חדר הפרפרים

פוזי

אדמירל אדום
(ואנסה אטלנטה)

בית האדמירל,
סאותוולד, סאפוק

יוני 1943

"זכרי, יקירתי, את פֵיה, מרחפת חרש מעל פני הדשא על כנפי קוּרים, מוכנה ללכוד את טרפך ברשת המשי שלך. תראי!" הוא לחש לתוך אוזני. "הנה הוא, על קצה העלה. ועכשיו, עופי!"

בשעה שהוא הדריך אותי, עצמתי עיניים לכמה שניות ועמדתי על בהונות, מדמיינת שכפות רגליי הקטנות עוזבות את הקרקע. ואז חשתי את כף ידו של אבי דוחפת אותי בעדינות לפנים. פקחתי עיניים והתמקדתי בזוג כנפיים בצבע כחול־יקינתון ועברתי במעוף את שני הצעדים הקצרים שנדרשו לי כדי להסתער עם הרשת שלי על עלה הבּוּדליה השביר שעליו ישב כרגע הפרפר הכחול הגדול.

משב האוויר הקל כשהרשת נחתה על המטרה הזהיר את הפרפר, והוא פרש את כנפיו כדי להימלט. אבל זה היה מאוחר מדי כי אני, פוזי, נסיכת הפיות, לכדתי אותו. לא יאונה לו כל רע, כמובן, הוא רק יילקח כדי שלורנס, מלך העם הקסום — שהיה אבי — יוכל לחקור אותו — לפני שישוחרר החוצה לאחר שייהנה מקערה גדולה של צוף משובח.

"איזו ילדה חכמה היא פוזי שלי!" אמר אבא כשעשיתי את דרכי בין העלים לעברו והושטתי לו בגאווה את הרשת. הוא כרע ארצה, כך שעינינו — שלדברי כולם היו דומות כל כך — נפגשו בגאווה והנאה משותפות.

ראיתי את ראשו מורכן לבחון את הפרפר, שנשאר ללא נוע, רגליו הזעירות לופתות את הרשת הלבנה של כלאו. שערו של אבא היה מהגוני כהה, והשמן שהוא שם עליו כדי להשטיחו הבריק בשמש כמו משטח שולחן האוכל אחרי שדייזי מירקה אותו. היה לזה ריח נהדר — הריח שלו, וריח של נוחיות ביתית, כי הוא היה ה"בית", ואני אהבתי אותו יותר מכל דבר אחר בעולמותיי, האנושיים והפֵייתיים. אהבתי גם את אימא, כמובן, אבל אף על פי שהיא הייתה בבית רוב הזמן, לא הרגשתי שאני מכירה אותה טוב כמו שהכרתי את אבא. היא בילתה המון זמן בחדרה בגלל משהו שנקרא מיגרנות, וכשאלה חלפו, היא תמיד נראתה עסוקה מדי לבלות איתי.

"הוא מדהים, ילדתי!" אמר אבא והרים את עיניו אליי. "השם הלטיני שלו הוא פנגאריס אריון. הוא נדיר מאוד בחופים האלה, ובלי ספק, משושלת יוחסין אצילית," הוא הוסיף.

"יכול להיות שהוא נסיך פרפרי?" שאלתי.

"יכול להיות," הסכים אבא. "נצטרך להתייחס אליו בכבוד המרבי, כמו שדורש המעמד המלכותי שלו."

"לורנס, פוזי... ארוחת צהריים!" קרא קול מעבר לשיחים. אבא קם כדי להתנשא מעל שיח הבודליה ולנפנף בידו מעבר למדשאה אל המרפסת של בית האדמירל, ככה נקרא הבית שלנו.

"באים, אהובתי," הוא קרא בקול רם למדי כשהיינו במרחק מה. ראיתי את עיניו מצטמצמות בחיוך למראה אשתו; אימי, ושלא בידיעתה מלכת העם הקסום. זה היה משחק שרק אבא ואני חלקנו בינינו.

יד ביד חצינו את המדשאה, מריחים את ריח הדשא שנקצר זה מקרוב, ריח שנקשר לימים מאושרים בגן: חברים של אימא ואבא, שמפניה ביד אחת, מחבט קרוקט בשנייה, חבטת הכדור המוטח על פני מסלול הקריקט שאבא קצר לאירועים כאלה.

הימים המאושרים האלה היו נדירים יותר מאז פרוץ המלחמה, מה שעשה את הזיכרונות שלהם עוד יותר יקרים. המלחמה השאירה לאבא גם צליעה, והוא נאלץ ללכת לאט יותר, וזה דווקא היה טוב מבחינתי כי זה אמר שהוא היה יותר זמן רק שלי. מצבו טוב בהרבה עכשיו לעומת מה שהיה כשהוא נכנס לבית החולים. הוא ישב בכיסא גלגלים כמו זקן, וגם העיניים שלו היו אפורות. אבל הודות לטיפול של אימא ושל דייזי, והודות לי, שעשיתי כמיטב יכולתי וקראתי לו ספרים, מצבו השתפר במהירות. היום הוא אפילו לא זקוק למקל כדי ללכת, אלא אם כן מדובר במרחקים.

"ובכן, פוזי, רוצי פנימה ושטפי את הידיים והפנים. תגידי לאימא שאני לוקח את האורח החדש למקום שלו," אבא כיוון אותי עם הרשת כשהגענו למדרגות המרפסת.

"כן, אבא," אמרתי כשהוא הסתובב והמשיך ללכת לאורך המדשאה עד שבסופו של דבר נעלם מאחורי גדר השיחים הגזומים. הוא הלך אל ה"פוֹלי" — ככה קוראים למבנה קישוטי בפארקים או בגינות פרטיות — שעם הצריח שלו והלבנים הצהובות נראה כמו מצודה מהאגדות לאנשי הפיות וידידיהם הפרפרים. ואבא בהחלט בילה שם זמן רב. אני הורשיתי רק להציץ לתוך החדר העגול הקטן מאחורי דלת הכניסה של ה"פולי" — שהיה חשוך מאוד והדיף ריח של גרביים עבשות — כשאימא ביקשה ממני לקרוא לאבא לארוחת צהריים.

