מלאכי הלילה

מאי 1938, וינה 

העשירים והחזקים נעצרו, החשובים והמוכשרים נרדפו, ובעלי המקצוע ואנשי העמל הותקפו. גברים נמלטו, וקולות הנעליים שלרגליהם רעמו במסדרון, גברים רעדו כשרובים דחקו בהם בגבם, גנחו כשהיו מוטלים על אבני הריצוף העגולות שבורי גולגולת.

באישון לילה חיפשו מאות אלפי אנשים שהתפכחו, שהושפלו, שנואשו, דרך לצאת מהעיר.

פרק 1

גרייס

כשהכרתי את לולה זה לא היה לגמרי מבחירה שלי, כי אילו הדבר היה תלוי בי, לא הייתי מסתכנת בהיכרות איתה. אבל דברים רבים לא היו תלויים בי, כמו למשל הארוחות הרשמיות שנמשכו כל אחת חמש שעות, או המסיבות המפוארות שערכו בני משפחת המלוכה ההבסבורגית, או הנשפים באולמות הריקודים שהוצפו בנושאי משרה רמי דרג במדים מעוטרי זהב ובדוכסיות עם כתרים משובצי יהלומים, ואפילו לא וינה.

זה היה בשלהי מאי, עוד אחר צהריים ארכני. קרניים מהוססות של שמש חיוורת התפתלו על הרצועה הרחבה של רינגשטראסה. ענן אבק, דומם כמו צללים, ירד על פנסי הרחוב החלודים ועל האיים של בנייני הבארוק. בקרבת מקום נצמד קרום של קורי עכביש בעיקשות אל ניצני התרזה התפוחים, והענפים היו מכופפים מטה בגלל סטייה פתאומית של הרוח.

בבגדים השמרניים ההולמים את רעייתו של דיפלומט - מקטורן משי מעל חולצה עם צווארון תחרה, חצאית באורך הקרסול, זוג כפפות כחולות וכובע רחב שוליים עם סרט באותו גוון של כחול - הגעתי לכניסה של השטאדטפארק. ליד חזהו המפוסל של מלחין חמור סבר עם שם שפרח מזיכרוני, התיישבתי על ספסל מחוץ לפארק. לולה הגיעה רגע אחרי כן, התיישבה והציגה את עצמה.

עשיתי כמיטב יכולתי. הנהנתי בנימוס והקשבתי בסבלנות. היא נשמעה בסדר, האנגלית שלה היתה במבטא קל, והיא היתה וינאית, סטודנטית באוניברסיטה למוזיקה ואמנויות הבמה בווינה, או משהו כזה. היא נראתה להוטה ללמד אותי גרמנית, והבטיחה לי שתעזור לי לשלוט בכמה משפטים שיהיו שימושיים בארוחות רשמיות, אירועים שהעברתי בהם את הזמן בבהייה בכלי הבדולח.

לולה היתה בת עשרים, צעירה ממני בחמש שנים, אם אני לא טועה, אבל אני אף פעם לא זכרתי דברים בדיוק. הופעתה עוררה בי את הרושם שהיא צעירה יותר, ואולי היה לכך קשר כלשהו לחוש האופנה שלה, שהיה מינימלי במקרה הטוב - בסרפן הירוק שלה ניכרו כמה סימני בלאי, והז'קט השחור עם הרכיסה הכפולה יצא מן האופנה. אבל היא היתה מדהימה בגולמיות שופעת מרץ ומיוחדת, עם עיניים ירוקות, לחיים מרופדות ועור חלק חדור ברק של נעורים. צעירה מעוררת קנאה, שעדיין לא נפגמה ממתח של חיי נישואים, הורות או בושות וכבלים ארציים אחרים.

ולי, מכל מקום, היה רק מעט לומר לה - זה היה יום של רוח עזה ואבק - והרגשתי סחרחורת, והמחשבות שלי כאילו התעופפו כמו עלונים שהושלכו והתפזרו עכשיו ברוח, וקולה, חם כשהיה, התאבך כמו ערפל. מלמלתי, הנהנתי מפעם לפעם, עד שגל חום עבר בי, ואני מעכתי ופיתלתי את רצועת התיק שלי, סובבתי את חוטי האי־נוחות והחרטה - הפעלים הגרמניים המסוקסים והעיצורים המסובכים האלה, בקולות שיכולים להגיע ממישהו שסובל מאלרגיות. לימוד גרמנית יהיה לי מטרה מפחידה וככל הנראה עקרה, כי אם יש דבר אחד שהיטבתי לדעת על עצמי, הוא שאני סובלת מהיעדר מוחלט של כישרון לשפות.

