הבית של הלב

פתיחה

לפני חמש־עשרה שנה

"אפשר להיכנס!" הדלת נפתחת לאט.

דורון?

"אני לא מאמינה. שיחררו אותך!"

"כן, הם הבינו שאני לא אוותר על החתונה שלך בחיים."

פתאום אני מודעת לעצמי והמחשבה שהדחקתי קופצת לי מהפה במהירות.

"אני נראית מזעזע!"

אני מביטה במראה. במקום המדים הירוקים שרק אתמול הזדכיתי עליהם, אני בשמלה לבנה.

"השרוול ארוך מדי, המפתח סגור מדי, אני נראית כמו..." אני מציירת באוויר סיבובים עם האצבע, "הקצפת שמעל הקאפקייק!"

"את משוגעת. את... את יפהפייה."

אני מסתכלת עליו והוא מסתכל עליי, ואני מאמינה לו.

בועות שמפניה מתחילות לתסוס בתוכי. אני מתחתנת!

"אני יוצא. את יודעת, פשוט עוד מעט מתחיל הרגע הגדול של חייך וכאלה. אז נסכם ככה: את מהממת. טל הוא איש בר מזל. אני מקווה שהוא יודע את זה. ו —״

"ומה?" הלב שלי עוצר.

"לא משנה. אני שמח שאני כאן, ויאללה חתונה!" הוא מניף ידיים למעלה ואני גם, ושנינו מחייכים חיוך מטופש שאפשר לחלוק רק עם מי שמכירים מהגן. הוא יוצא ואני שוב לבד.

מבעד להתרגשות אני נתקלת בבליל מילים מסתבך. במרכזו אני מזהה את המילה מבולבלת. לא ככה דמיינתי את עצמי בגיל עשרים. בסודי סודות דמיינתי את עצמי חיה בניו יורק, מפלסת את דרכי בעולם האופנה. או המוזיקה. או באיזו קלישאה אחרת שספגתי מהתרבות האמריקאית. לפני חצי שנה בכלל הייתי חילונית. לא ממש חילונית. יותר בתחילת החיפוש, בדרך למצוא מי אני. אולי הייתי חוזרת בשאלה ואולי הייתי חוזרת בדתית לאומית, רק בגרסה הנכונה לי. ועם דורון.

מה הקשר עכשיו לדורון? הקופסא שאטמתי היטב בשנה האחרונה נפתחת לי בפראות. עכשיו בועות השמפניה קוצפות בי בסערה. אולי אני עושה טעות?

אוקיי אִיתִיאֶלה, להירגע. נשימה עמוקה. את לא בפאניקה. זאת רק התרגשות!

אם זאת התרגשות למה בא לי גם לברוח?

אני פוזלת הצידה. הדלת ממש שם, פסיעה קלה ו —

טוב, די. את פה כי את רוצה להיות פה. אני עוצמת עיניים חזק ומכווצת את כל השרירים כמו כדי לוודא שאני נטועה בקרקע ולא עומדת לזוז. אני עץ ארוך שורשים ומקובע.

ובכל זאת מצליח להתחמק לו סימן שאלה ענק מתוך כל הכיווץ הזה. למה אני מסכימה לשים את עצמי, זו שרק התחלתי להכיר, על מדף גבוה ולאמץ גרסה מותאמת ובורגנית של מי שאני?

כי את אוהבת אותו, זה למה.

כי בפעם הראשונה שראית אותו והוא אותך הזמן החסיר פעימה והלב שלך עצר. ורק כשהוא התקשר אלייך אחרי שבועיים והציע לך לצאת הם המשיכו לפעום ולתקתק.

כי אחרי חצי שנה של פרידה הוא נלחם עלייך וחזרתם כשני כלבלבים שאבדו בגשם ואז מצאו זה את זה.

ואז הוא שאל מה עליו לעשות כדי שלא תתפרקו ככה שוב.

ואת הסתכלת לו בעומק של העיניים והתנית: כל עוד תאהב אותי.

אני מסתכלת על טבעת האירוסים, נזכרת בהצעה הרומנטית. איך הגענו לסניף ארומה הקבוע, ושם בכניסה, על שלט ענק שעליו כוס הקפה השחורה מתחת לכיתוב לבן, היה כתוב באדום: אִיתִיאֶלה, תתחתני איתי? ומאז אני מאושרת. אבל גם סוחבת תחושה חמקמקה שדומה לאי הנוחות הזו כשאת עוזבת את הבית ויודעת ששכחת משהו, אבל לא מצליחה להיזכר מה בדיוק.

