השושנה האחרונה של שנגחאי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
השושנה האחרונה של שנגחאי
מכר
אלפי
עותקים
השושנה האחרונה של שנגחאי
מכר
אלפי
עותקים

השושנה האחרונה של שנגחאי

4.5 כוכבים (83 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2448מקורי
ספר מודפס
5968.6מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
ספר קולי
2539מקורי
זמן לסיום המבצע 20:06:41
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: The Last Rose of Shanghai
  • תרגום: צילה אלעזר
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: מרץ 2023
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 384 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 24 דק'
  • קריינות: מירי גדרון
  • זמן האזנה: 14 שעות ו 12 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

"סיפור האהבה הסוחף והנוקב של וויינה דיי רנדל הוא דיוקן חי של פיסה לא מוכרת של תולדות מלחמת העולם השנייה. רומן שאין להחמיץ!" - קייט קווין, מחברת רב־המכר "צופן הוורד"

"יש אהבה שמכה כברק; היא מסנוורת, אך גם פוקחת את העיניים לראות את העולם מזווית ראייה חדשה".

1940: יד הגורל מפגישה את היורשת הצעירה אֵיי שאו עם ארנסט רייזמן, פליט יהודי חסר פרוטה שנמלט מגרמניה לשנגחאי. אֵיי קוראת תיגר על המוסכמות ושוכרת את שירותיו לנגן על פסנתר במועדון הלילה שלה, שירד מגדולתו. הסנסציה והתהילה המיידית שנגן הג'ז מלא הלהט זוכה לה משיבות את המועדון של אֵיי לימי הזוהר שלו והוא נהפך למקום החם ביותר בשנגחאי. 

עד מהרה מתחוור לאֵיי וארנסט שהם חולקים יותר מאשר תשוקה לג'ז – אבל הפערים ביניהם נראים בלתי־ניתנים לגישור, ואֵיי בכלל מאורסת לאחר. כשהמלחמה מסלימה, אֵיי וארנסט נקרעים זה מזה, והבחירות שעליהם לעשות בין אהבה להישרדות נעשות נואשות יותר.


ממועדוני הג'ז הנוצצים ועד לרחובות מלאי הפיח של שנגחאי הנתונה במצור, השושנה האחרונה של שנגחאי הוא סיפור סוחף מאין כמוהו, שמתפקע מתשוקה ומחדוות יצירה אבל גם גדוש ברגעים של חוסר אונים ופחד. זהו סיפור על ייעוד ועל גאולה, על קסמן של תרבויות שונות ועל בניית חיים במקום חדש. אך מעל לכול זהו סיפור אהבתם עוצר הנשימה של אֵיי וארנסט, שבין אובדן בית לאובדן אמונה מצליחים למצוא זה את זה כנגד כל הסיכויים. 

וויינה דיי רנדל נולדה וגדלה בסין. בגיל 24 עברה לארצות הברית ועשתה תואר שני בספרות אנגלית. כיום היא מתגוררת בבוסטון עם בעלה ושני ילדיה

פרק ראשון

1
סתיו 1980
מלון השלום, שנגחאי

אני בת שישים, יזמית, נדבנית ואישה מוטרדת. התלבשתי בקפידה לפגישה היום - סוודר קשמיר שחור, חולצה צהובה רקומה, מכנסיים שחורים ונעליים בהזמנה אישית. אני מקווה בכל לבי שאני נראית מעודנת וענווה, בדיוק כשם שמיליארדרית נעימת הליכות אמורה להיראות.

אני מסובבת את כיסא הגלגלים שלי, נעה משולחן מתומן אחד לאחר. זמן רב עבר מאז באתי לכאן בפעם האחרונה, והמלון כמדומה מקדם את פני כמו הייתי ידידה ותיקה: קירות ספוני עץ אגוז, הדפסים בשחור־לבן ונברשת מוזהבת משתלשלת מהתקרה כקן ציפורים בוער. באוויר לא נשמעים כמובן צלילי ג'אז מוכרים, לא צעקות של כעס ולא קולו היציב. אחרי ככלות הכול, ארבעים שנה חלפו. העבר שלנו - אוֹרי, דמעותַי - אינו עוד, התרחק לנצח אל מעבר להישג ידי. אבל אני מקווה שאחרי היום הכול יהיה שונה. אחרי היום אמצא שלווה.

החלטתי לתרום את המלון הזה - ציון הדרך האיקוני שנבנה על ידי בריטי, נשלט בידי כמה ממשלות, ועכשיו הוא בבעלותי - לדוקומנטריסטית אמריקאית שאכיר היום. אבקש ממנה דבר אחד בלבד: לתעד סיפור. זוהי עסקה יוצאת דופן, לא רווחית מבחינתי, אבל הדבר אינו מפריע לי. היוצרת טסה מעברו האחר של האוקיינוס כדי לפגוש אותי, ואני משתוקקת לפגוש אותה.

ליד שולחן שחור סמוך לעמודים קורינתיים אני מחנה את כיסא הגלגלים. אל לי להיות מתוחה, אבל לבי פועם במהירות. האם שכחתי ליטול את התרופות שלי הבוקר? אינני זוכרת, ודומה שגם לזוז אינני יכולה, כי אני לכודה במסלול של זיכרונות.

