שבע האחיות 7 - האחות החסרה

1

אני זוכרת בדיוק איפה הייתי ומה עשיתי כשראיתי את אבי מת. עמדתי קרוב מאוד למקום שבו אני עומדת עכשיו, גחנתי מעל מעקה המרפסת המקיפה את ביתנו והשקפתי על בוצרי הענבים שעשו את דרכם לאורך שורות הגפנים המסודרות, העמוסות ביבול השנה האחרונה. בדיוק עמדתי לרדת במדרגות ולהצטרף אליהם כשראיתי בזווית העין את הר האדם שהיה אבי נעלם פתאום מן העין. בהתחלה חשבתי שהוא כרע לאסוף אשכול ענבים שנפל - הוא שנא בזבוז מכל סוג, תכונה שהוא ייחס למנטליות הפרסביטריאנית של הוריו הסקוטים - אבל אז ראיתי את הבוצרים מהשורות הסמוכות חשים לעברו. זאת הייתה ריצה של מאה מטר עד אליו, וכשהגעתי לשם, מישהו כבר קרע את חולצתו וניסה להנשים אותו, לחץ על חזהו ונשם לתוך פיו, ומישהו אחר כבר הזעיק אמבולנס. האמבולנס הגיע כעבור עשרים דקות.

גם כשהעלו אותו לאלונקה, יכולתי לראות על פי צבע עורו שלעולם לא אשמע שוב את קולו החזק והעמוק שהיה בו כובד ראש, ועם זאת היה יכול בתוך שנייה להפוך לצחוק גרוני. כשדמעות זולגות על לחיי, נשקתי בעדינות ללחיו צרובת השמש, אמרתי לו שאני אוהבת אותו ונפרדתי ממנו לשלום. במבט לאחור, החוויה כולה נראית לי סוריאליסטית - המעבר מהיותו מלא חיים כל כך ל... כן... גוף חסר חיים, לא ניתן כלל להבנה.

אחרי חודשים שבהם סבל מכאבים בחזהו אבל העמיד פנים שזה בגלל קלקול קיבה, אבא שוכנע לבסוף לפנות לרופא. נאמר לו שיש לו כולסטרול גבוה, ושהוא חייב לדבוק בדיאטה קפדנית. אימי ואני התייאשנו כשהוא המשיך לאכול כאוות נפשו ולשתות בקבוק מהיין האדום שלו בכל ערב. כך שזה לא היה צריך להכות אותנו בהלם כאשר הגרוע מכול קרה סוף־סוף. אולי האמנו שדבר לא יוכל להכריע אותו, ואישיותו הנדיבה ולבביותו סייעו לאשליה, אבל כפי שאימי ואבי ציינו בקדרות, כולנו רק בשר ודם אחרי הכול. לכל הפחות הוא חי כמו שרצה עד לרגע האחרון. הוא היה בן שבעים ושלוש, עובדה שהתקשיתי לעכל, בהתחשב בכוחו הפיזי ובתאוות החיים שלו.

העניין הוא שהרגשתי מרומה. בסופו של דבר, הייתי בת עשרים ושתיים בלבד, ואף על פי שתמיד ידעתי שהגעתי באיחור לחייהם של הוריי, המשמעות של זה הכתה בי רק כשאבא מת. בחודשים המעטים מאז שאיבדנו אותו חשתי כעס על האי צדק: למה לא באתי לחייהם קודם? אחי הגדול ג'ק, שהיה בן שלושים ושתיים, נהנה מעשר שנים נוספות עם אבא.

אימא יכלה לחוש בבירור את כעסי, גם אם מעולם לא אמרתי לה משהו ישירות. ואחר כך הרגשתי אשמה, כי זאת לא הייתה אשמתה כלל. אהבתי אותה כל כך - תמיד היינו קרובות מאוד, ויכולתי לראות שגם היא סובלת. עשינו כמיטב יכולתנו לנחם זו את זו, ואיכשהו, הצלחנו לעבור את זה יחד.

גם ג'ק היה נפלא ובילה את רוב זמנו במיון הניירת וארגון הביורוקרטיה העצומה שאחרי המוות. הוא היה צריך גם לקחת על עצמו את ניהול ה'וויינרי', כלומר הכרם והיקב, העסק שאימא ואבא הקימו מהיסוד, אבל לפחות אבא הכין אותו היטב לתפקיד.