פרק 1.

את זה אני מבטיח לך

היום

"אימא, נו, אני מאחרת!"

ואשמת מי זה בדיוק? אני חכמה מספיק כדי לא לומר זאת בקול.

"אי־מא. אנחנו מופיעות ראשונות בכישרונות צעירים. אוף!"

בזמן שהיא מתזזת מפה לשם, אוספת יותר מדי חפצים עבור ילדה שלומדת בכיתה א' ורוכסת את הפאוץ', אני נזכרת בתור מי היא מופיעה.

לפני שבוע, ביום "ההשראה שלי" בבית הספר, יהלי הצהירה קבל עם ועדה, אחרי רצף של מעריצות פרידה קאלו, גולדה מאיר וחנה סנש, שהיא הכי רוצה להיות קילרית וסובבה את הסכין עוד קצת כשהוסיפה, "כי היא יפה".

עכשיו יהלי מענטזת לה את הריקוד שהתאמנה עליו עם חברותיה בשבוע האחרון ופתאום אני חוזרת אחורה בזמן. הינה אני, מלפפת טי שירט לחולצת בטן ומניפה את השיער לאחור, ממש כמו בריטני ספירס. והינה מאמא, מגלגלת עיניים ומגבירה את ווליום הרדיו שממנו מזמרים הגבעטרון, ככל הנראה כדי להוכיח לעצמה שהבית הזה והבת הזו מלאים באיזה שהוא תוכן.

והינה היום, זו אני שמגלגלת עיניים.

עמית ושקד יצאו קודם בהסעות. כיאה לגילן, שלוש־עשרה ואחת־עשרה, הן כבר עצמאיות. את עלמא וכרמל התאומות הזהות הורדתי מוקדם יותר בגן, וסוף סוף אני ויהלי בדרך לאוטו. כשאנחנו ממש לידו הטלפון מצלצל. זאת מוריה. מוריה גרה בשכונה לידי ואנחנו מנהלות חיים דומים אך מקבילים, כשההבדל העיקרי הוא שמוריה יודעת מה לעזאזל היא עושה ואני, ובכן, ממש לא. מוריה היא הורות כמגדלור ואני הורות כזאת שתקועה בסירה למטה וצורחת לשמיים שמישהו יבוא להציל אותה.

"מוריה?" אני שואלת תוך כדי שאני מזרזת את יהלי במבטים, נותנת לה דחיפה פנימה וממהרת לסגור את הדלת באותה מהירות שאני סוגרת את דלת מכונת הכביסה, לפני שהכול יברח.

"יום נדר שמח!"

"יום נדר שמח?" המשפט כה מוזר שאני חוזרת אחריו בניסיון להבין.

"לפני עשרים שנה נדרנו את ה־נדר! אנחנו טסות לניו יורק, בייבי!"

״אה.״

אה! אוי, שיט. הנדר ההוא!

פרק 2.

בנות רק רוצות ליהנות

פעם

״You are my fire, the one desire", אנחנו בחדר שלי, צורחות את מילות השיר החדש של הלהקה האהובה עליי ביקום — הבקסטריט בויז. כאילו, אני מתה! היום אני חוגגת יום הולדת חמש־עשרה, ובתזמון מושלם הלהקה האהובה עליי הוציאה את השיר המושלם. צירוף מקרים? איי ת'ינק נוט. וכמה חתיך קווין יכול להיות? אני מאוהבת. יש לי לגמרי סיכוי איתו. קודם כול, יש לי אזרחות אמריקאית אז אחוזי ההתאמה שלנו הם כבר שישים אחוז. מעבר לזה, כשקווין שר אני נשבעת שאני יכולה לראות בעיניים שלו שהוא חושב עליי.

אז אנחנו בחדר שלי, אני מוריה ושחף. בדיוק סיימנו לנסות להבין את הכוריאוגרפיה של הקליפ (למה הם לא יכולים להראות אותם רוקדים ברצף?). אנחנו ממש כמו דסטיניז צ'יילד. כשהופענו לשלום אח שלי הוא אמר שבטח, אנחנו דסטיניז צ'יילד אבל בבגדים משוק ראש העין, מחוצ'קנות ורוקדות ברמה של בריטני ספירס בהתקף פסיכוטי. איזה דפוק הוא. מה הוא מבין בכלל? יום אחד אנחנו בטוח נהיה להקה.

