האבנים הקדושות 1 - שחר של שוהם

1
 

ריידר והַאלדֵן כנראה מתים.

לא הצלחתי להחליט מה גרם לי להרגשה גרועה יותר, ההודאה בָּאמת בפני עצמי, סוף־סוף, או הכאב הצורב בריאותיי. למען האמת, את הכאב הבאתי על עצמי - החלק הזה בריצת הבוקר היה הקשה ביותר תמיד, אבל היום חלפה שנה בדיוק מאז שהמכתבים הפסיקו להגיע. אומנם נשבעתי שלא לדמיין את הגרוע מכול מבלי שתהיה סיבה טובה לכך, אך קשה להתווכח עם היעדר דואר.

אומללות כיווצה את ליבי.

ניסיתי להדחיק את המחשבות הלא נעימות שבראשי והתמקדתי בריצה עד לסוף קרחת היער מבלי להקיא. אימצתי את הרגליים, הנפתי את המרפקים לאחור, והצמה נחתה בין שכמותיי בקצב של תיפוף בתופים. רק עוד מטרים אחדים...

לבסוף הגעתי לרחבה מכוסה דשא קריר ונעצרתי. הנחתי את ידיי על ברכיי ונשמתי עמוקות. הריח היה אופייני לממלכת ענבר - ריח טל הבוקר, האש הבוערת באח לא רחוקה, וניחוחות ארציים, טריים, של עלים הנרקבים לאיטם.

אבל לא היה די בנשימות העמוקות כדי למנוע מראייתי להיטשטש, וקרסתי על הארץ. משקל גופי מעך את העלים תחתיי בצליל פריך שנעם לאוזניי. קרחת היער הייתה מלאה בהם - השאריות האחרונות של החורף.

לפני שנה, לילה לפני שכל הגברים בעיירה גויסו להילחם למען הממלכה, התאספה משפחתי על גבעה מכוסה דשא מאחורי ביתנו. הבטנו בשקיעה הוורודה מתפוגגת, כמו שטף דם מאחורי אַבִּינְגְטוֹן, העיירה שבה גרנו. זאת הייתה הפעם האחרונה שבה היינו יחד. אחר כך האלדן ואני התגנבנו אל קרחת היער הזאת והעמדנו פנים שהוא ואחי, ריידר, לא עומדים ללכת לשום מקום.

שהם יחזרו יום אחד.

הפעמונים בכיכר העיירה צלצלו בצליל מרוחק, אך ברור דיו כדי לנער אותי מהזיכרון העצוב. התרוממתי לישיבה באיטיות. שערי הסבוך היה מלא עלים וזרדים. עמדתי לאחר. שוב.

אבנים אדירות.

שיט. התכווצתי בכאב כשנעמדתי על רגליי. ניסיתי להימנע מלקלל ובתוך כך להזכיר את שמן של תשע אבני החן הקדושות, שמהן הייתה עשויה היבשת. לא היה אכפת לי כל־כך לקלל את קדושת הבריאה של אֶבֶנְדֶּל, אבל שנאתי את ההרגל שדבק בכל מי שגדל והתחנך בממלכת ענבר, הממלכה שסגדה לאבנים באדיקות.

חציתי את קרחת היער בריצה ועברתי בשביל מאחורי הבקתה שלנו, לכיוון העיירה המתעוררת. מיהרתי בסמטאות, שבקושי הצליחו להכיל שני אנשים ההולכים בכיוונים מנוגדים, ומחשבה מדכאת הסתננה אל ראשי. אבינגטון אכן הייתה חיננית יותר בעבר.

או לכל הפחות היא הייתה חיננית יותר בזיכרונותיי. הרחובות המרוצפים באבנים מסותתות היו נקיים למשעי ומוצפים באומני רחוב וסוחרים חסרי מעש, אולם לאחרונה כוסו באשפה וננטשו לחלוטין. בניינים מאבנים שונות, שכוסו בצמחים מטפסים, הוארו בעששיות שאורן מרצד והתבלו לבלי היכר - ננטשו, נשרפו, התמוטטו או שלושתם גם יחד. העיירה נראתה כמו ליבת תפוח שנרקבה לאיטה ואיבדה מחיוניותה בכל יום שחלף, עד שיום אחד נעלמה חיוניותה כליל.

רעד עבר בי בשל המחשבה הזו, אבל גם בשל הצינה. קיוויתי שהאוויר הצונן יְיַבש מעט את הזיעה שהצטברה על מצחי. שוליית מְרַפְּאָה מיוזעת לא הייתה הדבר החביב על נוֹרָה. פתחתי את הדלת החורקת בדחיפה, וריח חריף של אתנול ומנטה הציף את נחיריי. הריח החביב עליי ביותר.

