רק אל תשכח אותי

אז

בית הספר טַפּטוֹן, שֶׁפִילד, 2005

"את אהבת אותי - איזו זכות הייתה לך אפוא לעזוב אותי? שהרי... כל מה שיכולים אלוהים או השטן להמיט, דבר מאלה לא היה מפריד בינינו, את, מרצונך החופשי, עשית זאת. לא אני שברתי את ליבך - את שברת אותו; ובה בעת שברת את ליבי."¹

הנער הכי עוין בכיתה שלי, דיוויד מַרסדֶן, הרים את המבט מהספר וניגב את הסנטר בשרוול. הוא הקריא מהרומן הגותי של אמילי בְּרוֹנטֶה כאילו הוא מקריא תפריט של פיצה האט. בן בגיל ההתבגרות חייב לשמור על טון מונוטוני, אחרת הבנים האחרים יאשימו אותו שהוא מתרומם.

החדר היה לחלוחי ודביק ביום חם טיפוסי לקראת אמצע הקיץ, מהימים האלה שהבגדים נעשים מגעילים כבר בצהריים. ישבנו בבניין קובייתי נמוך משנות השישים, עם החלונות פתוחים עד האמצע כתחליף זול למזגן, ודרכם שמענו קולות תוססים מרוחקים ממגרש בית הספר.

"תודה, דיוויד," אמרה גברת פֶּמבֶּרטוֹן כשהוא סגר את הכריכה הרכה של הספר. "לְמה לדעתכם הִיתקלִיף התכוון בפסקה הזאת?"

"הוא שוב עצבני כי היא לא נותנת לו," אמר ריצ'רד הַרדי, ואנחנו גיחכנו, לא רק כי הבדיחה עיכבה את הדיון האקדמי הנאות, אלא גם כי הדובר היה ריצ'רד הרדי.

נשמעו עוד כמה מלמולים, אבל לא היו תשובות הולמות. נשארו שישה שבועות עד בחינות הסיום, והלך הרוח היה תערובת קדחתנית של התרגשות לקראת החירות המתקרבת ופאניקה מצטברת לקראת הציונים. הדמויות המיוסרות בספר התחילו לעלות לנו על העצבים. נראה אותם מתמודדים עם בעיות אמיתיות, כמו שלנו.

"'איזו זכות הייתה לך לעזוב אותי' זה קצת קריפי, לא?" אמרתי, כי נראה שאף אחד לא עומד להפר את הדממה הממושכת. אם הם היו נסחפים גברת פמברטון הייתה עלולה להתרגז ולהוסיף שיעורי בית. "כאילו, הרעיון שקתי חייבת להישאר איתו, אחרת מגיע לה להיות אומללה הוא כל כך... בעע."

"מעניין. אז לדעתך היתקליף לא צודק כשהוא אומר שכשהיא התכחשה לרגשות שלה היא הרסה את החיים של שניהם?"

"טוב," נשמתי עמוק, "כל הקטע הזה על איך שהאהבה שלה להיתקליף היא כמו הסלעים מתחתיה, נצחית אבל לא נותנת לה שום עונג," אמרתי את זה מהר בגלל העליצות הבלתי נמנעת שתתעורר למשמע המילה 'עונג'. "זה לא נשמע כאילו היה יכול להיות להם כיף במיוחד? הכול סובב רק סביב החובה שלה כלפיו."

"אז אולי האהבה ביניהם היא לא רומנטית במובן הקונבנציונלי, אלא באופן עמוק וקמאי?"

"כמה היא חופרת, הייתי אומר," אמר קול גברי. הפניתי את המבט, וריצ'רד הרדי קרץ אליי. פעימות הלב שלי האיצו.

למורה שלי היה הרגל מעצבן להתייחס ברצינות למה שאני אומרת ולגרום לי להפעיל את השכל. פעם היא לקחה אותי הצידה ואמרה לי: "את מצניעה את האינטליגנציה שלך כדי לחזק את המעמד החברתי שלך בכיתה. יש עולם גדול מחוץ לקירות האלה, ג'ורג'ינה הוֹרספּוּל, וציונים טובים יעזרו לך בחיים יותר מהצחוק שלהם. גם פרצופים יפים מזדקנים, את יודעת."

