נוכחות

הקדמה:

דבש

"בואי אלַי, קטנטונת," אמרה האישה הזקנה. שערה הלבן הארוך היה אסוף לכדור מהודק. מדי בוקר נעצה בו המוני סיכות.

שמלת הכותנה הרקומה הארוכה והאפודה הסרוגה שיוו לה מראה של אישה שכל חייה עוברים עליה בכתונת לילה. היא לקחה פרוסת לחם ומרחה אותה בדבש. סֶוָוה מיהרה אל נוֹנָה ולקחה את הפרוסה.

"שבי, קֵרידָה, תאכלי ותקשיבי לי. באו שכנים והזהירו אותי. הם נכנסים לבתים ולוקחים את כולם. לי לא אכפת, ממילא לא נשאר לי הרבה זמן. שיבואו, לחיים שלי כבר אין חשיבות."

סווה אכלה. ממרומי עשר שנותיה היא תפסה את חומרת המצב.

"אבל את ילדה ואת צריכה את החיים שלך. אז תברחי, שומעת? תחייכי הכי יפה שאת יודעת, תדלגי ברחובות כאילו לא קרה כלום, ותצאי מהעיר בדרך שאבא היה הולך בה לשדות, החוצה מהעיר, זוכרת? ושם תתחבאי ותינצלי. את כבר תדעי מה לעשות. את תדעי מה לעשות כי את ילדה חכמה מאוד־מאוד. כי את הבת של אבא שלך, גבר יוצא דופן, ושל אמא שלך, אישה נפלאה ואמיצה, זיכרונם לברכה. את מבינה מה שאני אומרת לך, איז׳יקָה?"

"כן, נונה."

"זוכרת את הדרך?"

"כן, נונה."

"יופי."

"אבל אז אני לא אראה אותך יותר!"

"עדיף ככה. אם תישארי איתי יתפסו אותך, ואלוהים יודע מה הם מתכננים לעשות בנו ובילדים... לא דברים טובים, לא דברים טובים. אני אוהבת אותך כמו את השמש, כמו את הים הכחול, אני אוהבת אותך כמו את שירת הציפורים בבוקר, כמו לחם בדבש. אני אוהבת אותך, ובגלל זה אני רוצה שתלכי עכשיו. קחי את זה איתך."

הזקנה נתנה בידי הילדה שקיק ובו כמה תכשיטים.

"תמצאי שם שתי שרשראות של אמא שלך, את הטבעות שלה ושלי, את הטבעות של הסבתא השנייה שלך, עליה השלום, כמה צמידים ושלוש סיכות. וקצת כסף, אפילו שהוא כבר לא שווה כלום. קחי גם את הלחם הזה, שיהיה לך מה לאכול כמה ימים. את ילדה חמודה, תמיד יהיה מישהו שייתן לך אוכל. מים תשתי מהמעיינות. תקפידי לשתות ולאכול, מבטיחה?"

"מבטיחה."

"זה ישמש אותך לסחר חליפין, מבינה, קֵרידָה? תני טבעת ותקבלי ארוחה. שימי את כל זה עמוק בכיסים ואל תפחדי לבזבז, צריך לחיות. אַת האוצר של המשפחה שלנו. לא נשאר לנו שום דבר אחר. אני מתחננת, הישארי בחיים. אני אוהבת אותך. כולנו אוהבים אותך, גם אני וגם המתים. מחוץ לעיר יהיה לך מה לאכול, לא הרבה יותר משפֹּה, אבל קצת יותר."

"ונסים?"

"נסים? סווה, כפרה שלי, אני לא יודעת איפה נסים, אבל לך נגמר הזמן. עכשיו רוצי, אהובת ליבי."

סבתה של הילדה אימצה אותה חזק לגופה. סווה נתנה עוד מבט אחרון בבית המלא אהבה וזיכרונות ושיננה אותו היטב. ליבה נחמץ בקרבה. אחר כך פתחה נונה את הדלת המובילה לרחוב משופע קלות. וסווה יצאה. בתחילה הלכה בצעד איטי, אך עד מהרה השתלט עליה טבעה והיא התחילה לדלג, כמנהגה תמיד.

