הספר שהוא השיא של השיא בסדרת הספרים המדהימה הזו - סוגר את כל הקצוות והשאלות שנותרו ללא מענה בשבעת הספרים שקדמו לו. גמעתי את הספר הזה בכל רגע פנוי שהיה לי - במהירות שיא לעומת שאר הספרים בסדרה. מצד אחד כל כך רציתי לגלות את הסיפור המלא, ומצד שני קשה לי להאמין שהמסע הזה נגמר. מקנאה לחלוטין במי שעוד לא התחיל לקרוא אותו, ובמי שרר נמצא בתחילת הקריאה של הסדרה המדהימה הזו.
הסדרה כולה מקסימה אבל הספר האחרון גאוני ומרתק אי אפשר להוריד אותו מהידיים
וואו, עולה על כל הציפיות. הספר האחרון משלים את התמונה ועושה חשק לקרוא שוב את כל הסדרה מהתחלה.
ספר מעולה! סוגר את כל הקצוות הפתוחים בסדרת 7 האחיות. חשוב לקרוא את כל ספרי הסדרה לפני שקוראים את הסיפור של אטלס.
קראתי את הספר הראשון ועברתי לאחרון . נהניתי מ׳אטלס׳ , פתרון התעלומה סקרן ואי אפשר היה להניח אותו .
וואו ספר נהדר… מפתיע,מרתק ושובה לב שהוא בעצם מין סיכום לספרים על 7 האחיות… לא מתקבל על הדעת שהיה אפשר בלעדיו… תודה ללוסינדה ולהרי ולכל העוסקים במלאכה …. התוצאה מבריקה🙏🏻
קראתי בשקיקה את כל סדרת הספרים "שבע אחיות". הספרים כתובים בצורה מרתקת ושומרים בתוכם היסטוריה ופרטים מעניינים ומרתקים הקשורים בכל אחת מהאחיות וארץ מוצאה, כשכל ספר משלים את הסיפור על כל אחת מהאחיות. בספר האחרון "אטלס" כל הקצוות מתחברות ומתגלה הסיפור המעניין והמרתק של האבא "פא סולט". מסקרן אותי מאד, מה היה סדר הכתיבה של הסופרת בכתיבת הסידרה המושלמת הזאת. ממליצה בחום לקרוא את כל הספרים של הסידרה!
ספר מדהים סידרה מדהימה פשוט התענגתי על כול ספר מהמקומות מרצף האירועים מהסיפורים ההיסטוריים שהשתלבו בסיפורים . מומלץ ביותר .
וואו, כל הספרים בסדרה היו מטורפים, והספר הזה עלה על כולם, ואיחד וסגר את כל המעגלים וענה על כל השאלות הפתוחות, פשוט סידרה יפהיפיה, ומושלמת? מלאה בחוכמת חיים וטוב לב, אנושית כל כך, נהנתי מכל רגע. תודה לוסינדה ריילי, ותודה לבן שלך.
ספר נפלא שופע מרגש וכייפי שפע של דמויות שפע של עלילות שפע של סיפורים מרגשים עד דמעות מומלץ מומלץ מומלץ
כל הקונספט של הספרים של 7 האחיות מדהים והספר הזה האחרון מחבר את כולם נהנתי מאוד, מרגש בסוף חבל שאין עוד....
מרגש. סוגר הרבה פינות ושאלות שנשארו פתוחות לאחר קריאת סיפורן של האחיות. סוחף ומרתק. אהבתי מאוד!
נהניתי מכל הסדרה. הכתיבה טובה וקולחת לדעתי, ולמרות שהעלילה מופרכת לחלוטין - היה נחמד להכיר דמויות ואירועים היסטוריים, מקומות אחרים ורחוקים שמשתלבים בעלילה.
אטלס הוא הספר שגרם לי להתרגשות ודמעות יותר מכל 7 הספרים לפניו..הקשר המופלא של כל הספרים נגלה בו כמו קסם תודה על הקסם ברגעים שהכי נזקקתי לו השנה ענת 2024
אהבתי מאוד. כל הכבוד להארי וויטקר שהצליח להביא לנו את הסגיר לסדרה הנפלאה של לוסינדה ריילי המנוחה סופרת נהדרת שהלכה לעולמה בטרם עת. יש קוראים שיוכלו לומר לזכותו של הארי: קראתי את הספר השמיני ’אטלס’ והבנתי את כל הרעיון. יופי ... אלה פשוט מפסידים את העיקר; סדרת ספרים של מסע לנפש, למקומות, הסטוריה, אנשים, אהבה, חמלה ועוד המון. סדרה מרתקת. בתום כל ספר חיכיתי בקוצר רוח לפתוח את הבא בתור. ממליצה בכל לב
וואו ספר וסדרה פשוט מהממים קראתי את כל ה8 הספרים הלא קצרים האלו בחודש!!! טוב שחיכיתי שכל הסדרה תצא לאור וקראתי את כולם ברצף ולא קראתי ספר ספר כשיצאו
הסידרה הזאת מושלמת ונהניתי מכל ספר, גם מאטלס. סיום נהדר לסידרת האחיות. מה שכן, נשארו כמה חורים בעלילה ובנוסף, בגלל שקראתי את הספרים במשך שנה, כי חלקם יצאו לאחורנה, הייתי צריכה לחזור לחלק מהספרים כדי להזכר בעלילה. תכלס, היה כיף לקרוא שוב אחרי שאטלס סגר את הקצוות.