"אָרְוֶון, זאת את?" קראה נורה. קולה הדהד ברחבי המרפאה. "איחרת. הנמק של מר דוֹיְל החמיר. הוא יאבד את האצבע, כנראה."

"יאבד מה?!" יילל קול גברי מאחורי הווילון.

שלחתי מבט מזרה אימה בנורה ונכנסתי אל החדר המאולתר, שקירותיו עשויים בדי כותנה.

אוי, אבנים אדירות.

מר דויל, קשיש קירח שכל כולו מצח ותנוכי אוזניים, שכב במיטתו וערסל את ידו החולה, כאילו הייתה קינוח גנוב שמישהו איים לקחת ממנו.

"נורה סתם צוחקת," אמרתי וקירבתי אליו כיסא. "נחשפת לחוש ההומור המשעשע והמקצועי להפליא שלה. אשאיר את כל האצבעות שלך מחוברות למקום. אני מבטיחה."

מר דויל נאנח בחוסר אמון ומסר את ידו לטיפולי. ניגשתי לעבודה והסרתי בעדינות את שכבות העור המתות.

היכולת שלי דגדגה בקצות אצבעותיי, מתפקעת בשל הצורך לסייע. לא הייתי בטוחה שאזדקק לה באותו יום. נהניתי מהדיוק שהעבודה דרשה, ורקמות נמקות היו עניין שבשגרה.

אבל ידעתי שלא אסלח לעצמי אם לא אעמוד בהבטחתי למר דויל הנרגן.

כיסיתי יד אחת בשנייה, כי לא רציתי שהוא יראה כמה מזוויע הפצע - נעשיתי טובה מאוד בהסתרת הכוחות שלי והשימוש בהם מפני המטופלים. מר דויל עצם את עיניו ונשען לאחור, ואני הנחתי לזיק של אור טהור לזלוג מבין אצבעותיי, כמו מיץ הזולג מתוך לימון.

העור הרקוב התחמם, נצבע שוב בוורוד והחלים לנגד עיניי.

הייתי מְרַפְּאָה טובה. אפילו מצוינת. ידיי היו יציבות, הייתי רגועה תחת לחץ ומעולם לא נרתעתי למראה איברים פנימיים. אבל יכולתי לרפא גם בדרכים שלא ניתן ללמוד. הכוח שלי היה אור פועם ולא צפוי, שזרם מידיי וחדר לאנשים אחרים, התפשט בוורידיהם ובכלי הדם שלהם. יכולתי לאחות עצמות שבורות, להשיב את הצבע לפנים מוכות שפעת ולתפור חתכים ללא מחט.

ולמרות זאת, לא היה מדובר בכישוף מן השורה. לא היו קוסמים או מכשפים בשושלת המשפחתית שלי, אבל גם אם היו, כשהשתמשתי בכוחותיי לא אמרתי לחש, וממילא לא הופיעו אחריו רוח וחשמל סטטי. במקום זאת, הכישרון נבע מגופי ורוקן את האנרגיה שלי ואת ראשי בכל פעם. מכשפות היו יכולות לבצע מספר אין־סופי של קסמים בעזרת ספר כשפים טוב והדרכה נכונה. הכוחות שלי דעכו, אם השתמשתי בהם יותר מדי, והשימוש בהם הותיר אותי מותשת לזמן מה. לעיתים נדרשו מספר ימים עד שכוחי שב אליי במלוא העוצמה.

הפעם הראשונה שהתשתי את עצמי הייתה כשטיפלתי בפגיעות מורכבות ביותר שנגרמו בשרפה. חשבתי שהכוחות שלי נעלמו לעד וחשתי עירוב בלתי מוסבר של הקלה ואימה צרופה. כשהכוח שב אליי לבסוף, שכנעתי את עצמי שאני אסירת תודה. אסירת תודה על כך שכשהייתי קטנה והתכסיתי בחבורות או כשגפיי התעקמו בזוויות לא הגיוניות, יכולתי לרפא את עצמי לפני שאימי או אחיי שמו לב לנזק שגרם לי אבי החורג. אסירת תודה על כך שעלה בידי לעזור לסובבים אותי ולהקל על סבלם. אסירת תודה על כך שהרווחתי סכום כסף נאה הודות לשימוש בכוחותיי בתקופות שבהן היה קשה להתפרנס, כמו בתקופה האחרונה.

"טוב, מר דויל. אתה כמו חדש עכשיו."

האיש המבוגר חייך אליי חיוך חסר שיניים. "תודה רבה," לאחר מכן הוא רכן לעברי כממתיק סוד. "לא חשבתי שתצליחי להציל את היד."

"כואב לי שאתה לא סומך עליי," התבדחתי.

הוא עבר בחשש דרך הפתח בווילון ואני הלכתי בעקבותיו. כשהוא יצא מהדלת הראשית, הביטה בי נורה ונדה בראשה.

