לשם הימנעות מחשיפה לספוילרים, יש לקרוא את הספר "להבות תואמות 5 - מלכודת האש - חלק א" טרם קריאת הפרק הראשון.
פרק 26
מייסון
אני לא בטוח איך הגעתי לכאן.
אני זוכר שיצאתי מהמשרד של לוק והתעלמתי מהקריאות שלהם שאחזור. איכשהו נכנסתי לרכב. רציתי לצאת מהעיר, אבל לפני היציאה פניתי פעם אחת, ואז עוד אחת, ולפני ששמתי לב עצרתי מול בניין הדירות של ליילה, עליתי במעלית וישבתי מחוץ לדלת הדירה שלה.
פאק, לא הצלחתי להבין מה הרגשתי, אבל ידעתי דבר אחד — מאז שפגשתי את ליילה וסט, הרגשתי יותר מדי.
תקווה, עצב, כעס, שעשוע, תסכול, פחד. אלה היו רגשות שנשבעתי שלא ארגיש שוב.
בהיתי בטלפון שבידי. היא עדיין לא חזרה אליי, ותהיתי מה היא עשתה.
למה היא הלכה לדייזי, לעזאזל? למה היא תמיד מתעקשת לעבור את כל הגבולות שלי?
שמעתי את המעלית נפתחת והרמתי את ראשי. ליילה צעדה שלושה צעדים קדימה ונעצרה ברגע שמבטנו נפגשו. היא נראתה עייפה כל כך. פניה היו חיוורות מהרגיל, לא היה זכר לניצוץ השמח בעיניה והיה ברור שהיא בכתה. באותו רגע לא שינה לי עד כמה רציתי לכעוס, עד כמה רציתי לצעוק, כי ידעתי שלא אהיה מסוגל. לא יכולתי להוסיף לעצב שלה.
נעמדתי. נראה שהתנועה הוציאה אותה מהטראנס שהיא הייתה בו לפני שהיא סגרה את המרחק בינינו.
"הדסון שלח לי הודעה," היא אמרה וקולה נשבר. "אתה בטח זועם." לא אמרתי כלום, פשוט הסתכלתי עליה.
"לא אתנצל כי זו תהיה התנצלות ריקה. ידעתי שתכעס אם אלך לראות אותה ועשיתי את זה בכל זאת." חרקתי את שיניי כדי לא להתפרץ עליה. "אנחנו כנראה לא נדבר שוב במשך הרבה זמן. נכון, מייסון?" הנהנתי. לא הייתי מסוגל לדבר עדיין. "אוקיי." היא מחתה דמעה וחייכה ברעד. "אני מבינה. לפני שתלך, קח את זה, בבקשה." היא מסרה לי כרטיס ביקור מקומט, וכשראיתי עליו את שמה של דייזי, ליבי החסיר פעימה. "היא ביקשה ממני לתת לך את זה. היא אמרה שאין לה אומץ להתקשר אליך בעצמה, אבל שהיא תחכה לשיחה ממך." המילים שלה היו כמו חומצה. אין לה אומץ... גם אחרי כל השנים האלה היא עדיין מפחדת ממני? "זה לא מה שאתה חושב." ליילה אמרה במהירות. "היא לא מפחדת."
איך היא תמיד ידעה מה חשבתי, לעזאזל?
"אני לא יכולה להסביר את הכול כי זה לא הסיפור שלי, ולמען האמת, אני גם לא בטוחה שהבנתי את הכול כמו שצריך, אבל חשוב שתדע שאתה טועה. אחותך הקטנה מעולם לא פחדה ממך, מייסון, והיא ממש רוצה לשמוע את הקול שלך שוב."
סירבתי לקחת ממנה את הכרטיס והופתעתי כשהיא אחזה בידי. לא שמתי לב שסגרתי אותה לאגרוף עד שהיא אילצה אותי לפתוח אותה והניחה את הכרטיס כאילו הוא היה יקר מפז.
"אקבל את זה שלא נדבר שוב לעולם, בחור גדול. אפסיק לשלוח לך הודעות, אפסיק להתקשר ולהופיע אצלך בעבודה, אבל תתקשר אליה. אתה אפילו לא חייב לומר כלום חוץ משלום, אוקיי?"
