הבלתי מושלמים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הבלתי מושלמים
מכר
מאות
עותקים
הבלתי מושלמים
מכר
מאות
עותקים

הבלתי מושלמים

4.2 כוכבים (20 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2844מקורי
ספר מודפס
6978.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
ספר קולי
2844מקורי
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: The Imperfects
  • תרגום: ורד רוזן
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מאי 2023
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 327 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 27 דק'
  • קריינות: דורון זילברבוך
  • זמן האזנה: 14 שעות ו 10 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

שלושה אחים ממשפחה לא מתפקדת נאלצים להתאחד זה עם זו, ועם אימם הבעייתית, כשסבתם המסתורית והאקסצנטרית, הלן, מתה ומשאירה להם ירושה מפתיעה: יהלום פלורנטין - יהלום ענק ונדיר שהיה שייך למשפחת הקיסרות האוסטרו־הונגרית ונעלם בתחילת המאה העשרים. בני המשפחה ההמומים יוצאים לגלות כיצד הגיע היהלום ההיסטורי לידיה של הלן, ובדרך מגלים כמה מעט הם ידעו על סבתם ואיזה סיפור מרתק טמון בעברה. בדרך לפענוח החידה, השלושה מתמודדים כל אחד עם בעיותיו: בק, שסולקה מבית הספר למשפטים ועובדת בעבודה לא מספקת; אשלי, שמגלה שבעלה נאשם בפלילים ועתיד לאבד את עבודתו ואת כל כספם; וג'ייק, שנאבק במחסום יצירתי שמונע ממנו לכתוב את הסרט הבא שלו, אחרי שסרטו הקודם יצר קרע בינו לבין בנות המשפחה.

הבלתי מושלמים הוא רומן נוגע ללב ומשעשע לפרקים על משפחות ועל הפגמים שמאחדים אותן. הוא שואב השראה מהסיפור האמיתי על יהלום פלורנטין שנעלם אחרי מלחמת העולם הראשונה ועקבותיו לא נודעו עד היום. זהו ספרה השני של איימי מאיירסון. קדם לו 'חנות הספרים של האתמול,' שיצא בהוצאת כתר, תורגם ל־11 שפות והיה רב־מכר.

 "סאגה משפחתית מרתקת". גוד מורנינג אמריקה

"רומן עוצמתי... קוראים שמוקירים דמויות ריאליסטיות, דינמיקות משפחתיות ואת כוחה של ההיסטוריה ייהנו ממנו". לייבררי ג'ורנל