נהנתי מאד מכל הסדרה המחברת אירועים היסטורים לדמויות מרתקות. הספר סוגר נפלא את כל הקצוות בשבעת הספרים. שוטה מאד לקרוא או להאזין.
מצויין, מעניין ומותח, מחבר את כל הקצוות, חובה לקרוא רק לאחר כל שבעת הספרים הראשונים
וואוו! סיום מושלם לסדרה מושלמת נהנתי מאוד נקשרתי לדמויות אין ספק שאחשוב עליהן עוד הרבה זמן ואתגעגע חוויה קריאה מומלצת !
נפלא, תודה הארי ויטאקר, שהשלמת את הסדרה היפיפייה של שבע האחיות. עם סיפורו של אביהן, אטלס. שמקשר ומסביר את הקשרים בין כל האחיות ופורס את סיפור חייו המופלא של אטלס אביהן.
ספר סיכום נהדר. נאמן למקור ולשאלות שעלו מתוך הספרים. כל הכבוד לבנה של לוסיאנדה שהצליח לסגור מעגל . צריך לקרוא את כל הסדרה, אבל ההנאה מובטחת
הספר, שסוגר את סדרת 7 אחיות, בהחלט נותן סגירה לכל האחיות, לאבא ולדמויות השונות. מרגיש קצת מרוץ לסגירה, וכך גם קראתי אותו, בלי לנשום. הסדרה נהדרת, והבן עושה הכל כדי להבהיר. נהניתי מאד מהספר, ומכל הסדרה. אי אפשר לקרוא אותו בנפרד, כי הוא בנוי על הכל. מאד ממליצה לקרוא!!!
הספר הטוב ביותר בין כל ספרי שבע האחיות. מרתק לא יכולתי להפסיק לקרוא עכשיו קשה לי שסיימתי ונשארתי בלי תקווה לעוד
מרגש מאוד. אמנם מורגש שנכתב בידי מישהו אחר, אבל סיפור הרקע בהחלט גרם לי לרצות ולקרוא לזכרה של לוסינדה.
נהניתי מאד! אולי היה אפשר להוסיף ציורי אילנות יוחסין, שיהיה קל יותר לזכור את הקשרים המשפחתיים. תודה, חנה
בכיתי צחקתי התרגדתי הנהנתי לעצמי ובעיקר כמעט ולא הורדתי את הספר מהיד. חיכיתי לו שנה מאז קראתי את האחות החברה בליבי ידעתי שזה האחרון והופתעתי והתרגשתי כל כך כשגיליתי שיצא ספר נוסף! הסדרה המושלמת הזאת לימדה אותי כל כך הרבה! בעיקר גרמה לי להבין שאני ממש אוהבת רומנים היסטוריים, וכך אחרי הספרים הראשונים קראתי את כל ספריה של לוסינדה, ספר מדהים מומלץ , א9 אפשר לקרוא את הסדרה ברצף אפילו יותר טוב. סוגרת כמעט 3 קנים של קריאה...מאז הראשון
ספר מרתק, מרגש ונוגע ללב, שמעביר מסר חזק על אמונה בתקווה ובטוב הבסיסי של האדם. ממליצה בחום
נפלא, סגר את כל הקצוות, הבהיר הכל, מרתק, עצוב שהסופרת לוסינדה ריילי נפטרה לפני תום הסידרה, אבל כל הכבוד לבנה שהמשיך בעקבותיה, בארוחה, באופן כתיבתה, מדהים!
מרתק ומסקרן לא יכותי לעזוב אותו,סוף סוף נפרמו כל החוטים והתחברו ,והתגלה לי שפא סולט חי,ידעתי בליבי לאורך כל הספרים שהוא חיי,ציפתי מאד להגיע לגילוי,חוויה. יוחדת במינה, תודה רבה
אני אני שמחה על הספר האחרון שנכתב למרות מותה של הסופרת מדובר בסדרה שנהניתי מאוד לקרוא ואין ספק שהספר האחרון קושר את כל הספרים ויוצר עלילה מרתקת.
הספר הטוב ביותר מבין סידרה של שמונה ספרים. ההפתעות בספר וההתפתחויות שבאירועים מדהימה. מומלץ מאוד לקרוא את כל הספרים כדי להכיר את האיש המדהים אטלס.
ואו! ספר מרגש שנותן סוף מושלם לסדרה מעולה - נוגעת בלב דמויות מרתקות ואנושיות הספר הזה מרגש על אחת כמה וכמה לאור העובדה שנכתב לאחר מותה של הסופרת בידי בנה. מומלץ!
