ורד חצות

פתח דבר
אנהיטה

אני בת מאה היום. לא זו בלבד שהצלחתי לשרוד מאה שנים, אלא גם זכיתי לראות את האלף החדש.

כשהשחר עולה והשמש מתחילה לזרוח מעל הר קנצ'נג'ונגה מעבר לחלוני, אני שוכבת על הכרים ומחייכת לעצמי על הגיחוך המוחלט שבמחשבה על כך. אם הייתי רהיט, כיסא אלגנטי למשל, היו מתייגים אותי כענתיקה. היו ממרקים אותי, משפצים אותי ומציגים אותי לראווה כשכיית חמדה. לצערי, לא אלה פני הדברים כשמדובר במצבי האנושי, שלא השתבח כמו רהיט מהגוני במרוצת חייו. במקום זאת, גופי התדרדר לכדי שק אריג גס שמכיל אוסף של עצמות.

אם היה בי פעם "יופי" שזכה להערכה, הוא חבוי עכשיו עמוק בפנים. זאת החוכמה בת מאה שנים שחייתה על האדמה הזאת, וזה הלב שפעם כמלווה נאמן לכל רגש אנושי והתנהגות אנושית שאפשר להעלות על הדעת.

לפני מאה שנה, ביום זה בדיוק, הוריי, כדרכם של כל ההודים, נועצו באסטרולוג כדי שיחזה להם את עתידה של בתם התינוקת. אני חושבת שעדיין שמורה אצלי תחזיתו של מגיד העתידות בין החפצים המעטים של אימי שנשארו ברשותי. אני זוכרת שהם אמרו שאני אזכה להאריך ימים, אבל השנה הייתה 1900, ואני משערת שהוריי הניחו שזה אומר שבעזרת האלים אני אגיע לשנות החמישים לחיי.

אני שומעת נקישה קלה בדלת. זאת קיווה, המשרתת הנאמנה שלי, מביאה לי מגש עם תה מסוג אינגליש ברקפסט וכד קטן של חלב קר. שתיית תה כדרך האנגלים היא הרגל שמעולם לא הצלחתי להיגמל ממנו, אף על פי שאני חיה בהודו — שלא לדבר על כך שאני חיה בדרג'ילינג — בשבעים ושמונה השנים האחרונות.

אני לא עונה לנקישה של קיווה ומעדיפה בבוקר המיוחד הזה להישאר עוד זמן־מה לבדי עם מחשבותיי. אין ספק שקיווה תרצה לדבר על אירועי היום, תרצה להקים אותי, לרחוץ אותי ולהלביש אותי לפני שבני המשפחה יתחילו להגיע.

כשהשמש מתחילה לזרוח מעל העננים המכסים את פסגות ההרים המושלגות אני סורקת את השמיים בחיפוש אחרי התשובה שהתחננתי לקבל מהם בכל בוקר בשבעים ושמונה השנים האחרונות.

היום, בבקשה, אני מפצירה באלים, כי תמיד ידעתי, בכל שעה שחלפה מאז שראיתי בפעם האחרונה את ילדי, שהוא עדיין נושם אי־שם בעולם. אם היה מת, הייתי יודעת את זה בו ברגע, כפי שידעתי על זמן מותם של כל אלה שאהבתי בחיי.

עיניי נמלאות דמעות, ואני מפנה את ראשי אל שולחן הלילה לצד מיטתי ומביטה בתצלום האחד שלו שברשותי, בן שנתיים, מלאכי, יושב על ברכיי ומחייך. קיבלתי את התמונה מחברתי, אינדירה, יחד עם תעודת הפטירה שלו, כמה שבועות לאחר שהודיעו לי על מותו.

לפני יובלות, אני חושבת. האמת היא שגם בני הוא עכשיו אדם זקן. הוא יחגוג את יום הולדתו השמונים ואחת באוקטובר השנה. אבל גם בעזרת כוחות הדמיון שלי אינני מסוגלת לדמיין את מראהו כאיש זקן.

אני מפנה את ראשי מתמונתו של בני בהחלטיות, במחשבה שהיום מגיע לי ליהנות מהחגיגה שמשפחתי תכננה לי. אבל איכשהו, בכל האירועים האלה, כשאני רואה את בתי ואת ילדיה, ואת נכדיה, היעדרו של בני מזין את הכאב בליבי ומזכיר לי שהוא נעדר תמיד.

כמובן, הם מאמינים, ותמיד האמינו, שבני מת לפני שבעים ושמונה שנים.

"מאג'י, תראי, יש לך אפילו את תעודת הפטירה שלו! תני לו לנוח על משכבו," הייתה בתי מוּנה אומרת באנחה. "תיהני מהמשפחה החיה שיש לך."

