הרומן הסקוטי שלי

פרולוג

בוני

"מה לעזאזל אתה עושה כאן?"

צווחה מפוחדת בורחת משפתיי. זרועותיי מתנפנפות.

רגליי מקפיצות אותי לפחות חצי מטר באוויר — לפחות ככה נראה לי.

הספל שהחזקתי מחליק מאצבעותיי ומתנפץ על הרצפה, כשזוג עיניים ירוקות ופראיות פוגשות את עיניי.

אוי, אלוהים... ככה אדם מרגיש כשהוא במרחק שניות מהתמוססות מוחלטת.

גראמפּי מק'קילטשייר.

הוא לובש רק זוג מכנסי ג'ינס שהכפתור שלהם פתוח, וקעקוע אמנותי של שבט מקגרגור משתרע על חזהו הימני ועל זרועו. הוא נראה רצחני לחלוטין.

ראיתי את המבט הזה בעבר.

הוא הרי גראמפּי מק'קילטשייר. כולם יודעים שהוא בעיקר מזעיף פנים ורק לעיתים נדירות מחייך.

אבל המבט רצחני ברמה אחרת.

כאילו הוא באמת עשוי ללחוץ על ההדק ולתת לזעם הסקוטי שלו לחורר אותי.

"תבין —"

"אל תשקרי לי, בוני."

המבטא הסקוטי הזה מגרגר באוזניי, גורם לי לפיק ברכיים, מתחנן שאקרע את חולצתי ואחשוף את השדיים הנרגשים שלי.

הנה השדיים שלי, איש־חיה. קח אותם ועשה בהם כרצונך.

"נו...?" הוא לוחץ ומשלב את זרועותיו על חזהו המושלם בצורת חבית.

הוא באמת מצפה לתשובה?

כשהוא כמעט עירום.

שיער פרוע.

שפתיים לחות...

אלוהים, העניינים יצאו משליטה. אני לא מצליחה לעבד אפילו מחשבה אחת בלי להפוך את האיש שעומד מולי לאובייקט מיני.

הכול באשמתו.

איך בחורה אמורה לעשות משהו כשהסקוטי החתיך הזה מסתובב — טוב, לא ממש מסתובב, ליתר דיוק מתהלך בביטחון — כן, כשהסקוטי החתיך הזה מתהלך ללא חולצה ומציג יחס מושלם בין הפטמה לחזה?

זו משימה כמעט בלתי אפשרית.

אני מאשימה אותו. אני מאשימה אותו בכול.

אוקיי... אם אנחנו כבר משחקים במשחק ההאשמות, אני גם רוצה להטיל קצת אשמה על חברתי הטובה, דקוטה, שהכניסה אותי לצרה הזו.

בואי נעבור לסקוטלנד.

לשישה חודשים.

נוציא אותך מהתקופה הקשה שאת שקועה בה.

נמצא שמחה בהיילנדס.

המאמץ הזה, שארך חצי שנה, לא עשה דבר מלבד לגרום לי להבין כמה אני חרמנית, כי במקום ליהנות מהתרבות היפה של הארץ הזאת, הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו הוא להרים כל חצאית קילט שנקרית בדרכי, ולבדוק אם יש מתחתיה תחתונים.

אני סוטה.

וזה הכניס אותי לצרות.

צרות צרורות. הייתי אמורה להיות כאן רק חצי שנה. הייתי אמורה לשכוח מהפרידה האכזרית מהחבר לשעבר שלי, להתעלם מהעובדה שפוטרתי בפעם השלישית תוך שלוש שנים ולהודות שאין לי שום עתיד.

במקום זאת...

נקשרתי באופן מופרז לתיש בשם פרגוס.

התמסרתי רגשית לעיירה שידועה לתיירים בזכות "אבן הסירוס" שלה, ששימשה את מלכת הנחשים.

והתאהבתי בגבר שעומד מולי כרגע ומחכה לתשובתי.

אם אני רוצה לקבל תשובות כלשהן, כדאי שאתחיל מההתחלה.

מהרגע שבו דקוטה הושיטה לי את המחשב הנייד שלה כדי שאסתכל על פוסט.

פוסט שישנה את חיי לנצח...

1

בוני

עוגה שנאכלה היום: פרוסה אחת... טוב, שתיים... בסדר, חמש, חמש פרוסות גדולות.

עבודות שפוטרתי מהן: אחת, מה שמביא בסך הכול לשלוש עבודות תוך שלוש שנים. הישג מזהיר ומחריד.