מהפנט. סוחף. מדהים. רמת דיוק ופרטים שמעידה על ההכנה וההשקעה שהוכנסו בספר. נהניתי מכל רגע ומשכתי את הסוף כמה שיכולתי
כתוב נפלא,קולח ומרתק. גמעתי את הספר בשקיקה ממאנת להסיר אותו מידיי.
כרגיל כמו כל הסידרה המרתקת הזו, גם אטלס היה עמוק ומעניין , הביא הרבה פנים לדמות כל האחיות, וכל הנפשות בסידרה הזו קיבלו את מקומם המכובד. לא יכולתי לעזוב אותו מאז שפתחתי אותו. תודה
וואו וואו וואו!!!! סיום קסום לסדרה נפלאה ומרגשת. כל אחת מהדמויות נכנסה ללב והסיפור שלוקח את הקוראים למסע מופלא מרגש ומעניין. תענוג!
כמו כל ספר בסדרה הספר מותח סוחף ואי אפשר לעזוב אותו.עצוב לדעת שהסתיימה סדרת הספרים הטובה הזו.לוסינדה ריילי היתה סופרת מצויינת.יהי זכרה ברוך🖤🖤🖤
סיום מדהים לסדרה המקסימה. לא יכולתי להניח את הספר ולו ליום אחד. תודה רבה לבן הרי שסיים את הסדרה בספר מדהים ורוחה של לוסילדנה נוכחת לכל אורך הספר.
קראתי את כל הסידרה. כל ספר מדהים ומרתק בפני עצמו. ממליצה מאוד...
הספר האחרון בסדרת 7 אחיות שכל כך חיכינו לו ולא אכזב. אי אפשר היה להניח את הספר לרגע
טוב, אז אני הרגשתי קצת את השוני באופן הכתיבה של לוסינדה לבין הכתיבה של הבן שלה. קראתי את 7 הספרים האחרונים וחיכיתי ל 2 הספרים האחרונים( לפני אטלס)בשקיקה. סיפורן של האחיות כולל האחות החסרה היו מרתקים . בשבילי יותר מהספר האחרון "אטלס". כן הייתי אומרת שגם עם הסיפוור הוא פרי דמיונה של הסופרת, הוא עשוי מעולה, מלא ערכים, שניתן לאמץ וללמוד מהם.
מקסים ! מרגש ! סגירת כל הקצוות הפתוחים. יהיה זכרה, של לוסינדה ריילי, ברוך 🙏🏻
ואוווווו לא רציתי שזה יגמר אמיתי את הספר בשקיקה ספר מדהים מדהים מדהים מרגש מאד, מלא בעניין מקנאה במי שטרם קרא
מרגש, מפתיע, מקשר בין כל הספרים האחרים ועושה חשק לחזור ולקרוא שוב כל ספר
ספר מרתק ומעניין, סיימתי אותו תוך יומיים, לדעתי, הכי יפה מבין כל 8 הספרים
מעולה! סוגר את כל הקצוות שאפילו לא חשבתי שיש. כתוב נפלא! חבל שלא נזכה לעוד ספרים של הסופרת הנהדרת הזאת 😔
תפנו לכם יום יומיים - כי אי אפשר להניח אותו מהיד. הספר סוגר את הסדרה , ושולח אותנו מיד להתחיל לקרוא אותה מחדש לאור הנתונים החדשים. יש פה תחכום. ספר נהדר!!!!
אמאלה מדהים, בכיתי צחקתי אהבתי, תודה על החוויה הזו, ונראה לי שעכשיו עם תובנות אחרות שוב אקרא את כל הסרים, אואווווו אין דברים כאלה🥰
הספר שכולנו חיכינו לו, עם סיפור ששזור כקסם בין סיפורי הבנות, נותן מענה לכל השאלות שנותרו פתוחות, עשוי באהבה ומסיים בטוב טעם את הסדרה.. (וכל כך חששתי מסיום מאולץ!)
מרתק, מותח, מרגש מאוד, משלים בצורה נפלאה ומושלמת את הסדרה של הספרים "שבע האחיות", אני מקווה שבנה הארי ימשיך בכתיבה של ספרים כדרכה של אימו
תענוג מובילים אותנו בכל שבילי החיים של פא סולט ולאט לאט הסיפורים משתלבים . מלאכת מחשבת של תכנון הסדרה ושזירת הסיפור בספר האחרון
מעולה!! לאחר קריאת כל ספרי הסדרה- הספר הזה היווה סגירה מדהימה לכל העלילה. הוא היא מרתק, מותח לעיתים ותמיד מסקרן...
אהבתי מאוד. הצלחת לפתור את כל סימני השאלה וליצור שלמות. בלעתי את הספר בלי הפסקות ונהנתי מכל רגע. תודה
אהבתי חיבר יפה את הנקודות היה מרגש ולא נפל מהספרים המקוריים של לוסינדה ריילי
וואוו, סיום מושלם לסדרה מופלאה. כמה חיכיתי שיצא, לא איכזב בכלל. סוגר את את כל הפינות, ומסביר את הכל. עושה ממש חשק לקרוא את הכל שוב מהתחלה כדי להבין הכל.