"מה?"

"את עליזה מדי." היא אמרה, אבל שפתיה התעקלו לחיוך.

"כיף לקבל מטופל שלא עומד למות." התכווצתי בתוך תוכי. מר דויל היה איש מבוגר למדי.

נורה נחרה בתגובה והשיבה את תשומת ליבה לבד הגזה שבידיה. חמקתי אל חדר הטיפולים והעסקתי עצמי בחיטוי כלים כירורגיים. הייתי אמורה לשמוח שלנוכח מספר המטופלים המועט יחסית באותו יום, אבל השקט גרם לבטני להתהפך.

הטיפול בחולים הסיח את דעתי מאחי ומהאלדן. הוא עזר להרגיע את הכאב שפילח את בית החזה שלי בהיעדרם. לטיפול באנשים, כמו לריצה, הייתה תכונה מֵדיטטיבית, שהשקיטה את מחשבותיי המתרוצצות.

לדממה הייתה השפעה הפוכה.

למרות זאת, מעולם לא חשבתי שאתלהב מטיפול בנמק, אבל נדמה שכל אירוע רפואי שלא נגמר במוות נחווה כניצחון בימים אלו. מרבית המטופלים היו, כמובן, חיילים - מדממים, חבולים ופצועים שחזרו מהקרבות - או שכנים שהכרתי כל חיי, שהלכו ודעכו בשל טפילים ששרצו בשאריות האוכל הזעומות שהם הצליחו למצוא. הגורל הזה, לכל הפחות, היה טוב יותר מלגווע ברעב. בטפילים אפשר לטפל במרפאה. ברעב אין־סופי - אי אפשר לטפל כלל.

למרות כל הכאב והסבל שנגרמו - קרובים שאיבדו את חייהם ובתים שנהרסו - הסיבה שבגללה פתחה ממלכת שוהם במלחמה נגדנו נותרה בגדר תעלומה. המלך שלנו, גארת, לא היה הטיפוס שיככב בספרי ההיסטוריה, וממלכת ענבר הייתה ידועה רק ביבולים שלה. בממלכות כמו נופך היו אבנים יקרות וכסף לרוב, להרי הפנינה היו מגילות עתיקות. התגוררו בהן האנשים המשכילים והנחשקים בכל היבשת. אפילו למחוז לֶשֶׁם היו מזקקות וקרקעות בתוליות. לחבל אוליבין היו מפרצים עם מי ים תכולים, עמוסים באוצרות חבויים. כל אחד מהמקומות הללו היה טוב יותר להתחיל בו את הזחילה ההדרגתית בדרך להשתלטות על אבנדל כולה. למרות זאת, עד כה נותרו כל הממלכות האחרות ללא פגע, בעוד ממלכת ענבר נאלצה לעמוד בפרץ לבדה.

ועדיין, אף ממלכה לא התייצבה לצידנו במלחמה.

נוסף על כך, ממלכת שוהם הייתה עמוסת אוצרות, אבני חן יקרות וזהב. שטחה היה הגדול ביותר מכל הממלכות, ועריה היו היפות ביותר - או לפחות כך שמעתי - והצבא שלה הגדול ביותר. מלך שוהם, קיין רייבנווד, היה אימפריאליסט שלא ידע שובע, וגרוע מכך, הוא היה אכזרי באופן בל יתואר. מפקדי הצבא שלנו נמצאו לא פעם מתים, כשגופותיהם תלויות מן הגפיים הכפותים. לעיתים פשטו את עורם ולעיתים הם נצלבו. הוא לקח, ולקח, ולקח, עד שבממלכה המסכנה שלנו לא נותר כמעט מי שיילחם בו. הוא גרם כאב בשביל הספורט - כרת רגליים, ידיים ואוזניים סתם כך, בשביל הכיף.

האפשרות היחידה הייתה להמשיך להביט בחצי המלא של הכוס. גם אם היו בה רק מספר טיפות עכורות, והיה צריך להתאמץ כדי לראות בהן את 'החצי המלא של הכוס'. למען האמת, זו הייתה הסיבה שבגינה נורה הניחה לי להישאר. 'יש לך כישרון טבעי, את אופטימית חסרת תקנה והציצים שלך גורמים לצעירים המקומיים לתרום דם.'

תודה לך, נורה. אכן מילים חמות.

הרמתי אליה את מבטי והנחתי בצד סלסילה מלאה בתחבושות ובמשחות.

היא לא הייתה אישה לבבית, שנעים לעבוד במחיצתה, אבל היא אחת החברות הטובות של אימי. למרות המעטה הקוצני שלה, נורה הייתה רגישה דיה כדי להעסיק אותי, על מנת שאוכל לדאוג למשפחתי לאחר שריידר התגייס. היא אפילו לקחה ללימודים את אחותי, לִי, כשאימא נעשתה חולה מדי.

