לא כוס התה שלי

שקיק תה שחור, מקל קינמון,
פרוסת תפוח, קליפת תפוז, כפית דבש.
ליום שבו העתיד נראה מזהיר.

1

עמדתי מול דלת העץ הרחבה וניגבתי את כפות הידיים במכנסיי. לקחתי נשימה עמוקה, הקשתי על הדלת ופתחתי אותה לקול "יבוא!"

פרופסור אדה רומנסקי, עיפרון לבן תחוב מעל אוזנה, רכנה אל קלסר משרדי. כשראיתי שהיא לא מרימה את ראשה המתנתי לאות על מפתן הדלת.

"מיס אן הייז, היכנסי בבקשה," אמרה בלי להסתכל לכיווני.

בצעד מהוסס נכנסתי פנימה.

מול השולחן הכבד ניצבו שלושה כיסאות עץ נוקשים, ולצידו — שתי כורסאות בצבע פסיפלורה שהבשילה יתר על המידה.

נעצרתי וחככתי בדעתי איפה מצופה ממני לשבת.

פרופסור רומנסקי, שאולי חשה בהיסוס שלי, החוותה לכיוון הכורסאות, עדיין בלי להסתכל לעברי.

"שבי, בבקשה."

"תודה, פרופסור," הודיתי לה בנימוס והתיישבתי בכורסה.

הנחתי את תיק הגב לרגליי ודחפתי את כפות ידיי מתחת לירכיי.

הייתי על סף קבלת תעודת מוסמך בהצטיינות יתרה בהנדסה ביו־רפואית באחת האוניברסיטאות המובילות בעולם — אחרי הכנה לעמידה מול קהל — ועדיין הלב שלי הלם ברקותיי. העובדה שמדובר רק בשיחה פנים אל פנים עם ראשת החוג לא ממש הצליחה להרגיע אותי.

נו, אלה בסך הכול שרידים של לחץ שנובע מפחד מדיבור עם בעלי סמכות, ניסיתי לנחם את עצמי. זה לא שחשתי שאני עומדת להתעלף או להקיא כמו בפרזנטציה שהעברתי בתואר הראשון. בפעם ההיא, עוד לפני שהספקתי להוציא מילה מהפה, כל הכיתה גילתה מה אכלתי לארוחת הצוהריים. זה שהספקתי להגיע לפח האשפה אולי היה נס, אבל זה לא הקל כהוא זה על תחושת ההשפלה שהציפה אותי או על ריח הצ'ילי קון סויה ששטף את הכיתה. וזה בטח לא עזר שעד סוף התואר השני סטודנטים, ומתברר שגם לא מעט מרצים, הדביקו לי את התואר המריח "וומיטגירל" (נערת הקיא).

כמו שאתם כבר בטח יכולים לנחש, במהלך הלימודים שלי באוניברסיטה — שבהם נדרשתי לא אחת להראות השתתפות פעילה בשיעורים ולהעביר פרזנטציות — לא ממש ליקקתי דבש. אם כבר, הקאתי אותו.

"את יודעת, מיס הייז," אמרה פרופסור רומנסקי בזמן שעקפה את השולחן ושקעה בכורסה הפנויה מולי, "גברת ואלס סיפרה לי שלמרות שאת אחת התלמידות המצטיינות שלנו, לא מצאת לנכון להמשיך ללימודי דוקטורט." היא שיכלה את רגליה העטויות גרביונים אטומים מתחת לחצאית שחורה שכיסתה את ברכיה.

זו לא הייתה שאלה ולא ידעתי איך בדיוק להגיב. דוקטורט בכלל לא היה באג'נדה שלי, לפחות לא כרגע. היו לי תוכניות אחרות, אבל לא הרגשתי בנוח לפרט אותן בפניה.

"אה, כן, זה נכון... אני, אני רוצה קודם להשתפשף קצת בתעשייה," שיקרתי.