סיום מושלם. גמעתי את הספר ביום וחצי והוא היה מרתק כמו יתר הספרים וסגר יפה את כל הקצוות בעלילה. חייבת להוריד בפני הבן שלה את הכובע, הטא עשה עבודה יפה
אין ספק שזהו אחד הספרים הטובים בסדרה. הוא שמר על מתח רצוף של העלילה ולמרות שחלק ממנה נראה קצת מופרך, נהנתי מאוד מהספר - וטוב שהסדרה הסתיימה.
אהבתי את הספר. הוא חיבר בין כל שבעת הספרים האחרים והבהיר כמה פרטים מעורפלים.
הספר סוגר יפה את הסדרה. לדעתי, כדאי לקרוא את הסדרה ברצף כדי לזכור את שמות כל הדמויות המוזכרות בספר האחרון.
הספר בהחלט עושה סגירת מעגל. אבל חייבת לציין שהוא כתוב הכי פחות טוב מבין כל הספרים מהסיבות המובנות.
הספר כולו הוא משיכת חוטים מכל העלילות בנסיון ליצור סיום מתאים לסדרת ספרים מאוד מיוחדת. צר לי שלוסינדה לא זכתה לעשות את מעשה הטוויה. אני בטוחה שזה היה דומה אבל אמין יותר. עדיין נהנתי לקרוא.
אהבתי, בעיקר את היומן של פא סולט, חיבר אותי לכל אחד משבעת הספרים, פחות התחברתי למפגשים של האחיות היה צפוי מדיי. לגמתי בשקיקה את הספר. הצטערתי על לכתה של לוסינדה.
ספר מקסים ומעניין מאוד. סיום מושלם לסדרה מושלמת. סגר את כל הקצוות באופן הרמטי וסוחף. אהבתי
טוב, כמה חיכיתי לו.. ואיך הוא מרוח.. לקח לי שבועיים לסיים אותו ואת פרש הברונזה סיימתי ביום לשם ההשוואה.. היה יותר דומה לסרט מתח מאשר לקומדיה רומנטית. טוב שנגמר
מאכזב, כבר מההתחלה ניכר שהספר לא נכתב ע״י לוסנידה, הסגנון אחר לגמרי, מדווח ולא מצליח לרגש. לאורך כל הספר הסופר ניסה באופן מאולץ לסגור את כל הקצוות והתוצאה היא סיפורים שטוחים ולא אמינים. עדיף היה בעיני לא לכתוב את הספר האחרון שממש לא מייצג את הסדרה ולא מתקרב ברמתו לשבעת הספרים הראשונים.
נחמד אבל ארוך מאדדדד ומופרך לחלוטין.כאילו כל מי שעזר לאטלס מבקש ממנו לאמץ תינוקת.ממש מאולץ ובכל זאת בעל קסם מסוים וכן נהניתי מקטעים מסוימים
כקוראת שעקבה אחרי כל הסדרה... משהו הלך לאיבוד בקסם של הספר השמיני... הסיפור נוטה להיות מופרך במאמץ לסגור את כל, אבל את כל הקצוות.
בניגוד לשאר הספרים הספר הזה כתוב בצורה מאוד חובבנית וברמה נמוכה מהקודמים. ניכר כי היה רצון לסגור את הפינות ולהסביר אך זה יצר עלילה מגוחכת, לא הגיונית שהשילוב עם כתיבה ברמה נמוכה ושימוש בגוף ראשון ילדותי יצרה סיום מוזר.
הספר הפחות מעניין בסידרה. כתוב בצורה מעט ילדותית עם עלילה רדודה ומאולצת.
פרולוג
טובולסק, סיביר, 1925
הרוח העוקצנית העיפה מולם משב של שלג, ושני הילדים משכו את מעילי הפרווה הדקים שלהם מעל פניהם.
"בוא," קרא המבוגר מבין השניים. אף על פי שזה עתה מלאו לו אחת־עשרה, בקולו כבר נשמעה צרידות מחוספסת. "די. בוא נחזור הביתה."
הילד הצעיר יותר — בן שבע בלבד — הרים את ערמת עצי ההסקה שאספו ורץ אחרי הילד הגדול, שכבר החל להתרחק.
במחצית הדרך הביתה הם הבחינו בציוץ קלוש שבא מהעצים. הילד הגדול עצר במקום. "אתה שומע את זה?" הוא שאל.
"כן," השיב הקטן. זרועותיו כאבו ממשא העצים, ואף על פי שהם עמדו לרגע, הוא החל לרעוד. "אפשר לחזור הביתה, בבקשה? אני עייף."
"אל תיילל," הטיח הגדול. "אני הולך לבדוק." הוא ניגש אל עץ לבנה קרוב וכרע ארצה. הילד הקטן הלך אחריו בחוסר חשק.
לפניהם, על הקרקע הקשה, התחבט גוזל אנקור, לא גדול יותר ממטבע של רובל.
