרידים כמו במאובן; עוקב אחר סימנים סמויים של סכנות מבעיתות, הרדומות תחת מעטה מטעה שלֵו; מראה איך חידושים והמצאות הם רק הרכבה חדשה של רכיבים קיימים; עוסק בגבולות של אפשרות ההמרה משפה לשפה, או של אפשרות הייחוס של מאפיינים אנושיים לחיות; וכיו"ב. הגלגולים והתהפוכות של הפרפרים, שכמו נולדים פעם שנייה אל יופיָם ומותירים אחריהם על הקרקע פקעת קרועה מתה, הם הדוגמה הפרוטוטיפית לתשתית מבטו של לוי.
לוי, הכימאי בעל ההעזה, שחייו התהפכו כשנשלח לאושוויץ, וכישוריו ככימאי הצילו שם את חייו, ואחר־כך הפך לניצול הנולד־מחדש בכך שסיפר את סיפורו תוך שגם זכה להצלחות בכימיה של צביעה וצבעים – תפס את עצם היותו סופר, שכתיבתו היא "טרנספורמציה" של חוויית אושוויץ שלו, כאילו "מקצועו" כסופר הוא גלגול של היותו כימאי: "המקצוע הישן שלי נֶעֱרה אל החדש". ההמרות שהוא חושף בכל עבר בעולם הן איפוא גם "הַתָּקות", ים של מטפורות לביוגרפיה שלו־עצמו.
'כזב וכישוף', הרומאן הראשון של מורנטה, פורסם באיטליה ב-1948, והתקבל מיד כרומאן פרי-עטה של סופרת גדולה. מכל הרומאנים שלה, הוא הקרוב ביותר ל'אלה תולדות' – לא רק ברוחב היריעה, ובהסתכלות האמפתית בתהומות של הטרגדיה וחוסר-הישע האנושיים; אלא גם בכוח של הכתיבה, בהומור החם, בדימויים הנפלאים, ובפרטים שרואה מחברת חכמת-לב.
שלושה דורות של משפחה בסיציליה של סוף המאה ה-19 ותחילת ה-20 עושים את הספר, קודם כל, לספר על אהבות גדולות ומטורפות (בין נשים לגברים, בין אמהות לילדיהן), שכולן חשוכות-מרפא. כמעט כל אחד בספר אוהב נואשות מישהו, שלא אוהב אותו ולפעמים אפילו מתעב אותו, אבל אוהב נואשות מצידו מישהו אחר, שלא מחזיר לו אהבה, וכן הלאה, בשרשרת ארוכה... אופטימיוֹת ומתעקשוֹת ללא-תקנה, חיות הדמויות המיואשות בעולם דמיוני.
אם "כולנו מגלמים סיפורים בחיינו, ומבינים את חיינו במונחי הסיפור שאנו מגלמים" (כפי שכתב הפילוסוף מקינטייר) – הרי דמויות המשפחה ב'כזב וכישוף' הן העצמה חריגה של המאפיין האנושי הזה. התיאטרון שבו הן חיות – ששיאו בנערה המספרת אליזה, ובהוריה – הוא "מחלת הפנטזיה", הכזב המרעיל שמתפתל כנחש לאורך הענפים של המשפחה, ומביא את הדמויות "לא להכיר בשום אפשרות של אושר מלבד האושר הלא-אמיתי".
התחלותיה הצנועות של העלילה, וגם ההמשך הסוחף, אינם מאפשרים לקורא לתאר לעצמו את המהפכים שצפויים לו בשליש האחרון של הספר, הסוער מכולם.
באחרית-הדבר מספרת המתרגמת, מרים שוסטרמן-פדובאנו, על חייה של מורנטה ועל הפרגמנטים הביוגרפיים ששזרה בספר.
'כזב וכישוף', הרומאן הראשון של מורנטה, פורסם באיטליה ב-1948, והתקבל מיד כרומאן פרי-עטה של סופרת גדולה. מכל הרומאנים שלה, הוא הקרוב ביותר ל'אלה תולדות' – לא רק ברוחב היריעה, ובהסתכלות האמפתית בתהומות של הטרגדיה וחוסר-הישע האנושיים; אלא גם בכוח של הכתיבה, בהומור החם, בדימויים הנפלאים, ובפרטים שרואה מחברת חכמת-לב.