מאז שג'ק היה ילד קטן, אבא לקח אותו איתו כשיצא לסיבוב השנתי בכרמים היקרים שלו שעתידים להניב בין פברואר לאפריל, תלוי במזג האוויר, את הענבים שלו. בהמשך הוא יבצור אותם, ובסופו של דבר הם יהפכו ליינות המשובחים וזוכי הפרסים של פּינוֹ נוּאָר השוכבים בבקבוקים במחסן, מוכנים להישלח ברחבי ניו זילנד ואוסטרליה. הוא לימד את ג'ק את כל שלבי התהליך, וכשהיה בן שתים־עשרה, הוא כבר היה יכול לנהל את העסק, עם כל הידע שאבא העביר לו.

כשהיה בן שש־עשרה ג'ק הכריז רשמית שהוא רוצה להצטרף לאבא בניהול העסק, מה שגרם לאבא נחת מרובה. הוא הלך לאוניברסיטה ללמוד מנהל עסקים, ואחר כך התחיל לעבוד במשרה מלאה בכרם.

"אין דבר טוב יותר מלהעביר מורשת בריאה," אמר אבא כשהרים כוס ברכה. זה היה לאחר שג'ק חזר מביקור של שישה חודשים בגבעות אדלייד באוסטרליה, ואבא הכריז שהוא מוכן.

"אולי גם את תבואי איתנו יום אחד, מרי־קייט. נרים כוסית לכך שיהיו מגדלי יין ממשפחת מקדוגל על האדמה הזו גם בעוד מאות שנים!"

לעומת ג'ק, שהוכנס לממלכתו של אבא, לי קרה ההפך. אולי בגלל שג'ק התלהב באמת ובתמים מייצור יינות טובים, היה לו אף טוב ויכולת לאתר עינב מיוחד ממרחק קילומטרים, והוא גם היה איש עסקים. אני, לעומת זאת, בגרתי מילדה לאישה צעירה וצפיתי באבא ובג'ק מסיירים בכרמים ועובדים במה שהם כינו בחיבה "המעבדה" (שלמען האמת, לא הייתה אלא מחסן גדול עם גג פח), אבל דברים אחרים עוררו את התעניינותי. עכשיו ראיתי בכרם ישות נפרדת ממני ומעתידי. זה לא מנע ממני לעבוד בחנות הקטנה שלנו בחופשות מבית הספר והאוניברסיטה, או לעזור בכל מקום שנזקקו לי, אבל יין פשוט לא היה התשוקה שלי. אבא אמנם נראה מאוכזב בכל פעם שאמרתי שאני רוצה ללמוד מוזיקה, אבל הוא היה נדיב ותומך.

"כל הכבוד," הוא אמר כשחיבק אותי. "מוזיקה זה נושא גדול, מרי־קייט. באיזה תחום בדיוק את רואה את הקריירה העתידית שלך?"

אמרתי לו בביישנות שבאחד הימים אני ארצה להיות זמרת ולכתוב בעצמי את השירים שלי.

"זה חלום גדול, ואני יכול רק לאחל לך הצלחה ולומר לך שאימא שלך ואני נעמוד לצידך לאורך כל הדרך."

"אני חושבת שזה נפלא, מרי־קייט, באמת," אמרה אימא. "לבטא את עצמך בשיר זה דבר קסום."

ואכן למדתי מוזיקה באוניברסיטת ולינגטון שהציעה תואר שנחשב לאחד היוקרתיים בעולם, ואהבתי כל רגע. היה שם אולפן משוכלל שבו יכולתי להקליט את השירים שלי, והייתי מוקפת בסטודנטים שחיו את התשוקה שלי ונשמו אותה, וזה היה מדהים. הקמתי צמד עם פלטץ', חבר טוב שניגן בגיטרה חשמלית ושהקול שלו השתלב עם שלי בהרמוניה. כשהוא בגיטרה ואני על הקלידים הצלחנו להופיע פה ושם בוולינגטון וניגנו בקונצרט הסיום שלנו בשנה שעברה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהמשפחה ראתה אותי בהופעה חיה.