פרק ראשון

וינה, 1918

היא כותבת ביומן כדי לשכוח לא פחות מאשר כדי לזכור. היא כותבת כדי לזכור את טעם פיו של אישטבָן, את צליל צחוקו הרועם. כדי להנציח את הנדרים שנדרו זה לזה, שהיו אמיתיים גם אם לא נאמרו בפני האל. היא כותבת כדי לשכוח איך זה הסתיים באלימות. כדי לגרש מהזיכרון את מנוסתה עם הילדים בעוד הוא נשאר לבדו להילחם בהמון הגועש.
המילים שלה מהירות ומבולבלות. הן לא נועדו להיקרא, לתעד את סופו של עידן, את נפילתה של קיסרות, את קריסתו של סיפור אהבה. הן נכתבות בשבילה, ברגע הזה, בשעות הבוקר המוקדמות כשכל האחרים בארמון ישנים, וכך נודדות מחשבותיה אל אישטבן ואל הילד שהיא נושאת בתוכה.
היא נתקעת באמצע המשפט לקול צעדים המתקרבים אל חדרה. המחשבה הראשונה שלה היא שהאנשים עם הרובים חזרו. בלב הולם היא מצמידה את היומן לחזהּ. אור חודר פנימה מהמסדרון כשחרטום של מגף נכנס לתוך חדר השינה שלה. היא נאחזת ביומן כאילו הזיכרונות שלה מאישטבן יוכלו להגן עליה. זהו זה, היא חושבת. האנשים עם הרובים ישיגו אותה הפעם.
גבר צנום נכנס לחדרה, פניו מוארות מאחור באור החיוור מהמסדרון, שמטיל צל על תווי פניו. כשהוא מתקרב הוא מסמן לה להישאר בשקט.
"אנחנו חייבים ללכת." הגרמנית שלו רהוטה, אריסטוקרטית, מוכרת. "אנחנו חייבים לצאת עכשיו."
הוא מתקרב עוד והיא רואה את קווי המתאר של אוזניו, הבולטות כאוזני ילד.
"הוד מלכותך?" גופה נרגע, ואז מתכווץ באי נוחות חדשה. הוא איש עדין, הקיסר הזה. נאמן לכתר ולאשתו. ובכל זאת, הוא לא אמור להיות בחדר השינה שלה.
היא מניחה את היומן על המיטה וקמה מהר מדי, ואז נאלצת שוב להתיישב. עכשיו היא אמורה כבר להיות רגילה להתנפחות בטנה, לאופן שבו תנועות פתאומיות שולחות כאב לאגן, אבל בכל בוקר היא חווה את זה מחדש, את הסוד שלא תוכל להסתיר עוד זמן רב.
פניו של הקיסר תמיד מפתיעות אותה. עיניו העצובות. השפם העבות שנראה שהאיש צעיר מכדי שיצמיח אותו. הוא נראה צעיר באופן בלתי אפשרי כעת, כשהוא מניח יד על כתפה. המגע מקפיץ אותה, והוא נרתע כאילו הוא עלול להידבק במשהו. הוא יודע. ברור שהוא יודע. הקיסרית כנראה סיפרה לו. רק אתמול, כשהקיסרית הופיעה בחדר הילדים, היא קמה והחצאית שלה הסגירה את קו המתאר של בטנה העגולה. היא ראתה את האמת מכה בפניה של הקיסרית. את מבט החלחלה לנוכח היותה הרה אבל לא נשואה. את תחושת הבגידה.
"המכונית מחכה. אנחנו חייבים לצאת עכשיו." הוא מסמן לה שתזדרז.
לאחר שהיא יוצאת אחריו למסדרון, היא קולטת שהיא לובשת רק כותונת לילה, ושהשאירה את היומן שלה על המיטה.
היא מסתובבת אחורה לעבר החדר. "אני צריכה מעיל."
"קחי את שלי." הוא מרים את הז'קט השחור מכתפיו וכורך אותו סביבה, הצמר עבה וכבד. הוא מאותת לה ללכת לפניו לאורך המסדרון המואר באור קלוש.
"הילדים," היא אומרת כשהם חולפים על פני חדר הילדים.
הוא דוחק בה שתמשיך ללכת. הפחד מפיח רוח חיים באיבריה ומניע אותה קדימה.
