מיסטר ביג שוט

1

סקרלט

"פירמות ענק" הוא ביטוי שמשתמשים בו כדי לתאר את משרדי עריכת הדין הגדולים והיוקרתיים ביותר במדינה.

וככה משתמשים בו במשפט:

כל הסטודנטים המצטיינים ביותר בפקולטה למשפטים מקבלים הצעות מפירמות ענק.

פירמות ענק תמיד מחלקות את המשכורות והבונוסים הכי טובים בתעשייה.

ועכשיו, ככה משתמשים בביטוי כשמדברים עם הפסיכולוג:

כשעבדתי בפירמת ענק, בכיתי כל יום.

פירמות ענק הרסו לי את החיים.

אם לא פירמות הענק, הייתי (נשואה, מאושרת, בריאה בנפשי, פיכחת).

וככה אני מתכוונת להשתמש בו מהיום והלאה:

אה, השנה הראשונה שלי בפירמת ענק? עברה בקלי קלות.

הפכתי את פירמת הענק לביץ' שלי.

השעון המעורר מצלצל על השולחן ליד המיטה בקולי קולות במשך חצי השנייה שלוקח לי לרכון אליו ולכבות אותו. ההשכמה לא הייתה הכרחית. אני כבר ערה. התעוררתי לפני שעתיים. אני עומדת ליד המיטה שלי בתלבושת שנבחרה בקפידה ובתשומת לב. המוכרת בכלבו בארניז לקחה כדור אדוויל לכאב הראש שפיתחה מרוב מתח ושקלה מחדש את הקריירה שלה עד שסוף־סוף ניגשתי לקופה.

בחרתי במכנסיים מחויטים שחורים ארוכים וצמודים וחולצת כפתורים בצבע שמנת עם חגורת בד, וזוג נעלי העקב הפופולריות של מותג אקווזורה, אלה העשויות מזמש עם הסרט מאחור. אם כי התכוונתי להישאר בנעליים שטוחות עד שאגיע למשרד. אבזרתי בשעון קרטייה שקיבלתי בירושה, ציפורניים נקיות ומטופחות ועגילי יהלום באוזניים — ולא יותר.

ככה באטמן בטח הרגיש ביום הראשון שלו בתפקיד. אני בטוחה שהוא לקח את הזמן והעביר את הבאטמוביל במכונת שטיפה יום קודם כדי שהגלגלים יהיו נקיים ומבריקים. אני יכולה לתאר לעצמי איזה ריגוש זה היה לקרוע את התגיות מהמגפיים החדשים ומכנסי הניילון הנמתחים לפני שהוא חיבר את כל הגאדג'טים והשכלולים שלו לחליפה.

אותם פרפרים של התרגשות מרפרפים גם בתוכי כשאני לוקחת את תיק העבודה שלי שכבר מלא בכל מה שאני צריכה ויותר. אני יוצאת, מוכנה ולהוטה להתמודד עם היום... ובדיוק באותה שנייה ציפור מחרבנת עליי.

אני מתאבנת ומורידה את המבט, מוכת הלם. לוקח לי רגע להבחין ברפש הלבן שנוטף במורד החלק הקדמי של החולצה שלי וכמעט מגיע אל המכנסיים. פניקה גואה בי בנחשול עצום ובאיחור קל. לא. השתהיתי בדירה שלי בכוונה, כדי שלא ארגיש מטופשת כשאגיע למשרד בשעה מוקדמת באופן מוגזם, אבל עכשיו, עכשיו אני כועסת על עצמי שלא הקמתי אוהל מול המשרדים של אֶלווּד הויט וביליתי שם את הלילה. הייתי צריכה לישון מתחת לשולחן שלי. צוואר תפוס זה כלום בהשוואה לזה.

הכול בסדר, אני אומרת לעצמי ומנסה להשתלט על קצב הלב שלי, שנמצא באזור המאה תשעים פעימות לשנייה. עברתי במהירות את טווח התקף הלב ואני הולכת ומתקרבת להתלקחות ספונטנית. אני ספק הולכת, ספק רצה בחזרה ללובי של הבניין שלי ומנסה לא לבכות כשעושה רושם שהמעלית פתחה בשביתה.