אנחנו החברות הכי טובות, לנצח.

שחף היא החברה הכי טובה שלי. היא הגיעה ליישוב רק השנה ואנחנו ממש קרובות. תמיד יש לה סיפור מעניין, והיא מכירה מלא בנים! אני גם אוהבת לבוא אליה הביתה. יש לה הורים כאלה רגועים, לא כמו אצלי בבית. אצלי מאמא תמיד מתרוצצת מפה לשם כאילו היא מכבה שריפות או משהו. למרות שלזכותה אגיד שלפעמים היא באמת מכבה איזו שריפה שהתחילה מסיר שהיא שכחה על הגז.

מוריה היא החברה הכי טובה שלי מהגן. אבא של מוריה הוא רב, שזה מפחיד ממש. אם אני אוכלת אצלה בשבת אני מתכוננת מראש ולומדת את פרשת השבוע כי הוא נוהג להפתיע אורחים עם שאלות. גם אצל מוריה יש בלגן כמו אצלי, אבל כי הם מיליון ילדים ולא כי אימא שלה משוגעת. למוריה יש שישה אחים ואחיות שגדולים ממנה, והיא בעיקר מבלה אצלי. היא מספרת לאבא שלה שאנחנו לומדות ביחד את מסכת שמיטה כשבעצם אנחנו יושבות מול MTV, כי לה אין טלוויזיה בבית. אני גם חושבת שהיא דלוקה קצת על שלום למרות שהיא מתעקשת שממש לא.

אני קצת כמו מוריה אבל גם קצת כמו שחף, בדיוק באמצע. מצד אחד, אני דתייה כמו מוריה ואוהבת להתפלסף על המשמעות שלנו בעולם. מוריה תמיד מקשיבה לי מכל הלב ומייעצת לי מהמקום הכי אמיתי שיש. אבל שחף, שהיא יותר מסורתית, אוהבת לדבר גם על בנים ועל בגדים שהיינו רוצות ללבוש, ואם היא בכלל רוצה להיות דתייה. אלו דברים שמוריה לא תחלום עליהם ורק עם שחף אני יכולה.

עכשיו שחף צועקת כדי להתגבר על הווליום של השיר.

"תקשיבו! יש לי רעיון אדיררר," היא מפסיקה כשהיא קולטת שהיא צועקת ישר באוזן של אימא שלי שכבר פתחה את הדלת באמירת "ששש! אתן ממש מגזימות," עם המבטא האמריקאי והמביך שלה. אנחנו משפילות מבט ומחכות לסגירת הדלת, ושחף ממשיכה.

"אוקיי, אז ככה. בעוד עשרים שנה, לא משנה, אבל לא־משנה־מה...״ שחף עוצמת עיניים ונושמת עמוק בפאוזה דרמטית, ״אנחנו נפגשות בניו יורק להופעה של הבקסטריט בויז, כי כאילו ברור שהם עדיין יופיעו. איך העולם בכלל ימשיך אם לא, נכון?"

הנהנו במרץ כי הרי ברור שזה מה שחשבנו גם כן.

"לא משנה אם כל אחת מאיתנו תגור בקצה העולם, תהפוך לחייזר או תתחיל לאהוב את...״ נשימה עמוקה, ״מטאליקה," כולנו התחלנו בקריאות טפו וחס וחלילה, "אני אישית אחראית לשלוח לכן תזכורת."

"אבל מה אם הסים קארד שלך ייגמר?" אמרתי בדאגה.

"הגזמת, עד אז כבר נוכל לתקשר בטלפתיה!" השיבה מוריה, ההגיונית שבינינו. היא תמיד מחזירה אותנו לקרקע.

"יופי, אז אני כמובן אדאג להכול, אתן רק צריכות להופיע. יואו, זה יהיה כזה מדליק!"

שלושתנו בדממה, מנסות לדמיין את העתיד, נהנות מתחושת החופש הזו של הגדולים שיום אחד תהיה בידינו, ומתחילות לאהוב מאוד את הרעיון.

"עוד דבר אחד. כולנו נגיע עם גופיות שונות מעל חולצת טי שירט לבנה, כדי שנזהה אחת את השנייה, אני ורו־אוד," ועוד לפני שהספיקה לסיים מוריה צועקת שהיא ירוק, ואני שהכי אוהבת ורוד נאלצת להתפשר על סגול.