אחרי כל השנים האלה אני מבינה שאני מאכזבת את מוּנה. ויש לה כמובן סיבה מוצדקת. היא רוצה להרגיש שאני מסתפקת בה. אבל ילד שאיננו הוא משהו שלעולם לא יהיה לו תחליף בליבה של אם.

ואשר להיום, בתי תקבל את מבוקשה. אני אשב בכיסאי ואיהנה מצפייה בשושלת שהולדתי. לא אשעמם אותם בסיפורים על ההיסטוריה של הודו. כשהם יגיעו בג'יפים המערביים המהירים שלהם, עם ילדיהם המשחקים בגאדג'טים המופעלים בסוללות, לא אזכיר להם איך אינדירה ואני רכבנו על סוסים בגבעות הסובבות את דרג'ילינג, שפעם חשמל ומים זורמים בכל בית היו נדירים, או איך קראתי ברעבתנות כל ספר ממורטט שיכולתי להניח את ידי עליו. הצעירים נרתעים מסיפורים כאלה על העבר. הם רוצים לחיות בהווה בלבד, בדיוק כמו שרציתי אני כשהייתי בגילם.

אני משערת שרוב בני משפחתי לא מצפים בהתרגשות לטוס מעל מחצית יבשת הודו כדי לבקר את סבתא־רבתא שלהם ביום הולדתה המאה, אבל אולי אני מחמירה איתם. חשבתי הרבה בשנים האחרונות ושאלתי את עצמי למה נדמה שהצעירים מרגישים לא בנוח בחברת הזקנים. הם יכולים ללמוד מאיתנו דברים רבים כל כך שיועילו להם. החלטתי שאי הנוחות שלהם נובעת מכך שנוכחותנו הפיזית השברירית מזכירה להם מה צופן להם העתיד. הם יכולים לראות, בעודם במלוא כוחם ויופיים, איך באחד הימים גם הם ייחלשו וידעכו. אבל הם לא יודעים מה הם ירוויחו.

איך הם יכולים להתחיל לראות מה בתוכנו? להבין איך נשמותיהם יצמחו, איך פזיזותם תתרסן ומחשבותיהם האנוכיות יתרככו בעקבות ניסיון חיים של שנים רבות?

אבל אני מבינה שזהו הטבע, על כל מורכבותו המפוארת. למדתי לקבל זאת.

כאשר קיווה נוקשת בשנית על דלתי, אני אומרת לה להיכנס. היא מדברת אליי בהינדית מהירה, ואני לוגמת מהתה ועוברת בראשי על שמותיהם של ארבעת נכדיי ואחד־עשר ניניי. אמנם אני בת מאה, אבל רוצה להוכיח שהשכל עדיין פועל כסדרו.

כל ארבעת הנכדים שהעניקה לי בתי נעשו גם הם הורים מצליחים ואוהבים. הם פרחו בעולם החדש שהביאה להודו העצמאות מהבריטים, וילדיהם המשיכו את המסורת. לפחות שישה מהם, עד כמה שאני זוכרת, הקימו עסקים משלהם או שהם בעלי מקצועות חופשיים. אולי זה נשמע אנוכי, אבל הייתי רוצה שאחד מצאצאיי יגלה עניין ברפואה וילך בעקבותיי, אם כי אני מבינה שאינני יכולה לקבל הכול.

בעוד קיווה עוזרת לי להיכנס לחדר הרחצה, אני חושבת על כך שמשפחתי זכתה במזל כפול, שֵׂכֶל טוב וקשרי משפחה עמדו לצידם, ויעברו כנראה עוד מאה שנים על הודו האהובה שלי לפני שמיליוני הרעבים ברחובותיה יזכו למענה כלשהו לצורכיהם האנושיים הבסיסיים. עשיתי כמיטב יכולתי לעזור במשך השנים, אבל אני מבינה שמאמציי היו רק טיפה בים של עוני וקיפוח.

בעודי יושבת בסבלנות בזמן שקיווה מלבישה אותי בסארי החדש שלי — מתנת יום הולדת ממונה, בתי — אני מחליטה לא לחשוב מחשבות ארציות כאלה היום. השתדלתי ככל שיכולתי לשפר את חייהם של אלה שחייהם נגעו בחיי, ועליי להסתפק בכך.

"את נראית יופי, מדאם צ'באן."

כשאני מסתכלת במראה אני יודעת שהיא משקרת, אבל אני אוהבת אותה בגלל זה. אצבעותיי נשלחות אל הפנינים הכרוכות סביב צווארי במשך שמונים שנה. בצוואתי, אני אוריש אותן למונה.

