בוגדת נאמנה

פרק 1
מריה
 

עצרתי במרפסת, הנחתי בזהירות על הרצפה את צמד הדליים שהיו מלאים במי מעיין טריים. הצצתי דרך הווילונות הרקומים, המוסטים חלקית, וראיתי את בתי סופיה בסלון משתעשעת ועושה פרצופים מול הסמובר.

מהמקום שבו עמדתי יכולתי להתבונן בבבואתה שניבטה מהצד הבוהק של הסמובר. היו לה שיער בלונדיני פרוע וקשת אדומה והיא נראתה מצחיק. כשהתקרבה אל הכלי, התעוותו פניה ולחייה התעגלו והתנפחו.

בכל פעם שהטילה את ראשה לאחור, פניה של ילדת הסמובר נמתחו מעלה והן נעשו זערוריות יותר ויותר. ואז, מתוך החלק האחורי של ראשה החל לצמוח ראש נוסף. רק הפוך ועם הסנטר כלפי מעלה.

"שלום, מה שלומך היום?" קראתי את שפתיה כשהיא דיברה אל בבואתה. היא חרצה לשון לעומתה, החליקה אותה מימין לשמאל וחייכה חיוך רחב, צלול ומידבק, שהעלה חיוך גם על שפתי.

הילדה הקטנה שלי תהיה בקרוב בת עשר! בחיי, איך שהזמן טס, חשבתי לעצמי. היא כבר מדריכה בתנועת הפיונירים1 בבית הספר, אבל כשנדמה לה שלא מסתכלים, היא אוהבת לעשות פרצופים ולהתנהג כאילו היא בת שש!

"סופיה, את שוב עושה פרצופים מול הסמובר כמו קוף קטן?" שאל יקוב בעלי שהופיע בפתח הסלון וקלקל את כל המשחק. לא ציפיתי שיתעורר מוקדם כל כך. יקוב עבד יום ולילה כמהנדס הראשי של בית חרושת ענקי לעיבוד עץ. פעם הוא ניסה להסביר לי למה הוא תמיד עייף כל כך ולמה בקושי יש לו זמן לבלות עם סופיה ואיתי. "המדינה הצעירה שלנו זקוקה להרבה חומרי בניין כדי לבנות את המפעלים, את מסילות הברזל ואת בתי התרבות שלה. וזאת האחריות האישית שלי שהמפעל יוכל לספק כמה שיותר עץ עבור כל הקונסטרוקציות הכבירות האלה."

לרוב כשהיה חוזר הביתה עם עלות השחר, היה נרדם על ספסל העץ שליד הכיריים במטבח, עטוף במעיל גדול וכבד מעור כבש, ידו מתחת לראשו, ואנחנו היינו הולכות על קצות האצבעות ומדברות בלחש. לעתים קרובות ידיו היו קרות כל כך, כואבות ומלאות חתכים ושבבים מהניסור המתמיד של קורות העץ, עד כדי כך שהוא אפילו לא היה מסוגל לחתוך את האוכל שלו כמו שצריך. הייתי צריכה לחתוך עבורו לחתיכות קטנות את תפוחי האדמה, את הבשר ואת הלחם. לפעמים יכולתי לדעת עד כמה הוא כאוב רק מהדרך שבה נשך את שפתיו, אבל אז, משהבחין במבטי המודאג, התעקלו שפתיו לחיוך עדין.

פתחתי בשקט את הדלת ונכנסתי לאפלולית של ה"סני" - החדר הקטן שלנו בכניסה - והקשבתי לשיחתם בסלון.

"אני אוהבת לדמיין שהילדה הזאת אמיתית..." מלמלה סופיה אל אביה, רגוזה. ברור שהיא לא אהבה כלל שקוראים לה קוף.

"את אוהבת לדמיין? אז בואי נעשה קצת כיף ונדמיין ששנינו אמא שלך ונעשה משהו מועיל בבית!" אמר יקוב וצחק.

"איזה טיפשון אתה, אבא! איך תוכל להעמיד פנים שאתה אמא?" בתי צחקה לשמע הרעיון המגוחך. "הקול שלך שונה, הריח שלך שונה, השיער שלך שונה, ואתה הרבה יותר גבוה ממנה!"