החיוך שעלה על פניי, בזמן שהרהרתי בטוב ליבה של נורה, התפוגג כשחשבתי על אימי. היא הייתה חלשה מכדי לפקוח את העיניים באותו בוקר. האירוניה הטמונה בכך שעבדתי כמרפאה בעוד אימא שלי גססה לאיטה ממחלה שאיש מאיתנו לא הצליח לזהות לא נעלמה מעיניי.

גרוע מכך - ואולי אירוני אף יותר - הכוחות שלי מעולם לא פעלו עליה, אפילו לא כשהיה לה חתך קטן באצבע. ראיתי בזה סימן נוסף לכך שכוחותיי לא דמו לכוחה של מכשפה רגילה, אלא היו משהו מוזר בהרבה.

אימי הייתה חולה מאז שאני זוכרת את עצמי, אבל מצבה הידרדר בשנים האחרונות. הדבר היחיד שעזר לה היה תרופות קטנות שנורה ואני רקחנו - תרכובות עשויות מרודן ומשושני קנה צחורים, פרחי הבר בממלכת ענבר - שנמהלו בשמן רבנסרה ועץ אלגום. אבל ההקלה בתסמינים הייתה זמנית, והכאב שהיא סבלה ממנו החריף יום־יום.

טלטלתי את ראשי מצד לצד כדי להתנער מהתחושה השלילית.

לא היה לי פנאי לחשוב על כך. היה עליי להישאר ממוקדת בטיפול בה ובאחותי כמיטב יכולתי לאחר שריידר עזב.

וכנראה לא ישוב לעולם.

 

***

 

"לא, לא הבנת אותי נכון! לא אמרתי שהוא נראה 'סוף', אמרתי שהוא כמו פילוסוף, כאילו חכם, ויש לו הרבה רעיונות." אמרה אחותי וזרקה גזע עץ אל תוך האש הדועכת לאיטה באח. התאפקתי שלא לצחוק ושלפתי שלוש קעריות קטנות מהארון.

"אה, טוב. אני בסך הכול חושבת שאת קצת מאוהבת בו."

עיניה התכולות הבהירות של לי התגלגלו בחוריהן. היא פנתה לאחור במטבח הקטן כדי לאסוף סכו"ם וכוסות. הבית שלנו היה קטן ורעוע, אבל אהבתי אותו בכל ליבי. נישאו בו ניחוח הטבק של ריידר, הווניל שבו השתמשנו לאפייה וניחוח השושנים הצחורים. הציורים של לי היו תלויים כמעט על כל קיר. בכל פעם שנכנסתי הביתה, חיוך עלה על שפתיי. הבית עמד על גבעה קטנה שהשקיפה כמעט על כל אבינגטון. היו בו שלושה חדרי שינה חמימים ומזמינים, עם בידוד מעולה, והוא היה אחד הבתים הטובים ביותר בכפר שלנו. אבי החורג, פאוול, בנה אותו עבור אימי ועבורי לפני שהאחים שלי נולדו. אהבתי לשבת במטבח, ליד שולחן העץ שפאוול וריידר בנו באחד הקייצים, כשכולנו היינו צעירים יותר ואימא הייתה בריאה יותר.

מדהים שהזיכרונות הטובים שנקשרו לבית שלנו עמדו בניגוד גמור לזיכרונות שצפו בראשי והכבידו על בטני, כשחשבתי על פניו הקשוחות של פאוול, על לסתו החשוקה ועל הצלקות שהותירה החגורה שלו על גבי.

הצטמררתי.

לי נעמדה לצידי, שלפה את מוחי מהזיכרונות המכוסים בקורי עכביש והושיטה לי חופן שורשים ועשבי מרפא עבור התרופה של אימא.

"הנה. נגמר לנו הרוזמרין."

השפלתי מבט אל שערה הבלונדיני וחמימות התפשטה בתוכי - תמיד היה בה משהו זוהר, אפילו עכשיו, כשסבל של מלחמה אפף אותנו. היא הייתה מלאת חיים, מצחיקה ואמיצה.

"מה?" היא צמצמה את עיניה לעברי.

"כלום," התאפקתי שלא לחייך. לאחרונה היא התחילה לראות את עצמה כבוגרת ושנאה את ההתייחסות אליה כאל ילדה. מבטים אוהבים ומלאי הערצה מאחותה הגדולה היו בפירוש אסורים. היא אהבה אף פחות את הניסיונות שלי לגונן עליה.

בלעתי רוק והשלכתי את העשבים אל הקלחת המבעבעת מעל האח.