כל דמעה שלה הייתה סכין בליבי, ולא הצלחתי להבין אם הכעס שהרגשתי היה כלפיה או כלפי עצמי. סגרתי את אגרופי סביב הכרטיס בעוצמה ועקפתי אותה בדרכי למעלית. כשהיא קראה בשמי, עצרתי אבל לא הסתובבתי.
"תודה על שנתת לי הזדמנות, בחור גדול. אני מקווה שלא תתחרט על זה."
נכנסתי למעלית ולא העזתי להסתובב עד שהדלתות נסגרו.
ידעתי שאם אראה את כאבה אסלח לה, והייתי זקוק לזמן.
ליילה
קרסתי על הספה. היפחות הרעידו את גופי. כשהדסון שלח את ההודעה הכנתי את עצמי נפשית. ידעתי שהוא יכעס, ידעתי שדייזי הייתה מחוץ לתחום וחשבתי שאהיה מוכנה לכול, אבל טעיתי. לא הצלחתי להוציא את הבעת פניו מראשי. הוא לא נראה כועס או עצוב, אלא פשוט נראה מנותק. כאילו הייתי האדם האחרון שהוא רצה להיות לידי... כאילו הוא לא סמך עליי יותר עם רגשותיו. זה כאב לי יותר מכל עלבון שהוא יכול היה לומר. ידעתי שכנראה הרסתי את הידידות שלי עם מייסון במו ידיי. אך על אף שליבי כאב, בכיתי עם חיוך.
מייסון יקבל בחזרה את אחותו הקטנה.
זה ייקח זמן, אבל הוא יקבל חזרה חלק מהמשפחה שהוא היה בטוח שאיבד. הוא יבין שהוא לא המפלצת בסיפורו, ואולי, רק אולי, הוא יחזור לחייך.
מאז השיחה עם דייזי לא הצלחתי לסדר את מחשבותיי. למה שוונדי תעשה משהו כזה, לעזאזל? למה לה לגרום לארוסה להאמין שאחותו הקטנה פחדה ממנו? למה לה לגרום לדייזי להאמין שמייסון האשים אותה במה שקרה ושהוא שנא אותה? איך, לכל הרוחות, היא יכלה לראות את הסבל של שניהם ולהמשיך לשקר? מה היא הרוויחה מזה?
הטלפון שלי צלצל, וקיללתי בקול כשראיתי את השם של ליוי על המסך.
"הלו?"
"ענית." הוא נשמע מופתע.
"קרה משהו, ליוי? אין לי מצב רוח לדבר עכשיו, אז אם זה לא דחוף..."
"לא התגעגעת אליי, פרח?"
הכינוי שבעבר היה גורם לליבי לפרפר לפתע לא עשה לי כלום. ההבנה הכתה בי כמו שק אבנים. שתקתי במחשבה. האם התגעגעתי לליוי? כמה זמן חלף מאז שדיברנו? נראה לי שהשיחה האחרונה שלנו הייתה כשאיימתי לדבר עם אקסל... נכון? זה לא הגיוני, חלפו כמעט שבועיים מאז, ומעולם לא הצלחתי להחזיק מעמד יותר מכמה ימים בלי להתקשר אליו, לא משנה כמה כעסתי עליו.
"ליילה?" קולו שלף אותי ממחשבותיי
"אני לא בטוחה." התוודיתי.
"מה?"
"אני לא בטוחה שהתגעגעתי אליך."
"את לא צריכה לשקר, פרח גם אני — "
"אני לא משקרת." קטעתי אותו. "ואם התקשרת בשביל זה, אז אני מנתקת." אלוהים הייתי מותשת ונסערת מדי בשביל להתמודד איתו.
"אם תנתקי, אבוא אלייך."
הופתעתי מהזעם שהרגשתי. זה היה המשפט הקבוע שלו, בעבר חשבתי שזה היה רומנטי, אבל באותו הרגע המילים הזכירו לי איום — כזה שלא התכוונתי להיכנע לו.
"אם תופיע פה, אבקש מהאבטחה לגרור אותך החוצה."
"את לא תעזי."
"כן, אני כן."
"מה עובר עלייך, ליילה? את מתנהגת מוזר כבר חודשים."
"אני לא מתנהגת מוזר, ליוי. אני עושה בדיוק את מה שאמרתי לך שאעשה. אני מתגברת עליך."