"הבת שלך מגיעה באחת־עשרה, ויתר בני המשפחה יהיו כאן כעבור שעה. איפה להושיב אותך עד אז?"

אני מחייכת אליה, מרגישה כמו כיסא מהגוני. "תוכלי להושיב אותי מול החלון. אני רוצה להסתכל על ההרים שלי," אני אומרת. היא עוזרת לי לקום, מכוונת אותי בעדינות אל הכורסה ומושיבה אותי.

"להביא לך משהו, מדאם?"

"לא. לכי למטבח עכשיו ותוודאי שהמבשלת שלנו מסתדרת עם תפריט ארוחת הצהריים."

אני מפנה את ראשי אל השמש, שמתחילה לזרום מבעד לחלונות הגדולים בביתי שעל ראש הגבעה. בעודי מתחממת בשמש כמו חתול אני נזכרת בחברים שכבר הלכו לעולמם ולא יצטרפו אליי היום לחגוג איתי. אינדירה, חברתי האהובה ביותר, מתה לפני יותר מחמש־עשרה שנה. אני מודה ומתוודה שזה היה אחד הרגעים הבודדים בחיי שנשברתי לגמרי והתייפחתי ללא מעצורים. אפילו בתי המסורה לא יכלה להתחרות באהבה ובידידות שהעניקה לי אינדירה. אף על פי שהייתה מרוכזת בעצמה והפכפכה, היא עמדה לצידי בשעה שנזקקתי לה יותר מכול.

אני שולחת את מבטי אל שולחן הכתיבה שניצב בגומחה מולי ולא יכולה שלא לחשוב על מה שחבוי במגירה הנעולה שבו. זה מכתב, המשתרע על יותר משלוש מאות דפים. הוא נכתב לבני האהוב ומספר את סיפור חיי מראשיתו. ככל שחלפו השנים התחלתי לחשוש שאשכח את הפרטים, שהם ידהו ויתפוררו במוחי, כמו סליל של סרט אילם ישן בשחור־לבן. אם, כפי שאני מאמינה עד היום, בני בחיים, ואם הוא ישוב אליי אי־פעם, ארצה שיוצג בפניו הסיפור של אימו ושל אהבתה הנמשכת אל בנה האבוד, ומהן הסיבות שבגללן נאלצתי להשאיר אותו מאחור...

התחלתי לכתוב את המכתב כשהייתי בגיל העמידה, וחשבתי שאני עלולה להילקח בכל רגע. והמכתב שוכב שם כמעט חמישים שנה, בלי שנגעו בו ובלי שקראו אותו, כי הוא מעולם לא בא לחפש אותי, ואני עדיין לא מצאתי אותו.

אפילו בתי אינה יודעת את סיפור חיי לפני בואה לעולם. לפעמים אני מרגישה אשמה על כך שמעולם לא סיפרתי לה את האמת, אבל אני חושבת שדי בכך שהיא זכתה באהבתי בעוד שזו נשללה מאחיה.

אני מעיפה מבט בשולחן הכתיבה, רואה בעיני רוחי את ערמת הדפים המצהיבים הטמונה בו ומבקשת מהאלים להנחות אותי. אחרי שאמות, מה שבוודאי יקרה בקרוב, זה יהיה נורא אם הוא ייפול לידיים הלא־נכונות. אני שוקלת כמה שניות אם עליי להצית אש ולבקש מקיווה להשליך לתוכה את הניירות. אבל לא. אני מטלטלת את ראשי. לעולם לא אוכל להביא את עצמי לעשות זאת, למקרה שבכל זאת אמצא אותו. עדיין יש תקווה. בסופו של דבר הגעתי לגיל מאה. אולי אחיה עד גיל מאה ועשר.

אבל בידי מי להפקיד את המכתב, בינתיים, למקרה ש...

אני סורקת במחשבתי את בני המשפחה לפי סדר הדורות. עוברת משם לשם, מקשיבה להדרכה. וכשאני מגיעה לשמו של אחד הנינים אני עוצרת.

ארי מאליק, הבן הבכור של נכדי הבכור, ויווק. אני מגחכת קלות כשהרטט חולף בשדרתי — הסימן שאני מקבלת מהנמצאים למעלה שמבינים הרבה יותר ממה שאני אוכל להבין אי־פעם. ארי, היחיד במשפחתי המורחבת שבורך בעיניים כחולות. מלבד בני האבוד האהוב.

אני מתרכזת כדי להיזכר בפרטים הנוגעים בו. עם אחד־עשר נינים, אני מנחמת את עצמי, כל אדם בגילי היה מתקשה לזכור. וחוץ מזה, הם מפוזרים היום על פני כל הודו, ואני רואה אותם לעיתים רחוקות.