אבל בעלי כבר התקדם בצעדיו הגדולים לעבר הקיר שמאחורי התנור, שם אחסנו את רוב המעילים, הכובעים והמגפיים. באחת הפינות שמרנו את שיירי העץ מהתנור ואת המטאטאים מעץ הלִבנה, אשר שימשו אותנו כדי לנקות את החצר האחורית. בפינה אחרת החזקנו דליים בגדלים שונים למים ולחלב פרה.

ואז הוא הרים את אחד מדליי החלב ואמר: "בואי נלך לחלוב את הפרה!"

הבחנתי בהבעה המבולבלת שנפרשה על פניה של סופיה וחייכתי.

"מה כיף בלחלוב פרה? ואתה לא יודע שזורקה נותנת רק לאמא לחלוב אותה? היא תנגח בך ותבעט בדלי!"

הסתקרנתי איך בדיוק בעלי תכנן להוליך שולל את זורקה, פרתנו השחורה־לבנה.

"את צודקת, סוניה,2 וזה אומר רק דבר אחד - אם אנחנו רוצים חלב, אנחנו מוכרחים להיהפך לאמא שלך!" סיכם יקוב בניצחון, רגע לפני שהחל לשיר בקול גבוה ודקיק כל כך, כמו חוד של מחט: "סוניה ואני משתקפים בסמובר, וכבר הרבה זמן כה חשוך בחוץ..." קרש רצפה אחד חרק, יקוב נענע את סופיה בתנועות ריקוד, בעודו שר את השיר המפורסם "ליד המֵחם של פאני גורדון", שבמקור מככבת בו מאשה במקום סוניה.

"אמרת שאני נראית כמו קוף? תסתכל על עצמך!" סופיה צווחה בהנאה.

"הו, חכי עד שתראי משהו."

חריקות קרש הרצפה פסקו לפתע.

"אבא, כמעט איבדתי שיווי משקל!"

"תסתכלי החוצה דרך החלון ואל תסתובבי עד שאגיד לך!" פקד יקוב, וסופיה צחקה.

ידעתי בדיוק על מה היא מסתכלת - על עץ התפוחים העתיק בגן הקטן שלנו, שהתמלא כולו בניצנים.

האביב, משום־מה, הגיע תמיד במפתיע. נראה שהחורף היה כאן רק אתמול וכי העצים עדיין עומדים בצינתם. סוסים רתומים לעגלות דהרו ברחוב בנשיפות אוויר קפואות. סופיה ואני בילינו בחורף שעות ארוכות יחד - נצמדנו ללבני התנור וסיפרנו סיפורים זו לזו.

אך עתה, משוחררים מכל תכריכי הקרח, שצְפו המים במרץ בנחל מול ביתנו. סיסים וסנוניות, ששבו מנדודיהם כשמזג האוויר התחמם, צייצו בקול רם מתחת לגגות. שאפתי עמוקות את ניחוח האוויר המבושם. היה זה יום ראשון, יום החופש של יקוב, ותכננו ללכת ליער שמאחורי ביתנו כדי לאסוף לדלי ניצנים ומיץ לִבנה.

לעתים היה יקוב נקרא לחזור למפעל בשל תקלה או בעיה, אבל למרבה המזל זה לא קרה, וברגע שחזרנו הביתה מהיער, סיננו את מיץ הלבנה דרך בד לדלי אחר, והורדנו אותו למרתף כדי שיצטנן. בדרך כלל בימי ראשון אחר הצהריים היו אֶחיו של יקוב ובני משפחותיהם באים לבקר אותנו בבית המרחץ המכונה "באניה", והדבר הראשון שעשינו מיד עם הגעתם היה לפנק אותם במיץ הקר והטעים.

הניצנים לעומת זאת היו שייכים לסופיה. היא נהגה לקחת אותם לבית המרקחת במרכז הכפר שלנו, לשפוך אותם משקית הבד האפורה אל המאזניים לשקילה, ואחר כך - הרוקח־הלא־מחייך־לְעולם היה נותן לה את כספה תמורת הסחורה בלי להביט בה. היא תמיד לקחה את המטבעות בידה וקמצה את אגרופה בחוזקה כדי שלא יאבדו חלילה. כי סופיה תמיד שכחה או איבדה דברים; היא מעולם לא זכרה לחבוש את הכובע לפני שיצאה מבית הספר ותמיד שכחה היכן הניחה את הצעיף. בחורף האחרון איבדה שני זוגות של כפפות צמר. לעתים קרובות נזפתי בה על שהיא כה חולמנית.