בזמנו רתחתי מכעס, כעס מהסוג ששמור לאנשים שמאשימים אותי במשהו מדויק לגמרי (אם כי "פרצוף יפה" מצא חן בעיניי. לא חשבתי שאני יפה וידעתי שיש עוד המון זמן עד שאזדקן).

רחש פטפוטים גרם לאוויר שבכיתה להתעבות, ולאף אחד לא היה אכפת מ'אנקת גבהים'.

גברת פמברטון זיהתה שכולם עומדים לאבד את הקשב והטילה פצצה.

"החלטתי שצריך לשנות מקומות. אני חושבת שהישיבה עם חברים בכיתה מפריעה לכם להתרכז."

היא התחילה לעבור משולחן לשולחן ולהחליף תלמידים לצלילי מלמולים נרגנים. אני הייתי משוכנעת שאוכל לצאת מזה בעזרת התחכמויות.

"ג'וֹאָנָה, את יכולה להישאר במקום, וג'ורג'ינה, את עוברת קדימה."

"מה?! למה?"

השורה הראשונה, כמובן, הייתה שמורה לתלמידים הבעייתיים, העצלנים והמנודים חברתית — זה היה ממש לא הוגן.

סדר הישיבה היה מחולק למעמדות באופן בלתי נראה אך נוקשה: החנונים והמוזרים מקדימה. המקובלים פחות או יותר, אלה שהתאמצו לגרד אחוזי תמיכה טובים, כמוני וכמו ג'ואנה, באמצע. מאחור ישבו הבנים והבנות הכי מקובלים, כמו ריצ'רד הרדי, אלכסנדרה קֶייסטֶר, דניאל הוֹרטוֹן וקייטי רִיד. הייתה שמועה שריצ'רד ואלכסנדרה כאילו יוצאים, אבל לא ממש, כי הם מגניבים.

"קדימה, לזוז."

"אווו, המורה!"

קמתי באנחה והשלכתי את כלי הכתיבה שלי לתיק במהירות כדי להביע מרמור.

"הנה, אני בטוחה שלוּקַָס ישמח להיות איתך," אמרה גברת פמברטון, מצביעה עליו. הניסוח הזה היה מיותר, ועורר גל של צחקוקים.

לוקס מֵקַארתי. גורם בלתי ידוע, טיפוס מתבודד, כמו כל הרוצחים לעתיד. לא מצורע חברתי, אבל לא מי שהייתי בוחרת.

הוא היה כחוש, עם סנטר מחודד: זה גרם לו להיראות קצת מורעב. הוא היה אירי, וזה ניכר בשערו השחור כזפת, שהיה קצר ופרוע, ובעורו החיוור. היו כמה חכמולוגים שקראו לו גֶ'רי אָדַמס, אבל רק מאחורי הגב שלו, כי השמועות אמרו שאחיו הגדול קשוח.

לוקס נשא אליי מבט חושש בעיניים כהות ורציניות. נדהמתי לגלות באיזו קלות אני יכולה לקרוא את החרדה בפניו. האם אני עומדת להיגעל ממנו באופן שישפיל אותו בפומבי? זאת עומדת להיות חוויה נוראית? הוא צריך להכין את עצמו?

כשראיתי את הדאגה שלו ראיתי פתאום את עצמי. הרגשתי רע כי הייתי מישהי שהוא חשש לספוג ממנה יחס כזה.

 

"מצטערת להיות עליך לעול," אמרתי כשצנחתי על הכיסא שלי, והרגשתי שהמתיחות משתחררת טיפ־טיפה (אהבתי להשתמש במילים גבוהות אבל רק באופן אירוני ואדיש, כדי שלא יחשבו שאני מנסה להשוויץ. גברת פמברטון קלטה אותי בול).