אבל סווה היתה סקרנית, והיא רצתה לדעת אם גם הוריו של נסים אמרו לו דברים דומים ונתנו לו תכשיטים וכסף, אפילו שהוא כבר לא שווה כלום. אולי כל הילדים מהרובע ייפגשו שם, בשדות, בכיסים מלאים תכשיטים ושטרות. בעיני רוחה כבר ראתה את עצמה סוחרת עם ילדות אחרות: "איזו טבעת יפה! אני רוצה לקנות אותה, כמה היא עולה?" היא צעדה בראש מושפל, היא שמעה שאומרים שיש חיילים שעוצרים את מי שמעז להיישיר מבט לעיניהם. היא צימצמה את עצמה כמיטב יכולתה, ובניגוד לְמה שביקשה סבתה, פנתה לרחוב אֶגְנטיה. "רק עיקוף קטן," השקיטה את עצמה כשחלפה על פני מכוניות זרות ומשאיות מלאות חיילים. רק עיקוף קטן. בעוד כמה רחובות תמצא את ביתו היפה של נסים.

פתאום שמעה סווה אנשים מדברים בשפה הגרמנית שנואת נפשה. סווה אהבה את השפה שהוריה ונונה דיברו ואת הצרפתית שלמדה בבית הספר. היא לא דיברה איטלקית — השפה נשמעה פה ושם — אבל חיבבה אותה. אפילו היוונית נשמעה לה יפה, עם הרי״ש המתגלגלת בעדינות כזאת.

מישהו שאג פקודות. אבל הילדה החליטה להמשיך בדרכה, וזימזמה שיר כדי לקבל אומץ. ילדה יפהפייה: עור בהיר, עיניים חומות, שיער ערמוני אסוף בשתי סיכות דקות בצידי הפנים וקווצות שיער מנתרות על הכתפיים.

עכשיו היא ראתה את נסים בלוויית הוריו ואחותו הגדולה פולה. הם נראו מובסים. שישה חיילים הקיפו את קבוצת הנשים, הגברים והילדים שהארבעה היו בה והוליכו אותם צפונה.

"נסים!" היא קראה בצעקה חזקה ושקטה עד כמה שיכלה.

נסים זיהה את קולה והחל מיד לחפש אותה במבטו. כשגילה אותה לבסוף, סווה סימנה לו להצטרף אליה. הילד נד בראשו לשלילה: לא רוצה.

אם היא מוכרחה לברוח כדי להציל את נפשה, אז גם נסים, בייחוד עכשיו שהחיילים מובילים אותו ואת שכניו בגסות למרכז העיר. זה אף פעם לא סימן טוב כשאוספים אנשים, חשבה הילדה. בשנה הקודמת, כשזימנו לכיכר החירות את כל הגברים בני שמונה־עשרה עד ארבעים וחמש, בכלל זה אבא של נסים, לקחו אותם משם למחנות עבודה; כמה מהם מתו שעות מעטות אחרי שהגיעו לשם, מעומס העבודה, החום והמחסור באוכל.

"נסים!" צעקה סווה שוב.

הילד הרפה מידה של אחותו בת השש־עשרה והשתחל בין הקבוצה ההולכת וגדלה. הוא חמק מעיני החיילים והגיע לסווה.

"מה את עושה פה?"

"אתה מוכרח לבוא איתי. עכשיו."

היא לקחה את ידו בכוח. נסים המהוסס פנה אחורה אל הוריו לכמה רגעים. מבטו של אביו, אלי, פגש בשלו. נסים קרא את המסר בעיניו: אבא שלו מאשר שעליו לברוח. ובו בזמן הוא ראה איך אמו נפנית בחדות ומליטה את פניה ביד אחת. נראה שאביו תומך בה עכשיו.

"נלך קצת ואחר כך נרוץ, בסדר?" אמרה סווה.

"בסדר," אמר נסים בחוסר שכנוע.