"אני גאה בך כל כך, מרי־קייט," אמר אבא ועטף אותי בחיבוק. זה היה אחד הרגעים הטובים בחיי.

"והנה אני עכשיו, כעבור שנה, עם תואר אקדמי ועדיין מוקפת גפנים..." מלמלתי. "באמת, מרי־קייט, את ברצינות חשבת שסוני יתחננו שתחתמי איתם על חוזה הקלטות?"

מאז שעזבתי את האוניברסיטה לפני שנה, נעשיתי יותר ויותר מדוכאת בכל הנוגע לקריירה העתידית שלי, ומותו של אבא הנחית מכה עצומה על היצירתיות שלי. הרגשתי כאילו איבדתי שתי אהבות בבת אחת, בייחוד שהאחת הייתה קשורה לבלי הפרד באחרת. אהבתו של אבא לזמרות־יוצרות היא שהציתה מלכתחילה את תשוקתי למוזיקה. גדלתי על שיריהן של ג'וני מיטשל, ג'ואן באאז ואלניס מוריסט.

התקופה שחייתי בוולינגטון גם הבהירה לי היטב עד כמה מוגנת ואידילית הייתה ילדותי כאן, בגן העדן המפואר שהיה עמק גיבסטון. ההרים שהתנשאו סביבנו היו מחסום פיזי מנחם, ואילו האדמה הפורייה הצמיחה באורח קסם שפע של פירות עסיסיים.

אני זוכרת איך ג'ק בנעוריו פיתה אותי לאכול דומדמניות בר שגדלו על שיחים קוצניים מאחורי ביתנו, ואת צחוקו כשירקתי את הפרי החמוץ. שוטטתי אז בחופשיות, ללא השגחת ההורים. הם ידעו שלא אורבת לי כל סכנה בשדות הנפלאים שהקיפו אותנו, בעודי משחקת בפלגים הקרירים ורודפת אחרי ארנבות על פני העשב הפראי. בזמן שהוריי עמלו בכרם, ועשו הכול, מנטיעת הגפנים והגנה עליהן מפני חיות בר רעבות ועד לבציר ולסחיטת הענבים, אני חייתי בעולם משלי.

שמש הבוקר הבהירה הוסתרה פתאום מאחורי ענן והפכה את העמק לירוק־אפור כהה יותר. זאת הייתה אזהרה שהחורף מתקרב, ולא בפעם הראשונה תהיתי אם החלטתי נכון כשבחרתי לבלות אותו כאן. לפני חודשיים אימא העלתה בפעם הראשונה את הרעיון לצאת למה שהיא קראה "הטיול הגדול" בעולם, לבקר חברים שלא ראתה זה שנים. היא שאלה אם ארצה להצטרף אליה. בזמנו, עדיין קיוויתי שגרסת הדֶמוֹ שהקלטתי עם פלטץ', שנשלחה לחברות תקליטים בכל העולם זמן קצר לפני מותו של אבא, תעורר עניין כלשהו. אבל התשובות שנערמו על מדף בחדרי הבהירו שהמוזיקה שלנו היא לא מה שהמפיק "מחפש כרגע".

"מותק, אני לא צריכה לספר לך כמה קשה להיכנס לעסקי המוזיקה," אמרה אימא.

"לכן אני חושבת שאני צריכה להישאר כאן," השבתי. "פלטץ' ואני עובדים על חומר חדש. אני פשוט לא יכולה לנטוש את הספינה."

"לא, ברור שלא. לפחות יש לך את הכרם לחזור אליו אם שום דבר אחר לא יסתדר," היא הוסיפה.

ידעתי שהיא רק מנסה לעודד אותי ושעליי להיות אסירת תודה על כך שאני יכולה להרוויח כסף בחנות ולעזור בחשבונות. אבל כשהסתכלתי עכשיו על גן העדן שלי נאנחתי אנחה גדולה כי המחשבה להישאר כאן כל חיי לא הייתה מעודדת, למרות הביטחון שהמקום הזה סיפק ולמרות כל היופי מסביב. הכול השתנה מאז שהלכתי לאוניברסיטה ועוד יותר לאחר מותו של אבא. הרגשתי כאילו ליבו של המקום הזה חדל לפעום עם לכתו. זה לא עזר שג'ק - שלפני מותו של אבא הסכים לבלות את הקיץ בכרם בעמק הרון שבצרפת - החליט שאימא בכל זאת תצא לטיול באירופה.