2
ינואר 1940
אֵיִי

כשנתיים אחרי נפילת שנגחאי, ארבעה חודשים לאחר פרוץ המלחמה באירופה, הייתי בת עשרים והיתה לי בעיה. במועדון הלילה שלי, עסק בשווי מיליון דולר, אזל מלאי המשקאות החריפים בגלל המחסור שבתקופת מלחמה. ביקורי במבשלות ובחברות המסחר לא העלו דבר, והלקוחות התחילו לשים לב ליין המהול. בצר לי פניתי אל האדם האחרון בעולם שהייתי מבקשת ממנו עזרה: הבעלים של העסק המתחרה שלי, איש העסקים הבריטי סר ויקטור ששון.

הוא התגורר במלון שלו, ששכן באזור ההתיישבות הבינלאומית, ליד נהר הוּאַנְגְפּוּ. משהתקרבנו לבניין ביקשתי מהנהג שלי להחנות את מכוניתי, נאש חומה, כדי שאוכל לעשות ברגל את שאר הדרך אל המלון. כיסיתי את פני בצעיף ועברתי במהירות ריקשות וכלי רכב נוהמים, בראש מורכן ובתפילה שאיש לא יזהה אותי.

זה היה לפנות ערב. סערה גדולה התחוללה שעה קלה קודם לכן. השמים נראו עגמומיים והשמש נחה מאחורי העננים כמטבע כסף. האוויר היה צונן ועמדו בו ריחות של בושם, של עשן סיגריות ושל הכופתאות המטוגנות ממגרש מרוצי הסוסים שנמצא במרחק כמה גושי בניינים משם. כשהגעתי לאחת מכניסות המלון, ראיתי מולי ג'יפ מתנגש ברוכב אופניים - תושב שנגחאי, שניכר בו מיד שהוא מקומי - פניו היו שטופות דם והוא אחז את רגלו וצעק מכאב. חייל יפני במדי חאקי קפץ מהג'יפ. הוא ניגש אל רוכב האופניים בחיוך, שלף את אקדחו וירה בראשו.

קול הירייה החזק חדר לאוזני וללבי, אבל יכולתי רק להסיט את מבטי ותו לא. איבדנו את העיר לטובת היפנים. ועכשיו, למרבה הצער, היינו כולנו, הסינים בשנגחאי, כדג שנלכד בבִּיצה חשוכה. כדי להתחמק מקרס המוות ולהמשיך לחיות לא נותר לנו אלא להישאר בלתי נראים מתחת לפני המים.

זירזתי את פסיעותי, ניגשתי אל הרחבה שלפני מישורת הכניסה למלון ונכנסתי דרך הדלת המסתובבת. משב של אוויר חם הקביל את פני בנהימה. באנחת רווחה הסרתי את הצעיף מהפנים וגמאתי בעיני את השטיחים הפרסיים העשירים, את רצפת השיש הבוהקת, את ספות העור, את זרי הוורדים והציפורנים הרעננים באגרטלים כחולים גבוהים. אהבתי את המלון הזה. לפני המלחמה נהגתי להתפנק מדי פעם בהזמנת הסוויטה היעקובינית, אחת הסוויטות המפוארות שעוצבו בסגנון צרפתי ייחודי.

לא ראיתי את ששון, אבל איש בלונדיני שישב על אחת הספות, לבוש בחליפת פלנל אפורה דומה לזו של ארוסי, שיגר אלי מבטים זעופים. שלושה גברים במדים כחולים של גדוד הנחתים הרביעי של ארצות הברית, שישבו לידו וכנראה שמעו את הירייה והפסיקו לעשן, שיגרו אף הם מבטים לעברי. הם נראו כעוסים, כאילו הייתי אורחת לא קרואה שפרצה לפתע לחדר האוכל שלהם.

תהיתי אם הם חושבים שאני קשורה איכשהו לירייה שבחוץ, אבל סביר יותר שעצם היותי האורחת הסינית היחידה בלובי הוא שלא היה לרוחם. ידעתי שעלי להיזהר. כולם ידעו שהסינים והזרים הם כמו שמן ומים שאין מערבבים, כי הזרים באזור ההתיישבות ראו במקומיים מטרד, ואנחנו התרחקנו מהם כמו מאויבים. הגברים ההם בלובי לא הכירו אותי, אבל אנשים בשנגחאי, ובהם ששון, העריכו אותי מאוד.

ואני באתי כמנהגי תמיד לבושה בקפידה: שמלה אדומה מחויטת עם שסע עד הירך ומעיל מינק מפתה בצבע שחור בעל צווארון טוקסידו, עגילי זהב בדוגמת עלה, ענק זהב ותיק יקר. בשנגחאי לא היו בנות רבות כמוני - צעירות, אופנתיות, עשירות, ואם יורשה לי, יפות ומיומנות, עם ניסיון עשיר בניהול מועדון לילה. ידעתי איך להתנהל עם כל מיני אנשים.

לא נענעתי את עכוזי במחווה פלרטטנית, לא השפלתי את עיני כמשרתת, לא חייכתי כמבקשת עבודה. במקום זאת הרמתי את ידי הפנויה, שיגרתי אליהם הנהון של נימוס כיאה לאשת העסקים שהייתי ואמרתי באנגלית אמריקאית מושלמת, "ערב טוב, רבותי. מה שלומכם?"

שום תשובה. זה היה בסדר גמור מצדי. עברתי על פניהם אל הצד השני של הלובי ודחיתי בהינף יד את הצעת העזרה של נערי המעליות הלבושים במדים בהירים. ששון, שהתגורר בפנטהאוז שבקומה האחת־עשרה, אמר שאפגוש אותו בלובי, אבל הוא עוד לא ירד. שמחתי, כי תחביב הצילום הנודע לשמצה שלו ובקשתו עדיין היו טריים בזיכרוני, וכן הייתי זקוקה לרגע של מחשבה איך לבקש טובה בעדינות ועדיין לשמור על זקיפות קומה.