ויווק, אביו של ארי, היה המצליח ביותר מבחינה פיננסית מבין נכדיי. הוא תמיד היה חכם, אם כי קצת משעמם. הוא מהנדס ומרוויח מספיק כדי להבטיח לאשתו ולשלושת ילדיו חיים נוחים מאוד. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, ארי התחנך באנגליה. הוא תמיד היה ילד מבריק, אם כי מה בדיוק הוא עשה מאז שעזב את בית הספר חמק ממני. היום, אני מחליטה, אני אגלה. אני אעקוב אחריו, ואני בטוחה שאדע אם האינסטינקט העכשווי שלי צודק.

לאחר ההחלטה הזאת אני חשה רגועה יותר כי אולי נמצא הפתרון להתלבטות שלי, ואני עוצמת עיניים ומרשה לעצמי לנמנם.

"איפה הוא?" לחשה סמינה מאליק לבעלה. "הוא נשבע לי שהוא לא יאחר," היא הוסיפה בעודה סוקרת את שאר בני המשפחה המורחבת של אנהיטה הנוכחים במלואם. הם התגודדו סביב הגברת הזקנה בטרקלין האלגנטי של ביתה, מרעיפים עליה מתנות ומחמאות.

"בלי פאניקה, סמינה," הרגיע ויווק את אשתו, "הבן שלנו יהיה כאן."

"ארי אמר שהוא יפגוש אותנו בתחנה בעשר כדי שנוכל להגיע יחד כמשפחה... אני נשבעת, ויווק, לבחור הזה אין שום כבוד למשפחה שלו, אני..."

"ששש... יקירתי, הוא צעיר עסוק, וגם ילד טוב."

"אתה חושב ככה?" שאלה סמינה. "אני לא כל כך בטוחה. בכל פעם שאני מתקשרת לדירה שלו, קול נשי אחר עונה לי. אתה יודע איך זה במומביי. המון בחורות קלות דעת מבוליווד וכאלה," היא לחשה, מחשש שמישהו מבני המשפחה יצותת לשיחה.

"כן, והבן שלנו בן עשרים וחמש עכשיו ומנהל עסק משלו. הוא יכול לדאוג לעצמו," השיב ויווק.

"המשרתים מחכים שהוא יגיע כדי להגיש את השמפניה ולהרים כוס ברכה. קיווה חוששת שסבתא שלך תתעייף יותר מדי אם נצטרך לחכות עוד הרבה זמן." סמינה נאנחה. "אם ארי לא יהיה כאן בתוך עשר דקות, אני אגיד להם להתחיל בלעדיו."

"אמרתי לך, לא יהיה צורך לעשות את זה," אמר ויווק וחייך חיוך רחב כאשר ארי, בנו המועדף, נכנס לחדר. "אימא שלך נכנסה לפאניקה, כרגיל," הוא אמר לארי ולפת את בנו בחיבוק חם.

"הבטחת להיות בתחנה. חיכינו שם שעה! איפה היית?" סמינה הביטה בזעף בבנה הנאה, אבל, כמו תמיד, היא ידעה שהקרב אבוד מול קסמו הגואה.

"תסלחי לי, אימא." ארי שלח אל אימו חיוך מנצח ולקח את ידיה בידו. "התעכבתי וניסיתי להתקשר לנייד שלך. אבל, כרגיל, הוא היה כבוי."

ארי ואביו החליפו ביניהם חיוך קטן. חוסר היכולת של סמינה להשתמש בנייד שלה היה בדיחה משפחתית.

"בכל אופן, אני פה עכשיו," הוא אמר והקיף במבטו את יתר השבט. "הפסדתי משהו?"

"לא, וסבתא־רבתא שלך הייתה עסוקה מאוד עם יתר בני המשפחה, אז נקווה שהיא לא שמה לב לאיחור שלך," השיב ויווק.

ארי הסתובב והעביר את מבטו על בני השושלת המשפחתית שלו, עד שהגיע לאם המייסדת הזקנה שהגנים שלה טוו חוטים סמויים לאורך הדורות. ואז הוא ראה את עיניה הסקרניות והנוקבות ננעצות בו.

"ארי! סוף־סוף החלטת להצטרף אלינו." היא חייכה. "בוא ותן נשיקה לסבתא־רבתא שלך."

"אולי היא בת מאה היום, אבל סבתא שלך לא מחמיצה דבר," לחשה סמינה לוויווק.

כאשר אנהיטה פרשה את זרועותיה השבריריות אל ארי, כל העיניים בחדר הופנו אליו. ארי ניגש אליה וכרע מולה, חולק לה כבוד בברכת נמסטֶה וממתין לברכתה.