מסדרונות הארמון דוממים באופן מוזר. כך היו מאז שהגיעה. הזקיפים חזרו להונגריה, והז'נדרמים של הארמון התפזרו בווינה. שומרי הראש, חרף נדרי הנאמנות־לכל־החיים שנדרו, נטשו את עמדותיהם. המשרתים, החדרניות, שומרי הסף, כולם הסתלקו. את מקומם תפסו צוערים, מעטים יותר וצעירים יותר מקודם. שניים מהגברים הצעירים האלה מחכים ליד הדלת המובילה לחצר. ארבעה נוספים ניצבים לרגלי המדרגות, שם ממתינה מכוניתו האישית של הקיסר. היא מעולם לא נסעה בה לפני כן.
השמיים מתבהרים עם עלות השחר, מכוסים בערפל שגורם לחצר האבן האפורה להיראות כמו ציור, קצת מטושטש ורומנטי. הקיסר יורד במדרגות, והיא יורדת בעקבותיו כסהרורית.
אחד הצוערים פותח את דלת המכונית, מוכן לסייע לה להיכנס למושב האחורי. הנהג בוהה קדימה כאילו הוא מכני כמו המנוע. היא ניגשת למכונית, אך הקיסר נעצר כמה צעדים מאחוריה. היא מביטה בו ומבינה שהיא אמורה לעזוב לבדה.
"לא, בבקשה," היא מתחננת. המצב מתבהר. המשפחה לא צריכה לעזוב, עדיין לא. רק היא. היא מתחננת ומסרבת לידו המושטת של הצוער. בבקשה, אל תכריחו אותה ללכת. הילדים, היא אוהבת אותם. הם זקוקים לה.
הצוער מביט בהיסוס בקיסר, וזה נד בראשו ורומז לו שלא יכריח אותה להיכנס למכונית.
בימים אלה היא מתעייפת בקלות. ריצה אחר הילדים ברחבי חדר הילדים או טיול מתחת לפרגולות של הגנים הפרטיים מותיר את גופה עייף מכדי לישון. הסירוב שלה להיכנס למכונית מסתיים במהירות. היא מושיטה יד לצוער. הוא בוהה בה, הנער בעל הפנים הצעירות והרעננות, והיא יודעת מה הוא חושב. מה יקרה לה? ולכך היא מוסיפה, מה יקרה לילד שבקרבה?
ברגע שהיא יושבת, הצוער סוגר את הדלת ומתרחק. לפני שהנהג מפעיל את המנוע, הקיסר מתקרב אל המכונית שגגה פתוח. רק הבוקר הקר והלח מפריד בינה ובין הקיסר. הוא מהסס, והיא נזכרת שהיא עדיין לובשת את המעיל שלו. היא מתחילה לפשוט אותו מעליה.
"שיישאר אצלך," הוא אומר.
היא כורכת את המעיל בחוזקה סביב גופה.
"יש לך לאן ללכת?"
"יש לי בן דוד." היא לא פגשה את בן הדוד מזה חמש שנים, מאז שקיבלה את העבודה בארמון. הוא קרוב המשפחה היחיד שלה, בן הדוד הזה. הוא ייתן לה מחסה בביתו, כי היא לא תשאיר לו ברירה.
בזמן שהם בחוץ, השמיים מתבהרים לצבע אפרסק לאורך האופק. המראה צופן בחובו הבטחה ליום חדש, אבל אין לה הרבה תקוות לגבי היום הזה ולגבי היום שיבוא אחריו. היא יודעת שלא תראה שוב את הילדים. הם יניחו שנטשה אותם, כמו שעשו כל האחרים. היא נועצת מבט בפניו של הקיסר המביעות רגשות מנוגדים, ויודעת שהוא לא ישקול מחדש את הדברים. אחרי הכול, זו לא הייתה החלטה שלו. זו הייתה החלטה של הקיסרית. הוא אולי שולט בקיסרות המתפוררת, אבל במשימה הזו הוא רק השליח.
בתנועות נמהרות הוא מושיט יד לכיסו הימני ומתקרב אליה, כשהוא אוחז במשהו גדול.
"קחי את זה," הוא אומר, מתכופף אל תוך המכונית ותוחב את ידו לכיס מעילו שהיא עדיין לובשת.
היא לא רואה מה הוא נתן לה, רק מרגישה את משקלו של החפץ. הוא כבד. מתכתי. מכביד על ירכהּ. הקיסר מתרחק, והנהג מתניע את המכונית. המכונית מקפצת על דרך החצץ לעבר השער המזרחי. היא מעיפה מבט אחורה. העצים המעטרים את הכביש יוצרים מנהרה שהקיסר ניצב בקצהָ, ממתין מול ארמונו הצהוב ורחב הידיים. הוא לא מנופף בידו. הוא לא מסתובב והולך משם. היא מביטה בו עד שהארמון נעלם משדה הראייה שלה. רק אז היא מכניסה יד לכיסה כדי לגלות מה הוא נתן לה.