שמתי פעמי אל כורסה ליד המעלית, ששני גברים לבנים עם בקבוקי בירה פּאבסט יצאו ממנה מתנודדים. הם היו שיכורים, פניהם מיוזעות, עיניהם מזוגגות. ראשו של אחד מהם היה מגולח והוא שיגר לעברי מבט חטוף. מלמול באנגלית הגיע לאוזני: "הכניסה למלון זה אסורה לכלבים ולסינים."

אילו היינו במועדון שלי, הייתי מוודאת שהאיש ילוּוה החוצה. נעצתי בו מבט רושף, העברתי את התיק שלי ליד שמאל ופסעתי אל הג'אז בר, שהיה בקצה הלובי. הספקתי לעשות שתי פסיעות כשבקבוק הבזיק במעופו באוויר והכה בראשי. פרץ אלים של צחוק התנפץ באוזני. נתקפתי סחרחורת, אבל הצלחתי לראות שבלובי המעוצב והמואר הכול מתנהל כרגיל ואיש אינו נראה מוטרד מהמתרחש. לא הבלונדיני בחליפת הפלנל, שקירב שבועון אל פניו, לא הנחתים האמריקאים, שנעלמו בג'אז בר, ועל אחת כמה וכמה לא הזקן עב הצוואר שמחא כפיים כאילו צפה בהופעה משעשעת.

ממילא לא הייתי זקוקה לעזרתם. בשלווה המוחלטת שהפגנתי, הנחתי יד אחת על המותן ובאחרת מיששתי את מצחי ההולם. היה בכך משהו מרושע. תבהלה עברה בגופי - המראה החיצוני שלי היה הכול בשבילי. "התקפתם אותי! אני הולכת להתקשר למשטרה."

"קדימה. יכניסו אותך לכלא," השיב בחרחור של בוז האיש שפגע בי במצח, וחבריו דקלמו בהטעמה, "כלא, כלא, כלא."

שנאתי להיות מאוימת, אבל כולם בשנגחאי ידעו שהמשטרה הסיקית של אזור ההתיישבות היתה מוטית, ואנחנו, המקומיים, מפסידי המלחמה, לא יכולנו לסמוך עליה שתעשה צדק. שכחתי מששון. רציתי רק להסתלק משם. הסתובבתי, אבל העקבים הגבוהים שלרגלי החליקו איכשהו על ערימת שברי זכוכית, ואני נפלתי ארצה בקול חבטה. זה היה משפיל.

"תרשי לי לעזור לך," אמר איש לידי. ידו היתה מושטת - יד מכוערת, עם מפרקים מסוקסים, זרת מעוקלת כלפי מעלה כמו סימן שאלה ורשת של צלקות משוננות ארוכות ומפותלות כמו נחשים על גבה. אבל הייתי אסירת תודה על עזרתו והרשיתי לו לעזור לי לקום, וגם שמחתי על כך שהאיש כמו קרא את מחשבותי - הוא הרחיק אותי משברי הזכוכית, מהפרחחים הנוהמים, ונחפז לצאת דרך הדלת המסתובבת.

על המישורת שלפני הכניסה אחזה רוח צוננת בפני. הידקתי את המעיל סביב החזה, בתחושת הקלה אבל גם בהלם. מעולם לא הותקפתי עד אז, ועכשיו חבתי תודה לאיש עם היד המצולקת. הבטתי בו.

הוא היה צעיר, גבוה ורזה אך שרירי, לבוש במקטורן בכפתוּר כפול עם דשים מקומטים, שום שעון זהב וגם לא ענק - הוא לא נמנה עם סוג האנשים שנהגתי להתרועע בחברתם. תווי פניו היו ברורים: שפתיים מלאות, סנטר חזק ואף בולט שכמו אומר לעולם שהוא אדם בעל תכלית בחיים. אבל הייתי מודה לו גם אילולא היו לו עיניים כאלה - בגוון מדהים של כחול.

עוד איש לבן.

"הנה הם! הם תקפו אותנו. תעצור אותם!" מפתח הדלת המסתובבת, כאות מבשר רעות, יצאו שני הבריונים מלווים בשוטר סיקי עצום ממדים חבוש טורבן.

איזו חוצפה היתה להם. הזזתי הצדה את שערי כדי להראות לשוטר את מצחי המדמם, ובאנגלית, בקול אשת העסקים הנינוח שלי, אמרתי, "תראה מה הם עשו לי, אדוני. הם משקרים. אבל בוא נשכח מזה, טוב? אין צורך לעצור איש."

הסיקי, הר אדם, הניח את ידו על האקדח שלמותניו. "מיס, אני מנסה לעשות את העבודה שלי."

שוטר טיפוסי באזור ההתיישבות, כי כל שוטר לא מוטה היה מבין מיד שאישה כמוני היא קרוב לוודאי הקורבן פה.

"היא אומרת את האמת," אמר הזר כחול העיניים שלידי. הוא החזיק את התיק והצעיף שנפלו לי בלי משים בלובי. הייתי רוצה לקבל אותם בחזרה, אבל הזהירות אמרה לי לשמור מרחק ממנו.

"תעצור אותם, תעצור אותם." מחאות רמות התפרצו מהדלת המסתובבת הסמוכה, והסיקי התקרב בצעדים כבדים.