הם רצו עכשיו אחוזי ידיים, מהר ככל שיכלו. הם הכירו היטב את הרחובות המרוצפים, והרפלקסים והגמישות של הילדים איפשרו להם לנתר ולא ליפול. איש לא ישים לב לשני ילדים קטנים מדלגים להם. רגיל שילדים זזים. אם מבוגרים מתחילים לרוץ, אז יש בעיה. מאחוריהם, רחוק יותר ויותר, הם עוד שמעו את השפה שהיתה זרה להם לחלוטין שנתיים קודם. האנשים שדיברו בשפה ההיא היו מפחידים מאוד. לפני הכול הבגדים שהם לבשו, בגדים בצבע מבהיל. והנשק שכולם נשאו, ברצועה או על החגורה, והקסדות שרצועותיהן הסתירו רק בקושי לסתות טורפות.

שלושה או ארבעה רחובות משם הבחין חייל גרמני בכוכב התפור על הז׳קט הקטן של נסים. האיש קרא מיד לילדים, וכיוון שהם לא ענו התחיל לרדוף אחריהם. אבל סווה ונסים הכירו את העיר ואת נפתוליה טוב מכל אדם אחר, כי שם שיחקו ונהנו בימים הטובים.

עכשיו שניהם רצו כמו מטורפים, והגרמני בעקבותיהם. השריקות והצעקות התגברו, וסווה חששה שלא יצליחו להימלט. היא דהרה עם נסים לחנות ספרים שהכירה. אביה נהג לפקוד את החנות בעבר ולחפש שם ספרי גיאוגרפיה; הוא היה מורה בבית הספר הצרפתי. הטורקי הזקן שהיה בעל החנות לא נמצא במקום, אולי יצא לקנות משהו, וסווה ניצלה את היעדרו ועלתה עם נסים בסולם המוביל לאגף הספרים הנדירים — שם הוחבאו אוצרותיה הגדולים ביותר של החנות: מהדורה ישנה מאוד של "עלובי החיים", כמה כרכים מכתבי ז׳אן־ז׳אק רוסו, וגם מפות שאחדות מהן מן המאה השבע־עשרה. משם משכה סווה את נסים לעליית הגג. היה שם מזרן ישן לשנת הצהריים ולחתול הגדול של החנות, שהעביר שם את רוב זמנו.

סווה ונסים גילו שם שני ילדים אחרים, שפופים באחת מפינות המזרן, אחוזים זה בזה, מבוהלים ודוממים. ילדים קטנטנים. בני שש וארבע אולי, חשבה סווה. סווה שאלה בלחש מה הם עושים שם, אבל נדמה שאף אחד מהשניים אינו מוכן להוציא הגה מפיו. מוטב ככה, חשבה סווה.

"עכשיו צריך לחכות ולא לעשות שום רעש," היא לחשה. "אסור לזוז, אסור לדבר, שום מילה, שום רחש."

שני הקטנים הינהנו.

"מה יקרה להורים שלי ולאחותי?" שאל נסים בקול נמוך.

"אמרתי לא לדבר. ההורים שלך ואחותך שמחים שברחת."

"אבל לא הספקתי להיפרד מהם."

"אתה תראה אותם שוב. לעת עתה אנחנו מוגנים. נונה אמרה שילד קטן שכל החיים עוד לפניו, מוכרח לחיות. וזה מה שאנחנו עושים, כמו החתול השמן הזה."

נסים פרץ בבכי חרישי. סווה אחזה בידו ואחר כך נשקה לו על לחיו.

"תקשיב לי, נסים, צריך לחכות. הם לוקחים את המשפחה שלך, אבל אני מבטיחה לך שיום אחד כולם יחזרו: אבא שלך, אמא שלך ופולה. אנשים הולכים למלחמה ואחר כך חוזרים הביתה. הנה, בשנה שעברה אבא שלך חזר מעבודות כפייה. זה מה שיקרה."

"אמא אמרה לי שאם יבואו לקחת אותנו, זה יהיה בשביל לרצוח אותנו."

"ואם כן, אז מה? אתה מעדיף להירצח עם המשפחה שלך או להישאר בחיים איתי?"

"לא יודע."

"אתה מעדיף לחיות, וגם ההורים שלך מעדיפים שתחיה. ועכשיו צריך לשתוק."

קולות הידהדו קרוב מאוד, אותם קולות ששמעו מקודם. החיילים סרקו את האזור. אחדים מהם נכנסו לחנות הספרים. סווה הצמידה את ידה לפיו של נסים ואחר כך, במבט, סימנה לשני האחרים לשמור על שתיקה מוחלטת. כל הארבעה היו קפואים כמו פסלים.