"מיס לי?" היא שאלה.

"כן?"

"את בסדר?" העיניים הירוקות האלה היו כעיניה של בובה רוסית בחנות כולבו, אינטימיות וחתומות מבע.

"אה, כן, אני בסדר. הייתי פשוט... מה אמרנו?"

"אמרת לפגוש אותך כאן ביום חמישי הבא."

"כן, נכון. כאן. כן... אכפת לך? כאן בפארק יהיה נהדר. את מבינה, אני גרה בתוך הקונסוליה, ולא נוח לי לקבל שם שיעורים בגרמנית. המקום פשוט... יש בו יותר מדי אנשים... אבל אנחנו יכולות להיפגש במקום אחר אם..."

"בפארק זה בסדר גמור. אני אהיה כאן, מיס לי."

"יופי... מצוין. אז להתראות בפעם הבאה." קמתי, והתיק שלי לפות בידי. במשך דקות אחדות דיברתי מילים רבות משדיברתי בחודש תמים.

"מותר לי לשאול אותך שאלה, מיס לי? כמה זמן את בווינה?" היא חייכה - חיוך ידידותי, נינוח, זהוב כמו הטלאי של אור השמש שנצמד אל מצחה.

"הממ... כשנה..." עכשיו צצה בעיה. שאשאר או שאלך? הפרוטוקול של רעיית דיפלומט ששיננתי לאחרונה לא כלל אינטראקציה עם מורה פרטי, אבל ידעתי שאם אברח, יותיר הדבר רושם שלילי באשר לנימוסַי. התיישבתי שוב על הספסל, הנחתי את התיק שלי על הברכיים, וקיבעתי את מבטי בכמה מילים בגרמנית שנחרתו על גב הספסל, ליד זרועה. עיר מוזרה כל כך, וינה, מילים בכל מקום. על הקירות ועל הספסלים.

"היה לך פעם מורה לגרמנית?"

"לא."

השתיקה האיומה.

אולי כדאי שאסביר. פֵנג־שאן הכיר לי לפחות עשרה מורים פרטיים בחודשים האחרונים, אבל הצלחתי להתחמק מהם. היא היתה הראשונה שנפגשתי איתה, לאחר שאזלו לי התירוצים. אבל הדופק שלי הלם מהר יותר, והרגשתי כאילו אני יושבת שוב ליד שולחן של ארוחה רשמית, תחת עינם הפקוחה של הדיפלומטים מדושני העונג האלה ורעיותיהם המתוחכמות שמתמחות בפטפוטי הבל עטופים במילות נימוס ובמבטים ביקורתיים. הייתי ממציאה איזה תירוץ ומסתתרת בחדר שירותים פרטי אילו יכולתי, אבל לא היה שום חדר שירותים פרטי בסביבה, שיכולתי להימלט אליו.

"שמעתי שאת אשתו של דיפלומט, מיס לי."

נימת דיבורה של לולה נשמעה כאילו יש לה ספקות בעניין זה, וכאלה היו גם לי. כל יום התעוררתי בתקווה שזה לא נכון.

"מותר לי לשאול נציג של איזו מדינה בעלך?"

המבט שבעיניה. לא ייתכן שהיא בת עשרים. היא חייבת להיות מבוגרת מזה, אפילו מבוגרת ממני. "הוא... הוא סיני."

עלה על דעתי שלא סיפרתי לפנג־שאן שאפגוש את לולה היום, אבל הוא ודאי לא היה מתפנה לשים לב לפרטים כאלה - עסוק כל כך הוא היה.

"אה, את סינית." היא נראתה מסוקרנת, תגובה שונה מכל המבטים השיפוטיים שקיבלתי.

"אני... מארצות הברית." הרמתי את התיק שלי.

"אמריקאית. אין פלא שהאנגלית שלך טובה כל כך. את אוהבת את וינה, מיס לי?"

נצמדתי חזק לתיק שלי. מיס... שכחתי את שם המשפחה שלה. "זאת עיר יפה."

"את לא אוהבת את וינה?"

משכתי למטה את הכובע שלראשי, אחר כך שוב למעלה ואז שוב למטה. פגעתי ברגשותיה. עכשיו כבר לא יכולתי ללכת.

"וינה היא עיר מיוחדת. ודאי שמעת שאומרים, 'רחובות וינה מרוצפים בתרבות. רחובותיה של עיר אחרת - באספלט'?" היא שאלה.

"סליחה..."