החדר בקומה הראשונה היה המקום שבו הוא שמר את "ציוד החוץ" שלו, כמו שהוא קרא למחבטי הטניס והקריקט ומגפי הגומי מכוסי הבוץ. מעולם לא הוזמנתי לעלות במדרגות הלולייניות לקומה העליונה (אני יודעת את זה כי טיפסתי לשם בגנבה כשאימא קראה לאבא לבוא לטלפון בבית). התאכזבתי מאוד לגלות שהוא הספיק לנעול את דלת האלון הגדולה שחיכתה לי למעלה. אמנם ניסיתי לסובב את הידית בכוח ככל שאפשרו לי ידיי הקטנות, אבל הדלת לא נפתחה. ידעתי שבניגוד לחדר למטה, היו בחדר העליון המון חלונות, כי היה אפשר לראות אותם מבחוץ. ה"פולי" הזכיר לי קצת את המגדלור בסאותוורלד, חוץ מהכתר המוזהב שהתנוסס בראשו במקום פנס רב־עוצמה.

עליתי במדרגות המרפסת ונאנחתי בשמחה כשהסתכלתי על קירות הלֵבנים האדמדמות של הבית הראשי עם טורי חלונותיו המוארכים המעוטרים בקנוקנות ויסטריה ירקרקים. ראיתי ששולחן הברזל העתיק, שעכשיו היה ירוק יותר מהשחור המקורי שלו, היה ערוך לארוחה על המרפסת. היו רק שלוש מפיות ושלוש כוסות מים, מה שאמר שהארוחה נועדה רק לשלושתנו — מצב מאוד לא רגיל. חשבתי כמה נחמד יהיה שלא אצטרך לחלוק את אימא ואבא עם אף אחד אחר.

נכנסתי לבית דרך הדלתות הרחבות של הטרקלין, הקפתי את ספות המשי שניצבו סביב אח השיש העצומה — גדולה כל כך עד שבשנה שעברה סנטה קלאוס הצליח להשחיל דרכה אופניים אדומים — ודילגתי במבוך המסדרונות המובילים לשירותים בקומה הראשונה. סגרתי את הדלת מאחוריי, פתחתי את ברז הכסף הגדול בשתי ידיי ושטפתי אותן ביסודיות. עמדתי על בהונותיי כדי להביט במראה ולוודא שאין מריחות בוץ על פניי. אימא מקפידה מאוד על הופעה חיצונית — אבא אומר שזאת המורשת הצרפתית שלה — ואוי ואבוי לשנינו אם לא נבוא לשולחן צחים כשלג.

אבל אפילו היא לא יכולה לשלוט בתלתלים החומים הסוררים שכל הזמן נמלטים מהצמות הקלועות שלי, נופלים על עורפי ונשמטים מתוך הסיכות שעושות כמיטב יכולתן להרחיק את אניצי השיער ממצחי. באחד הלילות, כשאבא השכיב אותי לישון, שאלתי אותו אם אני יכולה לשאול קצת משמן השיער שלו כי חשבתי שזה יעזור, אבל הוא רק צחק וסלסל את אחד התלתלים שלי סביב אצבעו.

"את לא צריכה את זה. אני אוהב את התלתלים שלך, ילדתי היקרה, ואם זה היה תלוי בי, הייתי נותן להם לגלוש חופשי על כתפייך בכל יום."

חזרתי לאורך המסדרון וחשבתי כמה חבל שאין לי רעמת שיער בלונדינית חלקה כמו לאימא. זה היה צבע השוקולד הלבן שהיא הגישה עם הקפה אחרי ארוחת הערב. השיער שלי היה דומה יותר לקפה הפוך, לפחות ככה אימא קראה לו; אני קראתי לו חום־עכבר.

"הנה את, פוזי," אמרה אימא כשיצאתי אל המרפסת. "איפה הכובע שלך?"

"בטח השארתי אותו בגן כשאבא ואני תפסנו פרפרים."

"כמה פעמים אמרתי לך שהפנים שלך יישרפו ובקרוב תהיי מקומטת כמו שזיף מיובש," היא גערה בי כשהתיישבתי. "את תיראי בת שישים כשתהיי בת ארבעים."

"כן, אימא," הסכמתי, וחשבתי שארבעים זה זקנה כל כך, וממילא אז לא יהיה לי אכפת.

"מה שלום הילדה השנייה החביבה שלי ביום היפה הזה?" אבא הופיע על המרפסת והניף את אימי לתוך זרועותיו, וכד המים שהיא החזיקה התיז על רצפת האבן האפורה.

"זהירות, לורנס!" נזפה בו אימא בקימוט מצח, לפני שנחלצה מחיבוקו והניחה את הכד על השולחן.

"איזה יום יפה יש לנו היום?" הוא חייך כשהתיישב מולי. "ונראה שמזג האוויר ימשיך להיות כזה גם בסוף השבוע ובמסיבה שלנו."

"עושים מסיבה?" שאלתי כשאימא התיישבה לצידו.

"כן, עושים מסיבה, ילדתי היקרה. אבא שלך החלים במידה מספקת לחזור לצבא, אז אימא ואני החלטנו לערוך מסיבה גדולה אחרונה כל זמן שאנחנו יכולים."

ליבי החסיר פעימה כשדייזי, המשרתת היחידה שלנו מאז שכל המשרתים האחרים גויסו למלחמה, הגישה נתחי בשר קרים וצנוניות. שנאתי צנוניות, אבל זה כל מה שנשאר בגן הירק השבוע, כי רוב התוצרת הלכה למלחמה.

"לכמה זמן אתה הולך, אבא?" שאלתי בקול קטן ומתוח, כי פקעת גדולה חסמה את גרוני. הרגשתי כאילו איזו צנונית כבר נתקעה שם וידעתי שזה אומר שאני תכף אבכה.