"נאני," הוא אמר והשתמש בשם החיבה שבו פנו אליה כל הנכדים והנינים. "סלחי לי על האיחור. זאת נסיעה ארוכה ממומביי," הוא הסביר.

כשהרים את מבטו, הוא היה יכול לראות את עיניה שננעצו בו בדרך מיוחדת כמו תמיד, כאילו היא אומדת את נשמתו.

"אין דבר," היא אמרה, ואצבעותיה הילדותיות המכווצות נגעו בלחיו בהברשה קלה ככנף פרפר. "אם כי," היא הנמיכה את קולה ללחישה שרק הוא היה יכול לשמוע, "גיליתי שמועיל לי מאוד לכוון את השעון המעורר לזמן הנכון לילה קודם." היא שלחה אליו קריצה חשאית, ואז סימנה לו לקום. "אתה ואני נדבר אחר כך. אני רואה שקיווה רוצה להתחיל את החגיגה."

"כן, נאני, כמובן," אמר ארי שקם והרגיש איך הסומק עולה בלחייו. "ברכות ליום ההולדת."

כשעשה את דרכו בחזרה אל הוריו הוא תהה איך יכלה סבתו לדעת את הסיבה המדויקת שבגללה הוא איחר היום.

היום התקדם כמתוכנן עם ויווק, הנכד הבכור של אנהיטה, שנשא נאום ברכה מרגש על חייה המרשימים. ככל שהשמפניה זרמה והלשונות השתחררו, המתח המוזר שחשו בני המשפחה שהתכנסה יחד אחרי פרדה ארוכה כל כך החל להתפוגג. האופי התחרותי של האחים והנכדים היטשטש כשהם ביססו מחדש את מקומם בהיררכייה המשפחתית, והדודנים הצעירים יותר השתחררו מביישנותם ומצאו רקע משותף.

"תסתכל על הבן שלך!" אמרה מונה, בתה של אנהיטה, לוויווק. "הדודניות שלו מתות עליו. הגיע הזמן שהוא יתחיל לחשוב על נישואים," היא הוסיפה.

"אני בספק אם הוא רואה את זה ככה," רטנה סמינה באוזני חמותה. "בימינו, גברים צעירים מעדיפים לפגוש בחורות רבות ולא להתחייב עד אמצע שנות השלושים שלהם."

"אתם לא תארגנו לו איזה שידוך, מה?" שאלה מונה.

"נארגן, כמובן, אבל אני בספק אם הוא יסכים," נאנח ויווק. "ארי הוא בן לדור חדש, אדון לעולמו. יש לו עסק משלו והוא נוסע בעולם. הזמנים השתנו, אימא, וסמינה ואני חייבים לאפשר לילדים שלנו לבחור לעצמם את בן או בת הזוג."

"באמת?" מונה הרימה גבה. "זה מודרני מאוד מצידך, ויווק. בסופו של דבר שניכם הסתדרתם לגמרי לא רע ביחד."

"כן, אימא," הסכים ויווק ולקח את ידה של אשתו. "את בחרת בשבילי בחירה טובה," הוא חייך.

"אבל אנחנו שוחים נגד זרם בלתי אפשרי," אמרה סמינה. "הצעירים עושים כרצונם בימינו ומחליטים את ההחלטות שלהם בעצמם." היא רצתה לשנות את הנושא ושלחה את מבטה אל אנהיטה. "נראה שאימא שלך נהנית היום," היא אמרה למונה. "היא ממש נס, תופעת טבע."

"כן," נאנחה מונה, "אבל לא מוצא חן בעיניי שהיא כאן לבדה בהרים רק עם קיווה. נעשה קר כל כך בחורף וזה בטח לא טוב לעצמות הזקנות שלה. כל כך הרבה פעמים ביקשתי ממנה לבוא לגור איתנו בגוהגאר כדי שנוכל להשגיח עליה. אבל, כמובן, היא מסרבת. היא אומרת שהיא מרגישה קרובה יותר לרוחות המתים כאן למעלה, וכמובן, גם לעבר שלה."

"העבר המסתורי שלה." ויווק הרים גבה. "אימא, את חושבת שתצליחי אי־פעם לשכנע אותה לספר לך מי היה אבא שלך? אני יודע שהוא מת לפני שנולדת, אבל הפרטים תמיד נראו לי מטושטשים."