ידה התנופפה בתנועה דרמטית וכמעט מתריסה, והצביעה על בנייני הבארוק שפניהם פונים אל הרחוב. "כולם אוהבים את וינה. יש לנו בעיר הזאת אדריכלות מרהיבה וארמונות רבים. ארמון הופבורג, למשל. יש בו הדירות האימפריאליות, האוספים של הקיסרית סיסי והאוצר הקיסרי, עם שרידים שמיוחסים לתקופת האימפריה הרומית הקדושה. השלוֹס שֶׁנבּרוּן. ביקרת שם פעם? את תאהבי גם את אולם השיש בארמון בֶּלוֵודֵר, ואת כמובן יודעת שכל אוסטרי אוהב אופרות והצגות בלט בווינר שטאדטסאוֹפֶּר."

כל השמות הזרים האלה. מי יכול לזכור את כולם? הייתי במסיבה בהופבורג, או שמא זה היה בדירתה שת הקיסרית סיסי או של הקיסרית מריה תרזה. אותו דבר. "מיס..." פכרתי את ידי. שם המשפחה שלה חזר שוב בפתאום. מיס שניצל, אני חוששת..."

"שניצלר. שניצל זה סוג של אוכל."

"אה."

"שום קשר לסופר המפורסם."

פני התלהטו. עכשיו משנתקפתי מבוכה, לא יכולתי לעצור. "כמובן... מיס שניצל - שניצלר... אני כל כך מצטערת. קשה לזכור את השמות הגרמניים... ואת יודעת שקשה להתמצא במקום אם לא מבינים את השפה. את שמות החנויות קשה לבטא, וגם את שמות הרחובות. אני לא יכולה לקרוא שום דבר. זה. הדבר הזה שכתוב כאן. תראי. מה זה אומר?" הצבעתי על השרבוט בגרמנית שנחרת על אחורי הספסל.

היא קיבעה את מבטה במילים. אור הבזיק בעיניה הירוקות, ואחר כך היא הבליטה את סנטרה. "כתוב כאן שזה בשביל ארים."

"סליחה?"

"אסור לנו לשבת על הספסל הזה."

"זה ספסל ציבורי. כל אחד יכול לשבת כאן."

ראשה נפנה אל הספסלים שבעברו הנגדי של הרחוב. גם עליהם היו חרותות מילים בגרמנית. לא המילה ארים אלא מילה שמתחילה באות J. "וכך צריך להיות."

"כן, בוודאי. אני מסכימה... אבל סליחה. אמרת שאסור לנו לשבת על הספסל הזה?" ישבתי עליו לפני שהיא הגיעה, ולא שמתי לב לכתובת, שממילא לא הייתי מבינה אותה.

"זה החוק החדש בווינה, מיס לי." היא דיברה בשקט, בהתה בחשמלית ענקית שעברה על פנינו, עם חלונות מאוגפים בדגלים מעוטרים בצלבי קרס, והקימה רעש של נקישות רמות. התקשיתי לזכור אם ראיתי את הדגלים האלה כשהגעתי לווינה בשנה שעברה, אבל בזמן האחרון הם היו בכל מקום. זה עניין של פוליטיקה, אמר פנג־שאן על הדגלים, ובקושי טרח לשאת את מבטו מהעיתון הגרמני שקרא.

כמובן, בימים אלה וינה היתה רק בעניין של פוליטיקה. במסיבה האחרונה שהתקיימה בדירתה של קיסרית, הדיפלומטים עם השפמים העבותים, רעיותיהם עטויות השמלות המעוטרות באבני חן וכובעים טירוליים עם נוצה, ואפילו המשרתים עם הפאות הלבנות וצווארוני המלמלה הלבנה, התלחשו על הפיהרר. ערבוביה של פנים מקרינות חשש, תמונה קולנית של עליצות וקדרות. ואני ישבתי בקצה השולחן, חייכתי והנהנתי, בלי להבין את הדברים שנאמרים, וזה לא הזיז לי בכלל. העיר הזאת לא נגעה לי בכלל. לא היה לה שום צורך בי, הזרה, מי שאינה שייכת.

לא כך היה הדבר במקרה של פנג־שאן, הדיפלומט עם המשימה הבלתי אפשרית להציל את ארצו. נו, טוב.

"אני לא לגמרי מבינה, מיס... שניצלר."

