הביקורות של דלידה

ארץ ישראל, על שמותיה וכינוייה הרבים – ציון, ארץ הקודש, פלשתינה, פלסטין ועוד – הייתה ידועה במשך הדורות לכל מי שעסק בנושא הארץ – סופרים, עולי רגל, ציירי מפות, חוקרי מקרא, תיאולוגים ועוד. השמות הללו הופיעו במפות שצוירו והודפסו במשך השנים שקדמו למאה ה‐20, אבל שטחה של ארץ ישראל לא הוגדר בהן במדויק. חוסר הבהירות והיעדר ההסכמה באשר לתיחומה של ארץ ישראל היו בין הגורמים שהביאו לקביעת גבולות חדשים לארץ, ללא התחשבות בעבר או במה שדימו לעצמם אנשים בעת ההיא. תהליך קביעת הגבולות, הנעוץ בתדמיות שגובשו במשך מאות ואלפי שנים, החל להתבצע בשטח בתחילת המאה ה‐20, והוא נמשך גם בימינו אנו. הגבולות הנוכחיים של מדינת ישראל נקבעו תוך כדי תהליך מדיני‐צבאי‐פוליטי שתחילתו רק בראשית המאה ה‐20. תהליך זה התבצע בשלוש צורות ובשלוש תקופות: גבולות שקבעו גורמים עולמיים במשא ומתן דיפלומטי בין השנים 1906-1947; גבולות שקבעו המדינות באזור בעקבות מהלכי מלחמה וכיבוש בין השנים 1948‑1974; גבולות שלום שקבעו מדינות האזור במשא ומתן דיפלומטי משנת 1977 עד היום, תהליך שטרם הסתיים.

בספר זה מתואר בהרחבה תהליך עיצובם של גבולות מדינת ישראל. תהליך זה טרם הושלם, שכן חלק מגבולות הקבע עם המדינות השכנות עדיין לא נקבעו. ספרו החדש של גדעון ביגר מבקש להציג לציבור הקוראים את המסד ההיסטורי של סוגיה זו לקראת הבאות .

פרופ' גדעון ביגר הוא גיאוגרף היסטורי ומדיני בחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם באוניברסיטת תל אביב. בשנים האחרונות מתמחה בתהליך עיצוב גבולות מדיניים בארץ ובעולם. פרסם ספרים בנושאים אלה, ביניהם The Encyclopedia of International boundaries  , "ארץ רבת גבולות"; "מושבת כתר או בית לאומי", לצד עשרות מאמרים מדעיים בכתבי עת בארץ ובעולם, וכתבות בעיתונות היומית. היה שותף למשא ומתן על גבולות ישראל מול סוריה, הפלסטינים ועוד.

מעורבות צה"ל בהכוונה ותכנון התעשייה והתשתיות האזרחיות מיד עם תום מלחמת העצמאות נבעה ממספר סיבות אשר לא רק תלויות אחת בשנייה אלא גם משפיעות זו על זו: "תפיסת האיום", כלומר החשש מפני סבב לחימה נוסף מול מדינות ערב; התפיסה שהמלחמה המודרנית היא מלחמה טוטלית בין עמים, לא רק בין צבאות; ההבנה שפוטנציאל המלחמה של מדינות ערב גדול לאין שעור מזה של מדינת ישראל; הקביעה שצה"ל הוא הגוף היחיד המוסמך לקבוע את עקרונות הביטחון הלאומי, מכיוון שהגופים האזרחיים אינם מודעים לצרכים הביטחוניים של המדינה. מבחינת צה"ל כל ההיבטים האזרחיים במדינה, בדגש על התעשייה האזרחית, נתפסו כחלק מרכזי בפוטנציאל הלחימה של צה"ל וכגורם מכריע בניצחון ובשיקום המדינה לאחר מכן. מסיבות אלו דרשו בצה"ל להיות מעורבים בכל הקשור למיקומם של מפעלים ותשתיות וצורת בנייתם, באופן כזה שיענה על שתי דרישות מרכזיות: שישרתו את צה"ל ואת המאמץ המלחמתי, ושניתן יהיה להגן עליהן בזמן מלחמה כדי שימלאו את הדרישה הראשונה.

מהתיאור ההיסטורי המובא בספר עולות מספר מסקנות ביחס לקשר בין צה"ל לחברה האזרחית: צה"ל לא חרג מכללי המשחק הדמוקרטיים; מעורבות זו לא נבעה מרצון למיליטריזציה או דומיננטיות אלא מחשש אמיתי שהדרג המדיני אינו מבין את צרכי הביטחון; בשנים אלו הייתה דומיננטיות אזרחית אשר באה לידי ביטוי בדחייה והתעלמות מדרישות הצבא; יש לראות את תפיסת הביטחון בצורה הוליסטית ורחבה. זאת ועוד, השאלות אשר נבדקות לאורך הספר, כמו למשל מי אחראי? מי מתכנן? מי מכוון? ולמי יש את הכוח והסמכות להחליט? – שאלות אלה ואחרות עדיין מלוות את יחסי צה"ל עם החברה האזרחית.