אני זוכרת שפעם אחת שכנה מבית העץ הצהוב שמולנו - אישה שמעולם לא ממש חיבבתי - הגיעה לשער ביתנו והתחילה לצעוק עלי ספק בצחוק בעודי נוזפת בבתי: "עזבי אותה בשקט, מריה! היא תמיד תאבד כל מה שלא קשור אליה! היא בדיוק כמו אנטיפקה!"

זה היה מביך מאוד, כיוון שהיה רק אדם אחד בעיירה בשם הזה והוא היה משוגע לגמרי - ילד מבוגר בהרבה מסופיה, שהתנהג כמו בן חמש. הוא היה מקפץ אגב הליכה, מטפס על עצים ואפילו מדבר לעצמו תוך כדי שהוא מטלטל את ראשו מצד לצד. הוא היה יושב על הספסל מחוץ לביתו וצופה בילדי השכונה משחקים מחבואים, ואז פתאום היה רץ אליהם ומנסה לתפוס אותם, והם היו נסים לכל עבר בצרחות.

יקוב סיפר לנו פעם שאנטיפקה לא תמיד היה ככה, שפעם הוא היה ילד נורמלי - לפני המהפכה ומלחמת האזרחים. אלא שאז פרץ הצבא הלבן לבית משפחתו, ואביו, אמו ואחיו הגדול נגררו החוצה, ונורו בחצר ביתם לנגד עיניו של אנטיפקה. הוא היה רק בן שש. הצבא הלבן עשה זאת בלי שום משפט או חקירה.

"אנטיפקה המסכן..." אמרה סופיה במבט מלא צער. "אבל למה הצבא הלבן ירה במשפחתו? מה הם עשו?"

"לצערי, סופיה, כשהזמנים חשוכים לא תמיד צריך לעשות איזו טעות כדי להיות מואשם במשהו. מספיק שמישהו יאמר שאת בוגדת או שאת תומכת באידיאולוגיה של האויב..."

"איזה מזל שאנחנו חיים במדינה קומוניסטית שבה מעשים כאלה לעולם לא יוכלו לקרות שוב!" אמרה בתי בביטחון מלא ונאנחה בקול גדול.

יקוב ליטף בעדינות את ראשה, והביט למרחק ובעיניו קורטוב של עצב.

"למה את קוראת לבת שלי אנטיפקה?" שאלתי את שכנתנו במחאה.

"אנטיפקה! אנטיפקה!" היא המשיכה לצעוק ומרטה את אחרוני עצבי. "זוכרת שרק בשבוע שעבר החזרתי לך מטפחת שהיא השאירה אצל איבנוב בבית?"

משכתי בכתפי ושלחתי לעברה מבט מזלזל. אחר כך זקפתי גו - כתפיים לאחור וראש מורם - וחזרתי הביתה. אמי לימדה אותי לשמור תמיד על גב זקוף.

"לפעמים כל מה שאת באמת צריכה לעשות זה לשמור על גב זקוף בלי לתהות מה את נושאת עליו... גם אם מבפנים את על סף דמעות - תמיד תעמידי פנים שהכול בסדר," היא אמרה לי פעם כשהתלוננתי על עמיתה שלי, מורה בבית הספר, לאחר ששוב ניסתה לריב איתי.

"לְמה את מתכוונת?" מלמלתי, מבולבלת.

"אני מתכוונת לכך ששמירה על גב זקוף צריכה להיות הגישה שלך לחיים. לא משנה מה - כל עוד את שומרת על גב זקוף - את שורדת ולא נעשית קורבן. השאר כבר יגיע מעצמו..."

היא לחצה את ידי והביטה בי במבט משונה כמו להדגיש שאמרה משהו חשוב. היא לא אמרה מילה נוספת, אבל תמיד אזכור את תחושת הנוחות והביטחון שמגעה הקל העניק לי.