"סליחה, מיס." הוא תפס את דשי המעיל של האיש שעזר לי.

זה קרה מהר כל כך: הזר השתחרר מאחיזתו והפיל בתוך כך את התיק ואת הצעיף שלי, ואז כשל לאחור. הוא לא שם לב לגרם המדרגות שמאחוריו, החמיץ מדרגה והתגלגל ממישורת הכניסה אל הרחוב. השוטר הסיקי זינק אחריו, והמתקיפים שטופי השנאה געו בצחוק.

נחפזתי להרים את התיק ואת הצעיף ולרדת מהמישורת אל הנאש שלי שחנתה ברחוב. רק לאחר שהגעתי למכוניתי הבטתי לאחור. במרחק, בין המוני הריקשות שנעו במהירות, הולכי הרגל עטויי הגלימות הארוכות וכלי הרכב השחורים שהזדחלו בעצלתיים לא רחוק מגופתו של רוכב האופניים, עמד השוטר הסיקי גדל הגוף. הוא אחז בידיו המשוכות לאחור של הזר, החף מפשע, והוליך אותו לתחנת המשטרה.

עוד על הספר

  • שם במקור: The Last Rose of Shanghai
  • תרגום: צילה אלעזר
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: מרץ 2023
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 384 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 24 דק'
  • קריינות: מירי גדרון
  • זמן האזנה: 14 שעות ו 12 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
83 דירוגים
56 דירוגים
17 דירוגים
9 דירוגים
1 דירוגים
0 דירוגים
13/6/2025

רומן כתוב היטב ומרתק. קצת קלישאתי, אבל לא מדי. העובדות ההיסטוריות הן בונוס. ואהבת הג׳אז גם כן. ספר מומלץ!

3/6/2025

מזעזע ומרגש.

22/5/2025

כל מה שאכתוב לא יוכל לתאר את הספר המדהים זה. פשוט נפלא. לא לפספס. מומלץ להקשיב, כי מירי גדרון מצוינת.

21/5/2025

אהבתי היסטוריה, היסטוריה יהודית ,אהבה בלתי אפשרית חבל שנגמר

12/4/2025

ספר מדהים. כתוב בצורה מאוד מעניינת ומרתקת. שופך אור על תקופה אפלה בהיסטוריה ועל סבלם של יהודים ותושבים במדינות רחוקות שהיו תחת כיבוש מדינות הציר

21/2/2025

רומן היסטורי מרתק אהבתי בו הכל, עלילה, גיבורים המעבר בין הגיבורים גם הקריינות היתה טובה מאוד בקיצור ממליצה לקריאה.

21/1/2025

ספר מצויין. על תקופה בהיסטוריה שלא הכרתי.

28/10/2024

כרגיל, קריינות מעולה של מירי גדרון. ספר מעניין וחשוב.

15/10/2024

הספר מעולה. מאיר תקופה הסטורית פחות מוכרת לקוראת הישראלית. מסופר בלשון קולחת ובכשרון רב. נהניתי מאד ולמדתי םרק בהסטריה של שנגחאי.

16/9/2024

נהניתי מאוד, ממליצה בחום רב לכל אוהבי הז’אנר של ספרים היסטוריים משולבי תוכן נוסף.

17/8/2024

ספר נפלא, פיסת הסטוריה ורגש, מתח ודמעות, קשה להניחו, אשרי מי שטרם קרא

1/4/2024

ספר נפלא. נתן לי ידע על תקופת מלחמה. על סיבלם של בני אדם באסיה.

9/3/2024

מאוד אהבתי את הספר

25/1/2024

מקסים, רגש פותח צוהר למלחמת יפן סין ולחיי הפליטים היהודים שברחו מגרמניה הנאצית לסין.

27/12/2023

יפה

17/12/2023

מדהים. שווה לצלוח את ההתחלה המקרטעת!

30/10/2023

מעולה. אהבתי מאוד נושא מעניין מאוד ופחות מוכר. ספר מעשיר. סיפור אהבה והשרדות מרתק.

5/10/2023

מעולה, סאגה הסטורית מרתקת, קשה להפסיק באמצע. מספר על הנעשה במלחמת העולם השניה מהזווית הסינית והיהודית.

26/9/2023

ספר מרתק מספר על תקופת מלחמת העולם השניה בשנחאי. על יהודי בזמן הזה על אהבה בלתי אפשרית בינו לבין סינית. ועל אכזריותם של היפנים

7/9/2023

נהדר חובה לקרוא ולהבין

28/8/2023

נפלא.ספור חיים מרתק.נקרא בנשימה אחת.

10/8/2023

מרגש, עצוב, מעניין לדעת על החיים בסין גם של העם היהודי באותה תקופה,

5/8/2023

אהבתי מאוד

27/7/2023

ספר רווי סבל ותקווה

20/7/2023

מ ע ו ל ה !!! לא יכולתי להפסיק עד שסיימתי. אחד מהטובים ביותר. מומלץ מאד

18/7/2023

מעולה!!!

2/7/2023

ספר מעניין, תיאורים מפורטים, מספר על צד לא מוכר של מלחמת העולם השניה

1/7/2023

ספר מרתק הקריינית מעולה

27/6/2023

ספר מדהים מומלץ ביותר

24/6/2023

ספר נהדר

23/6/2023

ספר מחויין כתוב ברגישות ובהרבה אנושיות.

28/5/2023

סיפור מרתק המשתלב באופן מושלם עם התקופה ההיסטורית בה יפן תקפה את סין בשנות ה 40 במאה הקודמת.