בזמן האחרון החלו להסתובב שמועות בטברנות, בבתי הספר ובשווקים. הגברים כולם נעדרו - ריידר והאלדן ככל הנראה מסרו את נשמתם - ועדיין הפסדנו במערכה נגד הממלכה המרושעת מהצפון.

הנשים היו לבטח הבאות בתור לגיוס.

לא שלא יכולנו לעשות כל מה שהגברים עשו. שמעתי שבצבא של ממלכת שוהם היו נשים חזקות ואכזריות רבות, שלחמו לצד הגברים. אני לא מסוגלת לכך. לא אוכל להרוג מישהו בעבור הממלכה שלי, לא אוכל להילחם גם למען חיי שלי. השערות על עורפי סמרו מעצם המחשבה על עזיבת אבינגטון.

לי היא זו שהדאיגה אותי. היא הייתה חסרת פחד. רוח הנעורים העניקה לה את האשליה שהיא בלתי מנוצחת, והצורך שלה בתשומת לב דחף אותה להיות קולנית, להסתכן ולהפגין אומץ שגבל בחוסר מחשבה. המחשבה על תלתלי הזהב שלה המקפצים בשדה הקרב הפכה את בטני.

ואם זה לא גרוע מספיק, האפשרות ששתינו נישלח למלחמה בשוהם, פירושה שאימא תישאר לבדה. בשל גילה המבוגר ובריאותה הרופפת היא אולי תחמוק מגיוס, אך לא יעלה בידה לטפל בעצמה. אם כל שלושת ילדיה ייעדרו, היא לא תשרוד אפילו שבוע.

איך הייתי אמורה להגן על שתיהן במצב כזה?

"את ממש טועה לגבי ג'ייס," אמרה לי והצביעה במזלג לעברי בביטחון מזויף. "בחיים לא היה לי קראש על אף אחד. בטח שלא עליו."

"טוב," חיפשתי גזרים בארון. תהיתי אם לי הסיחה את דעתי בכוונה - אם היא שמה לב שהייתי מודאגת. ואכן, משום שהייתי מודאגת רוב הזמן, זה היה ניחוש מושכל מצידה.

"באמת," היא התיישבה בחבטה על הכיסא בפינת האוכל וקיפלה את רגליה תחתיה. "לא אכפת לי מה את חושבת. תסתכלי על הטעם שלך בבנים! את מאוהבת בהאלדן בראונפילד." לי עיוותה את פניה בגועל.

פעימות ליבי הואצו למשמע שמו, בייחוד בשל התאריך והחרדה שעלתה בי הבוקר. הנדתי בראשי לנוכח ההאשמה שהטיחה בי לי.

"אני לא מאוהבת בו. הוא מוצא חן בעיניי. בתור בן אדם. אנחנו רק חברים טובים, בעצם."

"אהה, ממש," היא חיקתה את האופן שבו ביטאתי קודם לכן את דעתי עליה ועל ג'ייס.

הכנסתי את הגזרים לסיר שעמד לצד התרופה של אימא ונועד להכנת ארוחת הערב. ביצוע מספר רב של משימות במקביל הפך להיות הצד החזק שלי מאז שריידר התגייס. פתחתי את החלון מעל האח ואפשרתי למעט מן החום שעלה משני הסירים להתנדף החוצה. הבריזה הלילית הקרירה נשבה על פניי הדביקות.

"וחוץ מזה, מה לא בסדר בהאלדן?" שאלתי, הסקרנות גברה עליי.

"האמת, שום דבר. הוא סתם היה משעמם. הוא היה טרחן. לא היה לו חוש הומור בכלל."

"תפסיקי לומר, 'היה'." הקשיחות בקולי הייתה רבה משהתכוונתי. "הוא בסדר. שניהם בסדר."

לא שיקרתי. רק דיברתי מתוך הלך הרוח האופטימי שלי, שלפעמים גבל בהכחשת המציאות. לי קמה כדי לערוך את השולחן ואספה ספלים לא תואמים כדי למלא בהם סיידר תפוחים.

"והאלדן מעניין ויש לו חוש הומור. הוא באמת קצת טרחן," הודיתי. "אני מסכימה איתך בנושא הזה. הוא קצת לחוץ, זה נכון." לי חייכה, היא ידעה שנגעה בנקודה נכונה.

בחנתי את אחותי. היא התבגרה מאוד תוך זמן קצר. לא היה לי ברור ממה בדיוק גוננתי עליה לאחרונה.

"טוב, בסדר," ערבבתי את תוכנם של שני הסירים בו־זמנית. "באמת יצאתי איתו."

לי הרימה את גבותיה כרמיזה.

"אבל בכנות, לא הייתה שום התאהבות. בחיי האבנים."

"למה לא? בגלל שידעת שהוא יצטרך לעזוב?"