"הנה השאלה שתעבדו עליה ביחד עד סוף השיעור, וביום שישי נדון בממצאים המשותפים שלכם: האם 'אנקת גבהים' עוסק באהבה? ואם כן, מאיזה סוג? תמנו אחד מכם לכתוב את הסיכום," אמרה גברת פמברטון.

לוקס ואני חייכנו זה לזה במבוכה.

"את החושבת, אז כדאי שאני אהיה הכותב," אמר לוקס ושרבט את הנושא על דף שורה בגודל A4.

"באמת? תודה."

חייכתי שוב, הפעם בעידוד. ראיתי את לוקס מפשיר. פשפשתי בזיכרוני בחיפוש אחר פריט מידע שימושי כלשהו לגביו. הוא הצטרף רק בכיתה י"א, ובגלל זה, בין השאר, הוא היה מחוץ לעניינים.

הוא תמיד לבש חולצות טריקו כהות שהיו עליהן תמונות דהויות, סדוקות ומטושטשות מרוב כביסה, וענד שלושה צמידים עשויים מחוטים אדומים וכחולים. זכרתי שכמה בנים קראו לו "הצועני" בגלל זה (אבל רק מאחורי הגב שלו, כי אחיו הגדול קשוח). בחדר המשותף הוא לרוב ישב לבד, משעין על הברך כף רגל נעולה דוקטור מרטנס, וקרא מגזיני מוזיקה.

"אני מסכים איתך לגבי היתקליף. הוא יותר איש זאב מאשר בן אדם, לא?" הוא אמר.

קלטתי שביליתי שנתיים באותו בניין עם לוקס, באותן כיתות, ואף פעם לא ניהלנו שיחה. הוא דיבר בקול רך, עם ניגון אירי קל. חצי ציפיתי למבטא מקומי. אף פעם לא הקדשתי לו טיפת תשומת לב.

"לגמרי! כמו כלב גדול ועצבני."

לוקס חייך אליי וכתב.

"לא יודעת, זה מעצבן אותי. כל האשמה בסיפור מוטלת על קתי," אמרתי. "היא מקבלת החלטה אחת לא נכונה, והכול נהיה חרא במשך דורות."

"אם היא הייתה מקבלת את ההחלטה הנכונה בטח לא הייתה הרבה עלילה."

צחקתי. "נכון. אחרת זה פשוט היה 'מר וגברת היתקליף'. רגע, אם היתקליף הוא שם המשפחה שלו, מה השם הפרטי שלו?"

"אני חושב שיש לו רק שם אחד. כמו מוֹרִיסִי."

"או שהוא היתקליף היתקליף."

"מה הפלא שהוא עצבני."

צחקתי. הבנתי משהו: לוקס לא שקט כי הוא משעמם. הוא מקשיב וצופה. הרגשתי כאילו פתחתי תיבת עץ מכוערת ומצאתי בפנים אוצר. בעצם, הוא בכלל מכוער? שקלתי מחדש.

"אבל זאת לא ההחלטה שלה..." אמר לוקס בהיסוס, עדיין בודק את הקרקע בינינו. "זאת אומרת, זה באשמת כסף ומעמדות ודברים כאלה, לא באשמתה, לא? היא חושבת שהיא טובה מדי בשבילו, אבל משפחת לִינטוֹן גרמה לה לחשוב ככה. הם גדלים בצורה אחרת, אחרי הסיפור עם הכלב. אולי זה בעצם באשמת הכלב."

הוא לעס את העט הכדורי שלו וחייך אליי בזהירות. משהו השתנה ושינה הכול. עדיין לא ידעתי אז שרגעים קטנים יכולים להיות אדירים.

"כן. אז הספר מדבר על איך שאהבה עלולה להיהרס ב..." — רציתי להרשים — "בסביבה עוינת."

"אבל היא באמת נהרסה? היא ממשיכה לרדוף אותו כרוח רפאים גם אחרי שנים. הייתי אומר שהיא שרדה בצורה אחרת."