20/5/2023

מדובר ברומן היסטורי מרגש, מטלטל, נוגע, נוגה ומשובח במיוחד, שהפנט אותי מהחל ועד כלה. עד כמה שחשבתי שאני מכירה את אותה התקופה החשוכה, נראה כי תמיד אפשר עוד ללמוד ולהחכים. זהו סיפור אהבה מיוחד המתרחש בסין הכבושה בתקופת מלחמת העולם השנייה, תקופה בה המעמדות, המוסכמות והמסורות שולטים בחיי אנשים. הסיפור נע בין עבר להווה, בגוף שלישי מפי ארנסט וראשון מפי איי. למרות שהסופרת הבהירה בתחילה כי הכול פרי דמיונה, כתיבתה הסוחפת גרמה לי לחוש כאילו הכול אמיתי. אני נהניתי במיוחד מזמינה גם אתכם יפעת ארניה

14/5/2023

ספר מרתק . קראתי אותו בנשימה אחת. תוך 24 שעות סיימתי לקרוא אותו. כל כך עצוב ונוגע ללב מה שעברו גיבורי הספר כדי למצוא בסוף האחד את השני. אהבה לא שוכחים ואין להילחם בה.

11/5/2023

ספר נפלא מאורגן מעניין מרתק הסטוריה שבחלקה לא הייתה מוכרת לי אהבה מיוחדת של זוג מיוחד משולבת באהבה מטורפת למוסיקה מומלץ

2/5/2023

נפלא. נקרא בנשימה עצורה לא יכולתי להניח מהיד

30/4/2023

מרתק ונוגע ללב

29/4/2023

ספר שכתוב ממש טוב. חשבתי עליו גם אחרי שסיימתי לקרוא. זה נכון שלקראת הסוף הדברים מסתדרים קצת יותר מידי בקלות אבל הוא מספק הצצה לחלק במלחמת העולם השנייה שכמעט ולא מדברים עליו

28/4/2023

נפלא

12/4/2023

ספר יפה. מרתק. הסיפור מרגש קולח כתוב היטב. נהניתי מאד.

10/4/2023

אהבתי

28/3/2023

ספר מצויין.

15/3/2025

מעניין עוסק בתקופה לא מוכרת לעיתים יש תחושה של אריכות מיותרת אך מומלץ

30/9/2024

רומן יפה ומרתק, מאיר עולם חדש שלא מוכר בתקופת מלחמת העולם השניה בסין הנתונה למתקפה יפנית, ועולם של יהודים שברחו מגרמניה הנאצית בצל המלחמה נרקם סיפור אהבה בין נערה סינית עשירה לבין פליט יהודי עני. דרך סיפור האהבה למדים על תרבויות שונות ואיך האהבה מגשרת על פני תרבויות ומסורת. כל זאת ברקע מלחמה, רשע, פליטים ומשפחות , עושר ועוני, מלחמה ותקווה. את הספר הזה רכשתי להאזנה קולית. ההקראה של מירי גדרון מצוינת ונעימה, טון דיבור מדויק ולא הקראה כמו גננת לילדים, כמו שקורה עם קרייניות אחרות.

12/5/2024

הספר סוחף ןמעניין מאד. רומן היסטורי שמספר על פן אחר של מלחמת העולם השנייה. עם זאת יש כמה דברים לא הגיוניים והסוף מאד צפוי.

12/4/2024

הסיפור קולח ומרתק, הכרתי פיסת היסטוריה על סין שלא הכרתי עד כה

22/10/2023

תקופה מעניינת, הספר- כמעט טוב.

13/3/2023

הוא טוב. קצת בוסרי. יוצא דופן כי זה על תקופת הכיבוש היפני בשנגחאי במלחמת העולם השניה. סיפור אהבה מיוחד.

15/4/2023

הרקע מע ניין מאד. אני מאד אוהבת לקרוא על תרבויות רחוקות וכן עךל תקופת מלחמת ההעולם ה2. ההתחלה היתה מבטיחה אולם ההמשך היה שטחי, קופצני, שפה פשוטה והסוף מפתיע ולא מחובר. בקיצור התאכזבתי. .

1
17/11/2024

אני באמת לא יודעת מה אני חושבת על הספר הזה. מצד אחד,קסום,מרתק,תקופה היסטורית מאוד מעניינת וחשובה. מצד שני,כל כך ארוך!כבר המון זמן שלא דילגתי על פרקים שלמים בספר מרוב שהרגשתי שהם מיותרים או פשוט משעממים. הדמויות כתובות בצורה מעניינת, אבל אני לא יודעת, פשוט איבדתי את קצב הספר באיזשהו שלב. אני חושבת שרק אם יש מספיק פנאי רגשי ופיזי להקשיב לו באמת,לכל הפרטים על גבי הפרטים הכי קטנים,ניתן להינות מהספר באמת. אני לא חושבת שאני מגדירה את ההאזנה כולה כמהנה. מקריאת הספר הייתה מצוינת, אבל הספר פשוט... לא יודעת. לא נכנסתי אליו מספיק.

13/10/2023

שילוב של היסטוריה מלחמת העולם השניה במחוזות שאנחנו בדרך כלל לא מכירים,אסיה, מתח אהבה ממושת בחלקה. הדמויות הראשיות נאבקות בגורלן אך בעיני היה טוב עם הסופרת היתה מעמיקה בהן יותר, המתח נבנה אך הוא מאוד לא מספיק משכנע.זה אינו ספר מתח או רומן זה הכל מהכל ופה חולשתו

13/8/2023

יש חלקים מאד מעניינים אבל הספר ארוך מדי ונמתח קצת כמו מסטיק

1/7/2023

סיפור נחמד על רקע הפלישה היפנית לסין. לא ספרות קלאסית אך מהנה וניתן ללמוד ממנו על התקופה. יש טעויות בהגהה וחבל שכך.