"ליילה — "
"ביי."
ניתקתי את השיחה לפני שהוא סיים את המשפט, הפעלתי את הטלפון על שקט וצפיתי במסך בזמן ששמו הופיע עליו שוב ושוב.
לא רציתי להודות בזה, אבל הוא צדק. באמת התנהגתי מוזר בזמן האחרון, אבל לא היו בי הכוחות לעצור ולבחון את הסיבה. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה האם מייסון יקשיב לי ויתקשר לדייזי.
אלוהים, ממש קיוויתי שכן.
פרק 27
מייסון
חבטתי בשק בעוצמה. הרעש היחיד בדירה היה של עור חובט על עור ושל נשימותיי הכבדות, אבל בראשי קולה של ליילה סירב להיעלם.
היא ביקשה ממני לתת לך את זה. היא אמרה שאין לה אומץ להתקשר אלייך בעצמה, אבל שהיא תחכה לשיחה ממך.
למה, לעזאזל, עשית את זה, קילר?
בערתי מבפנים ולא ידעתי מה לעשות כדי לפרוק את כל הכעס הזה.
כעסתי על ליילה כי היא הלכה לדבר עם דייזי.
כעסתי על ההורים שלי.
כעסתי על האקס הבן זונה שלה.
ויותר מכול, כעסתי על עצמי.
כעסתי על שנתתי לליילה לחדור לי מתחת לעור, כעסתי על שהעזתי לכעוס על קילר ותיעבתי את התקווה שסירבה למות.
יכול להיות שדייזי באמת לא מפחדת ממני כמו שהאמנתי?
"שלא תעז!" חבטתי בעוצמה פרקי אצבעותיי דיממו. "שלא תעז לשכוח את המבט שלה באותו לילה ואת השנים הבודדות. אל תקווה, כי תקווה נועדה לטיפשים." גערתי בעצמי, אבל לא שינה מה אמרתי, לא הצלחתי להתנער מהקול שלה, מהכנות בעיניה.
"פאק!" חבטה חזקה במיוחד גרמה לשק להתנתק מהמוט וליפול לרצפה. בעטתי בו שוב ושוב בתסכול עד שנוצר בו חור והחול החל להישפך החוצה. התיישבתי על הרצפה מתנשף ומזיע, ועדיין מלא בכל כך הרבה אנרגיה. הטלפון שלי צלצל וידעתי בלי להסתכל שזה היה כנראה אחד האחים. לא טרחתי לענות. לא רציתי לשמוע אף אחד.
למה זה קרה, לכל הרוחות?
"עד שחשבתי שמצאתי אדמה יציבה, קילר, למה היית חייבת להוכיח לי שעמדתי על חול טובעני?"
חלפו שלושה ימים מאז שליילה נתנה לי את כרטיס הביקור הארור. נאמנה להבטחתה, היא לא שלחה הודעות או התקשרה. לא הצלחתי להבין למה השקט שלה הטריף אותי יותר מהכול.
לגמתי מבקבוק הבירה הקר וניהלתי קרב מבטים עם פיסת הדף המקומט. זו הייתה התנוחה שבה נתקעתי בכל יום. פשוט ישבתי על הספה המרופטת ובהיתי בכרטיס כאילו אצליח לעלות אותו באש במבטי.
שיננתי כבר את המספר בראשי, אבל לא הצלחתי לחייג אותו. עשרות מחשבות הטרידו אותי, לא זכרתי מתי הייתה הפעם האחרונה שבה הצלחתי לישון יותר משעה בודדה בלילה.
צליל פתיחת דלת הכניסה לדירה גרם לי להסיט את מבטי, וגנחתי בתסכול כששלושת האחים סמית' נכנסו לדירה השקטה. הם לא אמרו כלום בזמן שהתיישבו בסלון — לוק ישב לצידי, וסאם והדסון ישבו על הכורסאות הבודדות.
"למה אתם פה?"
"אתה לא עונה לטלפונים. באנו לוודא שאתה עדיין חי." לוק אמר.
"ראיתם שאני חי, אתם יכולים ללכת."
"נתנו לך שלושה ימים. זה כל מה שתקבל מאיתנו."
"לא זכור לי שביקשתי מכם — "
"ליילה התקשרה אליי," הדסון קטע אותי.