עוד על הספר

  • שם במקור: The Imperfects
  • תרגום: ורד רוזן
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מאי 2023
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 327 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 27 דק'
  • קריינות: דורון זילברבוך
  • זמן האזנה: 14 שעות ו 10 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
20 דירוגים
8 דירוגים
9 דירוגים
2 דירוגים
1 דירוגים
0 דירוגים
27/12/2023

נהניתי מהספר. מעט מאד ידעתי על יהלומים וגלגוליהם, וההסטוריה שהם נושאים עימם. הספר גם מאיר את השואה מזוית שונה,מבלי לעסוק בשואה. אהבתי את עיצוב הדמויות שהיה אמין בעיני. ממליצה על הספר שהיה יכול להפוך לקיטש מוחלט( יש בו מידה מסויימת מזה), ויחד עם זה נשאר אמין. מן הראוי להפוך את הספר לסרט.

2/11/2023

מעולה!!! כתוב נפלא מלא רגש ומתח. עם הומור נפלא וכל כך אמין. מומלץ ביותר

26/8/2023

נפלא

17/8/2023

קריא ונחמד

11/8/2023

רומן טוב נהנתי

7/6/2023

גיבורים בלתי מושלמים אבל הספר מושלם

6/6/2023

מרתק

20/3/2024

למרות שהעלילה על פניו נשמעת מרתקת הספר לא מצליח להתרומם ולרגש, בכל אופן אותי, הרגשתי שגם העלילה וגם והדמויות מיגעות ואפילו קצת משעממות, ובאופן כללי הסיפור קצת נמרח

24/9/2023

אהבתי. למרות שקטעים בעלילה לא תמיד אמינים ומשכנעים, בכל זאת מענין וריתק אותי עד הסוף

5/9/2023

רומן משפחתי מעניין

16/8/2023

ספר מעניין מאוד. שזירת הסיפורים ההיסטוריים ברקע העלילה מוסיפים עניין ויוצרים תחושה שהסיפור אכן התרחש במציאות.

14/8/2023

אתחיל מהצד החיובי: ספר מעניין ואפילו מותח נוגע ביחסים המורכבים במשפחה ובמורכבות הגדולה כל כך של יחסים בין אחים. בהיבט ההיסטורי מגלה דברים פחות ידועים כמו חמישים הילדים שהובאו לארה״ב ונשלפו ממש מציפורני הנאצים. מצד שני: קצת יותר מדי עיסוק ביהלום המפורסם וסיום מאכזב למדי.

30/7/2023

ספר נחמד מעניין וקליל, בסוף הייתי ממש מרותקת, ממליצה

18/6/2023

הספר כתוב טוב, הדמויות מעוצבות היטב ומעניינות, העובדות בעלילה לא תמיד משכנעות אבל בסך הכל סיפור קריא ומעניין. נהניתי לקרוא.

18/7/2023

הדמויות ממש מעצבנות. שמו של הספר מזהיר שמדובר באנשים בלתי מושלמים, אבל זה יותר מזה. רואים שנעשה מחקר מעמיק והסיפור רחב יריעה אך הוא גם מציק וקשה להיקשר לדמויות. לא אמליץ עליו.