29/5/2023

באנגלית יש ביטוי "overwhelming" שפירושו "מציף" או "מוצף", או "משתלט". כך הרגשתי לגבי הספר "השושנה האחרונה של שנגחאי" של ויינה די רנדל. הספר מתפוצץ מרוב דרמה ויצרים, משלל אירועים אישיים והיסטוריים, עד שלפעמים קשה להכיל אותם. אחרי דרמה כזו הסוף לטעמי הסתיים בקול ענות חלושה והיה צפוי למדי. אותי זה אכזב. חשיבותו של הספר בכך שהוא מאיר אירועים פחות ידועים מתקופת השואה ומלחמת העולם השנייה: הכיבוש היפני של שנחגאי ממנו סבלה קשות האוכלוסייה המקומית הסינית כמו גם היהודים שנמלטו מאירופה ומצאו בה מקלט ולבסוף נכלאו בגטו בתנאים איומים. יחד עם זאת, כבר קראתי ספרים המתארים את סיפורה של שנגחאי בתקופה זו בצורה שמאפשרת יותר לספוג ולעבד. נתתי לספר 3 כוכבים.

24/4/2023

לכל מי שלא קרא מספיק על זוועות מלחמה. אמנם פחות מוכר כי המזרח הרחוק זכה לפחות ספרים, אבל הזוועה אותה זוועה. השלד של הסיפור לא חזק וגם לא הסוף. אפשר לקרוא אבל זה בהחלט לא ספר שמח.

השושנה האחרונה של שנגחאי וויינה דיי רנדל

1
סתיו 1980
מלון השלום, שנגחאי

אני בת שישים, יזמית, נדבנית ואישה מוטרדת. התלבשתי בקפידה לפגישה היום - סוודר קשמיר שחור, חולצה צהובה רקומה, מכנסיים שחורים ונעליים בהזמנה אישית. אני מקווה בכל לבי שאני נראית מעודנת וענווה, בדיוק כשם שמיליארדרית נעימת הליכות אמורה להיראות.

אני מסובבת את כיסא הגלגלים שלי, נעה משולחן מתומן אחד לאחר. זמן רב עבר מאז באתי לכאן בפעם האחרונה, והמלון כמדומה מקדם את פני כמו הייתי ידידה ותיקה: קירות ספוני עץ אגוז, הדפסים בשחור־לבן ונברשת מוזהבת משתלשלת מהתקרה כקן ציפורים בוער. באוויר לא נשמעים כמובן צלילי ג'אז מוכרים, לא צעקות של כעס ולא קולו היציב. אחרי ככלות הכול, ארבעים שנה חלפו. העבר שלנו - אוֹרי, דמעותַי - אינו עוד, התרחק לנצח אל מעבר להישג ידי. אבל אני מקווה שאחרי היום הכול יהיה שונה. אחרי היום אמצא שלווה.

החלטתי לתרום את המלון הזה - ציון הדרך האיקוני שנבנה על ידי בריטי, נשלט בידי כמה ממשלות, ועכשיו הוא בבעלותי - לדוקומנטריסטית אמריקאית שאכיר היום. אבקש ממנה דבר אחד בלבד: לתעד סיפור. זוהי עסקה יוצאת דופן, לא רווחית מבחינתי, אבל הדבר אינו מפריע לי. היוצרת טסה מעברו האחר של האוקיינוס כדי לפגוש אותי, ואני משתוקקת לפגוש אותה.

ליד שולחן שחור סמוך לעמודים קורינתיים אני מחנה את כיסא הגלגלים. אל לי להיות מתוחה, אבל לבי פועם במהירות. האם שכחתי ליטול את התרופות שלי הבוקר? אינני זוכרת, ודומה שגם לזוז אינני יכולה, כי אני לכודה במסלול של זיכרונות.

2
ינואר 1940
אֵיִי

כשנתיים אחרי נפילת שנגחאי, ארבעה חודשים לאחר פרוץ המלחמה באירופה, הייתי בת עשרים והיתה לי בעיה. במועדון הלילה שלי, עסק בשווי מיליון דולר, אזל מלאי המשקאות החריפים בגלל המחסור שבתקופת מלחמה. ביקורי במבשלות ובחברות המסחר לא העלו דבר, והלקוחות התחילו לשים לב ליין המהול. בצר לי פניתי אל האדם האחרון בעולם שהייתי מבקשת ממנו עזרה: הבעלים של העסק המתחרה שלי, איש העסקים הבריטי סר ויקטור ששון.

הוא התגורר במלון שלו, ששכן באזור ההתיישבות הבינלאומית, ליד נהר הוּאַנְגְפּוּ. משהתקרבנו לבניין ביקשתי מהנהג שלי להחנות את מכוניתי, נאש חומה, כדי שאוכל לעשות ברגל את שאר הדרך אל המלון. כיסיתי את פני בצעיף ועברתי במהירות ריקשות וכלי רכב נוהמים, בראש מורכן ובתפילה שאיש לא יזהה אותי.