"הוא נפל מהקן," אמר הילד הגדול. "או, יכול להיות... שמע." השניים עמדו בלי נוע בשלג, ובסופו של דבר נשמעה קריאה חדה מלמעלה. "אהה! זאת קוקייה."
"הציפור מהשעון?"
"כן. אבל הן לא יצורים ידידותיים. הקוקייה מטילה את הביצים שלה בקינים של ציפורים אחרות. ואז, כשהאפרוח בוקע, הוא דוחף את הגוזלים האחרים החוצה." הוא נשף בבוז. "זה מה שקרה כאן."
"אוי לא," הילד הקטן התכופף וליטף בעדינות בזרתו את ראש הציפור. "זה בסדר, חבר, אנחנו כאן עכשיו." הוא נשא את מבטו אל הילד הגדול. "אולי אם נטפס על העץ, נוכל להחזיר אותו." הוא ניסה לאתר את הקן. "הוא בטח גבוה מאוד." פתאום נשמע קול מעיכה מגעיל על אדמת היער. הוא השפיל את מבטו וראה שהילד הגדול מעך את הגוזל תחת מגפו.
"מה עשית?" קרא הילד באימה.
"האימא לא הייתה מקבלת אותו. יותר טוב להרוג אותו עכשיו."
"אבל... אתה לא יודע את זה." דמעות החלו לצרוב בעיניו החומות של הילד. "היינו יכולים לנסות."
הילד הגדול הרים את ידו כדי לבטל כל מחאה. "אין טעם לנסות כשמשהו נידון לכישלון. זה פשוט בזבוז זמן." הוא המשיך ללכת במורד הגבעה. "בוא. בוא נחזור."
הצעיר התכופף להביט בגוזל חסר החיים. "אני מתנצל בשם אחי," הוא התייפח. "הוא סובל. הוא לא התכוון לעשות את זה."
1
בולון־בילאנקור, פריז, צרפת
היומן הוא מתנה ממסיה ומדאם פול לנדובסקי. הם אומרים שמאחר שאני לא יכול לדבר, אבל הם יודעים שאני יכול לכתוב, זה יהיה טוב אם אני אנסה לכתוב את המחשבות שלי. בהתחלה חשבתי שאני סתם טיפש, שאיבדתי את המוח, מה שנכון בהרבה מובנים. או ליתר דיוק, אולי פשוט התשתי אותו, אחרי שחייתי על תחבולות זמן רב כל כך. הוא עייף מאוד וגם אני.
הם יודעים שנשאר בי קצת שכל, כי הם ביקשו ממני לכתוב. בהתחלה הם ניסו לאלץ אותי לכתוב את שמי, גילי ומהיכן באתי, אבל למדתי מזמן שכתיבת דברים כאלה על הנייר יכולה לסבך אותי בצרות, ועוד צרות זה משהו שאני לא רוצה בכלל. אז התיישבתי אל שולחן המטבח והעתקתי שיר שאבא לימד אותי. כמובן, זה היה שיר שלא יסגיר מאין באתי לפני שהגעתי אל מתחת לשיחים בגינה שלהם. זה גם לא היה מהשירים החביבים עליי, אבל הרגשתי שהמילים תאמו את מצב הרוח שלי, וזה הספיק כדי להראות לזוג הנדיב הזה — שהגורל הִקרה בדרכי כאשר המוות נקש על דלתי — שאני מסוגל לתקשר. אז כתבתי:
הלילה צפיתי
בירח ואחר כך
בפליאדות
ששקעו
מחצית הלילה
כבר חלפה. הנעורים חולפים. אני
במיטה לבדי
כתבתי את זה בצרפתית, אנגלית וגרמנית, שאף אחת מהן לא הייתה השפה שהשתמשתי בה מאז שהייתי מבוגר מספיק כדי לדבר (מה שאני יכול, כמובן, אבל רק במילים על הנייר, כל דבר שנאמר — בייחוד בחיפזון — יכול לשמש נגדי). אני מודה שנהניתי מהמבט המופתע על פניה של מדאם לנדובסקי כשהיא קראה מה שכתבתי, גם אם זה לא עזר לה לגלות מי אני או למי אני שייך. המבט בעיניה של אלזה המשרתת כשהיא הניחה בחבטה את קערת האוכל מולי אמר שכדאי לשלוח אותי חזרה במהירות האפשרית למקום שממנו באתי.
לא לדבר זה לא קשה. חלפה יותר משנה מאז עזבתי את הבית שהכרתי מאז שאני יכול לזכור את עצמי. בימים האלה השתמשתי בקול שלי רק בשעה שהיה צורך מוחלט.
מהמקום שאני יושב עכשיו וכותב, אני יכול להביט מבעד לחלון הזעיר בעליית הגג. קודם צפיתי בילדים של לנדובסקי פוסעים בשביל. הם היו בדרך לבית הספר ונראו מהודרים מאוד במדים שלהם — פרנסואז בכפפות לבנות וכובע קש שטוח שהם קראו לו "כובע שייטים", והאחים שלה בחולצות לבנות ומקטורנים. אפילו שאני שומע את מסיה לנדובסקי מתלונן לעיתים קרובות על מחסור בכסף, הבית הגדול, הגן היפה והשמלות היפות שבנות הבית לובשות אומרים לי שהם בוודאי עשירים מאוד.