"בטח לא לזמן רב עכשיו. כולם יודעים שנחרץ דינם של הגרמנים, אבל אני חייב לעזור בדחיפה האחרונה, את מבינה. אני לא יכול לאכזב את החברים, נכון?"

"לא, אבא," הצלחתי לומר בקול רועד. "אבל אתה לא תיפצע שוב, נכון?"

"הוא לא ייפצע, מותק. אבא שלך בלתי מנוצח. נכון, לורנס?"

ראיתי איך אימי שולחת אליו חיוך מתוח קטן וחשבתי שהיא מודאגת לא פחות ממני.

"בדיוק, אהובתי," הוא השיב והניח את ידו על ידיה ולחץ אותן בחוזקה. "בלי שום ספק."

 

"אבא?" שאלתי בארוחת הבוקר למחרת כשטבלתי את מקלוני הטוסט בביצה הרכה. "נורא חם היום, נוכל לנסוע לחוף הים? לא היינו שם המון זמן."

ראיתי את אבא נותן מבט באימא, אבל היא קראה את המכתבים שלה מעל ספל קפה הפוך ולא הבחינה כמדומה. אימא תמיד מקבלת המון מכתבים מצרפת, כולם על נייר דק מאוד, דק אפילו יותר מכנפיים של פרפר, מה שמתאים לאימא, כי הכול אצלה כל כך עדין ודק.

"אבא? הים," האצתי.

"יקירתי, אני חושש שהחוף לא מתאים למשחקים כרגע. הוא מלא גדרות תיל ומוקשים. את זוכרת שהסברתי לך את מה שקרה בסאותוורלד לפני חודש?"

"כן, אבא." הסתכלתי על הביצה ונרעדתי, נזכרת איך דייזי נשאה אותי למקלט אנדרסון (שחשבתי שנקרא כך כי זה שם המשפחה שלנו — זה בלבל אותי מאוד כשמייבל אמרה שגם למשפחה שלה יש מקלט אנדרסון, ושם המשפחה שלה היה פרייס). זה נשמע כאילו השמיים נמלאו ברקים ורעמים, אבל לא כאילו אלוהים שלח אותם, אבא אמר שזה היה היטלר. בתוך המקלט כולנו הצטופפנו, ואבא אמר שאנחנו צריכים להעמיד פנים שאנחנו משפחת חזירים, ואני צריכה להתכרבל כמו חזרזירה. אימא די התרגזה עליו שהוא קרא לי חזרזירה, אבל ככה באמת התחזיתי, כאילו אני מתחפרת מתחת לאדמה, עם בני האדם שנלחמים מעלינו. בסופו של דבר הרעשים הנוראים פסקו. אבא אמר שאנחנו יכולים לחזור למיטה, אבל אני הייתי עצובה כי הייתי צריכה לחזור למיטה שלי לבדי, במקום שכולנו נישאר יחד במחפורת שלנו.

למחרת בבוקר מצאתי את דייזי בוכה במטבח, אבל היא לא אמרה מה קרה. העגלה של החלבן לא הגיעה ביום ההוא, ואז אימא אמרה שאני לא אלך לבית הספר כי הוא כבר איננו.

"אבל איך הוא יכול לא להיות, אימא?"

"נפלה עליו פצצה," היא אמרה ונשפה עשן סיגריה.

גם אימא עישנה עכשיו, ולפעמים פחדתי שהיא תבעיר באש את המכתבים שלה, כי היא החזיקה אותם קרוב כל כך לפניה כשהיא קראה.

"אבל מה עם הצריף שלנו בחוף?" שאלתי את אבא. אהבתי את הצריף הקטן שלנו — הוא היה צבוע צהוב בהיר ועמד ממש בקצה השורה, אז אם הסתכלנו ימינה, יכולנו להעמיד פנים שאנחנו האנשים היחידים על החוף, אבל אם הסתובבנו לצד השני, היינו לא רחוקים ממוכר הגלידה שעל המזח. אבא ואני תמיד בנינו את ארמונות החול הכי משוכללים, עם צריחים ותעלות מגן, גדולות מספיק לכל הסרטנים הקטנים אם הם ירצו לבוא לשם. אימא אף פעם לא רצתה לבוא לחוף; היא אמרה שזה "חולי מדי", שזה לדעתי כמו להגיד שהים רטוב מדי. בכל פעם שבאנו היה שם זקן אחד עם כובע רחב שוליים שהתהלך לאט לאורך החוף וחיטט בחול עם מקל ארוך, אבל לא כמו מקל ההליכה של אבא. לאיש הזה היה שק גדול, ובכל פעם הוא עצר והתחיל לחפור.

"אבא, מה הוא עושה?" שאלתי.

"הוא נווד שמחפש מציאות. הוא הולך לאורך החוף ומחפש בחול דברים שאולי נסחפו לכאן מאוניות בים או נשטפו מחופים רחוקים."

"אני מבינה," אמרתי. "אתה חושב שהוא ימצא אוצר קבור בחול?"

"אני בטוח שאם הוא יחפור מספיק זמן, הוא ימצא משהו באחד הימים."

עקבתי בהתרגשות גוברת אחרי האיש שלפעמים שלף משהו מתוך החול והבריש ממנו את החול, רק כדי לגלות שזה קנקן תה ישן מאמייל. "כמה מאכזב," נאנחתי.

"זכרי, יקירתי, הזבל של אדם אחד עשוי להיות הזהב של מישהו אחר. אבל אולי כולנו מחפשי מציאות מבחינה מסוימת," אמר אבא ומצמץ מול השמש. "אנחנו מחפשים כל הזמן, מקווים למצוא את האוצר הקבור החמקמק שיעשיר את חיינו, וכשאנחנו מוצאים קנקן תה ולא תכשיט נוצץ, עלינו להמשיך לחפש."

"אתה עוד מחפש את האוצר, אבא?"

"לא, נסיכת הפיות שלי, כבר מצאתי אותו," הוא חייך אליי ונשק לי בקצה ראשי.