זה היה לפנות ערב. סערה גדולה התחוללה שעה קלה קודם לכן. השמים נראו עגמומיים והשמש נחה מאחורי העננים כמטבע כסף. האוויר היה צונן ועמדו בו ריחות של בושם, של עשן סיגריות ושל הכופתאות המטוגנות ממגרש מרוצי הסוסים שנמצא במרחק כמה גושי בניינים משם. כשהגעתי לאחת מכניסות המלון, ראיתי מולי ג'יפ מתנגש ברוכב אופניים - תושב שנגחאי, שניכר בו מיד שהוא מקומי - פניו היו שטופות דם והוא אחז את רגלו וצעק מכאב. חייל יפני במדי חאקי קפץ מהג'יפ. הוא ניגש אל רוכב האופניים בחיוך, שלף את אקדחו וירה בראשו.

קול הירייה החזק חדר לאוזני וללבי, אבל יכולתי רק להסיט את מבטי ותו לא. איבדנו את העיר לטובת היפנים. ועכשיו, למרבה הצער, היינו כולנו, הסינים בשנגחאי, כדג שנלכד בבִּיצה חשוכה. כדי להתחמק מקרס המוות ולהמשיך לחיות לא נותר לנו אלא להישאר בלתי נראים מתחת לפני המים.

זירזתי את פסיעותי, ניגשתי אל הרחבה שלפני מישורת הכניסה למלון ונכנסתי דרך הדלת המסתובבת. משב של אוויר חם הקביל את פני בנהימה. באנחת רווחה הסרתי את הצעיף מהפנים וגמאתי בעיני את השטיחים הפרסיים העשירים, את רצפת השיש הבוהקת, את ספות העור, את זרי הוורדים והציפורנים הרעננים באגרטלים כחולים גבוהים. אהבתי את המלון הזה. לפני המלחמה נהגתי להתפנק מדי פעם בהזמנת הסוויטה היעקובינית, אחת הסוויטות המפוארות שעוצבו בסגנון צרפתי ייחודי.

לא ראיתי את ששון, אבל איש בלונדיני שישב על אחת הספות, לבוש בחליפת פלנל אפורה דומה לזו של ארוסי, שיגר אלי מבטים זעופים. שלושה גברים במדים כחולים של גדוד הנחתים הרביעי של ארצות הברית, שישבו לידו וכנראה שמעו את הירייה והפסיקו לעשן, שיגרו אף הם מבטים לעברי. הם נראו כעוסים, כאילו הייתי אורחת לא קרואה שפרצה לפתע לחדר האוכל שלהם.

תהיתי אם הם חושבים שאני קשורה איכשהו לירייה שבחוץ, אבל סביר יותר שעצם היותי האורחת הסינית היחידה בלובי הוא שלא היה לרוחם. ידעתי שעלי להיזהר. כולם ידעו שהסינים והזרים הם כמו שמן ומים שאין מערבבים, כי הזרים באזור ההתיישבות ראו במקומיים מטרד, ואנחנו התרחקנו מהם כמו מאויבים. הגברים ההם בלובי לא הכירו אותי, אבל אנשים בשנגחאי, ובהם ששון, העריכו אותי מאוד.

ואני באתי כמנהגי תמיד לבושה בקפידה: שמלה אדומה מחויטת עם שסע עד הירך ומעיל מינק מפתה בצבע שחור בעל צווארון טוקסידו, עגילי זהב בדוגמת עלה, ענק זהב ותיק יקר. בשנגחאי לא היו בנות רבות כמוני - צעירות, אופנתיות, עשירות, ואם יורשה לי, יפות ומיומנות, עם ניסיון עשיר בניהול מועדון לילה. ידעתי איך להתנהל עם כל מיני אנשים.

לא נענעתי את עכוזי במחווה פלרטטנית, לא השפלתי את עיני כמשרתת, לא חייכתי כמבקשת עבודה. במקום זאת הרמתי את ידי הפנויה, שיגרתי אליהם הנהון של נימוס כיאה לאשת העסקים שהייתי ואמרתי באנגלית אמריקאית מושלמת, "ערב טוב, רבותי. מה שלומכם?"

שום תשובה. זה היה בסדר גמור מצדי. עברתי על פניהם אל הצד השני של הלובי ודחיתי בהינף יד את הצעת העזרה של נערי המעליות הלבושים במדים בהירים. ששון, שהתגורר בפנטהאוז שבקומה האחת־עשרה, אמר שאפגוש אותו בלובי, אבל הוא עוד לא ירד. שמחתי, כי תחביב הצילום הנודע לשמצה שלו ובקשתו עדיין היו טריים בזיכרוני, וכן הייתי זקוקה לרגע של מחשבה איך לבקש טובה בעדינות ועדיין לשמור על זקיפות קומה.

שמתי פעמי אל כורסה ליד המעלית, ששני גברים לבנים עם בקבוקי בירה פּאבסט יצאו ממנה מתנודדים. הם היו שיכורים, פניהם מיוזעות, עיניהם מזוגגות. ראשו של אחד מהם היה מגולח והוא שיגר לעברי מבט חטוף. מלמול באנגלית הגיע לאוזני: "הכניסה למלון זה אסורה לכלבים ולסינים."