"אני נודרת!" שחף צועקת ומניחה את יד ימין במרכז המעגל שלנו, בדיוק מעל הפוסטר של הבקסטריט בויז שניתחנו מקודם.

"אני נודרת!" מוריה מצטרפת ומניחה יד.

הסתכלתי עליהן, על שתי החברות הכי טובות שלי. אני בכלל לא יכולה לדמיין אותי בלעדיהן. יום אחד נגדל ונתפזר וכבר לא... אני משקשקת מהר את המחשבה המפחידה הזו.

"אני נודרת," ומניחה יד, סוגרת את המעגל.

פרק 3.

Cause I'm your lady and you are my man

היום

טל חותך לנו סלט. הוא מזמזם שיר קופצני והידיים החזקות שלו מתקתקות מלפפונים ועגבניות בקצב. אני מעבירה עיניים על הכתפיים הרחבות, האגן שזז טיפה מצד לצד, ושמחה על האיש שבחרתי פעם והיום נמצא במטבח שלי.

איך אני מעלה את הנסיעה שלי עם מוריה ושחף? למה אני מסתבכת עם שאלה פשוטה מול האיש שעברתי איתו כל אבן דרך אפשרית בחיי זוג?

זה כי את בתפקיד, איתיאלה. גם עם טל. את תמיד חושבת עשרה צעדים קדימה עבורו. מנסה לדייק את עצמך לצרכיו, תופרת את עצמך לחליפה שתתאים לו בול. למה? כדי שיישאר האיש שיכול לרקוד ולשיר בשמחה מעל קרש החיתוך. וכשאת לא מצליחה את נכנסת למסע פיצוי מטורף.

ויש עוד עניין שמרחף מאז לידת התאומות. טל לא רצה עוד ילדים. אחרי שנים אינטנסיביות שבהן למדנו לתארים ותוך כדי גידלנו שלוש בנות, הוא אמר לי שמספיק. שהוא אוהב את התא המשפחתי שבנינו: זוג פלוס שלוש. אובססיית הבן דילגה מעליו, ומבחינתו סגרנו את הבסטה. זו הפעם היחידה שהתעקשתי מולו. רציתי שולחן שבת עם ארבע או ארבעה, גם לי לא באמת היה אכפת. וטל התרצה, אך לא הסתיר את חוסר שביעות רצונו, ובצחוק רציני אמר שהוא סיים עם לקום לתינוקות בלילה. לדברים אחרים אני מוכן, הוא לחש לי באוזן, מעביר אצבע על העורף, ובי צמרמורת נעימה. כשגילינו שאני בהריון עם תאומות נפלה בינינו שתיקה שאמרה הכול. בנינו סביבה שגרה של זוג פלוס חמש, אבל היא תמיד שם, כמו אומרת לי שלא רק טלטלתי את הספינה, העמסתי עליה מטען חורג ועכשיו היא טובעת. באיזו זכות את יכולה לבקש עוד? את לא חושבת שעשית מספיק?

אבל נדר זה נדר. ומוריה ושחף זה מוריה ושחף. אם אבריז להן, הן לא יסלחו לי לעולם.

כמה שנים לא בילינו שלושתנו יחד? אני חושבת שמאז החתונה שלי. וואו. מאז שחף עברה לחו"ל והזמן המשותף שלנו נהיה וירטואלי. עם השנים הוא הצטמצם לימי ההולדת בלבד. אני נזכרת בנו אז, כה תמימות וחמודות, קשורות זו בזו בקשר אמיץ של אחיות. נדרנו נדר להיות נאמנות לקשר הזה. שלא משנה מה, הוא עדיין יהיה בעדיפות הכי גבוהה ונזרוק הצידה למענו את מה שצריך כדי להתאחד שוב. כי הוא עד כדי כך חשוב. וכשנדרנו את הנדר חשבנו שזה יהיה עד כדי כך פשוט, עד כדי כך ברור.

והינה הגעתי עד הלום, ואני מרגישה שלחשוב על טיול באמצע החיים שלי זה כמו לעצור קרוסלה שמסתובבת במהירות שיא ולרדת ממנה מסוחררת, עם צורך עז להקיא.

פרק 4.

כל עוד תאהב אותי

אני יושבת בשירותים עם כוס הקפה שלי וחטיף פסק זמן.