פרק 1
מריה
 

עצרתי במרפסת, הנחתי בזהירות על הרצפה את צמד הדליים שהיו מלאים במי מעיין טריים. הצצתי דרך הווילונות הרקומים, המוסטים חלקית, וראיתי את בתי סופיה בסלון משתעשעת ועושה פרצופים מול הסמובר.

מהמקום שבו עמדתי יכולתי להתבונן בבבואתה שניבטה מהצד הבוהק של הסמובר. היו לה שיער בלונדיני פרוע וקשת אדומה והיא נראתה מצחיק. כשהתקרבה אל הכלי, התעוותו פניה ולחייה התעגלו והתנפחו.

בכל פעם שהטילה את ראשה לאחור, פניה של ילדת הסמובר נמתחו מעלה והן נעשו זערוריות יותר ויותר. ואז, מתוך החלק האחורי של ראשה החל לצמוח ראש נוסף. רק הפוך ועם הסנטר כלפי מעלה.

"שלום, מה שלומך היום?" קראתי את שפתיה כשהיא דיברה אל בבואתה. היא חרצה לשון לעומתה, החליקה אותה מימין לשמאל וחייכה חיוך רחב, צלול ומידבק, שהעלה חיוך גם על שפתי.

הילדה הקטנה שלי תהיה בקרוב בת עשר! בחיי, איך שהזמן טס, חשבתי לעצמי. היא כבר מדריכה בתנועת הפיונירים1 בבית הספר, אבל כשנדמה לה שלא מסתכלים, היא אוהבת לעשות פרצופים ולהתנהג כאילו היא בת שש!

"סופיה, את שוב עושה פרצופים מול הסמובר כמו קוף קטן?" שאל יקוב בעלי שהופיע בפתח הסלון וקלקל את כל המשחק. לא ציפיתי שיתעורר מוקדם כל כך. יקוב עבד יום ולילה כמהנדס הראשי של בית חרושת ענקי לעיבוד עץ. פעם הוא ניסה להסביר לי למה הוא תמיד עייף כל כך ולמה בקושי יש לו זמן לבלות עם סופיה ואיתי. "המדינה הצעירה שלנו זקוקה להרבה חומרי בניין כדי לבנות את המפעלים, את מסילות הברזל ואת בתי התרבות שלה. וזאת האחריות האישית שלי שהמפעל יוכל לספק כמה שיותר עץ עבור כל הקונסטרוקציות הכבירות האלה."

לרוב כשהיה חוזר הביתה עם עלות השחר, היה נרדם על ספסל העץ שליד הכיריים במטבח, עטוף במעיל גדול וכבד מעור כבש, ידו מתחת לראשו, ואנחנו היינו הולכות על קצות האצבעות ומדברות בלחש. לעתים קרובות ידיו היו קרות כל כך, כואבות ומלאות חתכים ושבבים מהניסור המתמיד של קורות העץ, עד כדי כך שהוא אפילו לא היה מסוגל לחתוך את האוכל שלו כמו שצריך. הייתי צריכה לחתוך עבורו לחתיכות קטנות את תפוחי האדמה, את הבשר ואת הלחם. לפעמים יכולתי לדעת עד כמה הוא כאוב רק מהדרך שבה נשך את שפתיו, אבל אז, משהבחין במבטי המודאג, התעקלו שפתיו לחיוך עדין.

פתחתי בשקט את הדלת ונכנסתי לאפלולית של ה"סני" - החדר הקטן שלנו בכניסה - והקשבתי לשיחתם בסלון.

"אני אוהבת לדמיין שהילדה הזאת אמיתית..." מלמלה סופיה אל אביה, רגוזה. ברור שהיא לא אהבה כלל שקוראים לה קוף.

"את אוהבת לדמיין? אז בואי נעשה קצת כיף ונדמיין ששנינו אמא שלך ונעשה משהו מועיל בבית!" אמר יקוב וצחק.

"איזה טיפשון אתה, אבא! איך תוכל להעמיד פנים שאתה אמא?" בתי צחקה לשמע הרעיון המגוחך. "הקול שלך שונה, הריח שלך שונה, השיער שלך שונה, ואתה הרבה יותר גבוה ממנה!"