אילו היינו במועדון שלי, הייתי מוודאת שהאיש ילוּוה החוצה. נעצתי בו מבט רושף, העברתי את התיק שלי ליד שמאל ופסעתי אל הג'אז בר, שהיה בקצה הלובי. הספקתי לעשות שתי פסיעות כשבקבוק הבזיק במעופו באוויר והכה בראשי. פרץ אלים של צחוק התנפץ באוזני. נתקפתי סחרחורת, אבל הצלחתי לראות שבלובי המעוצב והמואר הכול מתנהל כרגיל ואיש אינו נראה מוטרד מהמתרחש. לא הבלונדיני בחליפת הפלנל, שקירב שבועון אל פניו, לא הנחתים האמריקאים, שנעלמו בג'אז בר, ועל אחת כמה וכמה לא הזקן עב הצוואר שמחא כפיים כאילו צפה בהופעה משעשעת.

ממילא לא הייתי זקוקה לעזרתם. בשלווה המוחלטת שהפגנתי, הנחתי יד אחת על המותן ובאחרת מיששתי את מצחי ההולם. היה בכך משהו מרושע. תבהלה עברה בגופי - המראה החיצוני שלי היה הכול בשבילי. "התקפתם אותי! אני הולכת להתקשר למשטרה."

"קדימה. יכניסו אותך לכלא," השיב בחרחור של בוז האיש שפגע בי במצח, וחבריו דקלמו בהטעמה, "כלא, כלא, כלא."

שנאתי להיות מאוימת, אבל כולם בשנגחאי ידעו שהמשטרה הסיקית של אזור ההתיישבות היתה מוטית, ואנחנו, המקומיים, מפסידי המלחמה, לא יכולנו לסמוך עליה שתעשה צדק. שכחתי מששון. רציתי רק להסתלק משם. הסתובבתי, אבל העקבים הגבוהים שלרגלי החליקו איכשהו על ערימת שברי זכוכית, ואני נפלתי ארצה בקול חבטה. זה היה משפיל.

"תרשי לי לעזור לך," אמר איש לידי. ידו היתה מושטת - יד מכוערת, עם מפרקים מסוקסים, זרת מעוקלת כלפי מעלה כמו סימן שאלה ורשת של צלקות משוננות ארוכות ומפותלות כמו נחשים על גבה. אבל הייתי אסירת תודה על עזרתו והרשיתי לו לעזור לי לקום, וגם שמחתי על כך שהאיש כמו קרא את מחשבותי - הוא הרחיק אותי משברי הזכוכית, מהפרחחים הנוהמים, ונחפז לצאת דרך הדלת המסתובבת.

על המישורת שלפני הכניסה אחזה רוח צוננת בפני. הידקתי את המעיל סביב החזה, בתחושת הקלה אבל גם בהלם. מעולם לא הותקפתי עד אז, ועכשיו חבתי תודה לאיש עם היד המצולקת. הבטתי בו.

הוא היה צעיר, גבוה ורזה אך שרירי, לבוש במקטורן בכפתוּר כפול עם דשים מקומטים, שום שעון זהב וגם לא ענק - הוא לא נמנה עם סוג האנשים שנהגתי להתרועע בחברתם. תווי פניו היו ברורים: שפתיים מלאות, סנטר חזק ואף בולט שכמו אומר לעולם שהוא אדם בעל תכלית בחיים. אבל הייתי מודה לו גם אילולא היו לו עיניים כאלה - בגוון מדהים של כחול.

עוד איש לבן.

"הנה הם! הם תקפו אותנו. תעצור אותם!" מפתח הדלת המסתובבת, כאות מבשר רעות, יצאו שני הבריונים מלווים בשוטר סיקי עצום ממדים חבוש טורבן.

איזו חוצפה היתה להם. הזזתי הצדה את שערי כדי להראות לשוטר את מצחי המדמם, ובאנגלית, בקול אשת העסקים הנינוח שלי, אמרתי, "תראה מה הם עשו לי, אדוני. הם משקרים. אבל בוא נשכח מזה, טוב? אין צורך לעצור איש."

הסיקי, הר אדם, הניח את ידו על האקדח שלמותניו. "מיס, אני מנסה לעשות את העבודה שלי."

שוטר טיפוסי באזור ההתיישבות, כי כל שוטר לא מוטה היה מבין מיד שאישה כמוני היא קרוב לוודאי הקורבן פה.

"היא אומרת את האמת," אמר הזר כחול העיניים שלידי. הוא החזיק את התיק והצעיף שנפלו לי בלי משים בלובי. הייתי רוצה לקבל אותם בחזרה, אבל הזהירות אמרה לי לשמור מרחק ממנו.

"תעצור אותם, תעצור אותם." מחאות רמות התפרצו מהדלת המסתובבת הסמוכה, והסיקי התקרב בצעדים כבדים.

"סליחה, מיס." הוא תפס את דשי המעיל של האיש שעזר לי.

זה קרה מהר כל כך: הזר השתחרר מאחיזתו והפיל בתוך כך את התיק ואת הצעיף שלי, ואז כשל לאחור. הוא לא שם לב לגרם המדרגות שמאחוריו, החמיץ מדרגה והתגלגל ממישורת הכניסה אל הרחוב. השוטר הסיקי זינק אחריו, והמתקיפים שטופי השנאה געו בצחוק.

נחפזתי להרים את התיק ואת הצעיף ולרדת מהמישורת אל הנאש שלי שחנתה ברחוב. רק לאחר שהגעתי למכוניתי הבטתי לאחור. במרחק, בין המוני הריקשות שנעו במהירות, הולכי הרגל עטויי הגלימות הארוכות וכלי הרכב השחורים שהזדחלו בעצלתיים לא רחוק מגופתו של רוכב האופניים, עמד השוטר הסיקי גדל הגוף. הוא אחז בידיו המשוכות לאחור של הזר, החף מפשע, והוליך אותו לתחנת המשטרה.