למזלי, כבר בחרתי מראש את כל מערכות הבגדים שלי לשבוע הזה. אני מחליפה את החולצה במהירות לגרסת המשי השחורה שלה וכבר מקפצת לי במורד המדרגות ומשאירה את המעלית לכל שאר האנשים שלא עומדים להתחיל את היום הראשון של שארית חייהם.

הפעם, כשאני יוצאת מהבניין, אני לא מורידה את המבט מהציפור. אני יכולה להישבע שהיא נראית מרוצה מעצמה על הענף הדקיק שהיא יושבת עליו. אין לי ספק שהיא מכווצת ומרפה את הסוגרים רק למקרה שאתקרב אליה שוב.

אני שולחת לה אצבע משולשת (בסתר), חבויה מאחורי היד השנייה שלי כדי שלא איראה משוגעת לגמרי לכל מי שעובר לידי על המדרכה. ואז אני מסתובבת אל הכיוון שהתכוונתי לצעוד בו קודם ומתחילה.

שינוי המלתחה עלה לי רק בעשר דקות, אבל אלה עשר דקות שנראות לי קריטיות. זה השבוע הראשון באוקטובר וחום הקיץ הבלתי נגמר סוף־סוף נעלם. אני אסירת תודה על אוויר הסתיו הקריר כשאני ממהרת ברחובות העיר.

אני בלב העיר התחתית של שיקגו, בשכונת ריבר נורת, מוקפת בחנויות יוקרתיות, מסעדות קטנות ומיוחדות וגורדי שחקים אדירי ממדים. כל פינה מלאה בהיסטוריה, מקומות שאני בדרך כלל אוהבת לעבור בקצב נינוח במקום בריצה שוברת שיאים. אבל לצערי, הבוקר אין לי זמן לקפה לאטה בבית הקפה האהוב עליי או לבייגל מהמקום ההוא בפינה.

תודה לאל שהדירה שלי במרחק הליכה ממשרדי אלווד הויט. אני מסיימת את המסע בן חצי הקילומטר בזמן שיא ועוצרת רק פעם אחת כשמשאית שליחויות כמעט מתנגשת בי בזמן שאני חוצה את הכביש בריצה. פגוש המתכת עובר כשני סנטימטרים מהירך שלי והאיש העצבני מאחורי ההגה צועק עליי מהחלון הפתוח. "את רוצה למות או משהו, גברת?!"

לא! להפך — אני רוצה לחיות את החלום! וכשאני פונה בקצה הרחוב האחרון, אני רואה אותו.

בעיר כמו שיקגו, כל גורד שחקים שואף לגבור על שכניו. תאגידים רוצים להשתכן בתוך מבצרים עצומים ומאיימים, וזה בדיוק מה שעשו באלווד הויט. זה אחד הבניינים הכי גבוהים והוא ממוקם על גדותיו של נהר שיקגו. קירותיו הכבדים, העשויים מאבן ופלדה, נראים כאילו הם מתמתחים לעבר השמיים עד בלי סוף, במיוחד מהמקום שבו אני עומדת, גרגר חול למרגלותיו.

אני עוצרת ממש מחוץ לדלתות הזכוכית המבריקות ומחליפה את הנעליים השטוחות בנעלי העקב. אני מסדרת את התיק על הכתף, מחליקה את השיער ומוודאת שתגית השם שלי תלויה בדיוק בזווית הנכונה מהקליפס הקטן שצמוד למותן שלי. ואז אני מרימה את הראש בביטחון וצועדת דרך דלתות ההזזה האוטומטיות.