מבטי התמקד באש המרצדת באח. התבוננתי בלהבות הקטנטנות שרעדו וחשבתי על השאלה שלה ברצינות.

אולי הייתי שטחית, אבל הדבר הראשון שעלה בראשי כששמעתי את שמו של האלדן, היה השיער שלו. לפעמים, בעיקר לאור הירח, התלתלים הבלונדיניים שלו נראו בהירים כל־כך, וכמעט זהרו בחושך. למען האמת, השיער שלו היה גורם המשיכה שלי אליו מלכתחילה - הוא היה הנער היחיד בעיירה שהיה לו שיער בהיר. בממלכת ענבר נולדו בעיקר אנשים עם שיער בצבע שוקולד, כמו שלי, או עם שיער בלונדיני כהה כמו של לי ושל ריידר.

התאהבתי בשיער הבלונדיני הבהיר בנחישות של ילדה בת שבע. בערך באותה תקופה, ריידר והוא הפכו לחברים טובים וכמעט לא נפרדו זה מזה. הייתי בטוחה שאתחתן איתו, ולא היה אכפת לי להתחקות אחריהם לכל הרפתקה ולהצטרף לכל משחק שהם שיחקו, שהוביל לשפשוף בברכיים. החיוך של האלדן גרם לי להרגיש בטוחה. הייתי הולכת בעקבותיו לכל מקום בעולם. היום שבו הגיעה לאבינגטון ההודעה על הגיוס היה היום היחיד שבו ראיתי את חיוכו דועך.

ביום ההוא, וביום שבו הוא ראה את הצלקות שלי.

אבל אם הייתי מאוהבת בהאלדן מאז שהייתי קטנה, למה לא הרגשתי אהבה כשסוף־סוף הוא ראה אותי כפי שראיתי אותו זמן רב כל־כך?

לא הייתה לי תשובה טובה, ודאי לא תשובה שיכולתי לתת לילדה בת עשר. האם לא אהבתי אותו מפני שלא הייתי עדה למערכות יחסים שהטיבו עם מישהו, מכל מקום לא עם אימא שלי? או אולי משום שלפעמים, כששאלתי אותו מה הוא חושב על התפשטות שוהם אף על פי ששטחם רחב ממילא, נימת הביטול בתשובותיו גרמה לי לחוש עוינות, שלא הצלחתי לגמרי להבין. אולי התשובה הייתה גרועה יותר. קיוויתי שאינה נכונה, אך פחדתי ממנה יותר מכול - לא אהבתי אותו משום שאני לא מסוגלת להרגיש רגש כזה כלל.

לא היה איש ראוי יותר לאהבתי מהאלדן. לא היה איש אחר שאימא, ריידר, או פאוול ייחלו שאהיה איתו.

"אני לא יודעת, לי." זו הייתה האמת.

השבתי את תשומת ליבי להכנת ארוחת הערב וחתכתי ירקות בשתיקה. לי הרגישה שמאסתי בשאלות על הנושא. כשהתרופה של אימא סיימה לרתוח, העברתי אותה אל השיש להשריה. המתנתי שהיא תתקרר, כדי למלא מבחנה חדשה ולהניח אותה בתיק ליד הארון, כמו תמיד.

ייתכן שהייתי מסוגלת לעשות זאת - לטפל בכולם לגמרי לבדי.

ניחוח הירקות המתבשלים וריח התרופה של אימא נישאו ברחבי הבית. הריח היה מוכר. נעים. ענבר הייתה מוקפת הרים, לכן, בעמק שבו היינו ספונים היו הבקרים קרירים, הימים קרים לפרקים והלילות קרים מאוד. כל עץ הֵשיר עלים חומים כל השנה. כל ארוחת ערב הכילה תמיד תירס, דלוריות, דלועים וגזרים. אפילו החורפים הקשים ביותר הביאו איתם רק גשם וענפים עירומים, ובקיץ החם ביותר שיכולתי לזכור לבלבו בירוק רק שני עצים. בדרך כלל היה מזג האוויר סתווי כמעט בכל ימות השנה.

עשרים שנים של אכילת תירס ודלעת גרמו לי לחוש בימים מסוימים שאכלתי די והותר מהם לכל החיים. ניסיתי לדמיין את חיי מלאים בטעמים אחרים, בנופים מגוונים, באנשים שונים... אבל נחשפתי למעט מאוד כאלה. כך שהפנטזיות בנושא היו מעורפלות ומטושטשות - מעין ערבוביה של ספרים שקראתי וסיפורים ששמעתי במרוצת השנים.

"הריח במטבח מדהים."

עיניי שוטטו עד שמצאו את אימי מדדה לכיווננו. מחלתה ניכרה עליה, ושערה הקלוע לצמה לחה נח על עורפה. היא הייתה רק בת ארבעים, אך גופה הצנום ולחייה הנפולות שיוו לה מראה מבוגר יותר.