הודעת פינוי: אחת, ולא מפני שלא שילמנו חשבונות, אלא כי הפכנו דירת חדר לדירת שני חדרים... בניגוד לחוק. אופס!

ימים מאז האורגזמה האחרונה שנגרמה על ידי גבר: שישים וחמישה, והיא אפילו לא הייתה אורגזמה טובה, סתם עווית של סיפוק. הבזק. בקושי פעימת הנאה.

סטטוס מערכת יחסים: נטושה ומתבוססת ברחמים עצמיים. תודה רבה, הארי.

זה, חברים, סטטוס של אישה עצובה. תיהנו.

"הלך עלינו," אני מייבבת ונשענת לתוך הכריות הרכות של הספה שקנינו מחנות יד שנייה. "למה הייתי צריכה לאכול את כל העוגה? עוגה הייתה משפרת הכול עכשיו."

"כי החיים שלך על הפנים."

דקוטה דלטון.

אמא אווזה קשוחה של הדירה המשותפת שלנו (שיש בה חדר שינה אחד), החברה הכי טובה שלי מאז שהייתי בת תשע, ומישהי שניתן לשכנע אותה בעזרת עוגה מכל סוג שהוא, בדיוק כמוני. יש לה את המראה של מג ראיין מתקופת הסרט קייט וליאופולד, עם השיער הבלונדיני הקצר שלה והסגנון שמשדר "לא לוקחת שבויים".

היא המשענת שלי.

הסיבה שאני לא שוכבת על רצפת האמבטיה ומכניסה את הראש לאסלה — במילים אחרות, המצב הנפשי הנוכחי שלי.

"איך את יכולה לגלול בפייסבוק עכשיו, כשאנחנו עומדות להיות חסרות בית בעוד כמה שבועות?"

"אלכוהול," אומרת דקוטה, מקרבת כוס פלסטיק ורודה אל פיה ומרוקנת את התכולה.

"הכול באשמתי."

"איך זה באשמתך?" שואלת דקוטה ונעצרת במם מצחיק של בובספוג חולה מגיש אוכל.

"אני לא שולחת וייב חיובי לעולם. אלוהים מעניש אותי." אני מרימה אגרוף לאוויר. "אני אתנהג יפה, שומע? לא אוכל שוב את כל העוגה. אתן לדקוטה שני שלישים מכל עוגה שאכין ואקח רק שליש קטן. זו אהבה. 'וחלקת לשכנתך כמוך'... או משהו כזה." אני ממשיכה בתחינה, "ו... ו... אממש את עצמי ברצינות. אשתמש במוח שנתת לי כדי למקסם את הפוטנציאל שלי. לא אצא יותר עם בחורים כמו הארי. בחורים שרוצים דבר אחד ויחיד: לחטוא בחדר המיטות." אני משפשפת את רקותיי, מקווה ומתפללת שזיק מאיר כלשהו יכה בי עם רעיון איך לצאת מהתסבוכת הזאת. "ואני באמת מתכננת לשלוח את קורות החיים שלי. אני לא בטוחה שאני רוצה לעבוד בתור עוזרת אישית. זה לא כל כך זוהר כמו שחשבתי — יש גבול כמה פעמים בן אדם יכול לאסוף בגדים מניקוי יבש לפני שהוא מאבד את השפיות. אבל אמצא משהו. בסוף השבוע הזה אגש למבדק התאמת קריירה. כן, מושלם. אגש למבדק. למעשה, אגש לכמה מבדקים. חמישה... לא, עשרה. עשרה נשמע מספר טוב. אתה אוהב את המספר עשר... עשרת הדיברות וכל זה." אני מחייכת לבחור הגדול. "אגש לעשרה מבדקים להתאמת קריירה, ואז אגיש מועמדות למשרות שהכי מתאימות לכישרונות שלי. אעשה משהו מועיל בחיים האלה."

"מתי אניטה ילדה?" שואלת דקוטה בעודה מנותקת לחלוטין מהתחנונים שלי.

"את חושבת שאני צריכה להוסיף משהו?" אני לוחשת בזווית הפה.

"הא? אה, אה... אולי משהו לגבי השיער שלו."

"אני לא יודעת איך השיער של אלוהים נראה. את יודעת?"

"אה... לבן וגולש?"

אני נושאת מבט לעבר התקרה הסדוקה. "והשיער שלך... נפלא. אתה משתמש במוצרי שיער של הרבל אסנס?"