"בצורה מעוותת, מרירה וחסרת תקווה, מלאה כעס ואשמה, כשהוא לא יכול עוד לגעת בה?" אמרתי.

"כן."

"נשמע כמו ההורים שלי."

סיפרתי בדיחות מוצלחות לפני כן, אבל נראה לי שאף פעם לא נהניתי כל כך לראות מישהו מתפקע מצחוק. אני זוכרת ששמתי לב כמה השיניים של לוקס לבנות, ושאף פעם לא ראיתי את הפה שלו פתוח מספיק כדי לראות אותן לפני כן.

 

כך זה התחיל, אבל זה התחיל באמת עם חמש מילים, אחרי שלושה שיעורים.

הן נכתבו באותיות דפוס על דף שורה בגודל A4, בסוף חיבור משותף בנושא "ההיבט העל־טבעי". העברנו את הדפדפת בינינו הלוך ושוב, הוספנו הערות, מילאנו את הדפים בניסיונות להרשים זה את זה.

כשראיתי את המשפט החריג התבלבלתי לרגע, ואז חמימות מילאה את צווארי והתפשטה לזרועותיי.

אני אוהב את הצחוק שלך. X

 

הערת שוליים לא צפויה, כתובה בעט כחול. כתובה באופן אגבי כל כך שכמעט לא שמתי לב אליה. למה הוא לא סימס לי? (החלפנו מספרי טלפון, למקרה שיתעוררו שאלות בוערות בנושא אמילי ברונטה.)ידעתי למה. הודעה פרטית היא ראיה חותכת, ואילו דבר כזה אפשר להכחיש במידת הצורך.

מסתבר שהאובססיה החדשה שפיתחתי ללוקס מקארתי הייתה הדדית. אף פעם לא הרגשתי ניצוץ כזה בעבר, בטח שלא כלפי נער עם עור שהזכיר לי את הצד הפנימי של צדפה.

עברתי מלא להיות מודעת לקיומו של לוקס ללשים לב אליו כל הזמן. פיתחתי חושים ערניים של טורפי־על: יכולתי להגיד לכם בכל רגע נתון מהו המיקום המדויק של לוקס בחדר המשותף, בלי שתראו את העיניים שלי מרפרפות לעברו.

בסוף כתבתי ביד רועדת מתחת:

 

גם אני את שלך. X

 

בסוף השיעור הבא הושטתי ללוקס בחזרה את הדפדפת, ושנינו הגנבנו מבט אשם זה בזו, ואז הסבנו מייד את העיניים. כשהדפדפת חזרה לידיי, הדף ההוא נעלם ממנה.

לא ידעתי איך מרגישים כשמתאהבים, כי זה אף פעם לא קרה לי לפני כן. גיליתי שמזהים את זה בקלות כשזה קורה.

 

מצאנו תירוצים ללמוד ביחד, מחוץ לשיעורים, ומזג האוויר אִפשר לנו להיפגש בחוץ, בגנים הבוטניים.

למעשה אלה היו דייטים, אבל הספרים והמחברות שהיו מפוזרים סביבנו על הדשא סיפקו לנו עלה תאנה. הגיע לה חיבוק, לגברת פמברטון.

בהתחלה דיברנו בלי הפסקה, זללנו כל פיסת מידע. החיים שלו בדַבּלין, המשפחות שלנו, התוכניות שלנו לעתיד, מוזיקה, סרטים, ספרים אהובים. הנער האירי הרציני, המופנם והאפל הזה לא הפסיק להפתיע אותי. הוא לא הציג שום דבר לראווה, הייתי צריכה לגלות הכול בכוחות עצמי: את ההומור השנון והמהיר שהוא הגה תמיד בהבעה אטומה, את היופי החיצוני שהוא היה יכול לחשוף בפני העולם אילו רק הלך קצת יותר זקוף, את האינטליגנציה החריפה. הזהות שלו הייתה מגובשת. לעומתו, אני הרגשתי מפוזרת לכל הכיוונים.