אני לועס את העיפרון, הרגל שאבא ניסה לגמול אותי ממנו בכך שהוסיף כל מיני טעמים נוראיים בקצה שלו. פעם הוא אמר לי שהטעם באותו יום טעים למדי, אבל שזה רעל, אז אם אני אקרב אותו לפה שלי, אני אמות. בכל זאת, כשחשבתי על התרגום שהוא נתן לי לפענח, הכנסתי את העיפרון לפי. כשהוא ראה אותי שמעתי צעקה, נגררתי החוצה בעורפי, ופי נמלא שלג שהייתי צריך לירוק. נשארתי בחיים, אבל לעיתים קרובות שאלתי את עצמי אם זו הייתה תחבולה קשוחה שנועדה לזעזע אותי כדי שאפסיק, או אם השלג והיריקה הצילו אותי.
אני אמנם עושה כמיטב יכולתי לזכור את אבא, אבל עברו שנים רבות מאז שראיתי אותו, והוא מתפוגג מזיכרוני...
אולי טוב שכך. כן, טוב מכל הבחינות שאני אשכח כל דבר שהיה קודם. ואז, אם הם יענו אותי, לא יהיה לי שום דבר לומר להם. ואם מסיה או מדאם לנדובסקי חושבים שאני אכתוב דברים ביומן שהם נתנו לי ברוב טובם, כי אני סומך על המנעול הקטן והמפתח שאני מחזיק בשקיק עור קטן, הם ממש טועים.
"יומן הוא מקום שאפשר לכתוב בו כל מה שמרגישים או חושבים," הסבירה מדאם לנדובסקי בעדינות. "זה גם מקום של פרטיות, לעיניך בלבד. אני מבטיחה שלעולם לא נציץ."
הנהנתי שוב ושוב, ואז חייכתי את תודתי בעיניי, לפני שעליתי בריצה לחדר שלי בעליית הגג. אני לא מאמין לה. אני יודע מניסיון באיזו קלות ניתן לשבור מנעולים והבטחות.
אני נשבע בחיי אימך האהובה שאני אחזור בשבילך... התפלל למעני, חכה לי...
אני מטלטל את ראשי, מנסה למחות את זיכרון המילים האחרונות של אבי. אבל איכשהו, אף על פי שמילים אחרות שאני רוצה להיזכר בהן פורחות הלאה ממוחי כמו זרעי סביון ברגע שאני מנסה לרתום אותן, המשפט הזה לא מרפה למרות כל מה שאני עושה.
בכל זאת, היומן הזה כרוך עור, הוא עבה והניירות שלו דקים שבדקים. הוא בוודאי עלה לזוג לנדובסקי לפחות פרנק (ככה הם קוראים לכסף כאן), והוא היה, אני חושב, מחווה שנועדה לעזור לי, אז אני אשתמש בו. חוץ מזה, למרות שלמדתי לא לדבר, לעיתים קרובות תהיתי במסע הארוך שלי, אם לא שכחתי איך לכתוב. מאחר שלא היה לי נייר ולא עיפרון, אחת הדרכים להעביר את לילות החורף המקפיאים האלה הייתה לדקלם בראשי קטעי שירה, ואז לדמיין את כתיבת האותיות "בעיני רוחי".
אני אוהב מאוד את הביטוי הזה — אבא קרא לו "החלון לדמיון", וכשלא דקלמתי שירה, לעיתים קרובות נעלמתי לתוך המערה הזאת שלדברי אבא לא היו לה שום גבולות. היא הייתה גדולה כמו שרציתי שתהיה. לאנשים צרי מוח, הוא הוסיף, יש מעצם ההגדרה דמיון מוגבל.
וגם אם בני הזוג לנדובסקי החביבים התגלו כמושיעים האנושיים שלי וטיפלו באני החיצוני שלי, עדיין הרגשתי צורך להיעלם לתוך עצמי. לעצום חזק את העיניים ולחשוב מחשבות שלעולם לא יוכלו להיכתב כי לעולם לא אוכל לבטוח שוב באדם אחר.
לכן, חשבתי, מה יגיע לידי הזוג לנדובסקי אם מישהו מהם יקרא אי־פעם — ומשהו בי היה בטוח שהם ינסו, רק מתוך סקרנות אם לא משהו אחר — את היומן הזה שהתחיל ביום שכבר אמרתי בו את תפילותיי האחרונות.
למעשה, אולי מעולם לא אמרתי אותן. הייתי שרוי בהזיות של חום, רעב ותשישות ואולי חלמתי את זה — אבל בכל אופן, זה היה היום שבו הסתכלתי בפניה של האישה היפה ביותר שראיתי מעודי.