פניתי להביט בו. "היא בסדר?"
"היא בוכה."
פאק, רציתי לשבור משהו, אבל הכרחתי את עצמי להישאר רגוע.
"למה?"
"היא חושבת שאתה שונא אותה."
הייתי מעדיף לחטוף מכות מאשר לשמוע את זה. "אני כועס. אני לא שונא אותה."
"אז אולי כדאי שתגיד לה את זה. אבל לא בגלל זה היא התקשרה אליי."
"אז למה?"
"היא אמרה שאתה צריך להתקשר למישהי."
שריריי התכווצו, ואזרתי כל חלקיק של שליטה עצמית בתוכי כדי לא להתפרץ. "זה לא עניינכם."
"אני חושב שכן." סאם התערב. "אם נשאיר אותך לבד, לעולם לא תתקשר אליה."
סאם תמיד היה האח השקט, זה שמעולם לא התערב, אז לא הבנתי למה הוא בחר לדבר באותו הרגע, לעזאזל?
"ולמה אתה כל כך בטוח בזה?" שאלתי.
"כל מה שעשית בעבר, היה עבור דייזי. פרעת את החסכונות שלך כדי לממן עבורה מלגת לימודים בעילום שם, וביקשת מאיתנו לא ליצור איתה קשר ורק להשגיח עליה מרחוק. אלו כל הדברים שעשית כי פחדת שהנוכחות שלך תפגע בה, וזו בדיוק הסיבה לכך שעל אף שאתה מת להתקשר אליה, לא תעשה זאת." נראה שלא הסתרתי את ההפתעה שלי, כי סאם גיחך. "באמת, מייס. אל תיראה מופתע כל כך. באמת חשבת שאנחנו לא יודעים?"
"לכו לעזאזל."
"ממש אחרי שאלחץ על 'חייג'."
בקושי הספקתי לתפוס את הטלפון שהדסון זרק לעברי, ולקח לי כמה רגעים להבין שהוא מצלצל.
"חתיכת בן זונ — "
"הלו?" נשמתי בחדות כשקולה של אחותי הקטנה בקע מהטלפון. "הלו?" יכולתי להישבע שליבי הפסיק לפעום ואלפי זיכרונות הציפו אותי. הקו היה שקט, ואז היא דיברה שוב בקול קטן ורועד. "מייסון?" התקווה בקולה הצליחה להוציא אותי מההלם.
"היי."
כששמעתי יפחה כמעט ניתקתי. מזה בדיוק פחדתי. ידעתי שלהתקשר אליה רק יעשה נזק.
"באמת התקשרת," היא לחשה. "היא אמרה שתתקשר, אבל לא האמנתי."
"אני מקווה שזה בסדר." יכולתי להרגיש את העיניים של שלושתם עליי, אבל איש מהם לא העז לומר מילה.
"א-אני לא יודעת מאיפה להתחיל." היא לא ענתה לשאלתי, ובטני התהפכה.
"ממה שתרצי, ואם את עסוקה, אני יכול להתקשר בזמן אח — "
"לא!" היא צעקה ונאלצתי להרחיק את הטלפון מאוזני. "בבקשה, אל תנתק. בבקשה!" היא ביקשה בפאניקה, וכל אינסטינקט מגונן בגופי התעורר לחיים.
"ששש... מתוקה. זה בסדר, לא אנתק. אני מבטיח. אוקיי?" יפחה נוספת גרמה לי לקום מהספה ולהתהלך בחדר הקטן כמו חיה כלואה. במשך זמן רב כל מה ששמעתי היה את הנשימות שלה עד שהיא דיברה.
"אני מצטערת."
עצרתי במקומי בתדהמה. "מה?"
"אני מצטערת כל כך, מייסון. אני האחות הקטנה הכי גרועה בעולם, אני אדם איום ו — "
"דייזי, תנשמי."
על מה היא מדברת, לעזאזל?
"בבקשה, תסלח לי," היא יבבה, והצליל שבר משהו בתוכי.
"סלחתי, ילדונת." לא שינה לי בכלל על מה היא ביקשה סליחה. פאק היא יכלה להרוג מישהו וידעתי שאסלח לה בלי להסס.
"אל תסלח לי מהר כל כך!" היא גערה בי, ולא יכולתי לעצור את החיוך הקטן שהתפשט על פניי.