 

אחרי המון נדנודים, אבא נכנע לבסוף והחליט לקחת אותי לשחות בנהר. דייזי עזרה לי ללבוש את בגד הים, חבשה כובע על תלתליי, ועליתי לרכב של אבא. אימא אמרה שהיא עסוקה מדי בהכנות למסיבה מחר, אבל לא היה אכפת לי בכלל, כי ככה מלך הפיות ואני יכולנו להזמין את כל יצורי הנהר לחצר המלוכה שלנו.

"יש שם לוטרות?" שאלתי, כשהוא נסע בכיוון ההפוך לים ודרך ים השדות הירוקים הגליים.

"כדי לראות לוטרות צריך להית בשקט גמור," הוא אמר. "את יכולה לעשות את זה, פוזי?"

"כמובן."

נסענו שעה ארוכה עד שראינו את הנחש הכחול של הנהר מתחבא מאחורי קני הסוף. הוא החנה את הרכב, ויחד פסענו אל גדת הנהר, אני ואבא עם הציוד המדעי שלו: מצלמה, רשתות פרפרים, צנצנות זכוכית, לימונדה וכריכי בשר משומר. שפיריות ריחפו מעל פני המים ונעלמו במהירות כשהשתכשכתי בנהר. המים היו קרירים ונעימים, אבל היה לי חם מאוד בראש ובפנים מתחת לכובע, אז זרקתי אותו אל גדת הנהר היכן שאבא החליף בגדים ולבש בגד ים.

"אם היו כאן לוטרות הן בוודאי ברחו מכל הרעש הזה," אמר אבא ונכנס למים. הם הגיעו בקושי עד ברכיו, כי הוא היה גבוה כל כך. "תראי את נאדיד המים, הצמחים הטורפים האלה. אולי ניקח הביתה כמה מהם לאוסף שלנו?"

ביחד שלחנו ידיים לתוך המים ומשכנו את אחד הפרחים הצהובים כדי לחשוף את שורשיו הבולבוסיים. המון חרקים קטנים חיו בתוכו, אז מילאנו צנצנת במים והכנסנו פנימה את הדגימות.

"את זוכרת את השם הלטיני?"

"אוטרי־קו־לא־ריה!" השבתי בגאווה, יצאתי מהמים והתיישבתי לידו על העשב.

"ילדה חכמה. אני רוצה שתבטיחי לי שתמשיכי להעשיר את אוסף הצומח שלנו. אם את רואה צמח מעניין, תייבשי אותו כמו שהראיתי לך. בסופו של דבר, כשאני לא אהיה בבית, אני אצטרך עזרה עם הספר שלי, פוזי." הוא הושיט לי כריך מתוך סל הפיקניק ולקחתי אותו, מנסה להיראות רצינית ומדעית מאוד. רציתי שאבא ידע שהוא יכול לסמוך עליי בעבודה שלו. לפני המלחמה הוא היה משהו שנקרא בוטנאי, והוא כותב את הספר שלו כמעט מאז שנולדתי. לעיתים קרובות הוא מסתגר ב"פולי" שלו לקצת "חשיבה וכתיבה". לפעמים הוא מביא הביתה את הספר ומראה לי את הרישומים שלו. והם נפלאים. הוא הסביר לי איך הכול קשור לסביבה הטבעית שלנו, והיו שם איורים יפים של הפרפרים והחרקים והצמחים. הוא סיפר לי פעם שמספיק שישתנה דבר אחד בלבד כדי שהכול יצא מאיזון. "תסתכלי על היבחושים האלה, לדוגמה," אבא הצביע על ענן מציק שלהם באחד מלילות הקיץ החמים, "הם חיוניים למערכת האקולוגית."

"אבל הם עוקצים אותנו," אמרתי וגירשתי אחד מהם בהינף יד.

"זה הטבע שלהם, כן," הוא צחק קלות. "אבל בלעדיהם, להמון מינים של ציפורים לא היה מקור מזון יציב והאוכלוסייה שלהם הייתה מתמעטת. ואם אוכלוסיית הציפורים מושפעת, יש לזה השלכות על כל שרשרת המזון. בלי הציפורים, לחרקים אחרים כמו חרגולים יהיו פחות טורפים, והם יתרבו בלי מידה ויאכלו את כל הצמחים. ובלי הצמחים..."

"לא יהיה אוכל לכל אוכלי העשב."

"כן, אז את מבינה שהכול זה עניין של איזון עדין. ומשק כנפיים של פרפר יכול לחולל שינוי גדול בעולם."

חשבתי על זה בעודי לועסת את הכריך.

"יש לי משהו מיוחד בשבילך," אמר אבא והכניס יד לתרמיל הגב שלו. הוא הוציא קופסת פח מבריקה והושיט לי. פתחתי אותה וראיתי תריסרי עפרונות מחודדים בכל צבעי הקשת. "בזמן שאני לא אהיה פה, את חייבת להמשיך לצייר את הציורים שלך ואז, כשאני אחזור, תוכלי להראות לי כמה השתפרת."

הנהנתי. שמחתי כל כך על המתנה עד שלא יכולתי לדבר.

"כשהייתי בקיימברידג' לימדו אותנו להסתכל על העולם," הוא המשיך. "כל כך הרבה אנשים עיוורים ליופי ולקסם שסובב אותם. אבל לא את, פוזי. את כבר ראית יותר דברים מרוב האחרים. כשאנחנו מציירים מהטבע אנחנו מתחילים להבין אותו — אנחנו יכולים לראות את כל החלקים השונים ואיך הם מתחברים יחד. כשאנחנו מציירים את מה שאנחנו רואים ולומדים אותו, אנחנו יכולים לעזור גם לאחרים להבין את הנס של הטבע."