אבל בעלי כבר התקדם בצעדיו הגדולים לעבר הקיר שמאחורי התנור, שם אחסנו את רוב המעילים, הכובעים והמגפיים. באחת הפינות שמרנו את שיירי העץ מהתנור ואת המטאטאים מעץ הלִבנה, אשר שימשו אותנו כדי לנקות את החצר האחורית. בפינה אחרת החזקנו דליים בגדלים שונים למים ולחלב פרה.

ואז הוא הרים את אחד מדליי החלב ואמר: "בואי נלך לחלוב את הפרה!"

הבחנתי בהבעה המבולבלת שנפרשה על פניה של סופיה וחייכתי.

"מה כיף בלחלוב פרה? ואתה לא יודע שזורקה נותנת רק לאמא לחלוב אותה? היא תנגח בך ותבעט בדלי!"

הסתקרנתי איך בדיוק בעלי תכנן להוליך שולל את זורקה, פרתנו השחורה־לבנה.

"את צודקת, סוניה,2 וזה אומר רק דבר אחד - אם אנחנו רוצים חלב, אנחנו מוכרחים להיהפך לאמא שלך!" סיכם יקוב בניצחון, רגע לפני שהחל לשיר בקול גבוה ודקיק כל כך, כמו חוד של מחט: "סוניה ואני משתקפים בסמובר, וכבר הרבה זמן כה חשוך בחוץ..." קרש רצפה אחד חרק, יקוב נענע את סופיה בתנועות ריקוד, בעודו שר את השיר המפורסם "ליד המֵחם של פאני גורדון", שבמקור מככבת בו מאשה במקום סוניה.

"אמרת שאני נראית כמו קוף? תסתכל על עצמך!" סופיה צווחה בהנאה.

"הו, חכי עד שתראי משהו."

חריקות קרש הרצפה פסקו לפתע.

"אבא, כמעט איבדתי שיווי משקל!"

"תסתכלי החוצה דרך החלון ואל תסתובבי עד שאגיד לך!" פקד יקוב, וסופיה צחקה.

ידעתי בדיוק על מה היא מסתכלת - על עץ התפוחים העתיק בגן הקטן שלנו, שהתמלא כולו בניצנים.

האביב, משום־מה, הגיע תמיד במפתיע. נראה שהחורף היה כאן רק אתמול וכי העצים עדיין עומדים בצינתם. סוסים רתומים לעגלות דהרו ברחוב בנשיפות אוויר קפואות. סופיה ואני בילינו בחורף שעות ארוכות יחד - נצמדנו ללבני התנור וסיפרנו סיפורים זו לזו.

אך עתה, משוחררים מכל תכריכי הקרח, שצְפו המים במרץ בנחל מול ביתנו. סיסים וסנוניות, ששבו מנדודיהם כשמזג האוויר התחמם, צייצו בקול רם מתחת לגגות. שאפתי עמוקות את ניחוח האוויר המבושם. היה זה יום ראשון, יום החופש של יקוב, ותכננו ללכת ליער שמאחורי ביתנו כדי לאסוף לדלי ניצנים ומיץ לִבנה.

לעתים היה יקוב נקרא לחזור למפעל בשל תקלה או בעיה, אבל למרבה המזל זה לא קרה, וברגע שחזרנו הביתה מהיער, סיננו את מיץ הלבנה דרך בד לדלי אחר, והורדנו אותו למרתף כדי שיצטנן. בדרך כלל בימי ראשון אחר הצהריים היו אֶחיו של יקוב ובני משפחותיהם באים לבקר אותנו בבית המרחץ המכונה "באניה", והדבר הראשון שעשינו מיד עם הגעתם היה לפנק אותם במיץ הקר והטעים.

הניצנים לעומת זאת היו שייכים לסופיה. היא נהגה לקחת אותם לבית המרקחת במרכז הכפר שלנו, לשפוך אותם משקית הבד האפורה אל המאזניים לשקילה, ואחר כך - הרוקח־הלא־מחייך־לְעולם היה נותן לה את כספה תמורת הסחורה בלי להביט בה. היא תמיד לקחה את המטבעות בידה וקמצה את אגרופה בחוזקה כדי שלא יאבדו חלילה. כי סופיה תמיד שכחה או איבדה דברים; היא מעולם לא זכרה לחבוש את הכובע לפני שיצאה מבית הספר ותמיד שכחה היכן הניחה את הצעיף. בחורף האחרון איבדה שני זוגות של כפפות צמר. לעתים קרובות נזפתי בה על שהיא כה חולמנית.