"אז לסלוח או לא, מתוקה?"
"כן לא. שניהם?" היא נשמעה מבולבלת.
"אוקיי. אז אני סולח ולא סולח לך."
היא צחקה. הצליל היה עצוב מעט, אבל זה היה הצחוק של דייזי. צחוק שלא שמעתי שנים.
"אני נשמעת משוגעת, נכון?"
"קצת."
"אני לא בטוחה מה אני רוצה לומר."
"אקשיב לכל מה שתרצי להגיד."
"כמו תמיד." היא שתקה במשך דקות ארוכות, אבל לא זירזתי אותה. מבחינתי, העובדה שהיא לא ניתקה ברגע שהבינה שהייתי מצידו השני של הקו היה נס.
"אתה שונא אותי, מייסון?"
השאלה שלה הוציאה את כל האוויר מריאותיי, והרגשתי לרגע מסוחרר. "מה?"
"אתה שונא אותי כי הרסתי לך את החיים? כי גרמתי לך להיכלא לשמונה שנים אחרי שהתקשרתי אליך באותו לילה?" פאק, לא ציפיתי לזה. קרסתי על הספה והתעלמתי מהמבטים המודאגים של האחים.
"אפילו לא לשנייה, ילדונת. לא שנאתי אותך אפילו שנייה אחת."
"אתה לא חייב לשקר, מייס. זה בסדר אם כן. גם אני שונאת את עצמי."
"שלא תעזי." קולי יצא תקיף יותר משרציתי, אבל לא יכולתי לשלוט בזה. המחשבה על דייזי שלי מלאה בשנאה עצמית גרמה לי לרצות לרסק את הכול.
"הרסתי אותך. לעולם לא תוכל ללמד שוב ו - "
"דייזי, תעצרי. אני לא שונא אותך, לעזאזל, מאיפה הבאת את זה?"
"בבקשה, תגיד לי שאתה שונא אותי." היא הפצירה בי.
רציתי להושיט יד דרך הטלפון ולחבק אותה. "אני לא יכול, ילדונת. מעולם לא שיקרתי לך ואני לא מתכוון להתחיל עכשיו." הבכי שבקע מהצד השני ריסק אותי. הצליל היה שבור, קולני, מכוער, מסוג הצלילים שחודרים לנשמה והורסים אותך מבפנים. הרגשתי את צריבת הדמעות בעיניי. אלה היו דמעות שלעולם לא אזיל. הקשבתי לאחותי הקטנה בוכה במשך פרק זמן שנראה כמו שעות, ובקושי הצלחתי להבין מה היא אמרה בין יפחות. רק מילה אחת חזרה על עצמה.
סליחה.
שוב ושוב, כמו תחינה ששברה אותי.
במשך כל הזמן הזה הקשבתי בדממה עד שהיא נרגעה ומשכה באפה.
"היא אמרה שאתה שונא אותי. היא אמרה שאתה לא רוצה לראות אותי שוב." היא לחשה. "שלחתי לך מכתב, והיא החזירה לי אותו קרוע. היא אמרה שעשיתי מספיק נזק ושהייתי צריכה פשוט להיעלם."
גופי נדרך. "על מי את מדברת, ילדונת?"
"ונדי." נדהמתי מהארס שנטף מקולה. דייזי מעולם לא דיברה ככה על איש.
"אני לא מבין כלום. תסבירי לי."
"אחרי שנעצרת, לא העזתי לבקר אותך. פחדתי שתכעס, אז שלחתי מכתב עם ונדי. כתבתי לך עד כמה אני מצטערת, שאני אוהבת אותך ושאני מקווה שתוכל לסלוח לי יום אחד. היא החזירה לי את המכתב קרוע."
לא הצלחתי לנשום.
"לא קיבלתי שום מכתב, דייזי." אני זוכר את כל הביקורים של ונדי. היא מעולם לא הזכירה מכתב.
"אז לא אמרת לה שאתה שונא אותי?"
"אף פעם!"
"ההורים שלך ביקרו אותך בכלא?"
כמעט קיללתי בקול כשהיא הזכירה את הוריי.
"לא," הכרחתי את המילה החוצה.
"ונדי נפרדה ממך?"