כשהגענו הביתה דייזי גערה בי כי הרטבתי את השיער ולקחה אותי לאמבטיה, מה שנראה לי לא הגיוני כי אז היא שוב הרטיבה את השיער שלי. לאחר שדייזי השכיבה אותי לישון וסגרה את הדלת מאחוריה, יצאתי מהמיטה, לקחתי את העפרונות הצבעוניים החדשים שלי וליטפתי את הקצוות הרכים אך המחודדים שלהם. חשבתי שאם אתאמן במרץ, עד שאבא יחזור מהמלחמה אני אוכל להראות לו שגם אני מספיק טובה בשביל קיימברידג' — אפילו שאני ילדה. בבוקר צפיתי מבעד לחלון במכוניות שהחלו לזרום לאורך שביל הגישה שלנו. כל אחת מהן הייתה מפוצצת באנשים. שמעתי את אימא מסבירה שכל החברים שלה צירפו את תלושי הדלק שלהם בשביל הנסיעה מלונדון. בעצם, היא קראה להם "מהגרים". בדקתי במילון את פירוש המילה והבנתי שהכוונה לאנשים שעזבו את ארץ מולדתם ועברו לארץ אחרת. אימא אמרה שנדמה כאילו כל פריז עברה לאנגליה כדי להימלט מהמלחמה. ידעתי כמובן שזה לא נכון, אבל תמיד נדמה שבמסיבות שלנו היו יותר חברים צרפתים של אימא מחברים אנגלים של אבא. לא היה אכפת לי בכלל, כי הם היו אלגנטיים כל כך, הגברים בצעיפים המבריקים שלהם ובז'קטים הצבעוניים, והגברות בשמלות סאטן ושפתונים בצבע אדום עז. והכי טוב, הם תמיד הביאו לי מתנות, אז זה היה כמו חג המולד. אבא קרא להם "הבוהמיינים של אימא", והמילון הסביר שהכוונה לאנשים יצירתיים כמו אמנים ומוזיקאים וציירים. אימא הייתה פעם זמרת במועדון לילה מפורסם בפריז, ואהבתי להאזין לקול שלה, שהיה עמוק ומשיי כמו שוקולד נמס. היא כמובן לא ידעה שאני מקשיבה כי הייתי אמורה לישון, אבל כשהייתה אצלנו מסיבה, זה ממילא היה בלתי אפשרי, אז הייתי יורדת בחשאי במדרגות ומקשיבה למוזיקה ולדיבורים. דומה כאילו אימא ניעורה לחיים בלילות האלה, כאילו היא התחזתה לבובה דוממה בין המסיבות. אהבתי לשמוע אותה צוחקת, כי כשהיינו לבדנו היא לא צחקה לעיתים קרובות כל כך.

גם החברים המעופפים של אבא היו נחמדים, אף על פי שכולם התלבשו אותו דבר בכחול או חום והיה לי קשה להבדיל ביניהם. רלף, הסנדק שלי, שהיה החבר הכי טוב של אבא, היה הראשון ברשימה שלי. חשבתי שהוא נורא יפה, עם שיער כהה ועיניים חומות גדולות. הייתה תמונה באחד מהספרים שלי של הנסיך שמנשק את שלגייה ומעיר אותה. רלף נראה בדיוק כמוהו. הוא גם ניגן יפה בפסנתר — לפני המלחמה הוא היה פסנתרן קונצרטים (לפני המלחמה כל המבוגרים שהכרתי היו משהו אחר, חוץ מדייזי, המשרתת שלנו). דוד רלף סבל מאיזו בעיה רפואית שבגללה הוא לא היה יכול להטיס מטוסים במלחמה. הוא עסק במה שנקרא "עבודה משרדית", ולא בדיוק הבנתי מה הוא עושה. כשאבא הטיס את הספיטפיירים שלו, הדוד רלף היה בא לבקר את אימא ואותי כדי לעודד אותנו. הוא היה בא לארוחת צהריים בימי ראשון ואחר כך מנגן בפסנתר לשתינו. לא מזמן הבנתי שאבא היה במלחמה בארבע שנים מתוך שבע השנים שלי על האדמה הזאת, מה שכנראה היה נורא בשביל אימא שנשארה רק עם דייזי.

ישבתי על אדן החלון ומתחתי את צווארי כדי לצפות באימא מקבלת את האורחים על המדרגות שהובילו לדלת הקדמית מתחתיי. היא נראתה יפה כל כך היום, בשמלה כחולה כהה שתאמה את עיניה היפות, וכשאבא הצטרף אליה, וכרך את זרועו סביב מותניה, חשתי שמחה גדולה. דייזי באה להלביש אותי בשמלה החדשה שהיא תפרה לי מזוג וילונות ירוקים ישנים. כשהיא הברישה את שערי וקשרה חלק ממנו מאחור בסרט ירוק החלטתי שלא אחשוב על אבא שחוזר למלחמה, ואז דממה כמו זו שלפני סערה תרד על הבית ועלינו, דייריו.

"מוכנה לרדת, פוזי?" שאלה אותי דייזי.

יכולתי לראות שפניה סמוקות ומזיעות ונראות עייפות מאוד, כנראה מפני שהיה חם נורא והיא הייתה צריכה להכין אוכל לכל האנשים האלה בלי שום עזרה. חייכתי אליה את החיוך הכי מתוק שלי.

"כן, דייזי, אני מוכנה."

 

בעצם שמי האמיתי לא פוזי. נקראתי על שם אימי, אדריאנה. אבל היה מסובך מדי ששתינו נענה לאותו השם, אז הוחלט להשתמש בשמי השני, רוז, על שם סבתי האנגלייה. דייזי סיפרה לי שאבא התחיל לקרוא לי "רוזי פוזי" כשהייתי תינוקת, ומתישהו בדרך, החצי השני של השם נדבק. וזה היה בסדר מצידי, כי חשבתי שזה הולם אותי יותר מהשמות האמיתיים שלי.