"אם כך, את צריכה להגיש את מועמדותך לאחד המיזמים שמוצגים ברחבי הקמפוס. זו הזדמנות פז להתברג באחת החברות המובילות בתחום הביוטכנולוגיה."

"נכון. תודה, פרופסור," הודיתי לה ודחפתי את משקפיי במעלה האף ללא צורך.

פרופסור רומנסקי הביטה בי במבט תמֵהַּ, כזה שגארי קספרוב ודאי היה זוכה לו אם היה מבצע מהלך מטומטם.

"ידוע לך שמדובר בחברות ענק במשק, שאם תצליחי להשתלב באחת מהן תוכלי לכבוש את מקומך בעולם, כן?"

"כן, כן, בוודאי, אני יודעת. העניין הוא שאני עדיין לא מוכנה לעולם הזה... כלומר אני לא שם עדיין," ניסיתי בעל כורחי לתרץ את הבחירה שלי, מודעת לכך שאני נשמעת פתטית. "בכל מקרה, זה לא בוער לי כרגע... אולי עוד כמה חודשים," נחפזתי להשלים את דבריי המגומגמים.

פרופסור רומנסקי סקרה אותי במופגן, קישתה את גבותיה, ולאחר שתיקה קצרה אמרה, "אן, אני יכולה לקרוא לך אן, נכון?" ועוד לפני שהנהנתי המשיכה, "ספרי לי, מה בדיוק את מצפה שיקרה בחודשים האלה?"

שתקתי.

מה כבר יכולתי לומר?

ברור שידעתי שלא אצליח להשיג שום דבר ממשי בכמה חודשי המתנה. אבל כן התכוונתי להתקדם משמעותית עם התוכניות שלי, והאמנתי באמת ובתמים שתוך שנה גג אהיה כבר במקום אחר.

כן, הייתי תמימה אז, שלא לומר טיפשה.

"אני רוצה לספר לך משהו," היא אמרה כשלא קיבלה שום מענה.

"אוקיי."

היא חילצה את העיפרון שהיה נעוץ מאחורי אוזנה, תפסה בשתי קצותיו והביטה בו ארוכות. "כשלמדתי כאן באוניברסיטה, לפני יותר משלושים וחמש שנה, החלום שלי היה להישאר כאן כמרצה. העניין הוא שהייתי צעירה נחבאת אל הכלים, שאף אחד לא הבחין בקיומה." מבטה התערפל ונדד אל החלון מאחוריי. "אף אחד כאן לא החשיב אותי או התרשם ממני... למרות הציונים שלי, שהיו מהגבוהים ביותר במחזור."

היא השתתקה ונראתה כמי שחזרה לרגע בזמן.

"אבל את חושבת שנתתי לזה לרפות את ידיי?" מבטה שב והתחדד. "ממש לא. כמו שאת רואה, כל מי שלא קיבל אותי כמרצה מן המניין קיבל אותי כבוסית."

"מרשים," הגבתי אוטומטית והנהנתי במרץ כדי לתת תוקף לפליאה שלא באמת חשתי.

כאילו, יופי לה, אבל איך כל זה נוגע לי?

"את מבינה?" היא שאלה והניחה את העיפרון על השולחן בסמוך לקלסר, עיניה לא מרפות מעיניי. "אם הייתי נותנת למה שחושבים עליי לקבוע את מסלול חיי, כנראה הייתי היום מורה בתיכון באיזו עיירה שכוחת אל בדרום פנסילבניה, ולא ראשת אחד החוגים היוקרתיים באוניברסיטה המובילה באמריקה בתחום ההנדסה הביו־רפואית."

עפעפתי במהירות והנהנתי כמה פעמים לפני שאמרתי במבוכה, "הבנתי."

היא נאנחה. "במילים אחרות," הוסיפה לאחר אתנחתה קלה, "מה שאני מנסה לומר לך, אן, זה שאפילו בן אדם מוכשר מאוד או מבריק בתחומו, כל עוד הוא לא יעשה כל מה שביכולתו כדי לממש את הפוטנציאל שלו, כלום לא יקרה. אף אחד לא יראה אותך אם לא תיקחי את המושכות לידיים שלך ותצעדי לקדמת הבמה. אין איזה מלאך שיבוא וייקח אותך לשם. זו פנטזיה, חלום, לא מציאות בת השגה."