כשדיברתי הוא התרכז בי לחלוטין. דרך המבט המרותק של לוקס ראיתי את עצמי אחרת. כמישהי בעלת ערך. שלא חייבת להתאמץ כל כך.

בפעם השלישית שנפגשנו, תוך חמישה ימים בערך, לוקס רכן אליי כדי ללחוש לי משהו על חבורה שהייתה לא רחוק מאיתנו, והצטמררתי. זה היה מכוון, הוא לא היה חייב להתקרב עד כדי כך, והרגשתי שהעברנו הילוך.

לוקס החליק בזהירות קווצות שיער סוררות בחזרה לקוקו שלי, ושאל, "השיער שלך אמיתי?"

שנינו התפקענו מצחוק.

"הצבע! אם זה הצבע האמיתי של השיער שלך! לזה התכוונתי. אוי, וואו..."

מחיתי דמעות. "כן, הפאה הזאת היא הצבע האמיתי שלי. יצרן הפאות שלי מתאים אותו במיוחד."

לוקס, משוחרר ופתוח יותר אחרי הצחוק, אמר: "הוא מדהים."

שנינו בלענו רוק, הצלבנו מבט רב־משמעות, וזהו זה, התנשקנו.

אחרי זה התחלנו ללמוד ביחד כל יום. הנשיקה שברה את המחסום, והרגשות שלנו נשפכו החוצה יותר ויותר בכל פעם שנפגשנו. סודות נלחשו בינינו, פחדים ותשוקות, והאינטימיות המסוכנת הצטברה והלכה. היה לו שם חיבה בשבילי. אף אחד אף פעם לא ראה אותי ככה לפני כן. אף פעם לא העזתי להרשות למישהו לראות אותי ככה לפני כן.

לפני שפגשתי את לוקס הגוף שלי היה מקור לחרדות וחרטות: לא רזה מספיק, חזה גדול מדי, הירכיים נוגעות זו בזו יותר מדי. במהלך ההתגוששויות איתו למדתי לאהוב את הגוף שלי. אף על פי שהיינו לבושים לגמרי לא יכולתי לפספס את ההשפעה הדרמטית שהייתה לגופי עליו: את החום בינינו, את פעימות ליבו, את ההתנשפויות המואצות של שנינו. נצמדתי אליו כדי להרגיש את הבליטה במכנסיו וחשבתי: אני גרמתי לזה. המחשבה על מקום פרטי שבו אזורי החלציים שלנו יוכלו להתנגש זה בזה כמו שצריך, הייתה כמעט מסעירה מכדי שאוכל להרהר בה.

שמרנו הכול בסוד. אני לא יודעת בדיוק למה, לא היה שום רגע של החלטה מסודרת. פשוט הייתה בינינו הבנה לגבי זה.

עדיין הייתה בבית הספר סטיגמה ענקית ומגוחכת נגד לצאת קבוע עם מישהו. לא יכולתי לסבול את המחשבה על שריקות ומחיאות כפיים במסדרונות, על דחיקות במרפק וגיחוכים ושאלות שיגרמו לשנינו להתלהט ממבוכה לגבי מה עשינו ולא עשינו. וידעתי שאותי יקניטו יותר מאשר אותו. אצל בנים כל כיבוש הוא כיבוש, ובכנות ברוטלית, אני הייתי מקובלת ולוקס לא. הבנים ישרקו וילעגו, והבנות יגידו "יאאאאק?"

היה הרבה יותר קל לחכות, כי בקרוב תקופת המאסר תיגמר, ובית הספר והכללים האכזריים שלו יהיו מאחורינו.

 

עובדתית יהיה מדויק לומר שהבן הראשון שראה אותי בתלבושת מסיבת הסיום שלי פער את הפה מרוב תדהמה. למרבה הצער, הוא היה בן שמונה וחתיכת נודניק.