"עתיד העסק בידיים של ג'ק עכשיו, והוא צריך ללמוד כל מה שהוא יכול," אמרה לי אימא. "דאג ינהל כאן את הכרם, וחוץ מזה, זאת העונה השקטה עכשיו וזמן מושלם לנסיעה של ג'ק."

אבל מאחר שאימא יצאה אתמול ל"טיול הגדול" שלה וגם ג'ק נסע, אין ספק שהרגשתי בודדה מאוד והייתי בסכנה לשקוע בדכדוך עמוק יותר. "אני מתגעגעת אליך, אבא," מלמלתי כשנכנסתי כדי לקחת ארוחת בוקר, אף על פי שלא הייתי רעבה. הבית הדומם לא הועיל למצב הרוח שלי. כל ילדותי הבית המה אנשים - אם לא הספקים או הבוצרים, אז היו אנשים שבאו לבקר בכרם ואבא שוחח איתם. חוץ מלחלק דגימות של היינות שלו, הוא הזמין אותם לעיתים קרובות להישאר לארוחה. הכנסת אורחים ידידותית הייתה פשוט הדרך הניו זילנדית, והייתי רגילה להצטרף לזרים גמורים סביב השולחן הגדול מעץ אורן שהשקיף על העמק. לא היה לי מושג איך הצליחה אימי לספק כמויות של אוכל טעים בהתראה קצרה כל כך, אבל היא הצליחה, ועם אבא, שסיפק את השיחה הלבבית, היו שם תמיד המון כיף וצחוק.

התגעגעתי גם לג'ק ולאנרגיה החיובית והרגועה שקרנה ממנו תמיד. הוא אהב להקניט אותי, אבל ידעתי גם שהוא תמיד לצידי, המגן שלי.

הוצאתי מהמקרר קרטון של מיץ תפוזים ומזגתי את השארית לכוס, ועשיתי כמיטב יכולתי לפרוס כיכר לחם מאתמול. קליתי את הפרוסות כדי שיהיו אכילות יותר, ואז התחלתי להכין רשימת קניות כדי למלא את המקרר. הסופרמרקט הקרוב ביותר היה בארוטאון, והייתי צריכה להגיע לשם במהירות. אימא אמנם השאירה המון מנות במקפיא, אבל לא נראה לי נכון להפשיר את המכלים הגדולים רק בשבילי.

נרעדתי כשהבאתי את הרשימה לסלון והתיישבתי על הספה הגדולה מול ארובת האח שנבנתה מאבן וולקנית אפורה המצויה בשפע באזור. זה היה אחד הדברים ששכנעו את הוריי לפני שלושים שנה לקנות את מה שהיה פעם בית בן חדר אחד באמצע שום מקום. לא היו שם מים זורמים או שירותים, ואבא אימא אהבו להיזכר איך בקיץ הראשון, הם וג'ק בן השנתיים התרחצו בפלג שבין הסלעים מאחורי הצריף, ובור באדמה היה בית השימוש שלהם. "זה היה הקיץ הכי מאושר בחיי," נהגה אימא לומר, "ובחורף זה נעשה יותר טוב בגלל האש."

אימא אהבה אש אמיתית, וברגע שהופיע הכפור הראשון בעמק, אבא, ג'ק ואני נשלחנו החוצה אל המחסן להביא עצים, שהתייבשו היטב מאז שנקצצו בחודשי הקיץ. אחסנו אותם בגומחות משני צידי האח, ואימא הייתה מניחה את העצים בסבכה, ואז כשהיא הציתה את הגפרור התחיל הטקס שהמשפחה קראה לו "האש הראשונה". מהרגע ההוא ואילך, האש בערה בעליזות בכל יום בחודשי החורף, עד שפעמוניות כחולות ושלגוניות (הפקעות שהיא הזמינה בדואר מאירופה) פרחו בין העצים מספטמבר עד נובמבר, האביב שלנו.