"אני... אני לא מצפה שמישהו יעשה את זה בשבילי, פרופסור, באמת," דבריה נגעו במשהו עמוק בתוכי, והרגשתי דחף למחות עליהם. "אם יש משהו שהחיים לימדו אותי זה ש —"

"מיס הייז, תני לי לסיים בבקשה," היא גערה בי.

השתתקתי מייד במבוכה.

"יש לנו תפקיד בעולם. אנחנו יכולים כל החיים להתחמק מהמחויבות שלנו לממש את המתנה שקיבלנו ולחיות חיים קטנים וחסרי חשיבות, ולאף אחד, חוץ מאלו שאוהבים אותנו באמת, לא יהיה אכפת." היא נעצה בי מבט חודר.

באותו יום הבנתי למה פרופסור רומנסקי טורחת לומר לי את כל זה, אבל לא התרגשתי במיוחד מדבריה. אחרי הכול, אני זו שבחרתי להשאיר אותה באפלה. היא לא ידעה שאני עמלה על ה"שׁוּגֶרִיׇה", מיזם משנה עולם. טוב, אולי רק פלח קטן שלו. אם הפיתוח הזה היה קיים לפני יותר מעשרים שנה אימא שלי עדיין הייתה בין החיים ואני לא הייתי נשארת לבד בעולם. ולא, אבא שלא מכיר בך או אותך אף פעם לא נחשב.

אז באמת שאני האדם האחרון עלי אדמות שאפשר לייחס לו אמונה בניסים.

"אני אגיד לך עוד דבר אחד חשוב..." היא ניסתה להמשיך, אך נעצרה כשנשמעה נקישה בדלת וראשה של סלין, מזכירת המחלקה, הציץ בפתח.

"כן, סלין?" פרופסור רומנסקי שאלה בקול שהבהיר שהיא לא מרוצה מההפרעה.

"סליחה, פרופסור, אבל סוף סוף השגתי בטלפון את יושב ראש הדירקטוריון של עמותת קיינל, מר —"

"הו, הו, המלאך המציל! הוא על הקו? תעבירי לי אותו במיידי," פרופסור רומנסקי התפרצה לדבריה ונעמדה מייד.

"סליחה, מיס הייז," היא התנצלה, קצת מתנשפת, "זו שיחה חשובה מאוד, שתקבע את גורלה של תרומה משמעותית ביותר למחלקה שלנו," וכבר שלחה יד ולפתה את שפופרת הטלפון שהיה מונח על שולחנה.

"לא, זה בסדר... באמת, אני מבינה," הזדרזתי לומר ובירכתי על ההפוגה הצפויה במפגש, אולם כחכוח רם משך את תשומת ליבי.

סלין, שעדיין עמדה על מפתן הדלת, אותתה לי לצאת.

"תודה... בכל אופן... פרופסור," אמרתי במבוכה, ולאחר עוד היסוס קל קמתי מהכורסה וצעדתי לדלת.

"הו, שלום לך," שמעתי מאחוריי את פרופסור רומנסקי מברכת בחמימות את האיש מצידו השני של הקו. "סליחה רגע," היא התנצלה וקראה אחריי, "מיס הייז?"

הסתובבתי לעברה.

"את מהתלמידות המבריקות ביותר שפקדו את האוניברסיטה שלנו אי פעם, אל תיתני לחיים לחלוף על פנייך. העולם זקוק למוחות כמו שלך. בסוף ההבדל בין חיים סתמיים לחיים מלאי משמעות הוא תעוזה. תהיי אמיצה ותדאגי למלא את התפקיד שהעולם ייעד לך," סיכמה בדרמטיות וחזרה לטלפון.