כשיצאתי החוצה לשעת הערביים הלחה במלוא הדרי, הבן של השכנים הרים את מקוש הדלת כדי לבקש שיפתחו לו, בעזרת מקל ארטיק דביק שהוא לעס. הפה שלו היה צבוע באדום פטל חייזרי.

"למה הפרצוף שלך זוהר כל כך?" הוא אמר, מה שיכול להתפרש כתיאור הולם למצב הרוח שלי, אבל למעשה הוא התכוון לשישים ושמונה מוצרי הקוסמטיקה שמרחתי על עצמי.

"מי שמדבר, וִילַארד," אמרתי בעליזות. "תראה את הפרצוף שלך."

"אני רואה לך את הציצים!" הוא הוסיף, ורץ פנימה לפני שהספקתי להחטיף לו.

סידרתי את השמלה שלי וחששתי שווילארד — גם אם הסווטשרט של אלמו שהוא לבש העיד שהוא לא בדיוק כוהן אופנה דגול — צודק, ואולי נסחפתי קצת. זאת הייתה שמלה בצבע שני עמוק עם מחשוף לב נמוך, והשדיים שלי נטו להתבלט מטבעם. התלבשתי בהיסח דעת כי זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שלבשתי תחתונים בידיעה שלא אני הולכת לפשוט אותם. המחשבה על זה עשתה לי סחרחורת.

לוקס ואני הסכמנו מראש. כשהמזמוזים בלבוש מלא נעשו מתסכלים לא פחות ממלהיבים, הצעתי לו שנישן איפשהו "בעיר" אחרי נשף הסיום. התנהגתי בקלילות, כאילו זה צעד ברור מאליו. אפילו ניסיתי ליצור את הרושם שאולי עשיתי את זה כבר בעבר. לא ידעתי אם הוא עשה את זה כבר.

"בטח," הוא אמר בחיוך שפגע לי בדיוק בלב, ובמפשעה.

כמעט ריחפתי מרוב התרגשות: ידעתי בדיוק באיזה יום אני עומדת לאבד את הבתולים, וידעתי שזה עומד לקרות איתו.

מוקדם יותר באותו יום הלכתי להולידיי אִין, עשיתי צ'ק־אין, השארתי שם כמה דברים, בהיתי ביראה במיטה הכפולה, חזרתי הביתה והזכרתי להורים האדישים שלי שאני ישנה אצל ג'וֹ. למרבה המזל אחותי אסתר לא הייתה בבית, כי היא הייתה מריחה מייד שאני משקרת.

המסיבה נערכה בפאב אירי מלאכותי וקלישאתי במרכז העיר, באולם אירועים עם שולחן מתקפל עמוס מאכלים בצבע בז' ומכלי פלסטיק מלאים עד גדותיהם באלכוהול זול וקרח שיימס תוך זמן קצר ויהפוך לשלולית.

היה מוזר להיות שם עם לוקס כששנינו מודעים לאינטימיות שמצפה לנו מאוחר יותר, אבל מעמידים פנים שאנחנו בקושי מכירים זה את זה. ראיתי אותו מהקצה השני של החדר, בחולצת קורדרוי שחורה, לוגם מפחית לָאגֶר. הנהנו זה לזה בחשאי.

עד עכשיו השמירה על הפרטיות בנוגע לקשר בינינו נראתה לי פרגמטית. אבל בערב ההוא היא התחילה להציק לי. מה יש לנו להסתיר? אולי זה שידר בושה, אם התכוונו לזה ואם לא? אולי הוא היה מעדיף שנהיה פתוחים? אולי זה היה עלבון שהוא השלים איתו בלי מחאה?

זה הטריד אותי קצת, אבל כבר גיבשנו מסלול ונצטרך לדבוק בו. אוכל להעלות את הנושא אחר כך. אחר כך. בקושי יכולתי לדמיין שהרגע הזה יגיע. הסתובב לי הראש.