"זה היה חשוב לי בצעירותי, ואני זוכרת שבאתי אליה בשאלות. אבל עכשיו," מונה משכה בכתפיה, "היא יכולה לשמור את הסודות שלה לעצמה אם היא רוצה. היא הייתה האם הכי אוהבת שאפשר, ואני לא רוצה לצער אותה." כשמונה שלחה את מבטה והסתכלה על אימה בחיבה, אנהיטה קלטה את המבט ורמזה לבתה לגשת אליה.

"כן, אימא, מה העניין?" שאלה מונה כשניגשה אל אימה.

"אני קצת עייפה עכשיו." אנהיטה החניקה פיהוק. "אני רוצה לנוח. ובעוד שעה אני רוצה שתשלחי אליי את הנין שלי, ארי."

"כמובן." מונה סייעה לאימה לעמוד והוליכה אותה בין קרובי המשפחה. קיווה, שכדרכה השגיחה מקרוב על גבירתה, התקרבה אליהן. "אימי רוצה לנוח, קיווה. תוכלי לקחת אותה ולדאוג לה?"

"כמובן, זה היה יום ארוך."

כשהן יצאו מהחדר מונה עקבה אחריהן במבטה ואז חזרה והצטרפה אל ויווק ואשתו. "היא הולכת לנוח, אבל היא שאלה אותי אם ארי יוכל לבוא אליה בעוד שעה."

"באמת?" ויווק קימט את מצחו. "מעניין למה."

"מי יודע איך המוח של אימא שלי עובד," אמרה מונה ונאנחה.

"אני אלך להגיד לו, אני יודע שהוא אמר קודם שהוא צריך לעזוב מוקדם. יש לו איזו פגישת עסקים במומביי מחר מוקדם בבוקר."

"לשם שינוי, המשפחה שלו תהיה עכשיו במקום ראשון," אמרה סמינה בתקיפות. "אני אלך למצוא אותו."

כשאימו של ארי אמרה לו שסבתא־רבתא שלו רוצה לראות אותו בעוד שעה, הוא, כפי שחזה אביו, לא נראה שמח בכלל.

"אני לא יכול לפספס את הטיסה הזאת," הוא אמר. "את חייבת להבין, אימא, יש לי עסק לנהל."

"אז אני אבקש מאביך ללכת להגיד לסבתא שלו ביום הולדתה המאה, שהנין הבכור שלה לא יכול למצוא זמן פנוי לדבר איתה כפי שהיא ביקשה."

"אבל אימא..." ארי ראה את הבעת פניה הזעופה של אימו ונאנח. "בסדר," הוא הנהן. "אני אישאר. תסלחי לי, אני חייב למצוא קליטה איפשהו במקום הזה כדי להתקשר ולדחות את הפגישה."

סמינה עקבה במבטה אחרי בנה שהתרחק ממנה, מביט בדריכות בנייד שלו. הוא היה ילד החלטי מיום היוולדו, ולא היה כל ספק שהיא פינקה את בנה בכורה, כדרכה של כל אם. הוא תמיד היה מיוחד, מהרגע שפקח את עיניו והיא הביטה בהלם בצבען הכחול. ויווק הקניט אותה בלי סוף בגלל זה, כמטיל ספק בנאמנותה של אשתו. עד שהם ביקרו אצל אנהיטה והיא הכריזה שעיניו של אביה המת של מונה היו בדיוק בצבע הזה.

עורו של ארי היה בהיר משל אחיו ואחיותיו, ומראהו המדהים תמיד משך תשומת לב. עם כמות תשומת הלב שהוא קיבל במשך עשרים וחמש שנותיו לא היה כל ספק שהייתה בו יהירות. אבל מה שהציל אותו תמיד היה אופיו המתוק. מכל ילדיה, ארי היה תמיד זה שגילה כלפיה הכי הרבה אהבה, תמיד עמד לצידה כשהייתה בעיה. עד לרגע שהוא נסע למומביי והודיע שהוא מקים עסק משלו.

היום, בביקור הזה, ארי נראה קשוח יותר, שקוע בעצמו, ולמען האמת, סמינה גילתה שהיא מחבבת אותו פחות ופחות. כשחזרה אל בעלה היא התפללה שזהו שלב חולף.

"הנין שלי יכול להיכנס עכשיו," הכריזה אנהיטה, כשקיווה הושיבה אותה במיטה והתפיחה את הכרים מאחורי ראשה.

"כן, גברתי. אני אכניס אותו."

"ואני לא רוצה שיפריעו לנו."

"כמובן, גברתי."

"צהריים טובים, נאני," אמר ארי שנכנס לחדר כעבור כמה דקות בצעד נמרץ. "אני מקווה שהספקת לנוח קצת."

"כן." אנהיטה הצביעה על הכיסא. "שב בבקשה. ואני מתנצלת על ההפרעה לתוכניות העסקים שלך מחר."