בארט שם, מחכה לי, עומד לפני השערים המסתובבים ועמדת הביטחון. החיוך המקסים שלו הוא הפתעה מבורכת הבוקר. מכל האחים שלי (ויש לי הרבה אחים), בארט ואני נראים הכי דומים. יש לנו אותן פנים צרות, עצמות לחיים גבוהות, עיניים כהות ועור שחום. שערו החום־ערמוני הרבה, הרבה יותר קצר מהשיער שלי, אבל אני אוהבת את העובדה שהוא שמר על קצת מהטקסטורה הגלית הטבעית שלו. זה כנראה בזכות ניילס — הוא תמיד מתנגד כשבארט מנסה ללכת להסתפר.

בארט מחזיק כוס קפה ביד ימין, ואני גונבת אותה בלי היסוס כשאני מגיעה אליו. הקריצה שלו מגלה לי שהכוס יועדה לי מלכתחילה.

"הגעת ממש על הקשקש, אחותי."

"אבל הגעתי בזמן," אני אומרת, נעלבת מהמחשבה שהוא אולי איבד בי אמון. הוא יודע שאני בחיים לא אאחר, במיוחד לא היום.

"את מזיעה."

"אני לא." אני נועצת בו מבט תקיף ולוגמת מהקפה. הוא קלע בול, זה הקפוצ'ינו הרגיל שלי עם שוט כפול של אספרסו. בעוד כמה דקות אני אהיה מלאה באנרגיה, במיוחד לאור העובדה שלא היה לי תיאבון לארוחת הבוקר הרגילה שלי.

"חוץ מקצת יותר מדי ברק בעור שלך, את בהחלט נראית מוכנה." הוא מעביר עליי מבט מכף רגל ועד ראש ומחייך בגאווה. "התלבושת מצוינת."

"באמת? זאת לא הייתה הבחירה הראשונה שלי."

אני מחליטה שעדיף לא להזכיר את הציפור. אני לא רוצה להצית מחדש את העצבים שלי.

"כן. היא מושלמת."

"השעון של סבתא," אני אומרת ומרימה את היד כדי שהוא יראה אותו.

הוא מחייך. "יפה."

אם יש מישהו שאני מוכנה לקבל ממנו ביקורת על חוש האופנה שלי, זה בארט. היום, ביום שלישי אקראי, הוא לבוש בחליפת פסים כחולה כהה עם מטפחת פסים תואמת ומקופלת בקפידה בתוך הכיס השמאלי העליון של הז'קט. העניבה שלו באותו גוון של ז'קט החליפה והחולצה בגוון בהיר יותר של תכלת. אחי הוא הבזק צבע לוכד עין על רקע שכולו ניטרלי.

שאר המקצועות האחרים הולכים ומאמצים לבוש לא רשמי כמו ג'ינס ונעלי ספורט במקום העבודה, אבל עריכת דין הוא לא אחד מהם. משרד עורכי דין כמו אלווד הויט מייחס חשיבות רבה במיוחד להופעה החיצונית. אנחנו מציעים שירותים משפטיים מקיפים בכל תחומי המשפט התאגידי. הלקוחות שלנו הן חברות גדולות, חברות השקעות וכאלה שמנהלות הון משפחתי, והן מעריכות את ההשפעה והמוניטין שמתלווים לפירמה כמו שלנו. הן לא רוצות איזה אידיוט בכפכפים אלא עורך דין מטופח בחליפה מחויטת, מישהו שנראה ומתנהג כאילו הוא יודע מה הוא עושה.

ואני מאוד מקווה שזאת תהיה אני.

בארט מניד בראשו אל המעליות. "בואי נזוז. אני אלווה אותך למעלה."

אני נותנת לו להוביל את הדרך כשהוא מעביר אותנו בעמדת הביטחון בתנועה קטנה של מפרק כף ידו, כאילו הוא הבעלים.

"ראית את אבא הבוקר?"

"ועוד איך. הוא פה."

אני בולעת את גוש החרדות שלי. "ו...?"

"ואני בטוח שתפגשי אותו במהלך היום. תתכונני נפשית."

אני נאנחת ומחכה לידו שאחת מתריסר המעליות תגיע לקומת הקרקע. צלצול נשמע מאחורינו ואנחנו מסתובבים בדיוק כשהדלתות המבריקות נפתחות בתנועה חלקה.