"בואי, אעזור לך," התקדמתי לעברה.

לי זינקה ממקומה לצד השולחן והשאירה נר אחד כבוי כדי לחוש לעזרתה מצידה האחר.

"אני בסדר, אני מבטיחה לכן," היא קראה אלינו, אך התעלמנו מדבריה. זה היה ריקוד שאת צעדיו ידענו היטב בשלב זה.

"ספרו לי על הוורדים והקוצים שקרו לכן היום," היא אמרה לאחר שהושבנו אותה ליד השולחן.

למרות הסבל, הכאב והעייפות הכרוניים שתקפו אותה, אימי האהובה התעניינה בקורות היום שלנו תמיד. היא אהבה מאוד פרחים ולכן השתמשה במטאפורה הזו כדי לשאול את השאלה בכל ערב.

אימי הגיעה לאבינגטון כשהייתי כמעט בת שנה. מעולם לא הכרתי את אבי, אבל פאוול הסכים להינשא לה ולגדל אותי כבתו. ריידר נולד תוך פחות משנה ולי נולדה שבע שנים אחר כך. נדיר היה במחוזותינו לפגוש אישה שהיו לה שלושה ילדים, ולאחד מהם אב שונה. אבל היא לא הניחה ללשונות רעות להעיב על האור הפנימי שקרן ממנה תכופות. כל חייה היא עבדה ללא לאות כדי להעניק לנו בית חם, קורת גג ומזון למלא בו את בטננו. חווינו צחוק ואהבה בכל יום, יותר משחוו ילדים אחרים בכל ימי חייהם.

"הוורד שלי היה שהצלתי את האצבע של מר דויל מסכנת כריתה," פתחתי. לי השמיעה קול דמוי הקאה. השמטתי את הקוץ. אם הן לא שמו לב עדיין, לא רציתי להיות מי שתציין את העובדה שריידר לא כתב לנו כבר שנה.

"הוורד שלי היה כשג'ייס אמר לי-"

"ג'ייס הוא הילד שלי חושבת שהוא חמוד," קטעתי את דבריה והנהנתי לעבר אימי כקושרת קשר. היא ענתה בקריצה רבת משמעות, ועיניה של לי הצטמצמו לחרכים שכוונו אל שתינו.

"בת הדודה שלו היא שליחה בצבא. היא מעבירה תוכניות מהמלך גארת אל הגנרלים במקומות שאליהם אפילו עורבים לא יכולים להגיע," אמרה לי. "היא אמרה לג'ייס שראתה איש עם כנפיים בעיר הבירה של שוהם." עיניה התרחבו וצבען היה לכחול כצבע האוקיינוס.

הבטתי אל אימי למשמע השמועה המגוחכת, אבל היא רק הנהנה בנימוס. ניסיתי לעשות כמוה. לא כדאי שנצחק על חשבונה של לי הרבה כל־כך.

"מעניין מאוד. ואת מאמינה לו?" שאלה אימא והשעינה את ראשה על ידה בהרהור.

לי חשבה על כך בזמן שלגמה מנזיד הירקות שהכנתי.

"לא, אני לא מאמינה," היא ענתה לאחר התלבטות. "יכול להיות שעדיין קיימים בני פיות, אבל הגיוני יותר שהיה שם איזה כישוף, לא?"

"כן," עניתי, אף על פי שידעתי שזו אינה האמת. בני הפיות נכחדו לפני שנים, אם היו קיימים בכלל. אבל לא רציתי להרוס לה את הפנטזיה.

חייכתי אל לי. "אני מבינה למה את מאוהבת כל־כך בג'ייס. הוא שופע מידע חיוני."

אימי התאפקה שלא לחייך. אני, לעומת זאת, לא הצלחתי שלא לצחוק על חשבונה. כנראה זה היה כוחו של ההרגל.

לי הזעיפה פנים ופצחה בנאום תוכחה על כך שכלל אין לה רגשות רומנטיים משום סוג כלפי הבחור הזה. חייכתי חיוך רחב, אני המצאתי את הנאום הזה.

סיפורים מהסוג שסיפרה בת הדודה של ג'ייס הסתובבו בעיירה מאז ומתמיד, בייחוד בקשר לרכס הרי הערבה, עיר הבירה המסתורית של ממלכת שוהם. בלילה לפני שהאלדן עזב, הוא סיפר לי שהשמועה היא שרכס הרי הערבה מלא ביצורים מפלצתיים - דרקונים, גובלינים וטרולים. הוא ניסה, כנראה, להפחיד אותי, בתקווה שאתפוס מחסה בין זרועותיו החסונות ואבקש שיגן עליי מכל מה שנמצא מחוץ לגבולות הממלכה שלנו.