אני זוכרת שפעם אחת שכנה מבית העץ הצהוב שמולנו - אישה שמעולם לא ממש חיבבתי - הגיעה לשער ביתנו והתחילה לצעוק עלי ספק בצחוק בעודי נוזפת בבתי: "עזבי אותה בשקט, מריה! היא תמיד תאבד כל מה שלא קשור אליה! היא בדיוק כמו אנטיפקה!"

זה היה מביך מאוד, כיוון שהיה רק אדם אחד בעיירה בשם הזה והוא היה משוגע לגמרי - ילד מבוגר בהרבה מסופיה, שהתנהג כמו בן חמש. הוא היה מקפץ אגב הליכה, מטפס על עצים ואפילו מדבר לעצמו תוך כדי שהוא מטלטל את ראשו מצד לצד. הוא היה יושב על הספסל מחוץ לביתו וצופה בילדי השכונה משחקים מחבואים, ואז פתאום היה רץ אליהם ומנסה לתפוס אותם, והם היו נסים לכל עבר בצרחות.

יקוב סיפר לנו פעם שאנטיפקה לא תמיד היה ככה, שפעם הוא היה ילד נורמלי - לפני המהפכה ומלחמת האזרחים. אלא שאז פרץ הצבא הלבן לבית משפחתו, ואביו, אמו ואחיו הגדול נגררו החוצה, ונורו בחצר ביתם לנגד עיניו של אנטיפקה. הוא היה רק בן שש. הצבא הלבן עשה זאת בלי שום משפט או חקירה.

"אנטיפקה המסכן..." אמרה סופיה במבט מלא צער. "אבל למה הצבא הלבן ירה במשפחתו? מה הם עשו?"

"לצערי, סופיה, כשהזמנים חשוכים לא תמיד צריך לעשות איזו טעות כדי להיות מואשם במשהו. מספיק שמישהו יאמר שאת בוגדת או שאת תומכת באידיאולוגיה של האויב..."

"איזה מזל שאנחנו חיים במדינה קומוניסטית שבה מעשים כאלה לעולם לא יוכלו לקרות שוב!" אמרה בתי בביטחון מלא ונאנחה בקול גדול.

יקוב ליטף בעדינות את ראשה, והביט למרחק ובעיניו קורטוב של עצב.

"למה את קוראת לבת שלי אנטיפקה?" שאלתי את שכנתנו במחאה.

"אנטיפקה! אנטיפקה!" היא המשיכה לצעוק ומרטה את אחרוני עצבי. "זוכרת שרק בשבוע שעבר החזרתי לך מטפחת שהיא השאירה אצל איבנוב בבית?"

משכתי בכתפי ושלחתי לעברה מבט מזלזל. אחר כך זקפתי גו - כתפיים לאחור וראש מורם - וחזרתי הביתה. אמי לימדה אותי לשמור תמיד על גב זקוף.

"לפעמים כל מה שאת באמת צריכה לעשות זה לשמור על גב זקוף בלי לתהות מה את נושאת עליו... גם אם מבפנים את על סף דמעות - תמיד תעמידי פנים שהכול בסדר," היא אמרה לי פעם כשהתלוננתי על עמיתה שלי, מורה בבית הספר, לאחר ששוב ניסתה לריב איתי.

"לְמה את מתכוונת?" מלמלתי, מבולבלת.

"אני מתכוונת לכך ששמירה על גב זקוף צריכה להיות הגישה שלך לחיים. לא משנה מה - כל עוד את שומרת על גב זקוף - את שורדת ולא נעשית קורבן. השאר כבר יגיע מעצמו..."

היא לחצה את ידי והביטה בי במבט משונה כמו להדגיש שאמרה משהו חשוב. היא לא אמרה מילה נוספת, אבל תמיד אזכור את תחושת הנוחות והביטחון שמגעה הקל העניק לי.

*המשך הפרק בספר המלא*