כשכתבתי פסקה עובדתית מקוצרת על הגברת היפה שהכניסה אותי פנימה, לחשה לי מילות חיבה והרשתה לי להיכנס לתוך בית בפעם ראשונה אחרי השד יודע כמה זמן, חשבתי כמה עצובה היא נראתה בפעם האחרונה שראיתי אותה. מאז גיליתי ששמה היה איזבלה — בל בקיצור. היא והעוזר של לנדובסקי בסדנה שלו, מסיה ברואי (שביקש ממני לקרוא לו לורן, לא שבמצבי האילם הנוכחי יכולתי לקרוא לו בכלל), היו מאוהבים בטירוף. ובלילה ההוא, כשהיא נראתה עצובה, היא באה להגיד שלום. לא רק לי, אלא גם לו.
אמנם הייתי צעיר מאוד, אבל כבר קראתי הרבה על אהבה. אחרי שאבא עזב, חרשתי את ארון הספרים שלו ולמדתי דברים מדהימים על דרכיהם של המבוגרים. בהתחלה שיערתי שהמעשה הפיזי שתואר שם בוודאי הופך את הסיפור לקומדיה, אבל כשזה חזר גם אצל סופרים אחרים שבפירוש ידעתי שהם אינם הומוריסטים, הבנתי שזה כנראה נכון. טוב, זה משהו שאני בהחלט לא אכתוב עליו ביומן שלי!
צחוק קטן נמלט משפתיי, וכיסיתי את פי בידיי. זה היה מוזר כל כך, כי הצחוק היה ביטוי לרמה כלשהי של אושר. תגובתו הטבעית של הגוף הפיזי.
"אלוהים אדירים," לחשתי. היה לי מוזר לשמוע את קולי, שנשמע עמוק יותר מאז הפעם האחרונה שהגיתי מילה בקול. אף אחד לא ישמע אותי פה בעליית הגג. שתי המשרתות היו למטה, מקרצפות, ממרקות ומטפלות בכבסים האינסופיים שהיו תלויים על החבלים מאחורי הבית. בכל אופן, גם אם הן לא יכולות לשמוע אותי כאן למעלה, זה הרגל שאסור לי להמשיך בו, עניין האושר הזה, כי אם אני יכול לצחוק, זה אומר שיש לי קול ואני בהחלט יכול לדבר. ניסיתי לחשוב על דברים שיעציבו אותי, מה שבאמת נראה מוזר מאוד, בהתחשב בכך שהדרך היחידה שבה הצלחתי כמדומה — כנגד כל הסיכויים — להיכנס לצרפת הייתה על ידי היעלמות לתוך הדמיון שלי וחשיבת מחשבות משמחות. חשבתי על שתי המשרתות, שתמיד יכולתי לשמוע את פטפוטיהן מבעד לקיר הדק שהפריד בינינו בלילה. הן התלוננו על התשלום הזעום שהן מקבלות, על השעות הארוכות, על המזרנים הגושיים ועל עליית הגג המקפיאה בחורף. רציתי לדפוק על הקיר הדק ולצעוק שהן צריכות להרגיש בנות מזל שיש קיר שמפריד ביני לבינן, שכל המשפחה לא חיה בחדר אחד, ושהן מקבלות שכר, גם אם נמוך. ואשר לאמירה שהחדר שלהן קר בחורף... טוב, למדתי על האקלים בצרפת, וגם אם פריז, שגיליתי שאנחנו נמצאים ממש בשוליה, הייתה בצפון, המחשבה על כמה מעלות מתחת לאפס הייתה בעיה שגרמה לי לרצות לצחוק שוב.
סיימתי את הפסקה הראשונה ביומן "הרשמי" החדש שלי וקראתי אותה שוב לעצמי, כאילו הייתי מסיה לנדובסקי, עם הזקן הקטן המצחיק שלו והשפם העבות הגדול.
אני גר בבולון־בילאנקור. משפחת לנדובסקי הנדיבה קיבלה אותי לביתה. שמם מסיה ומדאם פול ואמלי לנדובסקי, והילדים שלהם הם נאדין (20), ז'אן־מקס (17), מרסל (13) ופרנסואז (11). כולם טובים אליי מאוד. הם אומרים לי שהייתי חולה מאוד ויעבור זמן עד שכוחי יחזור אליי. למשרתות קוראים אלזה ואנטואנט, והמבשלת היא ברטה. היא תמיד מציעה לי עוד ועוד מהמאפים היפים שלה, כדי שאשמין, היא אומרת. בפעם הראשונה שהיא נתנה לי צלחת מלאה, אכלתי כל פירור וכעבור חמש דקות הרגשתי כאב בטן נורא. כשהרופא בא לבדוק אותי הוא אמר לברטה שהקיבה שלי התכווצה בתקופת התת־תזונה ושהיא צריכה לתת לי מנות קטנות יותר, או ששוב אהיה חולה מאוד ואמות. אני חושב שזה העציב את ברטה, אבל אני מקווה שעכשיו כמעט חזרתי לאכילה רגילה, ואני גם מעריך את הבישול שלה. יש מישהי בצוות העובדים שעדיין לא פגשתי, אבל המשפחה מדברת עליה הרבה. שמה מדאם אוולין גלסן והיא סוכנת הבית. היא בחופשה כרגע, מבקרת את הבן שלה שחי בליון.