שתיתי סיידר עם מיץ דומדמניות שחורות, בקצב מהיר: הרגשתי שכל העכבות שלי מתמסמסות בתוך הנוזל החמצמץ והתוסס. ריצ'רד — או מעכשיו, ריק, כפי שנודע לי — הרדי אמר: "את נראית כוסית." מלמלתי תודה ברטט. "כמו נערת ליווי ברמה גבוהה עם לב זהב. זה הלוּק שלך, לא?"

"חחח," אמרתי כשכולם התפקעו מצחוק. זה היה דיבור של מבוגרים והיה לי מזל שזכיתי להשתתף בו.

כל הערב הרגשתי שאני במעגל של אור וצחוק, עם החבר'ה הנוצצים, ולא הבנתי למה המעטתי בערכי עד אז. כאילו, נכון, הייתי קצת מסובבת מאלכוהול, אבל פתאום היה נדמה לי שלמצוא חן בעיני אנשים זה קלי קלות.

ג'ו ואני החלפנו מבט משתאה: ייתכן שגמרנו עם בית הספר? ששרדנו? ושאנחנו עומדות לפרוש בשיא?

"היי, ג'ורג'."

ריק הרדי אותת לי לגשת. פתאום הוא קורא לי ג'ורג'? וואו, פיצחתי את זה לגמרי. הוא נשען על קיר ליד חבית פחיות, מוקף בעדת החנפנים הקבועה שלו. השמועה אמרה שהוא לא הולך לבזבז זמן על אוניברסיטה: הלהקה שלו מקבלת "התעניינות מלייבל רציני".

"אני רוצה להראות לך משהו," הוא אמר.

"אוקיי."

"לא כאן."

ריק התנתק מהקיר בחושניות של כוכב רוק לעתיד והושיט את המשקה שלו לאחת המעריצות. הוא הושיט את כף ידו, אותת לעבר היד שלי — הרגשתי שהרבה מבטים מכוונים אלינו — ואמר: "בואי איתי."

זה הפתיע אותי. הנחתי את המשקה שלי בחבטה, החלקתי את היד שלי לשלו ונתתי לו להוביל אותי דרך הקהל. ניחשתי שמדובר במכונית חדשה או בג'וינט שמן. אוכל להתמודד עם שתי האפשרויות בלי לעפעף.

העפתי מבט אל לוקס כדי להרגיע אותו שזה לא משהו רציני, כמובן. הוא הסתכל עליי באותה הבעה שהייתה לו בפעם הראשונה שהושיבו אותי לידו.

כמה את הולכת לפגוע בי?

1

עכשיו

"והמרק היומי הוא גזר ועגבניות," סיימתי את הדקלום בניגון עליז של 'טה־דה!' שלא הולם כלל מרק כתום.

("גזר ועגבניות זה בכלל מרק אמיתי?" אמרתי לטבח הראשי טוֹני כשהוא טבל כף בקדרה מבעבעת מדיפה ניחוחות ירק עשירים. "מעכשיו כן, ציצי טינקרבל." לא נראה לי שטוני יזכה אי־פעם בפרס על מצוינות קולינרית. או על כריזמה.)

למען האמת, קורטוב ההתלהבות שהזרקתי לדקלום נועד בשבילי, לא בשביל הלקוח. אני לא רק מלצרית, אני גם מרגלת מעולם המילים שנשלחה לאסוף מידע. אני צופה בעצמי מבחוץ.

הלקוח, איש ממורמר בגיל העמידה שנראה כמו מנהל משרד, עם רעיה מדוכאת למראה, מעיין בתפריט המנוילן של דַאט'ס אָמוֹרֶה! התפריט מקושט בתמונות קליפ־אַרט של מגדל פיזה, תולעים מלופפות סביב מזלג ובפברוטי, שנראה יותר כמו ביגפוט חוטף התקף לב.

הוא הזמין שולחן תחת השם מר קית, וזה נשמע לי מוזר, אם כי יש שחקנית בשם פֵּנֵלוֹפֶּה קית, אז אולי בעצם זה לא כזה מוזר.