כמה מבני המשפחה המבוגרים יותר של אבא עדיין קוראים לי "רוז", ואני עונה כמובן, כי לימדו אותי תמיד לענות למבוגרים בנימוס, אבל במסיבה כולם הכירו אותי כפוזי. הם חיבקו אותי ונישקו אותי ונתנו לי חבילות ממתקים קטנות ארוזות בסרט. החברים הצרפתים של אימא העדיפו שקדים מסוכרים שלמען האמת לא כל כך אהבתי, אבל ידעתי כמה קשה היה להשיג שוקולד בגלל המלחמה.

כשישבתי אל השולחן הארוך שהוצב על המרפסת כדי להכיל את כולנו וחשתי את השמש מכה על הכובע שלי (מה שרק הגביר את החום), והקשבתי לפטפוטים מסביבי, רציתי שכל הימים בביתנו יוכלו להיות כאלה. אימא ואבא יושבים יחד במרכז, כמו מלך ומלכה, מוקפים בנתיניהם, זרועו כרוכה על כתפה הלבנה. שניהם נראו מאושרים כל כך עד שבא לי לבכות.

"הכול בסדר, פוזי מותק?" שאל הדוד רלף שישב לצידי. "כל כך חם כאן," הוא הוסיף, ואז שלף ממחטה צחורה מתוך כיס הז'קט שלו ומחה את מצחו.

"כן, דוד רלף. בדיוק חשבתי כמה אימא ואבא נראים מאושרים היום. וכמה עצוב שהוא צריך לחזור למלחמה."

"כן."

צפיתי ברלף שהסתכל על הוריי וחשבתי שגם הוא נראה עצוב.

"טוב, אם הכול יעלה יפה, זה ייגמר בקרוב," הוא אמר לבסוף. "וכולנו נוכל להמשיך בחיינו."

 

אחרי ארוחת הצהריים הרשו לי לשחק קצת קרוקט, מה שעשיתי באופן טוב להפתיע, אולי מפני שרוב המבוגרים שתו יותר מדי יין והחטיאו את הכדור. שמעתי את אבא אומר קודם שהוא מרוקן את מרתף היין בהזדמנות זאת, ונראה שרוב היין כבר התרוקן לתוך הקיבות של האורחים. לא ממש הבנתי למה המבוגרים רצו להשתכר. לדעתי הם רק נעשו קולניים ומטופשים יותר, אבל אולי כשאני אהיה גדולה גם אני אעשה את זה. כשחציתי את המדשאה לעבר מגרש הטניס ראיתי גבר ושתי נשים שוכבים חבוקים מתחת לעץ. כל השלושה ישנו שינה עמוקה. מישהו ניגן בסקסופון על המרפסת וחשבתי כמה טוב שאין לנו שכנים קרובים.

ידעתי שאני בת מזל לחיות בבית האדמירל. כשהתחלתי ללמוד בבית הספר המקומי, ומייבל, ילדה שהתיידדתי איתה, הזמינה אותי לתה מנחה, נדהמתי לגלות שהמשפחה שלה גרה בבית שהדלת הקדמית שלו מובילה ישר לסלון. היה שם מטבח זעיר בחלק האחורי, ובית שימוש בחוץ! היו לה ארבעה אחים ואחיות שכולם ישנו באותו חדר זעיר למעלה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שאני באה ממשפחה עשירה, שלא כולם חיים בבית גדול עם גן מסביב, וזה היה הלם לא קטן. כשדייזי באה לקחת אותי הביתה שאלתי אותה למה זה ככה.

"זו גזרת הגורל, פוזי," אמרה דייזי במבטאה הרך. "יש אנשים שיש להם מזל ואחרים שאין להם."

דייזי אהבה מאוד לפזר אמירות. בחצי מהזמן לא הבנתי למה היא מתכוונת, אבל שמחתי מאוד שהתמזל מזלי, והחלטתי להתפלל חזק יותר למען מי שלא זכה לזה.

לא הייתי בטוחה שהמורה שלי, מיס דנסארט, אוהבת אותי כל כך. היא עודדה את כולנו להצביע אם ידענו את התשובה לשאלותיה, ואני תמיד הייתי הראשונה לעשות את זה. אבל היא הייתה מגלגלת עיניים ושפתיה היו מתעקמות בצורה מוזרה כשהיא הייתה אומרת, "כן, פוזי," בקול עייף. פעם אחת שמעתי אותה מדברת עם מורה אחרת בחצר בשעה שסובבתי קצה אחד של חבל קפיצה ארוך.

"בת יחידה... גדלה בחברת מבוגרים... מפותחת לגילה... יודעת יותר מדי..."

אחרי זה חדלתי להצביע, גם אם התשובה בערה בגרוני.

 

בשעה שש כולם התעוררו והלכו להחליף בגדים לארוחת ערב. נכנסתי למטבח, ודייזי הצביעה על ארוחת הערב שלי.

"לחם וריבה בשבילך הערב, מיס פוזי. יש לי שני דגי סלמון שמר רלף הביא ואני לא מצליחה למצוא את הידיים והרגליים שלהם."

דייזי גיחכה מהבדיחה של עצמה, ואני ריחמתי עליה פתאום כי היא הייתה צריכה לעבוד קשה כל כך כל הזמן.

"אפשר לעזור לך קצת?"

"שתי הבנות של מרג'ורי באות מהכפר לערוך את השולחן ולהגיש הערב, אז הכול יהיה בסדר. תודה ששאלת," היא אמרה וחייכה אליי. "את ילדה טובה, באמת."

לאחר שסיימתי לשתות את התה חמקתי מהמטבח לפני שדייזי תספיק לומר לי לעלות לחדרי ולהתכונן לשינה. היה ערב יפה כל כך ורציתי לחזור החוצה וליהנות ממנו. כשיצאתי למרפסת ראיתי שהשמש כבר ריחפה מעל האלונים ושלחה קרניים אלכסוניות צהבהבות על הדשא. הציפורים עדיין זימרו כמו בצהריים, והאוויר עדיין היה חמים ונעים בלי צורך בסוודר. התיישבתי על המדרגות, החלקתי את שמלת הכותנה מעל הברכיים והתבוננתי באדמירל האדום שהתיישב על צמח בערוגת הפרחים שהשתפלה אל הגינה. תמיד חשבתי שהבית שלנו נקרא על שם הפרפרים שריחפו בחן רב כל כך מעל השיחים. התאכזבתי מרה כשנודע לי מפי אימא שהבית נקרא כך על שם סבא־רבא־רבא־רבא שלי (אני חושבת שהיו שם שלושה "רבא", או אולי ארבעה), שהיה אדמירל בצי, מה שהיה פחות רומנטי.