אני חושש שאני עולה כסף למשפחה הנדיבה הזאת, עם כל האוכל שאני אוכל עכשיו, והרופא שהיה צריך לבוא לבדוק אותי. אני יודע שרופאים יכולים להיות יקרים מאוד. אין לי כסף ואין לי מקצוע ואני לא יכול לראות שום דרך לשלם להם בחזרה, כמו שהם יצפו כמובן, וזה המעשה הנכון. אני לא בטוח כמה זמן ירשו לי להישאר כאן, אבל אני מנסה ליהנות מכל יום בבית היפה שלהם. אני מודה לאל על הנדיבות שלהם ומתפלל למענם בכל לילה.
השיניים שלי לעסו את קצה העיפרון כשהנהנתי בסיפוק. כתבתי בכוונה בשפה פשוטה, והוספתי כמה שגיאות כתיב בסיסיות כדי להיראות כמו ילד נורמלי בן עשר. לא כדאי שהם ידעו איזה מין חינוך קיבלתי פעם. אחרי שאבא עזב, עשיתי כמיטב יכולתי להמשיך בשיעורים כמו שהוא דחק בי לעשות, אבל בלעדיו כמדריך, העניינים במחלקה הזאת קצת סבלו.
שלפתי גיליון נייר לבן חלק מהמגירה בשולחן הכתיבה הישן — בשבילי, העובדה שיש לי מגירה ומקום משלי לכתוב בו, זה משהו מעבר לכל המותרות שדמיינתי אי־פעם — והתחלתי לכתוב מכתב.
סדנת לנדובסקי
רו מואזון דזרוש
בולון־בילאנקור
7 באוגוסט 1928
מסיה ומדאם לנדובסקי היקרים
ברצוני להודות לשניכם על המתנה שנתתם לי. זה היומן הכי יפה שהיה לי אי־פעם ואני אכתוב בו כל יום, כפי שביקשתם ממני.
כמו כן, תודה על הכול
בדיוק עמדתי להוסיף "שלכם" מנומס ואת שמי לפני שעצרתי את עצמי. קיפלתי את הנייר לשניים ואז לארבעה, וכתבתי את שמותיהם למעלה. אני אשים אותו על מגש הכסף שעליו יונח הדואר של מחר.
אף על פי שלא הגעתי למקום שאליו היו מועדות פניי, הייתי מספיק קרוב. בהשוואה למרחק שכבר השלמתי, זה היה משול לטיול לאורך רו מואזון דזרוש ובחזרה. אבל עדיין לא רציתי לעזוב. כמו שאמר הרופא, הייתי צריך לאגור כוח, לא רק בגופי, אלא גם ברוחי. גם אם הרופא לא היה יכול לראות זאת, יכולתי לומר לו שהדבר הגרוע ביותר לא היה העונש הגופני שספגתי, אלא הפחד שעדיין היה נעוץ בתוכי. שתי המשרתות, כנראה משום שנמאס להן להתלונן על כל בני הבית האחרים, סיפרו לי שבלילה אני צועק בקול ומעיר אותן. התרגלתי לזה בזמן מסעי הארוך, וחוץ מזה הייתי מותש כל כך, עד שיכולתי שוב להירדם מייד, אבל כאן, החום והנוחות של מיטתי ריככו אותי. לעיתים קרובות לא הצלחתי להירדם שוב אחרי הופעת הסיוטים. אפילו לא הייתי בטוח ש"סיוטים" היא המילה הנכונה לתאר אותם. לעיתים קרובות כל כך אילץ אותי מוחי האכזר לשחזר דברים שקרו לי באמת.
קמתי והלכתי אל המיטה, היומן בידי, ונכנסתי מתחת לסדין ולשמיכה שלא נזקקתי לה כי לא היה קר. לקחתי את היומן ותחבתי אותו במכנסי הפיג'מה שלי, כך שהיה מהודק בין הירכיים. ואז הסרתי את שקיק העור מצווארי והנחתי אותו באותו מקום. אם מסעי הארוך לימד אותי משהו, הרי זה החשיבות שבהכנת מקומות המסתור הבטוחים ביותר לדברים יקרים כאלה.
השתרעתי על המזרן — עוד משהו שאלזה ואנטואנט התלוננו עליו, אבל בשבילי זה היה כמו לישון על ענן של כנפי מלאכים — עצמתי עיניים, אמרתי תפילה מהירה למען אבא ואימא, שנמצאים אי־שם בשמיים, וניסיתי להירדם.
מחשבה אחת הציקה לי. ככל ששנאתי להודות בכך, הייתה סיבה נוספת שבגללה כתבתי את המכתב לזוג לנדובסקי: אף על פי שידעתי שאני חייב להמשיך במסעי, עדיין לא הייתי מוכן לגמרי לוותר על התחושה הנפלאה מכולן — ביטחון.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
.jpg)