"קשה להאמין לדבר כזה, אני יודעת." מבטה הבחין ברכב ביטחון ירוק - מכונית משטרה, ללא ספק, עם הלוגו Polizei. בפנים ישבו שני גברים במעילי גשם בצבע בז' וסרטי שרוול עם צלב הקרס. המכונית נסעה בעקבות החשמלית, ובתוך כך נפנה אחד מהם אלי ושילח בי מבט חודרני ממושך. כך בדיוק הם היו, שוטרים, נוקשים וחסרי הומור. לעתים קרובות הם עמדו על המשמר באולמות נשפים, עמדו בעיניים מתות, אבל את פנג־שאן הם העריכו מאוד, כמו בעלי מקצועות חופשיים וינאים רבים.

לפתע, מתוך ים האבק, נשמעו בלמי רכב הביטחון, רמים ומחרידי שלווה, מתוך המולת הבהילות שבין מרכבות רתומות לסוסים והולכי רגל. הרכב עם השוטרים חסרי הייחוד נעצר בחריקת בלמים היישר לפני.

שני הגברים קפצו החוצה, שניהם במחווה של איום ובקול צורמני זועם, ואני לוטשת עיניים, מבוהלת, נטולת כושר דיבור, פוכרת את רצועת התיק שלי, מה שכנראה הכעיס אותם אף יותר. הרגע הקשה נמשך ככל הנראה נצח שלם, ואני כמעט קרעתי את רצועת התיק מרוב עצבנות, כשלולה, הנערה עם הפנים הרעננות, הנערה שסירבה להרפות מלשאול אותי שאלות, קמה ונשאה נאום ארוך בגרמנית.

דבר ממה שאמרה לא היה מובן לי, אבל הרגשתי הקלה ונוכחתי שגרמנית היא השפה המושלמת בשבילה. התרשמתי מאוד כשצפיתי בה מדברת בקולה הצלול, בצורה מכובדת ובלי לפכור את ידיה. היא נראתה מסוגלת בהחלט לטפל בעניינים בכוחות עצמה. היא יכלה להיות אחת מרעיות הדיפלומטים השופעות ביטחון עצמי שפגשתי באולמות הנשפים.

אבל כנראה שוב חלמתי בהקיץ, כי לפתע נשמע מתז של גרמנית וזעקת כאב של לולה, ואז ראיתי טלטלה של ידיים ומעילים בצבע בז', את חצאיתה של לולה מתנופפת ואחר כך את גופה המסובב דחוס בתוך מכונית המשטרה, וראשה צמוד לגב המושב.

קמתי ממקומי בבהלה. פסי אור השמש טשטשו לי את הראייה, ומשב הרוח שהצליף בעצי התרזה התחזק שוב. כאב חד של דקירה ננעץ איכשהו בגבי, התכופפתי וכמעט מעדתי. לא הבנתי מה קורה, וכשהסתובבתי - מצאתי את הקנה הכהה של אקדח מכוון אלי.

נשימתי נעתקה כשנדחפתי פנימה למכונית, רגלי הסתבכו בחצאית הארוכה שלבשתי, וראשי התנגש בכתפה של המורה האומללה שלי.

"את בסדר, מיס לי?" היא החזיקה אותי חזק. ראשה היה גלוי, בלי הכובע שאבד לה, כמו שקרה גם לכובע שלי.

הייתי המומה. חרף כל השתדלותי, אף מילה לא יצאה מפי. אבל באמת, דבר לא היה מצליח לדובב אותי שוב, לא הריח העז של סיגריות וזיעה, לא השוטר הנוהם שלפני ואפילו לא מורתי הלהגנית.

והאוזניים כאבו לי - נשמעה עוד חריקה מחרישת אוזניים, אחריה רעש של סיבובי מנוע זועמים ואחר כך קולות פליטה, ואז, בלי שום התראה, כל בנייני הבארוק הגדולים, פסליהם של הפרשים המושכים את סוסיהם לעמידה על הרגליים האחוריות והצריחים המחודדים שבכנסיות הגותיות נסוגו במהירות. הספסל שלולה ואני ישבנו עליו, התרחק ולבסוף נעלם מן העין.

רק אז התחוור לי מה שלא יעלה על הדעת. "לאן אנחנו נוסעים?"

הנערה שהבטיחה ללמד אותי גרמנית השפילה את ראשה והחזיקה שני תליונים, כוכב זהב בעל שישה קודקודים, וצלב שלא הבחנתי בו קודם לכן. אחר כך היא נפנתה אלי ועיניה הירוקות היו מוצפות אשמה. "אינני יודעת, מיס לי."

גופי רעד כולו. אני עצורה. עכשיו, התקרית הזאת ללא ספק תמשוך את תשומת לבו של פנג־שאן. איך אוכל להסביר את זה?