אבא אמנם אמר שאדמירלים אדומים שכיחים למדי בסביבה שלנו, אבל חשבתי שהם הפרפרים היפים מכולם, בכנפיהם האדומות־שחורות והנקודות הלבנות בקצוות, שהזכירו לי את העיגולים הצבעוניים בקצות כנפי הספיטפיירים שאבא הטיס. אבל המחשבה הזאת העציבה אותי כי היא גם הזכירה לי שמחר הוא שוב עוזב אותנו כדי להטיס אותם.

"הנה את, ילדתי היקרה, מה את עושה כאן בחוץ לבדך?"

קולו הקפיץ אותי כי בדיוק חשבתי עליו. הרמתי את מבטי וראיתי אותו מתקרב אליי, מעשן סיגריה, שהוא השליך ארצה ומעך ברגלו. הוא ידע שאני שונאת את הריח.

"אל תגיד לדייזי שראית אותי, טוב, אבא? כי היא תשלח אותי ישר למיטה," אמרתי במהירות כשהוא התיישב על המדרגה לידי.

"מבטיח. חוץ מזה, אף אחד לא צריך להיות במיטה בערב שמימי כזה. אני חושב שיוני הוא החודש הכי טוב שאנגליה יכולה להציע. כל הטבע התאושש מתרדמת החורף הארוכה ופיהק ופרש את עליו ופרחיו כדי שאנחנו בני האדם נוכל ליהנות. באוגוסט האנרגיה שלו כבר תכבה בחום, והוא יתכונן לשקוע שוב בתרדמה."

"בדיוק כמונו, אבא. אני שמחה להיכנס למיטה בחורף," אמרתי.

"בדיוק, חמודה. לעולם אל תשכחי שאנחנו שזורים לבלי התר בתוך הטבע."

"בכתבי הקודש כתוב שאלוהים ברא את הכול בעולם," אמרתי בחשיבות, לאחר שלמדתי את זה בשיעורי הדת.

"נכון, אם כי אני מתקשה להאמין שהוא הצליח לעשות את זה בשבעה ימים בלבד," הוא צחק.

"זה קסם, אבא, לא? כמו סנטה קלאוס שיכול לחלק מתנות לכל הילדים בעולם בלילה אחד."

"כן, פוזי, כמובן. העולם הוא מקום קסום, וכולנו צריכים לראות את עצמנו בני מזל על הזכות לחיות בו. אף פעם אל תשכחי את זה, טוב?"

"לא, אבא. אבא?"

"כן, פוזי?"

"באיזו שעה אתה עוזב מחר בבוקר?"

"אני חייב לתפוס את הרכבת אחרי ארוחת הצהריים."

נעצתי את מבטי בנעלי הלכה השחורות שלי. "אני פוחדת שאולי תיפצע שוב."

"אל חשש, יקירתי. כמו שאימא שלך אומרת, אני בלתי מנוצח," הוא חייך.

"מתי תחזור הביתה?"

"ברגע שאשתחרר, מה שלא יארך זמן רב. תשגיחי על אימא כשאני לא אהיה, כן? אני יודע שהיא נעשית עצובה כשהיא נשארת פה לבדה."

"אני תמיד משתדלת, אבא. היא נעשית עצובה רק מפני שהיא מתגעגעת אליך ואוהבת אותך, לא?"

"כן, באמת, פוזי, אני אוהב אותה. כשאני חושב עליה — ועלייך — זה כל מה שמחזיק אותי כשאני טס. לא היינו נשואים זמן רב כשהמלחמה הארורה הזאת פרצה, את מבינה."

"אחרי ששמעת אותה שרה במועדון בפריז והתאהבת בה ברגע ההוא, ואז חטפת אותה לאנגליה להיות אשתך לפני שהיא תספיק לשנות את דעתה," אמרתי בחולמנות. סיפור האהבה של הוריי היה טוב בהרבה מכל האגדות בספרים שלי.

"כן. האהבה היא שמחוללת את הקסם בחיים, פוזי. אפילו ביום הכי עגום במעמקי החורף האהבה יכולה להאיר את העולם, ואז הוא ייראה יפה כמו עכשיו."

אבא נאנח אנחה עמוקה ולקח את ידי בידו הגדולה. "הבטיחי לי שכשתמצאי אהבה, תחזיקי בה חזק ולעולם אל תרפי."

"אני מבטיחה, אבא," אמרתי ונתתי בו מבט רציני.

"ילדה טובה. אבל עכשיו אני חייב ללכת להחליף בגדים לארוחת ערב."

הוא שתל נשיקה בקצה תלתליי, קם ונכנס לבית.

כמובן, לא ידעתי זאת בזמנו, אבל זו הייתה השיחה האמיתית האחרונה שתהיה לי אי־פעם עם אבי.

 

למחרת אחר הצהריים אבא עזב וגם האורחים האחרים עזבו. בערב ההוא היה חם מאוד, והאוויר היה סמיך וכבד לנשימה, כאילו כל החמצן נשאב ממנו. דממה נפלה על הבית — דייזי יצאה לטיול השבועי שלה עם חברתה אידית, אז לא שמעתי אותה רוטנת או שרה (מתוך שתי האפשרויות העדפתי את הראשונה) בזמן הדחת הכלים. ועכשיו היו המון, עדיין ממתינים בערמות על המגשים בחדר השטיפה. הצעתי לעזור עם הכוסות, אבל דייזי אמרה שזאת תהיה הפרעה יותר מעזרה, ואני חשבתי שזה ממש לא הוגן.