"אה? עזוב, לא קשור לענייננו, סתם איזו סטודנטית..." הספקתי לשמוע אותה אומרת שנייה לפני שיצאתי מהחדר.

והמילים האלה, "סתם איזו סטודנטית", הדהדו באוזניי שנים לאחר שהדלת נסגרה.

שקיק תה שחור, קינמון טחון, כוכב אניס,
שני תרמילי הל, כף דבש, חלב חם.
ליום מלא תקווה.

2

הדירה ששכרתי ברחוב ריצ'רדסון הייתה יכולה באותה מידה להיחשב כחדר באחת הווילות בצד השני של הפארק. היא הייתה קטנה, צרה וחשוכה אפילו בימים שבהם השמש פיזזה בחוץ, הברווזונים דידו מצד לצד וצחוק ילדים מתגלגל עלה מן הפארק.

היא הייתה ממוקמת בקומה השלישית מתוך חמש, ללא מעלית, וכללה חדר אחד עם דלת, שהובילה לחדר האמבטיה (כלומר מקלחת ושירותים). די היה בנתונים האלה לגרום לבעל הבית לכנות אותה "דירת סטודיו אינטימית וחמימה". פייר, זה היה מצחיק גם אותי לולא הייתי אני זו שנדרשה לשלם מדי חודש הון לא קטן עבור "דירת סטודיו", בשעה שמה שקיבלתי בפועל היה לכל היותר שירותים מרווחים במחלקת העסקים במטוס בואינג.

אבל אף על פי שהדירה הייתה סתמית וחסרת ייחוד, ולמרות ששרר בה ריח תמידי של תערובת קינמון ועלי דפנה, זה לא ממש הפריע לי. לא באמת ראיתי בה בית, אלא יותר מקום להניח בו את הראש עם רדת החשכה.

כי מה בסך הכול צריך בן אדם?

מקלחת חמה, מזרן לא רך מדי ולא קשה מדי וחלום אחד גדול לשנות משהו בעולם, וכל אלה היו לי. ולגבי הריח בדירה, אם תהיתם, הרי שהדיירת הקודמת החליטה להדביר להקת עשי לילה שתקפה את הדירה באמצעות פיזור קינמון ועלי דפנה בכל פינות הבית. לדבריה, אומנם נדרשה לה חצי שנה כדי להיפטר מהם, אבל בסוף המעופפים התמקמו בדירה הצמודה. הריח לעומת זאת נשאר אצלי.

לא נורא, גם ככה בקושי שהיתי בדירה. בכל בוקר נסעתי בתחבורה ציבורית למקום עבודתי ב"ראלף אָסֵטְס פור אול" (ראלף נכסים לכול) וחזרתי לדירה עם רדת החשכה. שם העסק היה מורכב מצירוף השם ראלף (ראלף הֵס היה הבעלים) + סלוגן שהסגיר כי מדובר בחברה שעיסוקה תיווך נדל"ן. אישית העדפתי לקצר קצת את השם למשהו מתאים יותר לאופי הבעלים והמקום... למשל, ראלף אֶס־הול (חמור, או חור תחת, אם אתם מעדיפים).

בטח כבר גיבשתם דעה גם על מקום העבודה שלי וגם עליי על סמך שם העסק (או לפחות על מה עשיתי עם חיי מאז סיימתי את לימודיי בהצטיינות יתרה). אבל חכו רגע, תכף תקבלו ממני עוד מלאי תחמושת בלתי מתכלה.

במהלך ימות השבוע, מרגע שחלצתי את הנעליים ועד שנכנסתי למיטה, היו עוברות עליי מקסימום שעתיים, שכללו: נשנוש תוך כדי האזנה להודעות, מקלחת חמה והתעדכנות, בדרך כלל בווטסאפ, עם הבסטי שלי מימי התואר הראשון. בסופי שבוע נהגתי לבלות שעות רבות בספרייה האזורית, לשחות כשעה בבריכה, וכשמזג האוויר היה נוח — להאכיל את הברווזונים באגם שבפארק.