אולי אני צריכה להדליק אש עכשיו, חשבתי ונזכרתי בזוהר החמים והמזמין שקיבל את פניי בימים מקפיאים בילדותי כשחזרתי מבית הספר. אם מבחינה מטפורית אבא היה הלב של הכרם, אימא והאש שלה היו הלב של הבית.

עצרתי את עצמי. הרגשתי שאני צעירה מכדי לחזור אל זיכרונות הילדות כדי למצוא נחמה. פשוט נזקקתי לקצת חברה, זה הכול. הבעיה הייתה שרוב חבריי וחברותיי היו בחו"ל, נהנים מרגעי החופש האחרונים לפני שיתיישבו וימצאו לעצמם עבודה, או שהם כבר עבדו. אמנם היה לנו קו טלפון נייח, אבל קליטת האינטרנט בעמק הייתה לא יציבה. לשלוח אימיילים היה סיוט, ולפעמים אבא נכנע ונהג חצי שעה לקווינסטאון כדי להשתמש במחשב של חברו סוכן הנסיעות ולשלוח אותם. הוא תמיד קרא לעמק שלנו "בריגאדוּן" על שם סרט ישן על כפר שמתעורר רק יום אחד בכל מאה שנה, כדי שלעולם לא יושפע מהעולם החיצוני וישתנה. טוב, העמק היה אולי בריגאדוּן, אבל לא המקום המתאים לזמרת־יוצרת צעירה שתטביע בו את חותמה. חלומותיי היו מלאים במנהטן, לונדון או סידני, אותם בניינים גבוהים המאכלסים מפיקי תקליטים שייקחו את פלטץ' ואותי ויהפכו אותנו לכוכבים...

הקו הנייח התפרץ לתוך מחשבותיי, וקמתי לענות לפני הוא ישתתק. "הגעתם ל'וויינרי'," דקלמתי, כפי שעשיתי מאז ילדותי.

"אם־קיי, זה פלטץ'," הוא אמר, וקרא לי בכינוי שכולם חוץ מאימי השתמשו בו.

"אה, היי," אמרתי וליבי האיץ את פעימותיו. "יש חדשות?"

"שום דבר, חוץ מזה שחשבתי לנצל את ההזמנה שלך ולבוא לבקר אותך. יש לי כמה ימים פנויים מבית הקפה ואני חייב לצאת מהעיר."

ולי דווקא יש חשק להיות בה...

"כן, נהדר! בוא מתי שתרצה. אני פה."

"מה דעתך על מחר? אני אבוא ברכב, אז זה ייקח לי רוב הבוקר, כל עוד סיסי תעמוד בזה, כמובן."

סיסי הייתה הוואן שבו פלטץ' ואני נסענו לחלטורות שלנו. היא הייתה בת עשרים, חלודה בכל מקום אפשרי ומגהקת עשן מצינור הפליטה המתנדנד שפלטץ' הצמיד זמנית בעזרת חבל. קיוויתי רק שסיסי תוכל לעשות את הנסיעה מדנדין, שם הוא גר עם משפחתו.

"אז אני אראה אותך בסביבות ארוחת הצהריים?" אמרתי.

"כן, אני מצפה בקוצר רוח. את יודעת שאני אוהב להיות אצלכם. אולי נוכל לבלות כמה שעות ליד הפסנתר, יש לך קצת חומר חדש?"

"אולי," עניתי, אבל ידעתי שאני לא יצירתית כרגע. "ביי, פלטץ', להתראות מחר." הוא תמיד עודד את רוחי בחוש ההומור והחיוביות שלו.

שמעתי צעקה מבחוץ ואחר כך שריקה, הסימן שמשתמש בו דאג, מנהל הכרם שלנו, להודיע על בואו. יצאתי למרפסת וראיתי את דאג וקבוצה של ילידים חסונים פוסעים בין הגפנים החשופות.

"היי!" צעקתי בחזרה.

"היי, אם־קיי! אני לוקח את החבורה להראות להם איפה להתחיל את העקירה," השיב דאג.

"בסדר, טוב, היי, חברים," צעקתי אליו ואל הקבוצה, והם נפנפו לי.

נוכחותם הפרה את השקט, וכשהשמש יצאה מאחורי הענן, המראה של בני אדם אחרים, בנוסף למחשבה שפלטץ' יבוא מחר, עודדו את רוחי.