את עלובה מארץ העלובים, אני חושבת לעצמי. למה את לא מבקשת מאבא שלהן לחכות חמש דקות לפני שהוא מזנק החוצה לעבודה? מי ישמע הוא סופרמן שיוצא להציל את העולם.

"שקט!" אני צועקת לקולות הפנימיים שלי, מסדירה את הנשימה. אני שומעת תיפופי רגליים קטנטנות מלוות בבכי ומבינה כי תם זמן החשיבה על הנדר ומה לעזאזל אני עושה לגביו. מבואסת, אני גומעת את שארית הקפה כמו שוט טקילה ודוחפת לפה את שארית פסק הזמן, לא מוותרת על שום פירור. המר והמתוק ממלאים את פי כמו את ליבי. אני נושמת עמוק ויוצאת לחלל הבית. השעה 6:00 בבוקר, אני עדיין עם פיג'מה ושיער שדבוק לי לאוזן משינת לילה לא רצופה.

"מה קרה, כרמל?"

"אין בננה."

"נכון כרמלי, אין בננה. רוצה שאכין לך סנדוויץ' עם חומוס? אולי עם גבינה?"

אני מחכה לתגובתה כדי להבין אם עומד להתנהל בינינו משא ומתן או שתפרוץ מייד מלחמה.

"לחם עם קוקולד," היא מצהירה בגאווה של מי שמצאה את הפתרון לשלום עולמי.

אני מתפשרת ומכינה לה את מבוקשה. על הדרך אני מנצלת את השקט כדי לספק מישהו טורדני אחר, הראש הדואב שלי, שמספר לי שאני זקוקה לקפה נוסף ומהר.

"בוקר טוב מימא," עלמא נכנסת למטבח בשפשוף עיניים חולמני. היא באה אליי, מחבקת אותי וממשיכה לספה להתפנק עוד קצת עם השמיכי שלה. לפני שבוע חגגנו להן יום הולדת שלוש. אלו היו שלוש השנים שעברו לי הכי מהר. גידול תאומות זה סיפור שונה לחלוטין. כל יום הוא בתדר שדומה להודעה קולית שמריצים פי שניים. וכמו שאני מופתעת לגלות שהן בנות שלוש, ככה אני מופתעת לגלות שאני כבר בת שלושים וחמש. לאן השנים רצות לי?

אני פותחת את הטלפון ורואה התראה מפייסבוק עם תמונה: Sixteen years ago. הייתי אז בשנה הראשונה שלי כחיילת. בקצב של דומינו נופל הפרטים חוזרים אליי: חילונית. טל יצר איתי קשר יום קודם, חצי שנה אחרי שנפרדנו. אני, שחף ומוריה במסיבת השחרור של דורון. תקווה קטנה שהוא ינסה. הוא לא מנסה. אני כותבת לטל שניפגש. יוצאים שוב. אירוסים מהירים. הרהורים מושתקים. גופיות נזרקות. מתחתנת. כיסוי ראש. בית דתי. פרסונה קשורה ולא קשורה. החיים שלי.

צפצוף חזק של מכונית מדפדף את אלבום הזיכרונות ל־Six years ago. הינה אנחנו חוזרים מבית החולים וטל מצפצף בהתרגשות, בואו תראו, חזרנו.

ההורים של טל יצאו החוצה עם עמית ושקד. ענני סוכר מתאדים מהן ומבדרים את הרוח אל עבר צמר גפן מתוק וגדול — יהלי. טל הוציא אותה בעדינות אין קץ, מנשק לחי שמנמונת ואז עוד אחת ולוחש לה שלא תדאג, הן אולי משוגעות אבל זה גם הכי כיף. אני עדיין ישבתי באוטו, מביטה בריקוד החמוד הזה בין בני משפחתי, בצל עץ הלימון.

השמש התחזקה והאירה את הסצנה כמו תאורן שביקש להדגיש את הרגע הזה ממש: אני מביטה בטל ומתאהבת בו עוד פעם אחת. הוא תמיד היה מקל הסוכר שאנחנו. אוסף אותנו בסבלנות, בואו תראו, הכל בסדר.

צווחותיהן של עלמא וכרמל מחזירות אותי לכאן ועכשיו. ממה אני דואגת? טל אוהב אותי. הוא יפרגן לי ואני אסע ואחזור והכול יהיה בסדר.

ואז לחישת סוכר קטנה: אולי תסעי, ההרהורים יצופו והסדר יתפרק.