כן, אני שומעת את הרחמים שלכם עד כאן, ואפילו עוד לא סיפרתי לכם שהאזנתי להודעות שהשאירו לי במשיבון, כן, המכשיר הזה מפעם.

תראו, לא אכחיש שהחיים שלי היו הדבר הכי רחוק ממה שצעירות בגילי מגדירות חיים... אבל לא היו לי טענות. הייתה לי משימה, הייתה לי אחריות, ולא היה לי זמן לבזבז על הוללות או דייטים חסרי תוחלת, שלא לדבר בכלל על זוגיות.

טוב, זה לפחות מה שסיפרתי לעצמי. אז.

היום שלי התחלק בין מילוי תפקידי ב"ראלף אסטס" ובין עבודה על השוגרייה. ואם יש משהו ששלוש השנים שעברו מאז סיימתי את התואר לימדו אותי, הרי זה שדרך החיים הזאת היא המתאימה לי ביותר. למעט המחויבות שלי במקום העבודה, בשאר הזמן עשיתי מה שבא לי, מתי שבא לי ואיך שבא לי, בלי לתת דין וחשבון לשום אדם או להתחשב בצרכים של איזשהו יצור חי. לכן, אגב, גם לא הייתה לי שום חיית מחמד, אפילו לא דג... וכל מחשבה על ילדים משלי הייתה רחוקה ממני מרחק שנות אור.

אך בניגוד למה שאולי חלקכם חושבים, להיות לבד זה לא בהכרח להיות בודדה, ובטח שזה לא אומר להיות עצובה. הייתי לגמרי מרוצה מחיי, והאמנתי שברגע שמיזם השוגרייה יֵצא לאור ויציל חיים לא יהיה אדם מאושר ממני בעולם.

בכל מקרה, באותו ערב חזרתי תשושה מהמשרד אחרי יום מלא משימות שראלף הנחית עליי. תליתי את תיק הגב שלי בכניסה, חלצתי את מגפי הצמר והנחתי אותם על מדף נמוך במבואה, לצד הסניקרס האהובות עליי, ושמחתי לגלות אור מהבהב במשיבון. סקרנית, לחצתי על "השמע", וקולה של לוסי מילא את חלל הדירה.

לוסי הייתה נקודת האור היחידה שלי בימי האוניברסיטה. היא התיישבה לידי בקורס "פיזיולוגיה של מערכות" של פרופסור מארק המאוס בשנה השלישית בתואר הראשון, ומאז לא משה מצידי. כשסיימנו את התואר השני היא אפילו לחצה עליי להמשיך איתה ללימודי דוקטורט, וויתרה לי רק אחרי שהצלחתי לשכנע אותה שאוטוטו אני מתכוונת לצאת לעולם הגדול עם המיזם שלי.

"אן, אהובה שלי, אני יודעת שדיברנו לא מזמן, אבל נזכרתי שיש לי משהו חשוב להציע לך... ואני יודעת כמה את אוהבת לשמוע הודעות במכשיר הקשיש הזה שלך... בכל מקרה, אני לא רוצה שתעני לי בלי לחשוב טוב טוב לפני ולנתח את הדברים עד הפסיק האחרון, כמו שאת גם אוהבת לעשות," היא שחררה צחוק מתגלגל לפני שהמשיכה. "אז ככה, מה דעתך שניסע לבלות סוף שבוע ביחד לקראת סוף הסמסטר שלי? עבר נצח מאז שנפגשנו, ואני ממש מתגעגעת... נשתכר ונעשן, משהו קל, נקעקע את 'הנסיך הקטן' מעל חריץ הישבן, נשיג סטוץ חלומי עם הנסיך על הסוס השחור, כי בואי, לבן זה פוראבר וגם ככה אוברייטד, ונקנח בפירסינג סולידי... נניח בפטמות?" צחוק מטורף. "תישני על זה, טוב? אוהבת אותך, סיס. נשיקות."

גלגלתי עיניים.