"אני לא חושבת שהוא צריך להתקלח," מציינת דקוטה ולוחצת על התמונה של התינוק של אניטה כדי להסתכל מקרוב. "והוא בטח לא משתמש בהרבל אסנס."

"למה לא?" אני שואלת, מתיישבת ומביטה בחברה שלי.

"כי הוא אלוהים. למה שישתמש בהרבל אסנס כשהוא ברא את פול מיטשל?"

הגיוני.

"איזה ריח יש לו לדעתך?"

"של ברקים וכותנה," דקוטה עונה בחולמנות.

"הוא לא זאוס."

"הוא יכול —" דקוטה מתיישבת. גבה מזדקף, פיה נפער, עיניה מתרחבות.

אני מזהה שמשהו גדול עומד לקרות ומשלבת את ידיי. "הוא... שמע אותנו?"

דקוטה מנידה בראשה. "לא, אבל תראי את זה." היא מסובבת את המחשב הנייד שלה לעברי, ועיניי ננעצות בכתבה ששיתפה הדודה המטורפת שלה, ונדי — היא תמיד משתפת שטויות ברשתות החברתיות. תהיתם אי פעם למה אתם צופים בסרטון של קאובוי ישן שמלמד איך להכין "ובוס רנצ'רוס" על גבי מכסה של פח זבל חלוד? זה בגלל אנשים כמו דודה ונדי.

אני מנסה לגרום למוח השיכור שלי להתמקד וקוראת את הפוסט בקול רם. "דרושים: מחפשים שני חברים לנהל בית קפה קטן בקורסקלי, סקוטלנד, למשך שישה חודשים. אין צורך בניסיון, מימון הוצאות מלא, כולל מגורים חינם. המועמדים צריכים להיות בעלי אופי עליז, וצמא להיילנדס הסקוטיים." אני מסתכלת על החברה הכי טובה שלי ומרימה גבה. "את לא רצינית."

"יש לי צמא להיילנדס."

"את יודעת בכלל איפה ההיילנדס נמצאים?"

"בסקוטלנד."

"איפה בסקוטלנד?"

"ב... היילנדס."

אני מגלגלת עיניים ודוחפת את המחשב בחזרה אל חיקה. "את שיכורה."

"בוני, את לא זוכרת את תוצאות הבדיקה הגנטית שלך? את אחת חלקי שש־עשרה סקוטית. את לא רוצה לבקר בארצם של אבות אבותייך האהובים?"

"אל תפילי עליי את השורשים שלי סתם ככה. את יודעת שרציתי אילן יוחסין גנטי מושלם."

"בחייך, זו ההזדמנות המושלמת."

"דקוטה." אני מנערת אותה. "את מקשיבה לעצמך? את מבקשת להגיש מועמדות לעבודה בסקוטלנד."

היא מרצינה ומשפילה מבט אל ידיה, עיניה מזוגגות מהטקילה. "אני יודעת שעברה שנה מאז שאיזבלה נפרדה ממני, אבל היה קשה להמשיך הלאה."

אה...

אני רוכנת מעט כדי לקלוט את המבט המוטרד על פניה של חברתי. אולי זה באמת לא קשור אליי אלא... אליה.

איזבלה הייתה החברה הראשונה של דקוטה.

כן. חברה ראשונה.

איזבלה הייתה הבחורה שעזרה לדקוטה סוף־סוף להתחבר לעצמה.

ואז איזבלה הלכה ושברה את ליבה של דקוטה.

אהבה ראשונה היא עניין מורכב בפני עצמו.

אבל אהבה ראשונה שמביאה אותך למודעות שאת לסבית... זו כבר רמה אחרת.

"אני מבינה לגמרי." אני מושיטה יד ונותנת לה לחיצה. "אני לא יכולה לדמיין מה זה אומר להיות מאוהבת ואז לאבד את זה."

"זה היה קשה." היא מציצה במסך המחשב שלה, מזיזה את הסמן ל"הגשת מועמדות" ולוחצת על הקישור.

"אה, מה את עושה?" אני שואלת ומתחילה להיבהל שהיא אולי באמת רצינית לגבי זה.

"מגישה מועמדות."

"דקוטה —"

"זה לא מרגש? אנחנו עומדות לנהל בית קפה בסקוטלנד!" היא אומרת בזמן שהיא מקלידה את שמה בטופס.