היא שמעה את אחד החיילים מתחיל לעלות. ליבה של סווה הלם בדהרה. גם נסים התקשה לשלוט בעצמו. היא החזיקה את ידו איתנות.

החייל זה עתה הבחין בסולם השני המוביל לעליית הגג.

"סמוך עלי," היא לחשה לנסים, "ותישאר פה."

סווה לקחה את החתול בידה האחת וירדה בסולם, בשיווי משקל רעוע, שלב אחר שלב. ברגע שהופיעה, החייל שנכנס אחז בזרועה. החתול נמלט מידיה של סווה, הצליח בקושי לנחות על רגליו ופלט יללת תלונה צורמת.

סווה לא צעקה. היא ניסתה להסביר שהיא גרה פה, אבל הגברים לא דיברו את שפתה.

הם לקחו אותה והיא הרגישה גאווה. גאווה על שהסיטה את תשומת ליבם מנסים, שנשאר שם למעלה, וגם מעט הקלה על שני הקטנים האחרים, אפילו שלא הכירה אותם. גם להם אין עסק עם הבריונים האלה. האם החתול כבר חזר אליהם?

החיילים לפתו את סווה בכוח כזה עד שלעיתים רגליה לא נגעו בקרקע. הם לקחו אותה לצומת רחובות גדול. שם היא ראתה טור של אנשים שהכירה: מוכר הלחם, אשתו, המורֶה מבית הספר היסודי, המורֶה שלה למוזיקה, חברה של אמה וילדיה, חברים מהלימודים, שכנים וכל המשפחה של נסים. אביו של נסים תלה בה מבט שואל. היא חייכה אליו והשפילה את ראשה בלי לנתק את קשר העין: הבן שלך ניצל. כשהחיילים לקחו אותה הם עזבו את החנות. כשיחזור מוכר הספרים לחנות, הוא ימצא שם את נסים ואת שני הקטנים.

קלאס

אי־השקט ניכר בפניהם, ועכשיו איש לא העז לדבר. סווה הביטה באחרים. על מה כולם חושבים? על מה שהשאירו מאחור — בית, דירה, זיכרונות מחיים מאושרים — או על מה שמצפה להם? מי יודע מה מצפה להם? אם לשפוט לפי פניהם של כמה מהם, לא משהו טוב, היא חשבה. הגרמנים צרחו בשפתם המחרידה בכל פעם שאחד הגברים, הנשים או הילדים התרחק מעט מהטור. נונה הזהירה אותה. "האנשים האלה לא מתכננים עבורנו משהו טוב." זו היתה דרכה לא להפחיד את הילדה ולא לומר לה: "האנשים האלה מאחלים לנו רק רע."

השמש חיממה את עפעפיה של סווה. ההרים, יפים כל כך, הזכירו לה שאי־אפשר לשנות את העולם כרצונך, ושגם הגרוע מנביאי הזעם לא יוכל לכְחול השמיים ולכוחו של העולם. גרמני איבד את סבלנותו מול אחד הילדים ופרץ בצרחות. הילד המבוהל, בן חמש אולי, התחבא בדמעות בזרועות אביו. גבר צעיר שהסיט את כובעו על ראשו הוצא מהטור וקיבל מכות רצח; ארבעה חיילים עטו עליו. הוא התרומם במאמץ, פניו שטופי דם, וחזר אל הטור ששם חיכתה לו אמו הזקנה הבוכייה. סווה נזכרה עכשיו באגדות שקראה לה נונה. יש מפלצות בעולם, ותפקידם של הילדים הוא לברוח מהן; כך היה תמיד.

העיר היתה כבושה זה שנתיים. כשהגיעו הכובשים הם החרימו את הבתים; הדיירים גורשו בן רגע ולא הורשו לקחת דבר, אפילו לא תמונות. מי שהתמזל מזלו מצא מקלט אצל קרובי משפחה, והאחרים גרו בכל מקום שהצליחו למצוא. אחר כך נבזזו ספריות וכמה בתי תפילה. כל שלל הביזה — מנורות, חנוכיות, ספרי תורה, סידורי תפילה, מסמכים שונים, ארכיונים — הועמס למשאיות עצומות ונלקח משם. איש לא ידע לאן או למה.