"באמת," ארי חש שהדם עולה בלחייו בפעם השנייה באותו יום, "אין שום בעיה." הוא צפה בה כשהיא הביטה בו בעיניה החודרות ותהה איך היא מצליחה כמדומה לקרוא את מחשבותיו.

"אביך מספר שאתה גר במומביי ואתה מנהל עכשיו עסק מצליח."

"טוב, לא הייתי מגדיר את זה מצליח כרגע," אמר ארי. "אבל אני עובד קשה כדי שזה יהיה ככה בעתיד."

"אני רואה שאתה בחור שאפתן, ואני בטוחה שבאחד הימים העסק שלך יישא פירות כפי שאתה מקווה."

"תודה, נאני."

צל של חיוך עלה על פניה. "כמובן, אולי זה לא יביא לך את הסיפוק שאתה מצפה לו. החיים הם לא רק עבודה ועושר, אבל אתה זה שצריך להחליט," היא הוסיפה. "ובכן, ארי, יש משהו שאני רוצה לתת לך. פתח בבקשה את המגירה שם במפתח הזה ותוציא את צרור הניירות שבפנים."

ארי לקח את המפתח מבין אצבעותיה של סבתו, סובב אותו בחור המנעול ושלף מהמגירה כתב יד ישן.

"מה זה?" הוא שאל אותה.

"זה סיפור חייה של סבתא־רבתא שלך. כתבתי אותו כדי להשאיר תיעוד לבן האובד שלי. לצערי, מעולם לא מצאתי אותו."

ארי ראה שעיניה של אנהיטה נמלאות דמעות. הוא שמע מאביו לפני שנים על הבן שמת בינקותו באנגליה כאשר אנהיטה שהתה שם בזמן מלחמת העולם הראשונה. אם זיכרונו לא הטעה אותו, הוא חשב שהיא נאלצה להשאיר אותו מאחוריה בשובה להודו. מתברר שהיא מסרבת להאמין שבנה מת.

"אבל חשבתי..."

"כן, אני בטוחה שסיפרו לך שיש לי תעודת פטירה שלו, ואני פשוט אימא עצובה ואולי משוגעת שלא מסוגלת להשלים עם העובדה שבנה האהוב מת."

ארי נע באי נוחות בכיסאו. "שמעתי את הסיפור," הוא הודה.

"אני יודעת מה חושבים במשפחה, ומה שקרוב לוודאי גם אתה חושב," אמרה אנהיטה בתקיפות. "אבל האמן לי, יש בשמיים ובארץ יותר דברים מכפי שאפשר להסביר בתעודה מעשה ידי אדם. יש לב של אימא, והנשמה שלה, שאומרים לה דברים שאי אפשר להתעלם מהם. ואני אומרת לך עכשיו שהבן שלי לא מת."

"נאני, אני מאמין לך."

"אני יודעת שאתה לא מאמין." אנהיטה משכה בכתפיה. "אבל לא אכפת לי. בכל אופן, זאת גם אשמתי שהמשפחה שלי לא מאמינה לי. אף פעם לא הסברתי להם מה קרה לפני כל השנים האלה."

"למה לא?"

"כי..." אנהיטה הביטה מבעד לחלון אל ההרים האהובים שלה. היא נענעה קלות בראשה. "זה לא יהיה נכון מצידי לספר לך עכשיו. הכול נמצא שם." היא הצביעה על הדפים שבידיו של ארי. "כשיגיע הרגע המתאים בשבילך — ואתה תדע מתי זה יהיה — אולי אז תקרא את הסיפור שלי. ואז, אתה תחליט בעצמך אם לחקור עוד."

"אני מבין," אמר ארי, אבל לא באמת הבין.

"כל מה שאני מבקשת ממך הוא שלא תחלוק את תוכן הדפים האלה עם אף אחד מבני המשפחה עד שאני אמות. אלה החיים שלי שאני מפקידה בידיך, ארי. כידוע לך," אנהיטה השתתקה לרגע, "לצערי, הזמן שלי על האדמה הזאת הולך ואוזל."

ארי הביט בה ולא היה בטוח למה היא מצפה ממנו. "את רוצה שאני אקרא את זה ואז אחקור ואנסה למצוא את הבן שלך?" הוא שאל.

"כן."

"אבל איפה להתחיל?"

"באנגליה, כמובן." אנהיטה נעצה בו את מבטה. "אתה צריך להתחקות אחרי הצעדים שלי. כל מה שאתה צריך לדעת מונח עכשיו בכפות ידיך. וחוץ מזה, אביך מספר לי שאתה מנהל איזו חברת מחשבים. לך, מכל האנשים, יש את הרשתית שעומדת לרשותך."