וואו, אוקיי. שמעתי על התמוטטויות עצבים אחרי פרידות קשות, אבל מעולם לא הייתי עדה לדבר כזה באופן אישי.

אני צריכה להתקדם בזהירות.

"אוי, חמודה." אני מושכת אותה לחיבוק. "את מדמיינת. אולי אני צריכה להשכיב אותך במיטה ולהביא לך עוגה. אוכל לעשות הזמנה באינטרנט ולהביא לך מתיקות סוכרית תוך עשרים וחמש עד שלושים דקות."

"אני לא מדמיינת —"

"ששש," אני לוחשת באוזנה תוך כדי שאני דוחפת אותה בעדינות בחזרה לספה. "מסכנה שלי. הייתי צריכה לראות את הסימנים. כשאיבדתי את העבודה שלי באמת הפכתי לחברה עיוורת, אבל אני רואה אותך עכשיו." אני תופסת את הסנטר שלה ומכריחה את עיניה לפגוש בעיניי. "אני רואה אותך, דקוטה." אני טופחת על כתפה. "עכשיו, פשוט תשכבי כאן בזמן שאני מזמינה את העוגה, ואנחנו יכולות לנסות להבין איך להתמודד עם כל הסיפור. אל תדאגי — נשמור את המשבר הנפשי הזה לעצמנו."

"אני לא עוברת משבר נפשי."

"אוי, יקירתי." אני מתכווצת. "זה מה שכולם אומרים כשהם עוברים משבר נפשי."

היא תופסת בלחיי ומקרבת אותי למרחק סנטימטרים ספורים מפיה. הבל פה בריח טקילה נושב מפיה. "אני לא עוברת משבר נפשי. אנחנו נוסעות לסקוטלנד לחצי שנה, ושם ננהל בית קפה בעיירה קטנה בשם קורסקלי."

דקוטה מניחה את המחשב שלה על שולחן הקפה ופונה אליי. תסכול חרוט על פניה. היא כנראה יכולה להתפכח ברגע, כי היא מסתכלת עליי במבט רגוע ורציני. "התזמון מושלם לשתינו. אין לך עבודה —"

"אני מודעת היטב לעובדה שאני מובטלת."

"מפנים אותנו מהדירה."

"ואני נושאת באחריות מלאה למצב הזה."

"ושתינו צריכות שינוי," היא אומרת וקולה נעשה רך עכשיו. "אני לא מצליחה לחשוב על רעיון מעולה כמו לנסוע לסקוטלנד לקיץ."

"מה עם העבודה שלך?"

"את יודעת שאני יכולה להמשיך לעבוד בעיצוב גרפי בזמן שנהיה שם." נכון. היא פשוט שוכרת סטודיו כדי שלא תיתקע בדירה המגעילה שלנו, כשהיא מנסה להרגיש את הזרימה היצירתית בזמן שהיא מציירת ביד תמונות יפות על הטאבלט שלה, עבור שלל משפיעניות ברשתות החברתיות. היא משתכרת יפה, לומדת את רזי המקצוע בכוחות עצמה ויכולה לעסוק בו בכל מקום.

הלוואי שהייתי אמנית כמוה — אז כל הבעיות שלנו היו נפתרות, ולא היינו מדברות על מעבר לצד השני של העולם. לצערי, מעולם לא גיליתי במה אני מצטיינת. קיוויתי שלוס אנג'לס תעזור לי, אבל הדבר היחיד שהיא לימדה אותי, הוא שסלבריטאים הם טיפוסים דקדקניים כשהם מזמינים קפה.

אני מגרדת בצד הראש. "אבל... אנחנו לא יודעות כלום על סקוטלנד."

"לא ידענו הרבה על לוס אנג'לס, ובכל זאת עברנו לכאן." כן, ותראי לאן זה הביא אותי. הפנים הזועפות של הוריי חולפות במוחי. לעולם לא אשכח את המבט שנעצו בי כשאמרתי להם שאני לא הולכת לאוניברסיטה אלא רודפת אחר חלום ב"תעשיית העסקים", בתקווה להפוך בעבודה קשה למארגנת מסיבות או "משהו כיפי כזה". כן, השתמשתי במילים האלה בדיוק.

"נו באמת, נסענו על כביש 15 מהֵמֶט. לא עלינו על מטוס ויצאנו מקליפורניה," אני אומרת. "כבר עשיתי מהלך גדול, ולא יצא מזה כלום."