ברגע שאנחנו נכנסים, צעיר בלונדיני עם תג חדש ונוצץ משלו של משרדי אלווד הויט עומד להיכנס למעלית איתנו כשבארט מרים את כף ידו. "לא. תיכנס למעלית הבאה."

הצעיר המום כל כך עד שהוא יכול רק למצמץ לעברנו מפתח המעלית בתדהמה כשהדלתות גולשות ונסגרות לו בפרצוף.

"זה היה ממש לא מנומס," אני צוחקת כשאנחנו סוף־סוף לבד.

"זה היה הכרחי." בארט מסתובב אליי במצח מקומט בנחישות. "יש לי רק כמה שניות לדבר איתך. רציתי לקחת אותך הצידה כבר כמה שבועות, אבל הייתי עסוק, כרגיל. תקשיבי, את לא חייבת לעשות את זה."

אני עושה פרצוף. הוא משתתק כדי לנשום עמוק ואז מתחיל לדבר שוב ונשמע רציני יותר מאי פעם.

"אף אחד לא יכבד אותך פחות. אני נשבע. את הכוכבת של המשפחה שלנו, האחות הקטנה והחריפה שכולנו אוהבים רצח, אבל זה? לגמרי לא הכרחי שתיקחי את התפקיד הזה באלווד הויט. זאת אומרת, רק תסתכלי על אימא — איפה היא עכשיו?"

אני מקמטת את המצח, לא בטוחה מה הוא מנסה להגיד. "היא בדרום צרפת בטיול קניות."

דיברנו רק אתמול. היא עשתה לי הרצאה שלא הייתה שונה בהרבה מזאת שבארט עושה לי עכשיו. האם הם תכננו את זה ביחד?

"את יכולה להיות שם איתה. את אמורה להיות שם," הוא אומר בייאוש ונראה כאילו הוא עומד לנער אותי. "המקום הזה יאכל אותך בלי מלח, סקרלט."

אני משלבת את הזרועות. הכעס גואה בי יותר ויותר עם כל שנייה שעוברת. "נתת אותו נאום לוויאט וקונרד כשהם נכנסו לתפקידים שלהם בחברה?"

הוא נאנח בחוסר סבלנות. "בטח שלא. קונרד יותר קשוח מכולנו. הוא היה חייב לעבוד בעולם המשפטים, אף מקצוע אחר לא היה מקבל אותו. וויאט... טוב, את מכירה את ויאט — ברגע שהוא מקבל החלטה, אי אפשר לשנות את דעתו."

אני מרימה את הסנטר. "נכון. אז תעמיד פנים שאני לא שונה מהם. ותעזוב את זה. זה סגור. כבר חתמתי על החוזה שלי."

הוא מגלגל עיניים, לא משוכנע במיוחד מהפרט הזניח הזה. "נו באמת, כאילו אבא לא יכול לקרוע את החוזה הזה עכשיו."

אני עומדת לאבד את הסבלנות ומנענעת את הראש במצח מקומט. היד הפנויה שלי מכווצת לאגרוף הדוק. אם הוא לא ייזהר, אני עוד אחטיף לו. באמת. לא כמו שעשיתי כשהיינו ילדים.

"למה אתה כל כך מתנגד לזה?"

"כי אני אוהב אותך. כי אני רוצה שיהיו לך חיים טובים יותר." הוא אומר את המילים ברגש שכמעט גורם לי להתרכך בתגובה לאדיבות בקולו, לעיניו החומות הגדולות שמפצירות בי לנהוג בהיגיון. אני כמעט נכנעת, אבל לא עושה את זה.