"כן, את מתכוונת 'רשת'?" ארי החניק צחקוק.

"כן, אז אני בטוחה שזה ייקח לך לא יותר מכמה שניות למצוא את המקום שבו התחיל הכול," סיכמה אנהיטה.

ארי עקב אחרי מבטה שנע אל ההרים מעבר לחלונה. "איזה נוף יפה," הוא אמר, לאחר שלא מצא משהו טוב יותר לומר.

"כן, ובגלל זה אני נשארת כאן, אף על פי שהבת שלי מתרעמת. בקרוב אני אעלה למעלה, הרחק מעבר לפסגות האלה, ואני אשמח על זה. אני אראה שם הרבה אנשים שהתאבלתי עליהם בחיי. אבל כמובן, במצב הדברים הנוכחי," מבטה של אנהיטה נחת שוב על הנין שלה, "לא את מי שאני הכי רוצה לראות."

"מאין לך שהוא עדיין בחיים?"

עיניה של אנהיטה הוסבו אל קו הרקיע, ואז היא עצמה אותן בלאות. "כמו שאמרתי, הכול נמצא בסיפור שלי."

"כמובן." ארי ידע שהוא משוחרר. "אז אני אתן לך לנוח עכשיו, נאני."

אנהיטה הנהנה. ארי קם, הצמיד את כפות ידיו זו לזו בהכרת תודה ונשק לה על כל לחי.

"שלום, ואני בטוח שאראה אותך בקרוב," הוא אמר בלכתו לעבר הדלת.

"אולי," היא אמרה.

כשארי עמד לצאת מהחדר הוא הסתובב פתאום מתוך דחף כלשהו. "נאני, למה אני? למה לא העברת את הסיפור הזה לבת שלך או לאבא שלי?"

אנהיטה נעצה בו מבט. "אולי הסיפור שאתה מחזיק בידיך הוא העבר שלי, אבל הוא גם העתיד שלך."

ארי יצא מהחדר והרגיש מותש. הוא חצה את הבית אל קולב המעילים שליד הדלת הקדמית, שמתחתיו היה מונח התיק שלו. הוא הכניס לתיק את הניירות והמשיך אל הטרקלין. סבתו, מונה, ניגשה אליו מייד.

"למה היא רצתה לראות אותך?" היא שאלה אותו.

"אה," השיב ארי בקלילות, "היא לא מאמינה שהבן שלה מת והיא רוצה שאני אחקור את זה באנגליה." הוא גלגל את עיניו להגברת הרושם.

"עוד פעם?" מונה גלגלה את עיניה בדרמטיות דומה. "שמע, אני יכולה להראות לך את תעודת הפטירה. הבן שלה מת כשהוא היה בן שלוש. בבקשה, ארי," מונה הניחה יד על כתפו של נכדה, "אל תשים לב. היא מתלוננת על זה שנים. למרבה הצער, זאת פנטזיה של אישה זקנה, ובוודאי לא שווה לבזבז עליה את הזמן היקר שלך. תאמין לי. אני שומעת את זה יותר זמן ממך. עכשיו," חייכה סבתו, "בוא לכוסית שמפניה אחרונה עם המשפחה שלך."

 

ארי עלה על הטיסה האחרונה מבאגדוגרה למומביי. הוא ניסה להתרכז בדמויות שלפניו, אבל פניה של אנהיטה חזרו וצפו מול עיניו. מן הסתם סבתו צדקה כשאמרה לו שאנהיטה נתפסה לאמונת שווא, ואף על פי כן, היו דברים שסבתא־רבתא שלו אמרה לו כשהם היו לבדם — דברים שהיא לא יכלה לדעת, דברים שבלבלו אותו. אולי יש משהו בסיפור שלה... אולי כשיגיע הביתה הוא יקדיש זמן ויעיף מבט בכתב היד הזה.

בנמל התעופה של מומביי, אף שהשעה הייתה אחרי חצות, במבי, החברה הנוכחית שלו, חיכתה לו באולם הטיסות הנכנסות. שארית הלילה עברה בנעימים בדירתו המשקיפה על הים הערבי, כשהוא נהנה מגופה הצעיר והדק.

למחרת בבוקר, לפני הפגישה שכבר עמד לאחר אליה, כשארז בתיק את המסמכים הנחוצים, הוא הוציא מתוכו את הניירות שאנהיטה נתנה לו.

יום אחד יהיה לי זמן לקרוא את זה, הוא חשב כשתחב את כתב היד לתחתית המגירה בשולחן הכתיבה שלו ועזב במהירות את דירתו.