שלושה דורות של משפחה בסיציליה של סוף המאה ה-19 ותחילת ה-20 עושים את הספר, קודם כל, לספר על אהבות גדולות ומטורפות (בין נשים לגברים, בין אמהות לילדיהן), שכולן חשוכות-מרפא. כמעט כל אחד בספר אוהב נואשות מישהו, שלא אוהב אותו ולפעמים אפילו מתעב אותו, אבל אוהב נואשות מצידו מישהו אחר, שלא מחזיר לו אהבה, וכן הלאה, בשרשרת ארוכה... אופטימיוֹת ומתעקשוֹת ללא-תקנה, חיות הדמויות המיואשות בעולם דמיוני.
אם "כולנו מגלמים סיפורים בחיינו, ומבינים את חיינו במונחי הסיפור שאנו מגלמים" (כפי שכתב הפילוסוף מקינטייר) – הרי דמויות המשפחה ב'כזב וכישוף' הן העצמה חריגה של המאפיין האנושי הזה. התיאטרון שבו הן חיות – ששיאו בנערה המספרת אליזה, ובהוריה – הוא "מחלת הפנטזיה", הכזב המרעיל שמתפתל כנחש לאורך הענפים של המשפחה, ומביא את הדמויות "לא להכיר בשום אפשרות של אושר מלבד האושר הלא-אמיתי".
התחלותיה הצנועות של העלילה, וגם ההמשך הסוחף, אינם מאפשרים לקורא לתאר לעצמו את המהפכים שצפויים לו בשליש האחרון של הספר, הסוער מכולם.
באחרית-הדבר מספרת המתרגמת, מרים שוסטרמן-פדובאנו, על חייה של מורנטה ועל הפרגמנטים הביוגרפיים ששזרה בספר.
את 'אִמרות משפחה' כתבה נטליה גינצבורג כמעט באמצע הקריירה הספרותית המרשימה שלה, לאחר שכבר היתה מאחוריה שורת רומאנים מופתיים. אבל הרומאן הזה הוא שהפך בבת-אחת אותה גם לסופרת של המוני קוראים: למעלה מחצי מיליון באיטליה עצמה.
המאורעות, הדמויות והשמות בספר מציאותיים. "לא המצאתי דבר... כתבתי רק מה שאני זוכרת", כותבת גינצבורג, אבל דווקא בגלל מגבלותיו של הזיכרון יש לקרוא את הספר "כאילו הוא רומאן". ואכן, הספר הזה אינו אוטוביוגרפיה. לאורך רובו, נטליה לוי (שם נעוריה) היא בו רק העין הצופייה והאוזן השומעת מול בני-המשפחה והדמויות הקשורות בהם.
לא המאורעות עומדים במוקד, אלא הפרישׂה האסוציאטיבית של אופני-הדיבור עליהם, הביטויים החוזרים-ונשנים שהיו אומרים במשפחה לאורך שנים ארוכות. דומה שאין בספר שום דיבור שנאמר רק פעם אחת. הביטויים העליזים הללו, שמאמצת לעצמה המשפחה, הם בעצם גרעינים תמציתיים של סיפורים ואנקדוטות. ומאחר שהם חוזרים ומושמעים במצבים שונים זה מזה, הם נעשים מעין מטבעות-לשון פרטיות ומטאפורות של הזיכרון המשפחתי. מכלול הסיפורים ואוצר הביטויים הם אבן היסוד של האחדות המשפחתית, העדות לגרעין החיוני שבה.