שנאתי לחשוב על העבר. שנאתי להיזכר באותו ביקור.
אני לא יכולה לעשות את זה יותר. אני כבר לא מזהה אותך, מייסון. אתה לא הגבר שהתאהבתי בו. אתה מפחיד אותי.
"כן."
"שנה אחרי שנכנסת לכלא?"
"כן."
"אלוהים, באמת קיוויתי שהיא טועה."
כיווצתי את גבותיי בבלבול. האם היא עדיין דיברה על ונדי?
"מי טועה?"
"השארתי אותך לבד, מייסון." קולה של אחותי הקטנה נשבר בסוף המשפט. "במשך כל השנים האלה השארתי אותך לבד."
נזכרתי בשיחה שלי עם ליילה. היא לא מפחדת.
התקווה שנאבקתי חזק כל כך להרוס שבה לתוכי בעוצמה כפולה.
"דייזי, אני רוצה לשאול אותך משהו, ואני צריך שתדעי שלא משנה מה תהיה התשובה שלך, לא אכעס."
"א-אוקיי."
"את מפחדת ממני, ילדונת?"
דייזי השתנקה באימה. "לא!" היא צעקה. "אף פעם, מייסון. אתה האדם היחיד בעולם הזה שאני תמיד מרגישה בטוחה איתו."
עצמתי את עיניי וניסיתי להשתלט על עצמי, אבל זה היה חסר תועלת. נזכרתי בעשרות השיחות שלי עם ונדי, בכל הפעמים שבהן הפצרתי בה לנסות לשכנע את דייזי לדבר איתי, להבטיח לה שלעולם לא אפגע בה כמו שפגעתי בפיל, האקס שלה. בכל ביקור ונדי הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי שאחותי לא רצתה לראות אותי, שהיא שנאה אותי. לא יכול להיות שהאישה שאהבתי מאז שהיינו ילדים שיקרה לי במשך כל הזמן הזה.
"את יכולה להגיד לי את האמת, דייזי. לא אכעס."
"אני אומרת את האמת. אני לא מפחדת שתפגע בי, מייס. פחדתי שתשנא אותי, פחדתי שתאשים אותי במה שקרה, אבל מעולם לא פחדתי שתיפגע בי."
הרגשתי שבד החולצה היה צמוד מדי. הצווארון חנק אותי ומשכתי בו בגסות. צליל הבד נקרע בקושי נקלט במוחי לפני שנקודות שחורות הופיעו בשדה הראייה שלי.
"באותו לילה הסתכלת עליי בפחד." נאחזתי בזיכרון הזה כמו שאדם טובע נאחז בגלגל הצלה.
"פחדתי בשבילך. פחדתי שתסתבך בצרות. היה כל כך הרבה דם ו..."
היא המשיכה לדבר, אבל לא שמעתי כלום מבעד לרעש הלבן באוזניי. היא שיקרה לי. ונדי שיקרה לי. קולה רדף אותי בסיוטים הכי גרועים שלי.
דייזי מפחדת ממך, בייבי.
היא לא מרגישה בטוחה להיות לידך, גם אם יש סוהרים בחדר.
היא התחננה בפניי להפסיק לספר לה עליך.
היא בוכה בכל פעם שאני מזכירה אותך. ההתעקשות שלך מכאיבה לה. אל תהיה אנוכי, בייבי.
ונדי גרמה לי להאמין שהייתי המפלצת בסיפור של אחותי, שהייתי הסיוט שהיא ראתה כשהיא עצמה עיניים.
למה?
"מייסון, תנשום!" קולו המוכר של לוק חדר מבעד לערפל שבראשי. מצמצתי באיטיות והבעת פניו התבהרה באיטיות. רק אז הבחנתי שהוא אחז בעורפי בחוזקה. "תנשום, לכל הרוחות!"
נשמתי עמוק וריאותיי צרבו.
"הוא בסדר, דייזי."
הסתובבתי אל הדסון כשהוא אמר את שמה. הכאב בחזי סירב להיעלם, אבל הושטתי יד והוא מסר לי את המכשיר בלי להסס.
"הכול בסדר, ילדונת." הכרחתי את עצמי להרגיע אותה, אבל גם אני זיהיתי את התשישות והכאב בקולי.
"אמרתי משהו לא בסדר?"
"לא, דייזי. לא עשית כלום."