ברגע שהמכונית נעלמה מעבר לעצי הערמון אימא הסתגרה בחדרה. היא קיבלה אחד מהתקפי המיגרנה שלה, שכנראה, לדברי דייזי, זאת הייתה לשון מכובסת להנגאובר, מה שזה לא יהיה. ישבתי בחדרי, מכורבלת על מושב החלון הפונה אל האכסדרה בחזית הבית. זה אמר שאם מישהו צפוי לבוא, אני אהיה הראשונה לראותו. אבא קרא לי "המשגיחה הקטנה" שלו, ומאחר שפרדריק, רב־המשרתים, גויס לצבא, אני הייתי זאת שבדרך כלל פתחה את הדלת הקדמית.

מכאן הייתה לי נקודת מבט מושלמת על שביל הגישה, שנסלל בין שורות של עצי ערמון ואלון עתיקים. אבא אמר לי שכמה מהם ניטעו לפני כמעט שלוש מאות שנה כשהאדמירל הראשון בנה לעצמו את הבית (זה נשמע לי מרתק כי זה אמר שהעצים חיים בעולמנו זמן ארוך כמעט פי חמישה מבני האדם, אם האנציקלופדיה בריטניקה שבספרייה צודקת ותוחלת החיים האנושית הממוצעת היא שישים ואחת לגברים ושישים ושבע לנשים). ביום בהיר, אם מצמצתי חזק, יכולתי לראות קו דק אפור־כחלחל מעל צמרות העצים ומתחת לשמיים. זה היה הים הצפוני, במרחק שבעה קילומטרים בלבד מבית האדמירל. היה מפחיד לחשוב שבאחד הימים הקרובים אבא יטוס מעליו במטוס הקטן שלו.

"תחזור הביתה בשלום, תחזור הביתה בקרוב," לחשתי לעננים האפורים הכהים שנערמו והכבידו מעל השמש השוקעת, כאילו סוחטים אותה כמו תפוז (לא טעמתי תפוז המון זמן). האוויר היה דומם, ושום משב רוח לא נכנס לחלון הפתוח. שמעתי גרגור של רעם במרחקים וקיוויתי שדייזי טעתה ושאלוהים לא כועס עלינו. אף פעם לא הצלחתי להבין אם הוא אלוהים הכועס של דייזי או אלוהים טוב הלב של הכומר. אולי כמו הורה הוא היה יכול להיות שניהם.

כשהחלו לרדת טיפות הגשם הראשונות, ועד מהרה נהפכו למבול כאשר מכות הכעס של אלוהים הבזיקו בשמיים, קיוויתי שאבא הגיע בשלום לבסיס שלו, כי אחרת הוא היה נרטב לגמרי, או גרוע מזה, מוכה ברק. סגרתי את החלון כי אדן החלון נרטב, ואז נוכחתי לדעת שהקיבה שלי מקרקרת בקול רם כמעט כמו הרעם. ירדתי למטה, אל הלחם והריבה שדייזי השאירה לי לארוחת ערב.

כשירדתי במדרגות האלון הרחבות בדמדומים העגמומיים חשבתי כמה שקט הבית בהשוואה לאתמול, כאילו הגיע קן של דבורים פטפטניות, ועזב פתאום. עוד מכת רעם שאגה מעליי, שוברת את הדממה, וחשבתי כמה טוב שאני לא פוחדת מחושך ומרעמים ומלהיות לבד.

"אוי, פוזי, הבית שלך מפחיד," אמרה מייבל כשהזמנתי אותה לבוא לתה. "תסתכלי על כל התמונות האלה של אנשים מתים והתלבושות המיושנות שלהם! הם מפחידים אותי, באמת," היא אמרה ברעד והצביעה על הדיוקנאות של בני משפחת אנדרסון התלויים מעל גרם המדרגות. "הייתי מפחדת לצאת מהחדר שלי בשביל ללכת לשירותים בלילה כדי לא להיתקל ברוחות."

"הם קרובי משפחה שלי מלפני דורות, ואני בטוחה שהם היו ידידותיים מאוד אם הם היו חוזרים להגיד שלום," אמרתי, מאוכזבת מכך שהיא לא מייד התאהבה בבית האדמירל כמוני.

כשחציתי את אולם הכניסה והמשכתי לאורך המסדרון המהדהד אל המטבח לא חשתי פחד בכלל, למרות שהיה חשוך מאוד עכשיו, ואימא, שבטח עדיין ישנה למעלה בחדרה, לעולם לא הייתה שומעת אותי אם הייתי צועקת.

ידעתי שאני מוגנת, ששום דבר רע לעולם לא יוכל לקרות בין הקירות האיתנים האלה.

שלחתי יד להדליק את האור במטבח, אבל זה לא עבד, אז הדלקתי את אחד הנרות שניצב על המדף. הייתי טובה בלהדליק נרות, כי לא היה אפשר לסמוך על החשמל בבית האדמירל, בייחוד מאז המלחמה. אהבתי את הנוגה המהבהב הרך שהאיר רק את האזור סביבו וייפה כמדומה אפילו את האדם הכי מכוער. לקחתי את הלחם שדייזי פרסה בשבילי קודם — הרשו לי להדליק נרות אבל לא לגעת בסכינים חדות — והעמסתי עליו במהירות את החמאה והריבה. ואז, עם חתיכה מהלחם שכבר הייתה בפי, לקחתי את הצלחת והנר ועליתי למעלה לחדרי לצפות בסערה.

ישבתי על מושב החלון, לעסתי את הלחם והריבה וחשבתי על החשש של דייזי להשאיר אותי לבד כשהיא יצאה לערב החופשי שלה. בייחוד כשאבא לא בבית.

"זה לא בסדר שילדה קטנה תישאר לבדה בבית גדול כזה," היא מלמלה. הסברתי שאני לא לבד כי גם אימא כאן וחוץ מזה, אני לא "קטנה" כי אני כבר בת שבע, וזה די גדולה.

המשך הפרק זמין בספר המלא