למרות כמה בהלות ומעצרים, הכול רצו להאמין שהם יהיו היוצא מן הכלל באירופה. אחרי הכול, רובם היו ספרדים או איטלקים במוצאם. אחר כך ראו תושבי העיר איך הכובש הגרמני מחרים את כל מלאי החיטה, הקמח, שמן הזית והטבק, ומדי יום פירות, ירקות, בשר ודגים. רק חזרו הדייגים לנמל, וכבר הוחרם פרי עמלם. נוצר שוק חשאי קטן. לא שוק שחור לסחורות אלא שוק של גמילות חסדים. אנשים תרמו זה לזה אורז, שעורה, קמח, שמן ודבש ששמרו במרתף. כל אחד עזר לחבריו, לשכניו ולזקנים. אנשים אכלו פחות, זה הכול. בייחוד המבוגרים, שהעדיפו לתת לילדים. "את עוד צריכה לגדול," אמרה נונה לסווה. הנשים התאימו את שיטות הבישול למציאות החדשה.

סווה הביטה בעיני המבוגרים הסובבים אותה. "הם רוצים לרצוח אותנו, הם רוצים לרצוח אותנו," היא כמו קראה באותן עיניים מבוהלות, כחולות, חומות וירוקות. "הם רוצים לקחת אותנו לאנשהו ולרצוח אותנו." הקצין המפקד על הפעולה ציווה עליהם לעמוד ולא לזוז. המבוגרים יותר התקשו עד מהרה. הצעירים כבר תמכו בהם.

ליבה של הילדה התקומם. הגורל האכזר הזה העציב אותה. היא ריחמה בעיקר על האחרים אבל גם על עצמה. במה הסתכמו חייה? האושר שבהשתייכות למשפחה נפלאה, קציצות הדגים ברוטב עגבניות ובצל, שמן זית שנכבש זה עתה עם לחם ומלח, חצילים מטוגנים, סופגניות בדבש, עדיין חמות, שעושות את האצבעות דביקות, הצבע הכחול הנפלא של השמיים שהולך ומווריד ואחר כך מזהיב לקראת גגות הבתים, הערבים הענוגים שהעבירה בגינת הבית בהאזנה לאביה מנגן רומנסות בגיטרה. נסים ידיד נפשה, החבר היקר מבית הספר, שהיא כבר מאוהבת בו. הם ישבו זה לצד זה בכיתה — הכיתה המעורבת היחידה בבית הספר, בגלל שיקולי מספר התלמידים — הקשיבו למורה מלמדת היסטוריה או לשון והחליפו ביניהם חיוכים קטנים ולפעמים ממתקים. אחר כך חזרו הביתה יחד, כל אחד וילקוטו על הגב, פנו כמו שותפים למזימה למסלולים אחרים מאלה שמובילים הביתה והלכו להשקיף על הים, ליהנות מהדייגים הנרגנים — כולם דיברו את שפתם, הספרדית העתיקה המהולה בהשפעות שונות — למתוח את מוכר המטאטאים ואת הקַצב, או פשוט לשחק בגולות או בקלאס ברחוב.

הרחוב. ששם נמצאה סווה עכשיו. היא נזכרה בפני אביה, קצת חמור סבר אבל טוב כל כך, אדם שהתקרח לפני שהספיק להזדקן, ובפני אמה המתוקה בעלת העיניים הכחולות הגדולות, ששערה הבלונדיני הזוהר אסוף במיומנות בסיכות מעוטרות פנינים מלאכותיות.