"זה הרבה מידע?"
"כן."
"סליחה."
"אל תתנצלי, ילדונת, עשית את הדבר הנכון שסיפרת לי."
"אני לא משקרת," היא אמרה במהירות.
נשענתי על הספה באפיסת כוחות. "אני יודע."
"אוקיי, אז אנתק עכשיו כדי שנוכל לחשוב."
"אוקיי."
"אוכל להתקשר אליך שוב, נכון?"
חלק מהמתח בכתפיי נעלם ונשפתי בהקלה. "ממש אשמח אם תתקשרי שוב."
"מחר?"
למרות הסערה שהתחוללה בתוכי חייכתי. "מחר נשמע טוב."
"התגעגעתי אליך, מייס. אלוהים, התגעגעתי אליך כל כך."
"גם אני."
הדסון לקח את הטלפון ממני, ושמעתי אותו מסביר לה שהתקשרנו מהטלפון שלו, ושהוא ישלח לה את מספר הטלפון שלי.
"מייסון, מה קרה, לעזאזל? התנתקת כמעט לחלוטין." פניו הרצינות של לוק התעוותו בדאגה.
פאק, הרגשתי מרוקן.
"היא שיקרה." המילים הותירו טעם מר כל כך בפי, שכמעט הקאתי.
"מי שיקרה?"
"ונדי. במשך כל השנים האלה היא שיקרה לי."
"בנוגע למה?"
"בנוגע להכול. מצד אחד, היא אמרה לדייזי ששנאתי אותה, שהיא הייתה הסיבה לכך שהחיים שלי נהרסו, ומצד שני, היא אמרה לי שדייזי פחדה ממני, שהיא בכתה בכל פעם שהזכירו את שמי."
"בת זונה!" הדסון קילל, וכל מה שהצלחתי לעשות היה לגחך.
האם כל הסבל הזה היה לשווא?
"למה לה לעשות את זה?" סאם שאל.
"כי היא פסיכופתית! היא תמיד קנאה בקשר שלו ושל דייזי, אבל מי חשב שהיא תרחיק לכת עד כדי כך?"
פניתי אל הדסון. "מה?"
"ברצינות, מייס. ידעת שהיא לא סבלה את הקשר ביניכם. היא קינאה בדייזי."
"היא אחותי הקטנה! על מה אתה מדבר, לעזאזל?"
"אני יודע את זה, אתה יודע את זה, לעזאזל, כל מי שבילה חמש דקות איתכם ידע שהקשר ביניכם היה של אחים בלבד. כולם חוץ מוונדי! היא הייתה בטוחה שלדייזי היו רגשות כלפיך. פאק, הייתי צריך לדעת שמשהו היה מסריח ברגע שוונדי התעקשה להיות היחידה שתדבר עם דייזי."
"אתה טועה."
"אל תשקר לעצמך, מייס. אתה יודע שאני אומר את האמת."
פאק, שנאתי את הדסון באותו רגע, שנאתי אותו כי ידעתי שהוא צדק. היו לי מאות ריבים עם ונדי בגלל דייזי, אבל אחרי שהצעתי לה נישואים הכול נרגע, וחשבתי שהיא הבינה שהיא הייתה האישה היחידה שאהבתי בצורה רומנטית.
יכול להיות שטעיתי?
יכול להיות שכל זה נבע מקנאה?
לא יכול להיות שהיא גרמה לי לשנוא את עצמי ואז עזבה אותי להתמודד עם ההריסות לבד במשך שמונה שנים, נכון?
"פאק!" תפסתי את השולחן והעפתי אותו. הזכוכית התנפצה לכל עבר. "פאק!" חיפשתי אחר משהו נוסף לזרוק אבל לוק כרך את זרועותיו סביבי וכלא אותי באחיזתו.
הכיתי אותו, הטחתי את גופי בגופו וקיללתי אותו, אבל הוא לא שיחרר אותי. הוא הניח לי להוציא את כל הכעס שהרגשתי, וכשסוף־סוף נרגעתי, הרגשתי כאילו מישהו שאב ממני את כל האנרגיה.
התיישבתי על הרצפה, התעלמתי מדקירות הכאב של הזכוכיות שננעצו בי, ופשוט בהיתי בהרס.
"לעזאזל עם הכול."