"גזר ועגבניות? הו, לא. לא, לא נראה לי."

גם לי לא.

"על מה את ממליצה?"

אני שונאת את השאלה הזאת. הזמנה לתת עדות שקר. טוני אמר לי: "תדחפי ספגטי ווֹנגוֹלֶה מהמנות המיוחדות, הצדפות מתחילות להיראות רע."

אני הייתי ממליצה על המסעדה הטורקית, כחמש דקות מאיתנו.

"אולי אָרָבּיאָטָה?"

"זה חריף? אני לא אוהב חריף."

"קצת חריף, אבל בצורה עדינה."

"מה שאת מחשיבה עדין הוא לא בהכרח מה שאני מחשיב עדין, גברתי הצעירה!"

"אז מה הטעם לבקש ממני המלצה?" אני ממלמלת ביני לבין עצמי.

"מה?"

אני מחייכת בשיניים חשוקות. זה כישור הכרחי, החיוך הזה. אני מתכופפת קצת בענווה, עם ידיים על הברכיים.

"תגיד לי מה אתה אוהב."

"אני אוהב ריזוֹטוֹ."

אז אולי תזמין ריזוטו, אני מפספסת פה משהו?

"אבל יש בו פירות ים," הוא עושה פרצוף. "באילו פירות ים מדובר?"

כאלה מקופסת טָאפֶּרווֵר שכתוב עליה בעט פירות ים ונראים כמו פיתיון שמוכרים בחנויות דיג.

"תערובת. צדפות... סרטנים... מוּלים..."

אני רושמת בחשש הזמנה לקַרבּוֹנָרָה. המילים "משוב שלילי" כתובות לאיש הזה על המצח, והמסעדה הזו מספקת ללקוחותיה די והותר חומר גלם לניסוח משוב כזה, אם הם אניני טעם ואם לא.

הנה כמה מחוות הדעת עם הדירוגים הכי גבוהים בטְריפּ אַדווַייזֶר על דאט'ס אמורה!

 

המקום הזה מגדיר מחדש את המילה מזעזע. ללחם השום היה טעם של טוסט מרוח בריח רע מהפה, אם כי הם צודקים, הוא באמת השתלב מצוין עם הפָּטֵה, שכנראה היה עשוי מבשר חמורים. "יין הבית" הלבן הוא הזיעה של השטן. כשהדלת של המטבח הייתה חצי פתוחה ראיתי שף שנראה כמו חבר בִּי גִ'יז מנוח מגרד את תכשיטי הכתר שלו, אז עזבתי לפני שהם הספיקו לשסות בי את המנה העיקרית. למרבה הצער לעולם לא אדע אם הסקָלוֹפּיני עגל היה מציל את המצב. אבל המלצר הבטיח לי שכל המרכיבים מגיעים "ממקורות מקומיים ואורגניים" אז סביר להניח שיש איפשהו באזור מודעה על חתול שהלך לאיבוד, והמבין יבין.

אני מודה שהייתי מסטולית בטירוף כשביקרתי לראשונה ולאחרונה בחור הזה, אבל מה זה לעזאזל "שרימפס נוסח נִיפּסֵנד"? ממתי שפילד היא עיר חוף? הייתי בוחרת את העוף אָלָה־קָצָ'טוֹרָה שלהם לארוחה האחרונה שלי לפני הוצאה להורג, אבל רק כדי להכניס לפרופורציות את הגורל שמצפה לי.

אמרתי לבעלים של דאט'ס אמורה! שזה הבּוֹלוֹנֵז הכי גרוע שאכלתי אי־פעם, כמו בשר טחון עם קטשופ. הוא אמר שזה המתכון המיוחד של הנוֹנָה שלו. אמרתי לו שהנונה שלו כנראה לא ידעה לבשל והוא אמר שאני מעליב את המשפחה שלו! אני לא רוצה להיות גועלי אבל הוא נראה איטלקי בערך כמו בוריס בֵּקֶר. 

לא, זה לא אמורה. זה חרא.