אני משפדת אותו במבט ואז מסתובבת בפתאומיות אל קדמת המעלית. אני אתחיל להתעלם ממנו לגמרי אם הוא ימשיך. המילים שלו ממש מנקרות בי. הוא נשמע כל כך כמו אימא ואבא, כל כך כמו ג'ספר. אני מוכנה להישבע שכולם מתנגדים לרצון שלי לעסוק במקצוע שחלמתי עליו מאז שהייתי ילדה קטנה והתחננתי בפני אימא שתקנה לי חליפה לילדים. כשהיינו ממש קטנים ואבא גרר אותנו למשרד הזה, האחים שלי היו מתרוצצים כמו משוגעים, תולשים צמחים מתוך עציצים וכותבים על הקירות, אבל לא אני. אני ישבתי מאחורי השולחן שלו, הרמתי את שפופרת הטלפון וחזרתי על מילים ששמעתי אותו אומר מיליון פעמים.

"שופט, רכישה, חוזה, הצעת מחיר. לא! אנחנו לא מוכנים להתפשר!" ואז סגרתי את הטלפון בטריקה והסתובבתי בכיסא שלו, וכל הכוח המדומיין עלה לי לראש בזמן שכפות הרגליים שלי התנודדו חצי מטר מעל הרצפה. נכון. ויאט, קונרד ובארט היו עורכי דין טובים, מהטובים ביותר, ללא ספק. אבל אני מרגישה כאילו יש לי את מה שצריך כדי להתעלות על כולם, ואם לא, אז לפחות לעמוד לצידם ולתרום את חלקי לחברה שאבא שלנו עזר להקים. אני לא צריכה שינהגו בי בכפפות של משי.

הנאום של בארט לא משכנע אותי לנטוש את המטרה שלי, בכלל לא. הוא סתם בזבז את האנרגיה שלו.

"אם זה כל מה שרצית להגיד לי, אנחנו יכולים להמשיך לעלות בשקט."

הוא נאנח ומנענע בראשו כשהמעלית שלנו מתרוממת גבוה יותר ויותר לעבר היעד הסופי. הקומה השבעים, הידועה גם כמחלקת מיזוגים ורכישות, הידועה גם כבית שלי הרחק מהבית בעתיד הנראה לעין. גל קטן של התרגשות עובר בי.

"בסדר. נמשיך בדיון הזה בפעם אחרת. בינתיים, אם את באמת מתכוונת לעשות את זה, יש לי כמה עצות בשבילך."

אני מסתובבת אליו ומרימה גבה בסקרנות. את זה אני דווקא רוצה לשמוע. אני רודפת אחרי האחים שלי כבר שבועות ומתחננת לתובנות שלהם.

בארט מתחיל לדבר במהירות. "תמצאי חבר למשרד ותיצמדי אליו. אין סיכוי שהייתי שורד את השנה הראשונה שלי בלי צוות איכותי מסביבי.

"שעות לחיוב. תתעדי פאקינג כל אחת מהן. תתרגלי להכניס אותן למערכת כל ערב קבוע. אם תתחילי לאבד ספירה, את תתחרטי על זה.

"אה, ולא משנה איזה יעד נותנים לך, תוסיפי חמש מאות שעות, מינימום."

"חמש מאות שעות נוספות?"

הוא מושך בכתפיים, אדיש להלם שלי. "וזה יחסית נמוך בהשוואה למה שחלק מעורכי הדין האלה עושים."

"אלוהים." אני מסננת בלחש.

המעלית עוצרת בבת אחת ועיניו של בארט נפערות בדאגה. בדיוק כשהדלתות נפתחות, הוא מתקרב אליי, תופס לי בזרוע, מושך אותי אליו ומדבר בשקט. "והכי חשוב, לא משנה מה תעשי, תתרחקי מהדסון רודס בכל מחיר. שמעת אותי? הוא ואני למדנו ביחד משפטים והבן אדם חסר לב. יש ארבעה שותפים במיזוגים ורכישות — את יכולה לבחור בכל אחד מהם חוץ מהדסון. מובן?"

אלוהים. "מובן."

הדסון רודס הוא השטן, תבחרי בכל אחד חוץ ממנו — הבנתי.

ועכשיו... הגיע הזמן להיות עורכת דין אדירה.