היא מהנהנת בהבנה, אבל זה לא משנה את האנחה הארוכה שלה כשהכתפיים שלה נשמטות. התנוחה הכי מובסת שיש. "אני צריכה את זה, בוני. אני צריכה את ההרפתקה הזו, משהו שירחיק אותי מכאן, מהזיכרונות. אני יודעת שבריחה לא תפתור את הבעיות שלי, אבל אני פשוט צריכה הזדמנות לנשום."

אני מתבוננת בה. פגיעות זוהרת מפציעה דרך השריון הקשה שהיא עוטה יום־יום. "קרה משהו?"

שיניה נושכות את שפתה התחתונה. "זה קרה ביום שפוטרת. נתקלתי באיזבלה... עם החברה החדשה שלה."

"מה?" אני כמעט צועקת. "ולא סיפרת לי?"

"כי פוטרת. היית צריכה אותי, אז לא סיפרתי, אבל זה אוכל אותי. הן היו כל כך מאושרות ו—" שפתה התחתונה רועדת, ולכן אני ממהרת לאמץ אותה לחיבוק.

"ששש, הכול בסדר." אני עוצמת את עיניי בכוח ומרסנת את שטף הקללות שאני רוצה להטיח כלפי איזבלה. אני משפשפת את גבה של דקוטה ועיניי נודדות למחשב הנייד הפתוח. "את באמת רוצה לנסוע לסקוטלנד?" אני שואלת, עדיין בהכחשה שזו אפשרות אמיתית.

דקוטה מתרחקת ומנגבת את עיניה. "אני באמת צריכה את זה, בוני, ואני חושבת שגם את. בואי נוציא אותך מהתקופה הקשה שאת תקועה בה ונמצא שמחה בהיילנדס. זו ההזדמנות שלנו לאפס את החיים, לעשות משהו שונה ופשוט לחיות לכמה חודשים."

"את באמת רצינית? את רוצה לעבור לסקוטלנד לחצי שנה ולנהל בית קפה, למרות שאנחנו לא יודעות כלום על קפה."

היא דוחפת אותי בחיבה. "את מבינה בקפה — את מגישה אותו כבר שלוש שנים. בנוסף, למדת לעבוד עם מכונת אספרסו כשהיית העוזרת האישית של ליסה. בסוף הכנת כל מיני משקאות."

"ובלבולים בהזמנות קפה היו בדיוק הסיבה שפיטרו אותי."

כן, התבלבלתי בהזמנת קפה. זה היה מביך, בלשון המעטה. אבל דלוריה דיי — המאמי הלאומית — חיפשה סיבה לפטר אותי. לא הסתדרנו.

היא מנפנפת בידה לעברי. "סמנטיקה." היא מנערת את זרועי. "בואי. מקום לינה מסודר, ביטחון תעסוקתי לשישה חודשים והבטחה להרפתקה. תגידי לי שאת בעניין."

לעזאזל עם העיניים הכחולות הגדולות האלה שמביטות בי.

אני רוצה לעשות את זה בשבילה, אבל... יש קורטוב של פחד שמנסה לתפוס מקום במוחי.

עברתי ללוס אנג'לס, ועדיין לא מצאתי את עצמי.

ועכשיו אני יכולה לעבור לסקוטלנד... כדי למצוא את עצמי. איך זה יכול להיות שונה? זה רק עוד סיכון שסביר להניח שלא ישתלם. רציתי בעיקר להוכיח שההורים שלי טעו, ולהוכיח לחמש האוניברסיטאות שהגשתי להן מועמדות בכיתה י"ב שגם הן טעו. רציתי להראות לכולם שאני ראויה, שיש לי פוטנציאל. אבל כל מה שעשיתי זה להוכיח לעולם שאני מיותרת.

האם יקרה אותו דבר בסקוטלנד?

אני מציצה בדקוטה כשהיא ממלמלת בשקט, "בבקשה." לעזאזל.

לעזאזל הכול.

אולי אפילו לא יבחרו בנו — שום דבר לא מובטח.

אני מחייכת ואומרת, "אני בעניין."

וככה הגעתי לסקוטלנד לחצי שנה. סיפור כיף, הא?

טוב, תודה שביקרתם, מקווה ש—

מה זה?

מה עם הסקוטי החתיך?

ואבן הסירוס?

ופרגוס ההוא?

זאת אומרת, אם אתם באמת רוצים לדעת, אז נראה לי שאני יכולה לספר את שאר הסיפור. אבל הכינו את הלבבות שלכם, כי זו הרפתקה שלא מהעולם הזה.