המסגרת הכרונולוגית של הספר היא ימי טוֹרינו של גינצבורג, עד סוף חייה בבית הוריה (היא חיה עם הוריה עד גיל 34, כשכבר היו לה שלושה ילדים). מאורעות גורליים רבים סוחפים את התקופה. מלחמת-העולם השנייה חותכת כסכין באמצע הרומאן את השלווה המשפחתית הנאיבית. דמויות מן העידית של השמאל האיטלקי, של המאבק בפאשיזם ושל התרבות האיטלקית קשורות בבני משפחת לוי ומסתובבות בספר. אך כל הדמויות הללו מתוארות בו במבט "מלמטה", כבני-אדם של יום-יום, וכל מה שטראגי, דרמתי או פוליטי משוטח ומאופק ומובלע בפַּכִּים השוליים, האקראיים, שנספחו אליו, בפואנטות שהספר משופע בהן. בדיוק יכולת האיפוק הזאת היא שהופכת את גינצבורג לסופרת הגדולה שהיא ויוצרת אפקט מצמרר.
הרומאן של גינצבורג ראה אור לראשונה בעברית ב-1988, תחת השם 'לקסיקון משפחתי'. התרגום החדש, המדויק יותר, גם מאפשר לקורא להתקרב ללשון הגינצבורגית, שהיא אחת ההנאות הגדולות שמספק הספר הזה.
את 'אִמרות משפחה' כתבה נטליה גינצבורג כמעט באמצע הקריירה הספרותית המרשימה שלה, לאחר שכבר היתה מאחוריה שורת רומאנים מופתיים. אבל הרומאן הזה הוא שהפך בבת-אחת אותה גם לסופרת של המוני קוראים: למעלה מחצי מיליון באיטליה עצמה.
המאורעות, הדמויות והשמות בספר מציאותיים. "לא המצאתי דבר... כתבתי רק מה שאני זוכרת", כותבת גינצבורג, אבל דווקא בגלל מגבלותיו של הזיכרון יש לקרוא את הספר "כאילו הוא רומאן". ואכן, הספר הזה אינו אוטוביוגרפיה. לאורך רובו, נטליה לוי (שם נעוריה) היא בו רק העין הצופייה והאוזן השומעת מול בני-המשפחה והדמויות הקשורות בהם.
לא המאורעות עומדים במוקד, אלא הפרישׂה האסוציאטיבית של אופני-הדיבור עליהם, הביטויים החוזרים-ונשנים שהיו אומרים במשפחה לאורך שנים ארוכות. דומה שאין בספר שום דיבור שנאמר רק פעם אחת. הביטויים העליזים הללו, שמאמצת לעצמה המשפחה, הם בעצם גרעינים תמציתיים של סיפורים ואנקדוטות. ומאחר שהם חוזרים ומושמעים במצבים שונים זה מזה, הם נעשים מעין מטבעות-לשון פרטיות ומטאפורות של הזיכרון המשפחתי. מכלול הסיפורים ואוצר הביטויים הם אבן היסוד של האחדות המשפחתית, העדות לגרעין החיוני שבה.
המסגרת הכרונולוגית של הספר היא ימי טוֹרינו של גינצבורג, עד סוף חייה בבית הוריה (היא חיה עם הוריה עד גיל 34, כשכבר היו לה שלושה ילדים). מאורעות גורליים רבים סוחפים את התקופה. מלחמת-העולם השנייה חותכת כסכין באמצע הרומאן את השלווה המשפחתית הנאיבית. דמויות מן העידית של השמאל האיטלקי, של המאבק בפאשיזם ושל התרבות האיטלקית קשורות בבני משפחת לוי ומסתובבות בספר. אך כל הדמויות הללו מתוארות בו במבט "מלמטה", כבני-אדם של יום-יום, וכל מה שטראגי, דרמתי או פוליטי משוטח ומאופק ומובלע בפַּכִּים השוליים, האקראיים, שנספחו אליו, בפואנטות שהספר משופע בהן. בדיוק יכולת האיפוק הזאת היא שהופכת את גינצבורג לסופרת הגדולה שהיא ויוצרת אפקט מצמרר.
הרומאן של גינצבורג ראה אור לראשונה בעברית ב-1988, תחת השם 'לקסיקון משפחתי'. התרגום החדש, המדויק יותר, גם מאפשר לקורא להתקרב ללשון הגינצבורגית, שהיא אחת ההנאות הגדולות שמספק הספר הזה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