מה יישאר מסווה? האם יבוא יום ומישהו ייתקל בתמונה שלה, צעירה יותר, מוקפת קרובים, או בתמונה מבית הספר, תלמידה טובה בחולצת התחרה שסבתה יעצה שתלבש, כי תמונות נשארות וצריך תמיד להיות "במיטבך" כשמצלמים אותך? אחרי שהחיילים יורו לקבוצה שלהם להתקדם אל מקום לא נודע, אחרי שכולם יירצחו, הגומה הקטנה בלחיָיה השמאלית תיעלם מזיכרון העולם, וכך גם חלומותיה — לייצר כובעים אופנתיים ולהגיע לפריז ביום מן הימים. אם נסים יינצל, כמובן, והיא עשתה הכול כדי שכך יהיה, הוא יזכור אותה. הוא לא ישכח שום דבר, לעולם לא. כמו שהיא אוהבת אותו גם הוא אוהב אותה, וסווה ידעה זאת. הם אמרו את זה ואפילו הבטיחו שיאהבו לתמיד, יתחתנו, ויהיה להם בית יפה והמון ילדים. היא תהיה מדאם אלישבע סרגוסי.

היא עצמה עיניים וביקשה כמה בקשות מההוא שמחליט על הכול, כפי שנונה קראה לו. קודם כול שישגיח על נסים, שאיש לא ימצא אותו במחבוא, שיישאר בחיים, שהרעים לא יתקרבו אליו. וגם שנונה לא תסבול. סווה המרתה את פיה, אבל היא לא התחרטה על שום דבר: נסים מוגן.

אחר כך ביקשה לא להיעלם לגמרי. אם יישאר ממנה רק דבר אחד, כמו הנשמה — סבתה דיברה איתה הרבה על הנשמה — אז לא הכול אבוד. אפילו חתיכת נשמה קטנטנה תספיק.

החיילים חזרו לנבוח פקודות בקולם הברוטאלי. הקבוצה הצטוותה שוב להתקדם. עמדו לצידם כלבים ענקיים, חסרי סבלנות, שנראו צמאים לדם. כלבים, חשבה סווה, כדי להפחיד אותם עוד יותר.

פתאום הבחינה על הארץ בסימני משחק קלאס מצוירים בגיר. היא עצמה ציירה אותם כמה ימים קודם לכן, לפני שנסים הרחיק אותה משם: "ההורים שלי אומרים שאסור להשתהות עכשיו ברחוב. זה נהיה מסוכן," הוא המתיק סוד איתה.

סווה נטשה אז את הקלאס. נסים מיהר בחזרה לביתו, והיא לביתה. ביום ההוא היא אכלה לחם בדבש והרגישה בפעם הראשונה עד כמה נונה רצינית.

סווה הסתכלה על הקלאס. היא יצאה מטור האנשים וניצבה מול הריבוע הראשון. היא ניתרה לתוכו ברגליים מוצמדות. אחר כך התקדמה בדילוגים בשלושת הריבועים הבאים. חייל ראה אותה, שאג עליה וסימן שתחזור אל האחרים.

אבל סווה החליטה ששני הדברים הכי יקרי ערך בעולם הזה הם השמחה והאומץ להיות מי שאת. היא ילדה, ולא בא בחשבון להפנות עורף לזה. עוד דילוג. האקדח התקרב באופן מסוכן והשאגות התעצמו. "לא," היא אמרה לעצמה, "הוא לא יעשה עלי רושם. אני ארים את הראש. אני אתנגד, בשביל עצמי ובשביל האחרים פה, שלא יכולים. אני אהיה חזקה, כי אמא אמרה לי פעם שצריך לשמור על ראש מורם תמיד." הילדה הציבה את שתי רגליה בריבועים שבע ושמונה, מתחת ל"שמיים" שבחצי העיגול העליון.

אנשים בטור התחילו לצעוק: "סווה, בואי חזרה, עצרי!" האופָה, מוכר הצבעים, אמא של נסים. וגם אחרים אולי. קולותיהם נבלעו בקולות החיילים ובנביחות הכלבים.

"אני המשפחה שלי, אני העם שלי, אני ההרים האלה ואני השמיים הכחולים," היא חשבה. "לא אתכחש לְמה שאני." סווה הישירה מבט אל עיני החייל, מבט עז ויציב, ובעודה אומרת לעצמה, "עשֵֹה שיישאר משהו ממני, איזשהו חלק," קיבלה כדור ישיר בראשה.

אדום על תרשים הקלאס.
שמיים וארץ.

מה שקרה לאחרים. קצת אחר כך. במקום אחר.
אלישבע מוֹסקָטוֹ.