ביד אחת התחלתי לפתוח את כפתורי החולצה המחויטת שלבשתי, וביד השנייה פתחתי את ארון המטבח, הוצאתי קערת חרסינה לבנה ושפכתי לתוכה דגנים עתירי סובין. כל הזמן הזה המשכתי להאזין להודעה הבאה במשיבון, שהייתה מאוד לא ברורה.

תהיתי לפשר ההודעה המבולבלת בזמן שסקרתי בביקורתיות את תכולת המקרר שלי. במדף האמצעי עמדו גביע יוגורט יווני וצנצנת עם ממרח ירוק כלשהו, שהתווית שלה כבר דהתה. במדף העליון היה מונח תפוח גרני סמית ירוק שנגסתי בו בבוקר וכבר השחיר בשוליים, ובמגירות נחו עלי בייבי לסלט שכבר הספיקו לנבול. הוצאתי את תחליף החלב וגיליתי שפג תוקפו, אז לקחתי במקום את התפוח ונגסתי בו בזמן שחייגתי לבטי.

"אן, אן, את לא תאמיני!" קולה הנרגש של בטי נשמע מעבר לקו לפני שהספקתי לומר אפילו שלום.

"מה קורה, בטי?" תהיתי, רק לפני כשעה נפרדנו. "מה זו ההודעה שהשארת לי במשיבון? לא הבנתי כלום."

"את לא היית זמינה וזה דחוף... זה בקשר לשוגרייה... ראלף! תן לי, ראלף!" בטי צרחה וגרמה לגירוי בלתי רצוני באחת מאונות המוח שלי.

"הלו? כאן ראלף, הבוס שלך, תזיזי את התחת שלך לכאן מחר בשמונה בבוקר בדיוק על השעון, ברור? ולא לאחר!" אמר וניתק בלי לומר שלום.

בהיתי ארוכות במכשיר הנייד לפני שהתנערתי, לקחתי עוד ביס מהתפוח ושלחתי הודעה לבטי.

מה הסיפור, בטי? מה העניין עם המיזם שלי?

ומה את עושה בשעה כזו במשרד?

את לא תאמיני אן מותק!!!...

ראלף אוסר עליי לעדכן אותך..... רגע

מה קרה?

אני לא יכולה לספר לך...אבל תתכונני..

למשהו ג־ד־ו־ל!!!

כמה גדול?

הכי גדול!!!!!! זה בקשר למיזם שלך!!!!

ולחברה ענקית שמתעניינת בו!

בשוגרייה! שששש!!!!!

ראלף יהרוג אותי אם הוא ידע שסיפרתי לך כבר

מה? איך זה יכול להיות?

(אפילו לרגע לא האמנתי לקשקוש הזה).

ראלף אומר שזה בגלל שהוא תותח במכירות...

הסלוגן המטומטם הזה שלו, את יודעת עם החול והאמירויות..

את יודעתת

זו מתיחה בטי? נכון?

(בשלב הזה כבר הנחתי את שארית התפוח הנגוס חזרה במקומו במקרר).

ככה את מכירה אותי מותק?? ממש לא...!!

איך זה יכול להיות?

ראלף לא מסוגל להסביר אפילו לעצמו את המיזם שלי

בחיי אן נשבעת לך!! תפתחי שמפנה!!!

חחחח

לפתוח מה? שמפניה?

ככן! וגם צנימים עם קאוויאר חחחחחחח....

מצחיקה

(כן, בטי מכירה היטב את המקרר שלי ומה יש לי בדרך כלל במזווה — מה שאין, ליתר דיוק. לא אחת זכיתי ממנה להרצאה אימהית על הרגלי האכילה הקלוקלים שלי ועל כך שאני רזה מדי. ולא, אני לא).

עכשיו לכי לישון מותק

העולם שלך עומד להתהפך! אוהבתתך!!

XXX !!!

שיגרתי בחזרה לב, ואחרי שמזגתי את תחליף החלב המפוקפק על דגני הסובין התיישבתי לאכול את ארוחת הערב החגיגית שלי.