18/9/2023

התחלה מבטיחה בהמשך העלילה הופכת מיגעת

הבלתי מושלמים איימי מאיירסון

וינה, 1918

היא כותבת ביומן כדי לשכוח לא פחות מאשר כדי לזכור. היא כותבת כדי לזכור את טעם פיו של אישטבָן, את צליל צחוקו הרועם. כדי להנציח את הנדרים שנדרו זה לזה, שהיו אמיתיים גם אם לא נאמרו בפני האל. היא כותבת כדי לשכוח איך זה הסתיים באלימות. כדי לגרש מהזיכרון את מנוסתה עם הילדים בעוד הוא נשאר לבדו להילחם בהמון הגועש.
המילים שלה מהירות ומבולבלות. הן לא נועדו להיקרא, לתעד את סופו של עידן, את נפילתה של קיסרות, את קריסתו של סיפור אהבה. הן נכתבות בשבילה, ברגע הזה, בשעות הבוקר המוקדמות כשכל האחרים בארמון ישנים, וכך נודדות מחשבותיה אל אישטבן ואל הילד שהיא נושאת בתוכה.
היא נתקעת באמצע המשפט לקול צעדים המתקרבים אל חדרה. המחשבה הראשונה שלה היא שהאנשים עם הרובים חזרו. בלב הולם היא מצמידה את היומן לחזהּ. אור חודר פנימה מהמסדרון כשחרטום של מגף נכנס לתוך חדר השינה שלה. היא נאחזת ביומן כאילו הזיכרונות שלה מאישטבן יוכלו להגן עליה. זהו זה, היא חושבת. האנשים עם הרובים ישיגו אותה הפעם.
גבר צנום נכנס לחדרה, פניו מוארות מאחור באור החיוור מהמסדרון, שמטיל צל על תווי פניו. כשהוא מתקרב הוא מסמן לה להישאר בשקט.
"אנחנו חייבים ללכת." הגרמנית שלו רהוטה, אריסטוקרטית, מוכרת. "אנחנו חייבים לצאת עכשיו."
הוא מתקרב עוד והיא רואה את קווי המתאר של אוזניו, הבולטות כאוזני ילד.
"הוד מלכותך?" גופה נרגע, ואז מתכווץ באי נוחות חדשה. הוא איש עדין, הקיסר הזה. נאמן לכתר ולאשתו. ובכל זאת, הוא לא אמור להיות בחדר השינה שלה.
היא מניחה את היומן על המיטה וקמה מהר מדי, ואז נאלצת שוב להתיישב. עכשיו היא אמורה כבר להיות רגילה להתנפחות בטנה, לאופן שבו תנועות פתאומיות שולחות כאב לאגן, אבל בכל בוקר היא חווה את זה מחדש, את הסוד שלא תוכל להסתיר עוד זמן רב.
פניו של הקיסר תמיד מפתיעות אותה. עיניו העצובות. השפם העבות שנראה שהאיש צעיר מכדי שיצמיח אותו. הוא נראה צעיר באופן בלתי אפשרי כעת, כשהוא מניח יד על כתפה. המגע מקפיץ אותה, והוא נרתע כאילו הוא עלול להידבק במשהו. הוא יודע. ברור שהוא יודע. הקיסרית כנראה סיפרה לו. רק אתמול, כשהקיסרית הופיעה בחדר הילדים, היא קמה והחצאית שלה הסגירה את קו המתאר של בטנה העגולה. היא ראתה את האמת מכה בפניה של הקיסרית. את מבט החלחלה לנוכח היותה הרה אבל לא נשואה. את תחושת הבגידה.
"המכונית מחכה. אנחנו חייבים לצאת עכשיו." הוא מסמן לה שתזדרז.
לאחר שהיא יוצאת אחריו למסדרון, היא קולטת שהיא לובשת רק כותונת לילה, ושהשאירה את היומן שלה על המיטה.
היא מסתובבת אחורה לעבר החדר. "אני צריכה מעיל."
"קחי את שלי." הוא מרים את הז'קט השחור מכתפיו וכורך אותו סביבה, הצמר עבה וכבד. הוא מאותת לה ללכת לפניו לאורך המסדרון המואר באור קלוש.
"הילדים," היא אומרת כשהם חולפים על פני חדר הילדים.
הוא דוחק בה שתמשיך ללכת. הפחד מפיח רוח חיים באיבריה ומניע אותה קדימה.