אבל דבריו לא הפחידו אותי כלל. ידעתי איך הסיפורים האלה נוצרו. אנשים בשר ודם זכו לתכונות נוספות בכל פעם שהסיפור סופר, עד שהפכו למפלצות נוראות עם כוחות בלתי ידועים, שהיו מסוגלות לחולל זוועות שהשתיקה יפה להן. אבל במציאות הם היו פשוט... אנשים. אומנם אנשים רעים, צמאי כוח, מושחתים, חסרי מצפון ומוסר, אבל בכל זאת אנשים. לא יותר, לא פחות. והם ודאי לא היו גרועים יותר מהמפלצת שחייתי איתה בבית. אבי החורג היה מרושע ואכזרי יותר מכל מפלצת בסיפור זה או אחר.

לא ידעתי אם האמת תגרום להאלדן לפחד יותר או פחות ביום שבו הוא וריידר היו צריכים לצאת למלחמה. היא ודאי לא הייתה עוזרת להרגיע את חששותיי אילו לי ואני היינו נדרשות לצאת לקרב בעקבותיהם.

למען האמת, המלך גארת עשה כל שביכולתו למען ממלכת ענבר, אבל לשוהם היו צבא חזק פי כמה, כלי נשק טובים יותר, בעלות ברית חזקות יותר וכנראה עוד אין־ספור יתרונות שלא ידעתי על קיומם. הייתי משוכנעת ששוהם לא ניצחה בקרבות בזכות יצור גדול ונורא מהאגדות.

האנחה של אימי קטעה את מחשבותיי על יצורים מרושעים ומכונפים והחזירה אותי אל מטבח העץ החמים שלנו. קרני שמש אחרונות הסתלקו מהחדר והותירו את הלהבות המרצדות באח להאיר לבדן את פניה החיוורות ולהטיל בהן צללים.

"הוורד שלי הוא התבשיל הזה, ושתי בנותיי היפות שיושבות מולי. ארוון טובת הלב והאחראית," היא פנתה אל לי, "ולי האמיצה והנועזת."

בלעתי רוק. קרח זרם בעורקיי. ידעתי מה היא עומדת לומר.

"והקוץ הוא הבן שלי, שאליו אני מתגעגעת בכל ליבי. אבל עברה שנה מאז ששמענו ממנו. אני חושבת," היא פלטה נשיפה, "אני חושבת שהגיע הזמן שנקבל את העובדה שהוא-"

"בסדר גמור," קטעתי את דבריה. "ריידר בסדר גמור. אני לא יכולה לדמיין אפילו כמה קשה לשלוח מכתב בתנאים שבהם הוא נמצא."

"ארוון," התחילה לומר אימי בקול חמים ומנחם. מידת העדינות שבו גרמה לעורי לעקצץ.

ליהגתי כדי לקטוע את דבריה. "את יכולה לתאר לעצמך מה זה לנסות לשלוח מכתב לעיירה קטנה כמו שלנו מתוך איזה ג'ונגל? או... או יער? מאמצע האוקיינוס? מי יודע איפה הוא, בכלל." התחלתי להישמע היסטרית.

"גם לי עצוב לחשוב ככה, ארוון," את קולה הדק של לי התקשיתי לשאת אפילו יותר. "אבל אני חושבת שאולי אימא צודקת."

"חשוב לדבר על זה," אימא לקחה את ידיי בידיה. "כמה אנחנו מתגעגעות אליו, וכמה קשה יהיה להמשיך בלעדיו."

נשכתי את שפתיי. ארשת פניהן הרצינית שברה אותי מבפנים. ידעתי שהן צודקות. אבל לומר זאת בקול רם...

אף על פי שמגע ידה היה מרגיע, משכתי את ידי מידה, סובבתי את ראשי אל החלון, הנחתי לרוח הערב ללחוש על פניי ועצמתי את עיניי למול הקרירות המנשבת.

ריאותיי התמלאו אוויר של שעת בין ערביים.

לא יכולתי להיות זו שתקשה עליהן יותר.

לפַתִּי את הקערה בידיי, כדי שהן לא ירעדו, והפניתי את פניי אל המשפחה היחידה שנותרה לי.

"אתן צודקות. לא סביר שהוא-"

דלת הבית נפתחה ברעש מחריש אוזניים וגרמה לקערה שהחזקתי לעוף מבין ידיי ולהתרסק לרסיסים על הרצפה. נוזל כתום בהיר הכתים הכול, כמו דם טרי. הסתובבתי וראיתי את לסתה של אימי נשמטת בתדהמה על המשקוף מולנו, מתנשם בכבדות בפנים מוכתמות בדם ונשען כדי לתמוך בזרועו שהתעקמה, עמד אחי. ריידר.