מסדרונות הארמון דוממים באופן מוזר. כך היו מאז שהגיעה. הזקיפים חזרו להונגריה, והז'נדרמים של הארמון התפזרו בווינה. שומרי הראש, חרף נדרי הנאמנות־לכל־החיים שנדרו, נטשו את עמדותיהם. המשרתים, החדרניות, שומרי הסף, כולם הסתלקו. את מקומם תפסו צוערים, מעטים יותר וצעירים יותר מקודם. שניים מהגברים הצעירים האלה מחכים ליד הדלת המובילה לחצר. ארבעה נוספים ניצבים לרגלי המדרגות, שם ממתינה מכוניתו האישית של הקיסר. היא מעולם לא נסעה בה לפני כן.
השמיים מתבהרים עם עלות השחר, מכוסים בערפל שגורם לחצר האבן האפורה להיראות כמו ציור, קצת מטושטש ורומנטי. הקיסר יורד במדרגות, והיא יורדת בעקבותיו כסהרורית.
אחד הצוערים פותח את דלת המכונית, מוכן לסייע לה להיכנס למושב האחורי. הנהג בוהה קדימה כאילו הוא מכני כמו המנוע. היא ניגשת למכונית, אך הקיסר נעצר כמה צעדים מאחוריה. היא מביטה בו ומבינה שהיא אמורה לעזוב לבדה.
"לא, בבקשה," היא מתחננת. המצב מתבהר. המשפחה לא צריכה לעזוב, עדיין לא. רק היא. היא מתחננת ומסרבת לידו המושטת של הצוער. בבקשה, אל תכריחו אותה ללכת. הילדים, היא אוהבת אותם. הם זקוקים לה.
הצוער מביט בהיסוס בקיסר, וזה נד בראשו ורומז לו שלא יכריח אותה להיכנס למכונית.
בימים אלה היא מתעייפת בקלות. ריצה אחר הילדים ברחבי חדר הילדים או טיול מתחת לפרגולות של הגנים הפרטיים מותיר את גופה עייף מכדי לישון. הסירוב שלה להיכנס למכונית מסתיים במהירות. היא מושיטה יד לצוער. הוא בוהה בה, הנער בעל הפנים הצעירות והרעננות, והיא יודעת מה הוא חושב. מה יקרה לה? ולכך היא מוסיפה, מה יקרה לילד שבקרבה?
ברגע שהיא יושבת, הצוער סוגר את הדלת ומתרחק. לפני שהנהג מפעיל את המנוע, הקיסר מתקרב אל המכונית שגגה פתוח. רק הבוקר הקר והלח מפריד בינה ובין הקיסר. הוא מהסס, והיא נזכרת שהיא עדיין לובשת את המעיל שלו. היא מתחילה לפשוט אותו מעליה.
"שיישאר אצלך," הוא אומר.
היא כורכת את המעיל בחוזקה סביב גופה.
"יש לך לאן ללכת?"
"יש לי בן דוד." היא לא פגשה את בן הדוד מזה חמש שנים, מאז שקיבלה את העבודה בארמון. הוא קרוב המשפחה היחיד שלה, בן הדוד הזה. הוא ייתן לה מחסה בביתו, כי היא לא תשאיר לו ברירה.
בזמן שהם בחוץ, השמיים מתבהרים לצבע אפרסק לאורך האופק. המראה צופן בחובו הבטחה ליום חדש, אבל אין לה הרבה תקוות לגבי היום הזה ולגבי היום שיבוא אחריו. היא יודעת שלא תראה שוב את הילדים. הם יניחו שנטשה אותם, כמו שעשו כל האחרים. היא נועצת מבט בפניו של הקיסר המביעות רגשות מנוגדים, ויודעת שהוא לא ישקול מחדש את הדברים. אחרי הכול, זו לא הייתה החלטה שלו. זו הייתה החלטה של הקיסרית. הוא אולי שולט בקיסרות המתפוררת, אבל במשימה הזו הוא רק השליח.
בתנועות נמהרות הוא מושיט יד לכיסו הימני ומתקרב אליה, כשהוא אוחז במשהו גדול.
"קחי את זה," הוא אומר, מתכופף אל תוך המכונית ותוחב את ידו לכיס מעילו שהיא עדיין לובשת.
היא לא רואה מה הוא נתן לה, רק מרגישה את משקלו של החפץ. הוא כבד. מתכתי. מכביד על ירכהּ. הקיסר מתרחק, והנהג מתניע את המכונית. המכונית מקפצת על דרך החצץ לעבר השער המזרחי. היא מעיפה מבט אחורה. העצים המעטרים את הכביש יוצרים מנהרה שהקיסר ניצב בקצהָ, ממתין מול ארמונו הצהוב ורחב הידיים. הוא לא מנופף בידו. הוא לא מסתובב והולך משם. היא מביטה בו עד שהארמון נעלם משדה הראייה שלה. רק אז היא מכניסה יד לכיסה כדי לגלות מה הוא נתן לה.